סירוב לבדיקת שכרות - זיכוי

פתח דבר: המערער הורשע בבית משפט לתעבורה ת"א - פל 1097/09 - בעבירות של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3), 64ב' ו-64ד ביחד עם סעיף 39(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א - 1961 (להלן: "הפקודה"), בקשר עם סעיף 38(1) לפקודה, בקשר עם תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 (סמל סעיף 2012), נהיגה בקלות ראש עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודה (סמל סעיף 2011), סירוב להיבדק בדיקת דם נשיפה עבירה לפי תקנה 169ו(א) לתקנות התעבורה (6211), ודינו נגזר לקנס בסך 3,000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתם, פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שנתיים שנים, פסילת רישיון נהיגה על תנאי למשך 6 חודשים לתקופה של 3 שנים והתחייבות בסך 10,000 ₪ להימנע תוך 3 שנים מעבירות של נהיגה בשכרות תחת השפעת משקה משכר או בעת פסילה. על פי העובדות המפורטות בכתב האישום, נהג הנאשם ביום 19.7.08, סמוך לשעה 01:50, ברכבו ברחוב הרכבת בת"א, ונעצר לבדיקת אקראי ע"י שוטר מתנדב. על פי כתב האישום, נהג הנאשם בקלות ראש ברכב כשהוא שיכור וריח אלכוהול נדף מפיו. בתשובתו לשוטר גרס הנאשם, כי שתה כוס יין וחצי טרם נהיגתו. לגישת המדינה, הנאשם הכשיל בדיקות ינשוף שנערכו לו וסירב למסור דגימת דם. טענות הצדדים: המערער הלין כנגד הרשעתו בדין. לגישת סניגורו המלומד, עו"ד דוד גולן, נפלו סתירות בולטות בעדותיהם של עדי התביעה, באופן המצדיק התערבות בממצאי הכרעת הדין קמא. בנוסף, המערער לא הכשיל בדיקת הנשיפה כי אם מספר בדיקות נשיפה לא צלחו. המערער ספג עלבון משוטר בעת שביצע בדיקת הנשיפה. מעל לכך, המערער לא סירב לביצוע בדיקת דם - ולא הוסברה לו משמעות הסירוב כדבעי - כי אם שלל ביצועה במקום עקב חוסר סטריליות ופחדו ממחטים. אשר כך, עתר לזיכוי המערער, ולחילופין, הפחתת העונש שנגזר עליו לאור נסיבות המקרה. מן העבר השני, טען הפרקליט המלומד, עו"ד ראאד ענוז, כי אין מקום להתערב בממצאי הכרעת הדין, כל שכן בעונשו של המערער. לגישתו, הכרעת הדין מנומקת ומבוססת לאחר שבית משפט קמא שמע העדים, התרשם ממהימנותם והכריע על בסיס כל הראיות שהונחו בפניו. מעל לכך, המערער הכשיל בדיקת הנשיפה וסירב לביצוע בדיקת דם, ואשר כך הורשע ודינו נגזר בהתאם. דיון: הלכה עקיבה ומושרשת היא, כי אין זו מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי מהימנות ועובדה. לערכאה הדיונית יתרון על ערכאת הערעור בהערכת העדויות וקביעת העובדות, משזו שמעה וראתה העדים לפניה. [ע"פ 10163/08 פלוני נ' מ"י (לא פורסם) מיום 13.9.10; ע"פ 8711/09 יאסין נ' מ"י (לא פורסם) מיום 28.6.10; ע"פ 4037/07 פלוני נ' מ"י (לא פורסם) ניתן ביום 31.3.08; ע"פ 2977/06 פלוני נ' מ"י (לא פורסם) ניתן ביום 17.3.08; ע"פ 1353/07 רפאעת מחאמיד נ' מ"י (לא פורסם) ניתן ביום 17.3.08; ע"פ 2961/07 מתתיהו ולדמן נ' מ"י (לא פורסם) ניתן ביום 17.3.08; ע"פ 5391/07 אבי כהן נ' מ"י (לא פורסם) מיום 31.12.07; ע"פ 5160/06 יובל טל נ' מ"י (לא פורסם) מיום 17.6.07; ע"פ 425/07 פלוני נ' מ"י (לא פורסם) ניתן ביום 5.11.07; ע"פ 5603/06 פלוני נ' מ"י (לא פורסם) ניתן ביום 18.1.07]. בשלנו, בית משפט קמא שמע העדים והנאשם, בחן מהימנותם, וקבע קביעות עובדתיות ומסקנות על בסיס הראיות שהונחו בפניו. לעניין הנאשם קבע בית משפט דלמטה כי זה נהג ברכב בשכרות ובקלות ראש. בנוסף קבע, כי קו ההגנה של המערער לא היה אחיד וברור. המערער לא סיפק הסבר לבקבוק הוודקה שנמצא ברכבו, ודעתו השתנתה בנוגע לכמות האלכוהול שלגם. מעל לכך, ציין בית המשפט קמא כי המערער הכשיל במתכוון בדיקות הנשיפה וסירב לבדיקת הדם. בית משפט קמא בחר ליתן משקל בכורה לעדויות השוטרים שהעידו בפניו, ושוכנע כי הדרישה לבדיקת הנשיפה ולמתן בדיקת דם היו כדין. על פי קביעת בית משפט קמא משמעות הסירוב הוסברה היטב למערער. כך למשל, ציין השוטר, רס"מ אבי בן אהרון (עת/1), בדו"ח פעולה (ת/4) כמפורט בהכרעת הדין כי: "הנהג הסכים להיבדק ושם את המכשיר בפיו, ולא נשף כלל. שום סימן לא היה על המכשיר. הסברתי לו שוב שהוא צריך לנשוף... אמרתי לנהג, שהוא מחזיק את פיית הינשוף בפיו כמו מוצץ של תינוק...". בהמשך נלקח המערער לבדיקת דם וציין כי הינו פוחד ממחטים. המערער ביקש להיבדק שוב בבדיקות נשיפה שכשלו. מעל לכך, שוחח עם חבריו בטלפוץ ונועץ עימם כיצד עליו לנהוג. (עמ' 11 להכרעת הדין שו' 1-14). מתנדב המשטרה גיא פטל (עת/2) תיאר כיצד המערער הניח הפיה בפיו ולא נשף. המערער חזר על פעולה זו, ובהמשך סירב לבדיקת דם (עמ' 11 שו' 16-24 להכרעת הדין). הפרמדיק המשטרתי (עת/3) היעד כי הסביר למערער הליך בדיקת הדם ומשמעות סירובה (עמ' 11 להכרעת הדין שו' 26-27). הנה כי כן, קביעות בית משפט קמא כי הדרישה לבדיקת הנשיפה ובדיקת הדם היו כדין, והתנהגות המערער בבדיקת הנשיפה, חוסר שיתוף הפעולה מצידו, וסירובו לביצוע בדיקת הדם, לאחר שהוסברה לו משמעות סירובו מעוגנות ומבוססות. בעניין זה ראוי לציין כי טענת המערער כי נעלב מהמילה "מוצץ" בה השתמש השוטר גם היא לובנה בהכרעת הדין של בית משפט דלמטה. כמצוין שם, הכוונה באמירה "מוצץ" הייתה לאופן בו תינוק מחזיק מוצץ בפיו - ותו לא. בנוסף נקבע, כי אפילו נעלב המערער, היה עליו ליתן בדיקת דם, ואין בעלבונו הסבר המתקבל על הדעת לסירובו לבדיקה. סעיף 64ב' לפקודת התעבורה קובע בהאי לישנא: "(א1) שוטר רשאי לדרוש מנוהג רכב או מממונה על הרכב, לתת לו דגימה של אוויר הנשוף מפיו, לשם בדיקה אם מצוי בגופו אלכוהול ובאיזה ריכוז, באמצעות מכשיר שאושר לשם כך בידי שר התחבורה בהסכמת שר הבריאות, בהודעה ברשומות (בסעיף זה - דגימת נשיפה); שוטר רשאי לדרוש מתן דגימה לפי סעיף זה אף בהעדר חשד כי נעברה עבירה לפי פקודה זו. ... (ב) שוטר רשאי לדרוש מנוהג רכב או מממונה על הרכב, שהיה מעורב בתאונת דרכים או שיש לשוטר חשד סביר כי הוא שיכור, לתת לו דגימת שתן או דגימת דם לשם בדיקה אם מצוי בגופו אלכוהול ובאיזה ריכוז, או אם מצוי בגופו סם מסוכן או תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן; שוטר רשאי להורות על נטילה של דגימת דם כאמור בסעיף קטן זה גם מנוהג רכב או מממונה על הרכב שהוא מחוסר הכרה, ולא יחולו לענין זה הוראות סעיף קטן (ב2). ... (ב2) שוטר הדורש מנוהג רכב או מממונה על הרכב לתת לו דגימת נשיפה, דגימת שתן או דגימת דם, לפי הוראות סעיף זה, יודיע לו את מטרת נטילת הדגימה, יבקש את הסכמתו, ויסביר לו את המשמעות המשפטית של סירוב לתת דגימה, כאמור בסעיף 64ד". סעיף 64ד לפקודה עניינו סירוב לבדיקת שכרות. "(א) סירב נוהג ברכב, או ממונה על הרכב כאמור בפסקה (1) להגדרה 'ממונה על הרכב' שבסעיף 64ב, לתת דגימה לפי דרישת שוטר כאמור באותו סעיף, יראו אותו כמי שעבר עבירה לפי סעיף 62(3)". לאמור, דינו של מי שסירב להיבדק בבדיקת ינשוף או בדיקת דם כמי שנהג שיכור. בית משפט קמא בחן גירסת המערער וכלל טענותיו ודחה אותן לעניין בדיקת הנשיפה ובדיקת הדם כמצוין לעיל לאחר ששוכנע כי הדרישה לבדיקת הנשיפה ולמתן בדיקת דם היו כדין, וכן כי משמעות הסירוב הוסברה היטב למערער. מעל לכך, קבע בית משפט דלמטה כי קביעתו מושתתת לא אך על חזקת הסירוב, כי אם בנוסף על סמך הודאת המערער כי שתה יין קודם לכן, המצאות בקבוק וודקה ברכבו, בדיקת נשיפון חיובית, ובדיקת מאפיינים שהעידה על שכרות המערער. באלה הדברים יש לקבוע כי הכרעת הדין מבוססת ומעוגנת. הערעור לעניין הכרעת הדין נדחה. לעניין העונש שהושת על המערער, לא מצאתי כי בית משפט קמא החמיר עימו מעבר לדרוש. המערער הורשע, בין היתר, בנהיגה בשכרות, עבירה שקבוע בצידה עונש מינימום של פסילת רישיון נהיגה למשך שנתיים ימים. המערער לא הציג כל נימוק ממשי שהיה בו להוביל לחריגה מהעונש הקבוע בחוק. לחובת המערער 18 הרשעות תעבורה קודמות. הערעור לעניין העונש נדחה. ניתן היום, ג' בכסלו תשע"א, 10 נובמבר 2010, במעמד הצדדים. דוד רוזן, שופט משפט תעבורהשכרותבדיקת שכרות (אלכוהול)