התובע, יליד 15.9.1972, נפגע ברגליו ביום 31.8.06. אף שבתחילה שררה בין הצדדים מחלוקת בנוגע לשאלה אם הארוע בו נפגע התובע נופל לגדר "תאונת דרכים" אם לאו, ובדבר חבותה של הנתבעת 2 מכח הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו, הרי שאבן נגף זו הוסרה מהדרך בעקבות ההודאה בחבות מיום 28.6.09. לא נותרה אלא המחלוקת בעניין הנזקים שנגרמו לתובע, והדיון שהתקיים היום סבב שאלה זו לבדה. הנכות המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה, ד"ר שרגא רוזנר, סקר בחוות-דעתו את התיעוד הרפואי ואת בדיקות ההדמיה מהן עלה כי לתובע נגרם שבר "בפצט הקדמי של הקלקנאוס" בקרסול שמאל וכן שבר תלישה בטלוס ובנביקולה בקרסול ימין. בדיקתו הקלינית של התובע היתה תקינה לחלוטין, ולפיכך הגיע המומחה לכלל מסקנה כי לא נותרה לתובע נכות לצמיתות. הוא אישר את תקופת אי הכושר שקבעו הרופאים המטפלים, שהשתרעה על פני 78 ימים לאחר התאונה. המומחה ציין בחיתום חוות-הדעת כי עלולים להתפתח בעתיד שינויים ניווניים באזורים בהם התאחו השברים ואלה עלולים לגרום מגבלה וכאבים בקרסוליים. בחקירתו היום הבהיר המומחה כי בבדיקת ה- CT שנערכה לתובע ששה ימים בלבד לאחר התאונה (בדיקה מיום 6.9.06; הפענוח הוא מיום 8.9.06) נמצאו ממצאים המעידים, לבד מהשברים שתוארו בחוות-הדעת, על נזק ישן ברקמות הרכות (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 8-10 ושורות 14-20). אף שהתובע התלונן על כאבים, הרי שכאבים הם עניין סובייקטיבי שלא ניתן לכימות בבדיקה רפואית, אם כי אין לשלול שהם קיימים בפועל (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 3-5; עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 1-5 ושורות 21-24; עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 2-4). כאשר הוא מתרשם בבדקית נפגע כי זה סובל מכאבים המגבילים את כושר הפעולה הוא עשוי לשקול את הפעלת סעיף 35 לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, אך לא כך היו פני הדברים במקרה דנא (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 9-16; עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 4-6; עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 1-6; עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 19-24). אשר לעצם הטענה לפיה התובע סובל מכאבי פרקים (ארטרלגיה), עניין אותו אישר המומחה בתשובותיו מיום 17.1.09 לשאלות ההבהרה, ציין המומחה שאלה עלולים לנבוע בחלקם מהחבלה הישנה שנמצאה בבדיקת ההדמיה ועשויה היתה לגרום לקרע החלקי ברצועה שנמצא בבדיקת ההדמיה (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 6-12; עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 11-19). ככל שהדברים אמורים באפשרות להתפתחות שינויים ניווניים בנקודות איחוי השבר, השיב המומחה לשאלות ההבהרה באומרו כי אין ביכולתו לאמוד מתי עלול הדבר להתרחש "אך סביר כי מדובר בשנים" (תשובה 2(א) לשאלות) "אם בכלל" (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 11-13); וכי אין באפשרותו לאמוד את שיעור הנכות העלול לצמוח ממגבלה שתילווה לתופעה כזו (תשובה 2(ב) לתשובות לשאלות ההבהרה). בעדותו הוסיף שסביר יותר להניח כי לא יתפתח נזק ניווני עתידי מאשר שיתפתח נזק כזה (עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 25 - עמ' 10 לפרוטוקול שורה 10). מאחר ומדובר בשברים קטנים בלבד, סביר להניח שגם אם יתפתחו שינויים הם לא יעלו לכדי נכות (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 14-22). מחוות-הדעת ומעדותו של המומחה עולה כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בעקבות התאונה, וכי אף אם הוא סובל מכאבים אין באלה כדי לעלות לכדי מגבלה. הסיכוי כי יתפתחו שינויים ניווניים בעתיד אינו רב, כאשר ההסתברות רבה יותר דווקא להתממשות תרחיש חיובי יותר. אף אם חלילה יופיעו שינויים ניווניים כלשהם - לא יעלו אלה לכדי נכות. עוד עלה מעדות המומחה שיתכן כי המחושים מהם סובל התובע כיום, לדבריו, נובעים מהחבלה הישנה בברכיים, ומהקרע ברצועה הצולבת שאינו נובע מהתאונה אך גורם לגירוי. בנסיבות אלה, וכאשר גם חקירתו של המומחה לא הביאה לכל שינוי בקביעות בחוות-הדעת, ואך חיזקה את קביעותיו הראשוניות, יש לקבוע שלתובע לא נותרה נכות צמיתה בעקבות התאונה. עם זאת, יש לאשר את תקופת אי הכושר שהוענקה לתובע על ידי רופאיו המטפלים, וזכתה לאשרור בחוות-הדעת. הנזק מחוות-הדעת והתשובות לשאלות ההבהרה, כמו גם מעדות המומחה, עולה כי התובע סבל מכאבים לא מעטים בתקופה שלאחר התאונה, ויתכן שהוא סובל מכאבים לפרקים גם היום. מתשובה 1 לשאלות ההבהרה ניתן להסיק שהכאבים המתבטאים בתסמונת הארטרלגיה נובעים מהתאונה, אף כי מסקנה זו התערערה מעט לאחר שמיעת עדותו של המומחה, והסבריו אודות הפגיעה הקודמת. בנסיבות אלה, כאשר נראה שהפגיעה הותירה חותמה לתקופה לא קצרה, ויתכן שהיא תורמת לכאבים כאלה ואחרים התוכפים על התובע מפעם לפעם, יש מקום לפסוק לו פיצוי בגין הנזק הלא ממוני על הצד הגבוה מהמקובל בתובענות בהן לא נקבעה נכות לצמיתות. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לפסוק לתובע סכום של 12,500 ₪ עבור הנזק הלא ממוני שנגרם לו בתאונה. עיקר מחלוקתם של הצדדים סובב את שאלת הפסדי ההכנסה שנגרמו לתובע. הוכחתם של אלה נתקלה בקשיים אובייקטיביים, מאחר והתובע הוא עורך-דין עצמאי בשותפות עם עמיתה למקצוע. מטבע הדברים קיים קושי בהצבעה על הירידה בהכנסות בתקופת אי הכושר, הן בשל העובדה כי ההכנסות הנובעות מעבודה בחודש פלוני באות לעיתים לידי ביטוי רק חודשים לאחר מכן, והן מאחר וקיים קושי מובנה בהערכה מה היה מצב העסקים בחודש פלוני לו התייצב התובע לעבודה שחרית וערבית, ועד כמה הורע המצב עקב הישארותו בבית ונסיונו "לכבות שריפות" או לנהל את עסקיו בדרך זו או אחרת מהבית (ראו גם הדיון בע"א 7964/06 נהור נ' סהר, מיום 24.3.09). עם זאת, גם קשיים ממין אחר הוערמו בדרכו של בית המשפט. הנתונים שהוצגו בפני בית המשפט במקרה דנא עשויים לשמש כאמת מידה מסויימת לפסיקת הפיצוי בגין הפסדי העבר, אולם ספק אם די בהם כדי לבסס קביעה מוגמרת. לצורך מתן הכרעה שיתידותיה נעוצות בקרקע ראייתית מוצקה היה מקום להעיד את שותפתו של התובע למשרד, בפרט לנוכח הטענה שעלתה רק היום בנוגע ל"התחשבנות הפנימית" שבין השניים; להציג דוחו"ת מע"מ תקופתיים ואולי אף לנסות ולפלחם תוך הצבעה על הכנסות כאלה ואחרות הנובעות מפעולות שנעשו בחודש זה או אחר; להצביע על אותן הוצאות שהן הוצאות שוטפות ועל ההוצאות שאינן כאלה; ולהציג את הנתונים הנוגעים לשנים שלאחר התאונה כדי לבחון אם אכן ניתן להצביע על מגמת עלייה מתמדת בעסקים, או שמא הירידה במחזור משנת 2006 לשנת 2007 מצביעה על מגמה כללית ולא על השפעה מאוחרת של תוצאות התאונה. כנגד כל אלה יש להעמיד את ההנחה שאדם הסובל משברים בשתי רגליו אינו מסוגל לתפקד באופן מלא, וודאי שאין באפשרותו לפעול במסגרת עבודתו בתקופה הסמוכה מאוד לתאונה. גם לאחר מכן, ואף באותה תקופה בה ביצע התובע "גיחות" מפעם לפעם למשרדו לצורך טיפול בעניינים דחופים (סעיף 15 לתצהירו), או ניסה לנהל עניינים בטלפון מביתו "ככל שיכולתי לתת מענה" (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 6-8), יש להניח שנפגעה השתכרותו. לא הרי עורך-דין המופיע לעבודה מדי יום ושוקד על ענייני לקוחותיו כשהוא זוכה למלוא הנוחות שבמשרד כהרי עורך-דין המצוי בחופשת מחלה בביתו ועושה ככל שביכולתו כדי למנוע נזקים חמורים ללקוחות ולמשרד. בנסיבות אלה יש לא מעט הגיון בטענה כי באותה תקופה לא קלט התובע לקוחות חדשים (אף שיתכן שהיו כאלה שהגיעו וטופלו על ידי שותפתו). מכאן שיש מקום לפסוק פיצוי לתובע בגין ההפסד בתקופה זו. מאחר ולא ניתן לפסוק את הפיצוי על בסיס נתונים אובייקטיביים מוצקים, כפי שהובהר לעיל, יש מקום לפסיקת פיצוי על דרך האומדן, על אף שמדובר בראש נזק שעניינו בנזק מיוחד שהתגבש בעבר. במקרה מעין זה קיים קושי אוביקטיבי להביא ראיות אודות הנזק המיוחד, ולפיכך רשאי בית המשפט לפסוק אף במקרה מעין זה על דרך האומדנא (השוו ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז(3) 23, 34 (1993); ע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל, נט(6) 1, 10 (2005); לעניין פסיקה על דרך האומדנא ראו בהרחבה בע"א 153/04 רובינוביץ נ' רוזנבוים, מיום 6.2.06, בפסק-דינו של השופט רובינשטיין). בפרט כך הם פני הדברים כאשר בית המשפט משתכנע כי קיים נזק שמן הראוי לפצות עליו וכי בהיעדר פיצוי תקופחנה באופן ממשי זכויותיו של הניזוק, שאז יש מקום לפסיקת פיצוי על דרך האומדן (ראו ע"א 6720/99 פרפרה נ' גולדו, מיום 28.8.05, בפיסקה 9 לפסק-הדין; ע"א 8380/03 קרנית נ' סאמר עבדאלולי, מיום 8.12.05, בפיסקה ו(11) לפסק-הדין). בחינת הפסד ההכנסה בעבר יכול שתיעשה על דרך בחינת המחזור העסקי לשנת 2005 כמייצג הרווח הממוצע בשנה "רגילה"; או שמא המחזור בשנת 2006 כמייצג שנה שלא הושפעה על ידי התאונה (בשל הטענה לפיה ההפסד התבטא דווקא בשנת 2007, עיניין שלא הוכח דיו); ואולי דווקא בבחינת המחזור העסקי של שנת 2007, בהנחה כי ההשפעה באה לידי ביטוי בשנת 2006, שהיתה שנה חריגה לטובה על אף השפעה זו. דרך בחינה זו תניח כי ההוצאות כולן הן קבועות, וממילא משקף הפסד המחזור גם את הפסד ההכנסה. דרך אחרת תהא באמצעות בחינת הרווח בכל אחת משנים אלה. דרך שלישית תבקש ליטול את המחזור העסקי של השותפות כולה בשנת 2006, או שמא את הרווח, ולחלקו ל- 21.5 חודשים (24 חודשי עבודה של שני השותפים יחד, תוך הפחתת שני חודשים ומחצה של אי כושר). קושי מסויים מתעורר לנוכח העובדה כי מדוחו"ת השנים 2006 ו- 2007 עולה שהתובע ושותפתו התחלקו במלוא ההכנסות וההוצאות שווה בשווה, וממילא נראה לכאורה שלתובע נגרם רק מחצית מהנזק הנובע מההעדרות. התובע טען שבפועל הגיע להסדר כזה או אחר עם שותפתו, ואניח כי כך היו פני הדברים. מכל מקום, כל אחת מדרכים אלה מעוררת קשיים משלה, אולם לא ניתן לבחור בדרך זו או אחרת באופן נחרץ במקרה דנא, כאשר בפני בית המשפט לא הוצגו כל אותם הנתונים הנחוצים להכרעה, שפי שהובהר לעיל. ממילא דומה שעל ההכרעה להינתן תוך פסיקת סכום גלובלי, המשקלל אותן האפשרויות שהובאו לעיל, ואותם נתונים שהוצגו בפני בית המשפט. בנסיבות אלה, ולנוכח כושר ההשתכרות שהפגין התובע כעולה מדוחו"ת הרווח וההפסד ומשומות המס, ולנוכח כל האמור לעיל בנוגע לדרך בה יבור לו בית המשפט בהכרעה במסגרת זו, הגעתי לכלל מסקנה לפיה על הנתבעת לפצות את התובע בסכום של 20,000 ₪ בגין ההפסד בתקופת אי הכושר. לא למותר לציין כי ההנחה היא שהתובע הפיק הכנסה מסויימת גם בשהותו בביתו, וממילא אין הפיצוי אמור לשקף את מלוא ההפסד הצפוי בשל העדרות מלאה. בגין עזרת קרוביו של התובע בתקופת אי הכושר הסמוכה לתאונה, מעבר לחובתם המוסרית, יש לפסוק לתובע סכום של 1,500 ₪. בגין ההוצאות הרפואיות והוצאות הנסיעות לטיפולים יש לפסוק לו סכום של 1,000 ₪. לעניין ההוצאות אבהיר שהמומחה לא אישר את הטענה לפיה התובע זקוק למדרסים כתוצאה מהפגיעה בתאונה (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 20-21), ולפיכך אין מקום לפיצוי בגין הוצאה זו. אשר לתשלום לחדר המיון: אף אם התובע שילם מכיסו בפועל את הסכום (עניין שלא הוכח בפועל באמצעות הגשת דף חשבון מחברת האשראי, ועומד בניגוד לפרקטיקה המקובלת לפיה קופת חולים מסדירה עניין ישירות מול בית החולים) הרי שעל קופת חולים לפרוע סכום זה, מכוח החובה המוטלת עליה על פי הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994. בפרט כך הם פני הדברים לאחר שנקבע כי התאונה אינה תאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. לפיכך לא זכאי התובע להשבת סכום זה מהמבטחת. התובע אינו זכאי גם להשבת הסכום ששילם לפרופ' הלפרין, אליו פנה באופן פרטי (להנמקות ראו הדיון שערכתי בת.א. (י-ם) 4931/06 לוי נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, מיום 1.9.08, בפיסקה 9 לפסק-הדין). מאחר ולא נגרמה לתובע נכות לצמיתות, ולנוכח קביעות המומחה כפי שנסקרו לעיל - אין הוא זכאי לפיצוי בגין גריעה אפשרית מכושר השתכרותו. סוף דבר לנוכח האמור לעיל תשלם הנתבעת 2 לתובע סכום של 35,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ, וכן תשיב לו את סכום האגרה בו נשא. מאחר וחקירת המומחה לא העלתה דבר, אין מקום לחייב את הנתבעת בהוצאות שסבבו את החקירה. אין מקום לטענה שהעלתה הנתבעת בנוגע להפחתת שכר טרחת המומחה מהפיצוי, בפרט לנוכח קביעותיו בדבר תקופת אי הכושר והאפשרות להתפתחויות עתידיות כאלה או אחרות, אף אם תרחיש זה הוא בסבירות נמוכה. הסכום ישולם עד ליום 10.12.09, שאם לא כן הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים. ניתן היום, כ"ב בחשון תש"ע (9 בנובמבר 2009), בהעדר הצדדים. רם וינוגרד, שופטשבר