בפני תביעה אשר הוגשה על ידי התובעת נגד תבעת 1, איילון חברה לביטוח בע"מ (להלן: "נתבעת 2") ואבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן: "נתבעת 3") לתשלום פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). על פי התביעה, ביום 3.4.03 נפגעה התובעת בעודה הולכת רגל על ידי רכב נהוג ע"י נתבעת 1 (האירוע האמור יקרא להלן: "התאונה"). בעקבות התאונה הובהלה התובעת לבית החולים שם אובחן, כי נגרם לה שבר בברך שמאל. התובעת אושפזה ועברה ניתוח. נתבעות 2 - 3 ביטחו את הרכב בביטוח חובה. 3. אין מחלוקת בשאלת החבות. פסק הדין יתמקד בשאלת הנזק. 4. נכות רפואית א. בהתאם להסכמת הצדדים, מינה בית המשפט (כבוד השופטת שטמר) את ד"ר ארנן גרינטל, מומחה בתחום האורטופדי לקביעת נכותה של התובעת כתוצאה מהתאונה. בחוות דעת מיום 10.2.05 קבע ד"ר גרינטל, כי לתובעת נכות אורתופדית בשיעור של 30% לפי סעיף 35 (1) (ד), וכי שליש מנכות זו יש לזקוף לחובת עברה הרפואי בברך זו ושני שליש (20%) לחובת השבר שנגרם בתאונה נשוא תביעה זו (עמ' 8 לחוות הדעת). יצויין, כי ביום 3.5.05 קבע בית המשפט (כבוד השופטת שטמר), כי הגם שהחלטת הועדה הרפואית של המל"ל בדבר נכותה הרפואית של התובעת התקבלה בינתיים, חוות דעתו של ד"ר גרינטל מחייבת בתביעה זו. ב. ב"כ התובעת טוען בסיכומיו, כי יש לייחס מלוא הנכות שנקבעה בחוות הדעת לתאונה וזאת לאור עיקרון "הגולגולת הדקה" (סעיפים 20, 28-24 לסיכומים). ג. מנגד טוען ב"כ הנתבעות, כי אין להחיל במקרה דנן את עקרון "הגולגולת הדקה", בין היתר, בשים לב לקביעת ד"ר גרינטל, כי גם אילמלא התאונה היה מצבה של התובעת מתדרדר (סעיף 17 לסיכומים). ד. "עקרון הגולגולת הדקה קובע כי בהינתן שתוצאת הנזק גדולה מזו הצפויה בהינתן אירוע נזיקי מסויים, אולם מוכח כי נזק זה הינו תוצאה של הרקע הפיזי או הנפשי המייחדים את התובע, אזי על המזיק לפצות על מלוא הנזק" [ת"א (מחוזי י-ם) 5227/03 נתי ניסים נ' שוויקי סמעאן ואחר, תק-מח 2009(1), 1106 , 1115 (2009)] . עם זאת, כאשר מדובר בהחמרת מצב קיים לא חל עקרון הגולגולת הדקה; "... בפסיקתנו השתרש עיקרון המכונה "עיקרון הגולגולת הדקה", לפיו חייב המזיק לקבל את הניזוק כפי שהוא ולפצותו בגין כל נזק שנוצר בשל שילוב מעשה העוולה עם נתוניו המיוחדים ... אף המקרה של החמרת מצב קיים עוסק במצבו של הניזוק עובר להתרשלות, אלא שכאן עומד במוקד הדיון קושי אחר. הסוגיה עימה מתמודד בית המשפט בסיטואציה של "גולגולת דקה" עניינה השפעת נתוניו של התובע על תוצאות העוולה. בהקשר זה לא מתעוררת שאלת הקשר הסיבתי העובדתי, שכן ברור כי העוולה הינה "גורם בלעדיו אין" לנזק אף אם הוא בלתי צפוי. במילים אחרות, בסיטואציה של "גולגולת דקה" אין האדם המעורב סובל מנזק כלשהו, אלא שמעשה העוולה מביא לנזק גדול מאשר אצל אחר שאינו בעל "גולגולת דקה". לעומת זאת, במקרה של החמרת מצב קיים סובל האדם המעורב מנזק מוקדם שאין מקורו בהכרח בעוולה. ואולם, העוולה גורמת להגדלתו של נזק זה. הבעייתיות שמציב מקרה כגון זה נוגעת להבחנה בין הנזק שנגרם כתוצאה מהעוולה לזה שהיה קיים אף טרם ביצועה" [ע"א 8279/02 זאב גולן נ' עזבון המנוח דר מנחם אלברט ז"ל תק-על 2006(4), 4160 (2006), קבע כב' השופט גרוניס]. ה. בחוות הדעת בפרק הדיון קבע ד"ר גרינטל; "בברכה השמאלית של הגב' דמייננקו היתה ידועה 'פגיעה' עובר לארוע השבר מתאריך 3.4.03, לאחר שבר ישן בעצם השוק. זאת ניתן ללמוד ממכתב השחרור ובצילומים הסמוכים לארוע ניתן לצפות בניוון של המדור הפנימי. במעקב הצילומים נראה ניוון שהולך ומתקדם במקביל בשני הצדדים של אותה ברך, גם במדור הפנימי וגם במדור החיצוני...סביר שהניוון בצד הפנימי בברך שמאל שהיה קיים וסימפטומטי עובר לתאונה היה מגיע בסיכומו של דבר לטפול ניתוחי אך בשילוב של תהליך הניוון שלאחר השבר בצד החיצוני של הברך הסימפטומים התגברו ותהליך הניוון הכללי הואץ והצורך בטיפול ניתוחי התקרב" (עמ' 8) (ההדגשה שלי - ר.ש). בחקירתו חזר על קביעתו בחוות הדעת, כי התאונה החמירה מצבה של התובעת עובר לתאונה; "...הממצאים הקליניים אחרי הניתוח, דהיינו הצילום, המיפוי, מלמד שהברך אם לא היתה פגיעה אחרת, היתה חוזרת לנורמה בסיכוי מאוד מאוד גבוה כך שלנזק הקודם לברך יש הבדל מאוד מאוד משמעותי ביצירת מצב שהשבר דחף אותו לכוון של נוון מתקדם" (עמ' 15, ש' 22 - 24). בהמשך אמר, כי גם אלמלא התאונה היה נזקה של התובעת עובר לתאונה מתדרדר (עמ' 16, ש' 1 - 2). ו. בשים לב לקביעת המומחה, כי התאונה גרמה להחמרת מצבה של התובעת עובר לתאונה והאצת תהליך הניוון, עיקרון "הגולגולת הדקה" אינו חל בענייננו. לפיכך, אני מקבלת קביעת המומחה, כי אין לייחס לתאונה מלוא הנכות וקובעת, כי כתוצאה מהתאונה נגרמה לתובעת נכות אורתופדית בשיעור של 20%. ז. לבקשת התובעת, ביום 10.8.05 מינה בית המשפט (כבוד השופטת שטמר) את פרופ' נתן בורנשטיין, מומחה בתחום הנוירולוגי לקביעת נכותה של התובעת עקב התאונה (בש"א 2196/05). בהסכמת הצדדים, ביום 30.8.05, בוטל מינויו של פרופ' בורנשטיין ותחתיו מונה פרופ' אפרים בנטל. פרופ' בנטל בדק את התובעת ביום 2.10.05. בחוות דעת מיום 18.1.06 קבע, כי לתובעת נכות בתחום הנוירופסיכיאטרי בשיעור של 15% לפי סעיף 34 ב - ג. פרופ' בנטל ייחס מחצית מהנכות הנ"ל כהחמרה בגין התאונה. פרופ' בנטל לא נחקר על ידי מי מהצדדים. לפיכך, בהתאם לחוות הדעת, אני קובעת, כי נכותה הרפואית של התובעת בתחום הנוירופסיכיאטרי היא בשיעור של 7.5%. ח. לאור כל זאת, נכותה הרפואית של התובעת עקב התאונה היא בשיעור 26% משוקלל; נכות אורתופדית - 20% נכות נוירופסיכיאטרית - 7.5% 5. נכות תפקודית א. ב"כ התובעת עותר בסיכומיו לקבוע, כי לתובעת נכות תפקודית בשיעור של 100% (סעיף 30). ב. ב"כ הנתבעים מתנגד לכך בכל תוקף וטוען, כי התובעת לא פעלה להקטנת נזקיה בין אם במציאת עבודה ובין אם בניתוח להחלפת הברך (סעיף 39). יש לציין, כי ב"כ הנתבעים לא נקב שיעור נכות תפקודית כלשהו של התובעת. ג. התובעת הצהירה, כי בעקבות התאונה נגרם לה שבר בברך ימין (כך במקור - ר.ש.), סובלת מכאבים חזקים בברך, כאבי הראש מהם סבלה בעבר הוחמרו באופן קיצוני ובהמשך התדרדר מצבה הנפשי והופנתה לטיפול פסיכיאטרי (סעיפים 5 - 6). עוד הצהירה, כי כתוצאה מהתאונה היא צולעת, מתקשה ללכת בכוחות עצמה, להתכופף או לעמוד זמן ממושך (סעיפים 7 ו-24). כמו כן, ממעטת לצאת מהבית, תלויה לחלוטין בזולת, נזקקת לעזרה בפעולות פשוטות ואינה מסוגלת לשוב למעגל העבודה (סעיפים 7, 8 ו-26). חרף טיפולים פיזיותרפיים וטיפולים רפואיים, עודנה סובלת מכאבים חזקים ומוגבלת בתפקוד (סעיף 12). ד. בחקירתה התייחסה התובעת למגבלותיה התפקודיות; "מעט מאוד מה שאני עושה. מכונת כביסה שמכבסת, אני מכבסת במכונת כביסה, אבל אני לא עושה שום דבר, כשאני צופה בטלויזיה אני לא יכולה לשבת זמן ממושך ולהסתכל, זה נורא מעייף אותי ואני מרגישה לא טוב עם זה, הרבה זמן אני לא יכולה. אני צריכה מעט לנוח ובדרך כלל אני נמצאת ליד הטלויזיה אבל לא הרבה זמן, כל הזמן נחה ומסתכלת, נחה ומסתכלת" (עמ' 21, ש' 2 - 5). ובהמשך; "...אני לא מבשלת, כי אני לא מסוגלת לעמוד על יד התנור. על יד התנור אני לא מסוגלת לעמוד ולעשות משהו, אם אני אעשה משהו זה מסוכן כי אני יכולה לשכוח אחר כך מהאש ויש לי בעיות עם זה, אני יכולה להירדם וכל האוכל יכול להישרף, אני לא מסוגלת, אני לא מתקרבת לתנור. יש לי בעיה" (שם, ש' 11 - 14). וכן; "מתלבשת אני בישיבה, כי אני מנסה לבד, אבל כשאני במקלחת אני יושבת אבל חייב שיהיה מישהו על ידי, או בעלי או הבת שלי. מישהו חייב להיות על ידי, כי לפעמים אני מאבדת את ההכרה" (עמ' 23, ש' 7 - 9). התובעת אמרה, כי במשך היום נמצאת בבית בגפה (עמ' 21, ש' 16 - 17). כך גם עולה מחקירת העדים מטעמה [עדותו של בעלה, מר מיכאל דמיאננקו (להלן: "מיכאל"), עמ' 24, ש' 21 - 26, בתה, גב' אירנה דמיאננקו (להלן: "אירנה") עמ' 26, ש' 22 - 26, עמ' 27, ש' 1 - 2, עמ' 28, ש' 3, ובנה, מר אולג דמיאננקו (להלן: "אולג") עמ' 29, ש' 3 - 8)]. תיאורה של התובעת בתצהירה את מגבלותיה התפקודיות בכלל וטענתה, כי תלויה לחלוטין בזולת, בפרט, אינם מתיישבים עם דבריה בחקירתה, כי מכבסת ומתלבשת בעצמה ונמצאת רב הזמן בביתה בגפה. טענתה, כי אינה מסוגלת לבשל סותרת דבריה בפני פרופ' בנטל, כי "מכינה את האוכל למשפחה" (עמ' 3 לחוות הדעת). התרשמתי, כי התובעת ניסתה להאדיר ולהעצים מוגבלותה כתוצאה מהתאונה. הדברים באו לידי ביטוי גם בחוות דעתו של פרופ' בנטל (עמ' 7). ה. עם זאת, בחוות דעתו קבע ד"ר גרינטל, כי נותרה לתובעת הגבלה בטווח התנועות של ברך שמאל; "...לחדר הבדיקה נכנסת תוך שימוש בקב ביד שמאל תוך צליעה אנטלגית על גפה תחתונה משמאל. עומדת בחוסר יישור של כ 10 מעלות משמאל. חוסר ישור זה נצפה אף בשכיבה. (מעט טוב יותר מאשר הודגם בצילום). בעת הליכה הלוך וחזור הברך 'מתחממת' וחסר הישור קטן ונצפה סביב 5 מעלות. קיימת סטיה לולגוס של הברך. קיים דלדול שרירים בגפה כולה, היקף השריר הארבע ראשי משמאל קטן ב 3 ס"מ לעומת השריר מימין. בבדיקה יש רגישות דיפוזית למישוש הברך, מלאות סינוביאלית דיפוזית. בבדיקת טווח תנועה קיימת הגבלה בכפוף עד 90 מעלות. ישנו סימן Sagging אך הברך נוקשה וסימן לחמן ומגרה שליליים. היציבות המדיאלית טובה אך קיימת פתיחה לטרלית. במהלך בדיקת טווח התנועה עצמו נמושו חריקות תוך מפרקיות. אין סימנם מניסקלים" (עמ' 3). ו. לשאלות הבהרה מטעם התובעת השיב ד"ר גרינטל כדלקמן: "לגב' דמייננקו קושי בכל עבודה הדורשת הליכה או עמידה מרובה. מצד שני אין הגבלה לגבי עבודה כולל עבודה פיזית קלה בעיקר אם מבוצעת בישיבה וכמובן יכולה לכל עבודה משרדית..." (סעיף א). ז. בחקירתו נשאל האם במצבה כשירה התובעת לעבוד בניקיון, והשיב; "אני חושב שהתמונה הקלינית שראיתי זו אשה שלא יכולה לעשות עבודות נקיון. אגיד אחרת: לא יכולה לעסוק בעבודה פיזית קשה אלא בעבודה קלה. (עמ' 16, ש' 19 - 20). קודם לכן אמר, כי הפגיעה בברך התובעת החמירה מאוד בשל מצבה הקודם של הברך. בהמשך נשאל; "אם נחזור צעד אחורה, אם לא התמונה הזאת, המצב שלה היה ממשיך להיות תקין לאורך זמן והיתה יכולה להמשיך לתפקד בעבודות ניקיון?" והשיב "תקופה מסויימת כן. נזק כזה מטבעו הולך ומתקדם ומתדרדר. משמעותו שאולי שנתיים שלוש, ואחרי זה היתה נכנסת לדקומפנסציה, שהיתה חותכת את יכולת העבודה שלה" (עמ' 15, ש' 25 - 28, עמ' 16, ש' 1 - 2). מחוות דעתו ומחקירתו של ד"ר גרינטל התברר, כי בשל מצבה הרפואי של התובעת לפני התאונה גם אילמלא התאונה, היה נפגע כושר השתכרותה. ח. בסיכום חוות דעתו קבע ד"ר גרינטל, כי מצבה של התובעת אינו סופי, קרוב לודאי שתעבור ניתוח החלפת ברך שמאל אשר עשוי להפחית את הכאב, לשפר תפקוד וניידות ולאחר שיקום תתייצב הנכות (עמ' 8). ויצויין, כי הניתוח הומלץ לתובעת גם על ידי הרופא המטפל, ד"ר מיכאל ברנשטיין מומחה לאורתופדיה כירורגית. בחקירתו נשאל ד"ר גרינטל "...אתה יכול להעריך כמה נכות תרד בעקבות אותו ניתוח" והשיב "כיום חלק גדול ממנותחים הגיע למצב ברך שלא כואבת ומאפשרת פעילות יומיומית ללא כאב, פעילות רגילה ללא כאב. לכן, אני סבור שברגע שכתבתי את חוות הדעת התייחסתי לברך במצב של קשיון נוח. זה מצב מאוד מתקדם תפקודי של הברך. לכן אחרי ניתוח ויש מעל 90 אחוז הצלחה במקרים האלה, יש סיכוי שהנכות תרד. כמה, אני לא יכול לדעת". (עמ' 17, ש' 6 -11) מחקירת המומחה עולה, כי סיכויי הצלחת הניתוח גבוהים למדי. הדברים לא נסתרו על ידי התובעת. התובעת לא הביאה ראיות לקיום סיכונים של ממש הכרוכים בניתוח. התובעת כלל לא הביעה דעתה אם נכונה לעבור את הניתוח, אם לאו. בע"א 427/88 תד"ל אחזקה ושירותים בע"מ נ' מנחם תהילה, פ"ד מד(4) 430, 438-439 (1990) נקבע; "...באין ראיה על סיכונים של ממש בניתוח, באין סתירה לסיכויים הטובים של הניתוח, וכשאין הנפגע עצמו מעיד על סרובו להנתח ועל הנמוקים לכך, אין מקום שבית המשפט יחליט מיזמתו, שאין להתחשב באותם סכויים סבירים של הניתוח. אם חפץ המשיב לומר דברו בענין זה, רשאי היה לעשות כן, ואף אם חוות הדעת של המומחה באה עליו בהפתעה, ואף לאחר עדותו, לא היתה מניעה שיבקש להביא ראיות מטעמו על מנת לנסות ולנמק על שום מה ולמה אין מקום לצאת מתוך הנחה שהוא ינותח, כמומלץ על ידי ד"ר לוין. דבר לא נעשה על ידי המשיב בכיוון זה. בנסיבות אלה, יש לצאת מההנחה שהמשיב יתנהג כנפגע סביר, ויעשה להקטנת נזקו על ידי שינותח ... כפי שכל אדם סביר היה עושה במקומו. יש על כן לצאת מהנחה שנכותו האורטופדית של המשיב לצמיתות היא בשיעור10% ולא 20%, כפי שנקבע על ידי בית המשפט". בעניין תד"ל אחזקה ושירותים בע"מ הנ"ל קבע בית המשפט, כי בהעדר ראיות על הסיכונים הכרוכים בניתוח ובהימנעות הנפגע מהתייחסות לשאלה זו, מן הראוי היה לקבוע את הנכות לפי שיעורה לאחר הניתוח. כאמור, בענייננו, קבע ד"ר גרינטל, כי בעקבות הניתוח תפחת הנכות, אך לא ידע שיעור ההפחתה. למרות זאת, במסגרת השיקולים לקביעת שיעור הנכות התפקודית יש להתחשב בטיפול הניתוחי הנ"ל אשר כאמור, על פי קביעת המומחה, יהא בו כדי לשפר תפקודה של התובעת. ט. כזכור, התובעת טוענת, כי בעקבות התאונה הוחמרו כאבי הראש מהם סבלה בעבר. בחוות דעתו פירט פרופ' בנטל תלונות התובעת כדלקמן: "כל הזמן כאבי ראש חזקים, בלילה אינה יכולה לישון בגללם, הראש כאילו מתפוצץ, כבד לה בעיניים, מרגישה סיבובי ראש, כשהיא מרגישה לא טוב לשניות היא לא זוכרת מה קורה ומאבדת הכרה, כמעט נופלת. לא יכולה ללכת רק עם קב, בבית לא יכולה לעמוד הרבה זמן, מרגישה סיבובי ראש אם עומדת יותר זמן. לא יכולה לעשות כלום בבית. אינה יכולה לעשות את עבודות הבית. היא כל הזמן במיטה. נאמר לה שהיא צריכה עוד ניתוח ברגל. מצב הרגל הולך והחמיר. היא מכינה את האוכל למשפחה". (עמ' 2, 3 לחוות הדעת). בחוות הדעת מפרט פרופ' בנטל את עברה הרפואי של התובעת עובר לתאונה. מהפירוט מתברר, כי משנת 1992 סבלה התובעת מהתקפים של כאבי ראש אשר עקב חומרתם הופנתה לבדיקות וטיפול אצל נוירולוג. מרישומיו של הנוירולוג עולה שבשנת 1985 נפלה התובעת ואבדה הכרתה ולדבריה אושפזה באבחנה של זעזוע מוח (עמ' 6). בהמשך קבע פרופ' בנטל, כי "...יש לראות את כאבי הראש עליהם היא מתלוננת כיום, כביטוי לתגובה נפשית משנית לסבל הגופני שנגרם לה עקב השברים ברגלה. יש לראות את מצבה הנוכחי כהחמרה של מצב שהיה קיים קודם לכן, כפי שתואר לעיל". (עמ' 7). כאבי ראש וסחרחורות הם הפרעה של ממש בחיי היומיום ואין ספק שיש להם משמעות תפקודית. י. לאחר ששקלתי מכלול השיקולים, גילה של התובעת, קורותיה, העדר הכשרה מקצועית, קשיי השפה, מהות הפגיעה וחומרתה, מצבה עובר לתאונה ולאחריה וקביעות המומחים, אני סבורה, כי לא ניתן לקבוע נכותה התפקודית המדויקת של התובעת. בפסיקה נקבע, כי בהעדר ראיות אחרות יקבל בית המשפט, במרבית המקרים שהנכות הרפואית היא גם הנכות התפקודית [ראו לדוגמא ע"א 2081/02 משה שטרית נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, (2007)]. לאור האמור לעייל, דעתי היא, כי כך יש לנהוג גם בעניינה של התובעת דנן. אני קובעת, כי שיעור נכותה התפקודית של התובעת הוא כשיעור נכותה הרפואית. 6. הפסד השתכרות לעבר א. התובעת הצהירה, כי משילהי שנת 2000 ועד מועד התאונה עבדה ברציפות (למעט הפסקות קצרות) כעובדת ניקיון (סעיף 14). לעומת זאת בחקירתה אמרה, כי עובר לתאונה עבדה ב"ניקיון וגם מטפלת" (עמ' 19, ש' 15 - 16, עמ' 20, ש' 12 - 13). כך גם נטען בסיכומיה (סעיף 55). התובעת צירפה לתצהירה תלושי שכר אחדים הנוגעים להכנסתה עובר לתאונה מחודש 12/00 לסירוגין ועד 3/03 (נספח ג'). התובעת טוענת, כי שכרה הממוצע עובר לתאונה עמד על סך 3,786 ₪ (לא משוערך), וזאת בהתאם לתלושי השכר מ- 1/03 ועד 3/03 אשר הנפיקו חברת מוקד אסיף בע"מ וחברת פרסונל אלון בע"מ (סעיפים 55 - 56 לסיכומים). איני מקבלת חישוב התובעת את השכר הקובע. מהראיות עולה, כי עובר לתאונה עבדה התובעת במקומות עבודה זמניים, אצל מעבידים שונים (ראו עמ' 20, ש' 11 - 18) ובאופן לא רציף. מתלושי השכר שצורפו עולה, כי בשנה עובר לתאונה עבדה התובעת שישה חודשים בלבד. במהלך התקופה הנ"ל השתכרה התובעת סכומים שונים באופן שלא ניתן לקבוע רמת השתכרותה המדויקת של התובעת עובר לתאונה. תלושי השכר שהוצגו אינם משקפים רמת ההשתכרות וכושר ההשתכרות של התובעת אלמלא מומה. במצב דברים זה עפ"י ההלכה הפסוקה, ראוי היה לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי על דרך האומדנא בגין רכיב זה [ע"א 5012/90 פאול טרכטנברג נ' עטיה עזאלדין תק - על 94 (2), 558 (1994), ע"א 30/80 מדינת ישראל ואחר נ' דוד אשר פ"ד ל"ה (4) 788, 792, ע"א 3793/90 אייה זליג נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, תק-על 94(1), 819 (1994)]. בסיכומיהן עתרו הנתבעות לפסוק לתובעת פיצוי על דרך חישוב אריתמטי. לטענתן, השכר הקובע עומד על סך 3,300 ₪, וזאת בחישוב על בסיס השכר הממוצע של התובעת בחברת אסיף בע"מ בשלושת החודשים עובר לתאונה [בשים לב לכך, שמתלושי השכר עולה, כי הפסיקה לעבוד בחברת פרסונל אלון בע"מ חודש טרם קרות התאונה], בתוספת 15% מהשכר הנ"ל, כשיעור עדכון שכר המינימום לשעה ביחס לשכר במועד התאונה (סעיף 34 לסיכומי הנתבעות). הנתבעות טוענות, כי נוכח עדכון השכר כאמור אין מקום לשערך השכר הקובע. גם אם אקח בחשבון את שכרה הממוצע של התובעת במשך ששת החודשים בהם עבדה עובר למועד התאונה (2,843 ₪) ואשערך אותו להיום, אגיע לסכום כמעט זהה לשכר הקובע לחישוב הנתבעת (הסכום המשוערך הוא 3,319 ₪). לפיכך, החלטתי לפסוק לתובעת פיצוי בגין רכיב זה על דרך חישוב אריתמטי כאשר השכר הקובע מועמד על סך 3,300 ₪ (ללא שיערוך), כמפורט להלן: למען הסר ספק, אני סבורה, כי עדכון שכרה הממוצע של התובעת עובר לתאונה בהתאם לעדכון שכר המינימום נכון להיום, ראוי בנסיבות העניין ואין מקום לבצע שיערוך נוסף ו/או אחר. ה. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה ושילם לתובעת דמי פגיעה בגין התקופה שמיום 4.4.03 ועד 3.7.03., סה"כ 91 ימים. המל"ל קבע לתובעת אי כושר מלא מיום 4.7.03 ועד 31.7.03. מיום 1.8.03 ועד 31.12.03 קבע לתובעת נכות זמנית בשיעור 70%. בסיכומיהן מודות הנתבעות, כי התובעת היתה באי כושר מלא במשך התקופה שמיום 3.4.03 ועד 31.12.03 ובסה"כ 9 חודשים. לפיכך, אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין 9 חודשי אי כושר מלא בסך 29,700 ₪. ו. ביחס לתקופה שמיום 1.1.04 ועד 30.6.04, בה אישר המל"ל לתובעת נכות זמנית בשיעור 50%, אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין הפסד השתכרות בסך 9,900 ₪, לפי החישוב כדלקמן; 9,900 ₪= 50% X 6 חודשים X 3,300 ₪ ז. ביחס לתקופה שמיום 1.7.04 ועד היום, טוענות הנתבעות, כי התובעת לא עשתה ניסיונות כלשהם למציאת עבודה ולפיכך לא עמדה בנטל להקטין נזקיה. עוד טוענות הן, כי יש לחלק את התקופה הנ"ל לשני חלקים וזאת בשים לב לדברי ד"ר גרינטל בחקירתו, כי גם אלמלא התאונה, בתום שלוש שנים היה מצבה הרפואי של התובעת מתדרדר והיה נפגע כושר השתכרותה (ראו חקירת המומחה עמ' 16, ש' 1 -2). לאור כל זאת, עותרות הנתבעות לפסוק לתובעת פיצוי בגין התקופה שמיום 1.7.04 ועד 31.3.06 (תום 3 שנים מהתאונה) בהתאם לאחוזי הנכות משוקלל (26%) והשכר הקובע (3,300 ₪). ביחס לתקופה שמיום 1.4.06 ועד היום עותרות הנתבעות לפסוק לתובעת פיצוי בשיעור 50%, בהתאם לאחוזי הנכות והשכר הקובע הנ"ל. אני מקבלת טענות הנתבעות ודרך חישוב הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר ביחס לתקופה האמורה. התובעת לא עשתה מאמץ כלשהו למציאת עבודה המתאימה למגבלותיה, ולפיכך, לא יצאה ידי חובתה לעניין הקטנת נזק. עם זאת, איני סבורה, כי יש לשלול מהתובעת כליל פיצוי בגין התקופה בה לא ניצלה את כושרה להשתכר במומה וכי אין לפסוק לה כל פיצוי בגין תקופה זו. לוּ חזרה לעבוד, היה נגרע משכרה כדי הפגיעה בכושר ההשתכרות שלה. בגין הפסד זה יש לפצותה. אשר לתקופה שתחילתה ביום 1.4.06, מקובל עלי כי יש להפחית מסכום הפיצוי כדי מחצית וזאת לאור דברי ד"ר גרינטל בחקירתו, כאמור לעייל. לאור האמור לעייל, בגין התקופה שתחילתה ב- 1.7.04 וסיומה ב- 31.3.06, אני פוסקת לתובעת פיצוי בהתאם לשיעור נכותה התפקודית כדלקמן; 18,018 ₪= 26% X 21 חודשים X 3,300 ₪ בגין התקופה שמיום 1.4.06 ועד היום אני פוסקת לתובעת פיצוי בהתאם לשיעור נכותה התפקודית ולאחר הפחתה של 50% כדלקמן; 22,308 ₪ = 50% X 26% X 52 חודשים X 3,300 ₪ ח. לאור כל זאת, הפיצוי הכולל בגין ראש נזק זה הוא 79,926 ₪. 7. הפסד השתכרות לעתיד בע"א 5148/05 ליאור קוגלמס נ' אביתר לוי ואח', תק-על 2008 (1) 2799 (2008) נקבע: "אין בשימוש בחזקות עובדתיות ובנטייה לבצע חישוב אקטוארי מקום בו אפשרי הדבר כדי לחייב פסיקת פיצויים באמצעות חישוב מדוקדק שכזה בכל מקרה; ישנם מקרים בהם מתאימה יותר דרך חישוב הפיצוי הגלובאלי. גם בנסיבות המקרה שנדון בפנינו, המאופיינות בחוסר בהירות באשר למידת הנכות התפקודית ובאשר לבסיס השכר של המערערת, לא ראינו טעם להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי להעניק פיצוי על דרך החישוב הגלובאלי. עם זאת, בהערכת פיצוי גלובאלי זה מן הראוי לתת את הדעת שתי החזקות שנידונו לעיל הנוגעות למצבים של עמימות ראייתית: זו בדבר שיעור הנכות התפקודית וזו בדבר בסיס השכר. נתונים אלה הם כעין מצפן המסייע לבית-המשפט לכוון את הערכת סדרי הגודל של הפיצוי הראוי, גם בבוחרו בדרך חישוב הפיצוי הגלובאלי". לאור האמור לעייל, בנסיבות הענין, דעתי היא, כי הבחירה בדרך האומדנא, היא הבחירה הראויה. בשים לב לשיעור נכותה התפקודית של התובעת, גילה, קורותיה, מצבה הבריאותי עובר לתאונה ולאחריה, אני סבורה, כי יש לפצות את התובעת בגין רכיב זה בסך של 80,000 ₪. 8. פנסיה הואיל והחל משנת 2008 נקבעה חובה בדין על כל מעביד להפריש תשלומים על חשבון פנסיה של העובד, בשים לב לגילה של התובעת, שיעור נכותה התפקודית, השתכרותה עובר לתאונה, וכן בשים לב לכך כי עובר לתאונה עבדה בעבודות זמניות באופן לא רציף, אני רואה לפסוק לתובעת פיצוי בסכום הנקבע על ידי על דרך האומדנא בסך 10,000 ₪. 9. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד א. בגין הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד עותר ב"כ התובעת לפסוק סך של 299,728 ₪ (!). מנגד טוען ב"כ הנתבעות, כי אין לפסוק לתובעת בגין רכיב זה הואיל והוצאותיה משולמות על ידי המוסד לביטוח לאומי ו/או במסגרת סל הבריאות. ב. התובעת הצהירה בתצהירה על הוצאותיה ונסיעות לטיפולים שקיבלה וצירפה קבלות חלקיות. עסקינן בתאונה אשר הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל. לפיכך, התובעת זכאית להחזר הוצאות, ככל שהיו, מהמל"ל. כמו כן, זכאית לקבל שירותי בריאות בהתאם לחוק בריאות ממלכתי, התשנ"ד- 1994. עם זאת, אני סבורה, כי התובעת נזקקה לטיפולים ותרופות אשר אינם מכוסים על פי חוק. מקובל עלי, כי התובעת נאלצה לנסוע לקבלת הטיפולים האמורים. אני רואה לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי על דרך האומדנא בגין הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר בסך של 7,000 ₪. ג. כאמור לעייל, בחוות דעתו ציין ד"ר גרינטל, כי קרוב לודאי שהתובעת תאלץ לעבור ניתוח להחלפת ברך שמאל. בע"א 511/83 מדינת ישראל נ' ג'ולייט סעיד, פ"ד מג (3) 774, 782 נקבע: "נראה שדי בכך כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל על המשיבה, שכן להבדיל מהוצאות רפואיות בעבר, בהן דרושה הוכחה של ממש, הרי לגבי הוצאות רפואיות בעתיד אין צורך בהוכחות וודאיות ובהוכחת שיעורן של ההוצאות, ודי בכך שהוכח שהטיפול הרפואי לא תם, ושהמשיבה תזדקק לטיפול רפואי בעתיד". בספרו של המלומד ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה חמישית, התשס"ג, 2003, כרך א', עמ' 689 נאמר: "האפשרות שהנפגע ייזדקק לטיפול, הנתמכת בעדות רפואית של ממש, די בה כדי להצדיק, אפוא, קביעת סכום, לפי הערכה, כפיצוי בגין הוצאות אפשריות כאלו" לאור כל זאת, אני רואה לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי על דרך האומדנא בגין הוצאות רפואיות ונסיעות לעתיד בסך 10,000. התובעת לא הוכיחה, כי תזדקק לטיפול פסיכותראפי בעתיד, לפיכך, אינה זכאית לפיצוי בעניין זה. 10. עזרת הזולת לעבר ולעתיד א. התובעת הצהירה, כי בעקבות התאונה תלויה לחלוטין בעזרת הזולת ונזקקת לסיוע גם בפעולות יום יומיות. לטענתה, בשל מצב כלכלי קשה, אין באפשרותה לשכור עזרה בשכר ומלוא הנטל בטיפול בה נופל על בני משפחתה (סעיף 29 ד). לעומת זאת, בחקירתה התברר, כי היא מתלבשת לבד, מכבסת ונמצאת רב שעות היממה לבדה (ראו עמ' 21 ו-23). בעניין זה הצהיר בעלה של התובעת, מיכאל, כי בעקבות התאונה התובעת אינה מסוגלת לבצע שום פעולה בבית ולדאוג לצרכיה הבסיסיים והיא נזקקת לסיוע בביצוע פעולות פשוטות (סעיף 4). עוד הצהיר, כי הוא וילדיו נאלצים לבצע את כל עבודות משק הבית, לרבות ניקיון הבית, בישול, קניות (סעיף 5). לאחר התאונה הואיל ומשפחתם נקלעה למצב כלכלי קשה מאוד, נאלצו ילדיהם לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה (סעיף 6). דברים דומים הצהירו ילדיה של התובעת (סעיפים 4 - 6 לתצהירו של אולג, סעיפים 5 - 7 לתצהירה של אירינה). כאמור לעייל, בחקירתם כמו גם בחקירת התובעת, התברר, כי רב הזמן נמצאת התובעת בבית בגפה. במצב דברים זה, אני מתקשה לקבל תיאורם את מצבה של התובעת. בנוסף לא הוכח, כי בעקבות התאונה נאלצו ילדיה לסייע בפרנסת המשפחה. לא הוצגו תלושי שכר או כל ראיה אחרת להוכחת הטענה. עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות פוזיטיביות. התובעת לא הוכיחה, כי מאז התאונה ועד היום היא מקבלת עזרה קבועה על ידי מי מבני המשפחה. עם זאת מקובל עלי, כי בתקופה הסמוכה לתאונה נזקקה התובעת לעזרה החורגת מהמקובל במסגרת משפחה וחברים. בהתחשב בתקופת אי-הכושר בה שהתה התובעת, אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של -.30,000 ₪. נוכח הטיפול הניתוחי אותו תעבור התובעת בעתיד, ובשים לב לסכום הנטען בסיכומי הנתבעות, אני רואה לפסוק לתובעת סך של -.50,000 ₪ בגין עזרה לזולת לעתיד. 11. כאב וסבל בהתחשב בשיעור הנכות הרפואית (26%), גילה של התובעת (26.2.56), מועד התאונה, ימי האשפוז (11) ולאור הוראות תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה בסך -.50,388 ₪. 12. ניכויים אין מחלוקת, כי תביעת התובעת הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי. ביום 19.12.09 הוגשה חוות דעת אקטוארית של ענת ספיר. על פי חוות הדעת האקטוארית, תגמולי המל"ל לעבר ולעתיד מהוונים ליום 31.7.09 עומדים על סך 453,682 ₪. ב"כ התובעת לא חלק על חוות הדעת. לפיכך, יש לנכות מסכום הפיצויים את הסכום האמור. אמנם ממועד החישוב חלף זמן מה, אולם גם ללא עידכון החישוב האקטוארי להיום, תביעת התובעת נבלעת בתגמולי המל"ל, וכפי שיפורט להלן. יש לציין, כי בתחשיב הנזק מיום 10.5.06 טענו הנתבעות, כי יש לבצע ניכוי רעיוני של תקבולי המל"ל שהתובעת היתה זכאית לקבל לוּ מיצתה זכותה לקבלת מענק מהמל"ל בגין נכותה הנוירופסיכאטרית (סעיף 12). בסיכומיהן זנחו הנתבעות הטענה ועל כן איני נדרשת לכך. למעלה מן הצורך, הנתבעות לא הוכיחו את סכום הניכוי ומכל מקום גם ללא ניכוי רעיוני התביעה נבלעת. 13. סוף דבר התובעת זכאית לפיצוי בגין נזקיה כדלקמן; א. הפסד השתכרות בעבר                                         -.79,926 ₪ ב. הפסד השתכרות לעתיד                                         -.80,000 ₪ ג. הפסדי פנסיה                                                       -.5,000 ₪ ד. עזרת הזולת לעבר                                      -.30,000 ₪ ה. עזרת הזולת לעתיד -.50,000 ₪ ו. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר            -.7,000 ₪ ז. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעתיד -.10,000 ₪ ח. כאב וסבל                                                    -.50,388 ₪ סה"כ -.312,314 ₪ (לפני הניכויים) מסכום הפיצוי האמור יש לנכות את השווי המשוערך והמהוון של תגמולי המל"ל, כאמור בחוות הדעת האקטוארית בסך 453,682 ₪. התוצאה הנה, כי התביעה נבלעת. על פי סעיף 330 (ג) לחוק הביטוח הלאומי התשנ"ה-1995, זכאית התובעת ל- 25% מנזקיה. לפיכך, אני מחייבת את נתבעות1 - 3, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של -.78,078 ₪. בנוסף, אני מחייבת את נתבעות 1 - 3, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בצירוף מע"מ כחוק. אם לא ישולמו הסכומים תוך 30 ימים מהמצאת פסק הדין, ישאו הם הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.  ניתן היום, כ"ט אב תש"ע, 09 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים. עקרונות משפטייםגולגולתעקרון הגולגולת הדקה