להלן פסק דין בנושא תאונת עבודה במהלך תיקון תקלה: מבוא בפני תובענה שהגיש התובע, מר הנגבי שמעון (להלן: "התובע"), יליד 1955, בגין פגיעתו בתאונת עבודה שנגרמה בעת שעסק בתיקון תקלה במנוע חשמלי הממוקם על גג המרכול של הנתבעת, חצות וחצי (1995) בע"מ (להלן: "הנתבעת 1" או "חצות וחצי" או "המרכול"). הנתבעת 1 הייתה מעבידתו ומעסיקתו של התובע בזמנים הרלוונטיים לתביעה. את התובענה הגיש התובע גם כנגד כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "כלל" או "חברת הביטוח" או "הנתבעת 2"), אשר ביטחה את הנתבעת 1 בפוליסה לביטוח אחריות מעבידים. במסגרת תובענה זו מבקש התובע כי תקבע אחריות הנתבעות לתאונה וכי יקבע גובה הפיצוי המגיע לתובע, אם אכן יקבע כי הנתבעות אחראיות. רקע וטענות התובע ביום 24.12.1996 נדרש התובע לתקן תקלה במנוע חשמלי של אחד ממקררי המרכול של הנתבעת 1, אשר מצוי על גגו של המרכול. התובע הושיט את ידו אל המנוע על מנת לבדוק את התקלה, כשלפתע התחיל מדחס המנוע לפעול ומאוורר המנוע פגע באצבעות ידיו של התובע (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה נפגע התובע בידו השמאלית לרבות שבר מרוסק וקטיעה של אצבעות 2 ו-3 מאצבעות כף ידו השמאלית. ממקום התאונה נלקח התובע לבית החולים "וולפסון" בחולון לצורך קבלת טיפולים ראשוניים דחופים ובשלב מאוחר יותר שוחרר עם הוראות להמשך טיפול, מעקב ומנוחה מוחלטת. לטענות התובע, בנסיבות התאונה חל הכלל בדבר "הדבר מעיד על עצמו" כמשמעותו בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה" או "פקודת הנזיקין") וכי על הנתבעת 1 להוכיח כי לא התרשלה. לחלופין, טוען התובע כי התאונה אירעה עקב הפרת חובות חקוקות שבפקודת הנזיקין ודיני הבטיחות בעבודה מצד הנתבעת 1 ו/או עקב רשלנותה של הנתבעת 1, בכך שלא הכשירה את התובע לטפל במקרים נושא התאונה, לא דאגה שהמתג המפסיק את זרם החשמל למאוורר ימוקם במקום נגיש ולא דאגה למגן כנדרש את מנוע המקרר. עוד מוסיף התובע וטוען כי כתוצאה מהתאונה הוא סובל מכאבים וממגבלות תנועה בידו הפגועה. פגיעותיו מהתאונה הביאו לאבדן מקצועו כמכונאי מטוסים ומונעות ממנו ביצוע של פעולות בסיסיות, כגון החזקת כלים בידו השמאלית. התובע מעריך את שווי נזקיו בסך כולל של 3,425,000 ₪. טענות הנתבעות בתחילת ההליכים המשפטיים, הנתבעת 2 העמידה לרשות הנתבעת 1 שירותי עו"ד להגנה מפני התביעה, בהיותה סבורה כי תוצאות המשפט עלולות להיות משמעותיות לנתבעת 2 כמבטחת. בכתב הגנתן המשותף אשר הוגש ביום 2.9.1999 טוענות הנתבעות כי דין התובענה להדחות, שכן לא מוטלת עליהן כל אחריות או חבות לתאונה, ככל שזו אכן התקיימה. בתחילת ההליכים המשפטיים, הנתבעות טענו במשותף כי פגיעותיו של התובע נגרמו לו בשל חוסר זהירותו ומחדליו שלו בלבד. אין להחיל במקרה זה את הכלל בדבר הדבר מדבר בעד עצמו, משום שנסיבות קרות התאונה ידועות רק לתובע. לו נהג כפי שמצופה ממנו לנהוג בשיטות העבודה המקובלות, לא היה עשוי להיפגע בשום שלב של ביצוע העבודה. עוד הוסיפו הנתבעות וטענו במשותף כי הן פעלו כמעביד זהיר וסביר ומילאו אחר כל החובות המוטלות על מעביד כזה. התאונה נגרמה לתובע רק עקב רשלנותו או חוסר זהירותו או הפרת חובה שבחוק משום שלא פעל על פי הוראות ההדרכה והזהירות שקיבל מהנתבעת 1. אשמתו ורשלנותו התורמת המכרעת של התובע היא שגרמה לנזקו ולכן אין להטיל על הנתבעות אחריות לקרות התאונה. טענות "כלל" לאחר שהנתבעת 1 המבוטחת אצל הנתבעת 2 מסרה לה הודעה לפיה אומתה טענת התובע בדבר נסיבות תאונת העבודה ונסיבות הגשת התביעה, התיק נוהל בעיקר סביב שאלת אחריות הנתבעת 1 כמעבידתו של התובע, בשאלת אשמו התורם של התובע ובשאלת הנזק. אולם, בהמשך ההליכים המשפטיים בתיק דנן טענה הנתבעת 2 כי בעקבות חקירה שניהלה התגלה לה כי התאונה בה נפגע התובע לא ארעה כלל במרכול או במהלך עבודתו של התובע אצל הנתבעת 1, אלא שהתובע נפצע בתאונת רחיפה כך שאין מקום להחיל את הכיסוי הביטוחי במקרה זה. הנתבעת 2 טענה כי התובע ומנהל הנתבעת 1 אשר הינם אחים, משתפים פעולה בניסיון להוציא ממנה כספי ביטוח במרמה, כאשר התאונה ארעה לתובע במקום אחר, בנסיבות שלא היו כלל תאונת עבודה. לפיכך ביקשה הנתבעת 2 בהתבסס על תקנה 104 לתקנות סדר הדין האזרחי לחזור בה מהודייתה בכיסוי הביטוחי לנתבעת 1, לחדול מלהשתתף בהגנתה של הנתבעת 1 ולהרשות לנתבעת 2 לתקן את כתב הגנתה. בהחלטתי מיום 11.8.2005 נעתרתי לבקשות הנתבעת 2 וזו הגישה את כתב הגנתה המתוקן ביום 11.10.2005. בכתב הגנתה המתוקן, הנתבעת 2 טוענת כי פגיעת התובע הייתה ללא קשר לעבודת התובע אצל הנתבעת 1, אלא שהפגיעה ארעה בנסיבות שונות לחלוטין מאלה שנטענות על ידי התובע, משום שהתובע נפגע ממדחף מנוע של מצנח רחיפה. לטענת הנתבעת 2, התובע רקם קנוניה עם מנהל הנתבעת 1, שהוא אחיו, לפיה יטענו כלפי הנתבעת 2 כי התובע נפגע בעת עבודתו אצל הנתבעת 1 על מנת לקבל את כספי הכיסוי הביטוחי וזאת בדרך של תרמית. בנסיבות אלו לא חל הכיסוי הביטוחי לנתבעת 1 ודין התביעה להדחות. ההליך המשפטי לאחר שהנתבעת 2 חזרה בה מהודאתה בכיסוי הביטוחי וביקשה לחדול מלהשתתף בהגנתה של הנתבעת, מונה עו"ד דב שמואלי ממשרד עו"ד יעקב אביעד כב"כ הנתבעת 1, אשר ייצגה בהליך ההוכחות בתיק. במסגרת פרשת ההוכחות העידו עדים רבים: מצד התביעה העידו התובע, מר שמעון הנגבי ואחיו, בעל הנתבעת 2, מר רחמים מרציאנו (להלן: "מר מרציאנו"). מטעם הנתבעת העידו ארבע-עשר עדים, חלקם העידו עדויות שמיעה אשר כלל אינן קבילות. אלו הן עדויותיהם של מר איתי לנואל, בעל בית ספר למצנחי רחיפה ושל אמנון האן, נחמן אלון ויוקי שמש, העוסקים בספורט הדאייה באמצעות מצנחי רחיפה. עוד העידו מטעם הנתבעת 2 דורון כספי, מנהל מחלקת חקירות בביטוח לאומי בעיר בני ברק, רו"ח יהושוע מניביצקי, פרופ' נוימן, פרופ' אנגל, פרופ' אליצור, החוקרים הפרטיים יונתן גוטליב, יורם גרייפנר, שמעון כספי ויוסף נתנאל ישראלי וגב' אורלי פדידה, עובדת לשעבר במרכול הנתבעת 1. מלבד כתב הגנתה המשותף עם הנתבעת 2 הנזכר לעיל, הנתבעת 1 בהיותה מיוצגת ע"י עו"ד שמואלי, לא טענה לדחיית התביעה ולא הגישה את סיכומיה בתיק דנן. דיון והכרעה הלכה היא כי הטוען טענת מרמה, עליו נטל הראיה ואף במידה מוגברת (וראה בת"א 8482/06 עיזבון המנוח עמי מידלש ואח' נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (לא פורסם, 27.5.2008). כך נקבע גם בע"א 292/64 כהן נ' אשד, פ"ד יט (1), 414: "טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגע בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת[...] את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה ובדרגת שכנוע לגבי כל עניין ועניין ולגבי כל סכום וסכום". עוד נקבע בע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פד"י ל"ח(4) 253: ”אך טבעי הוא, שבית-משפט, היושב לדין בהליך אזרחי, ידרוש הוכחה יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל דין מירמה.” גם לדעת השופט בך בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל פ"ד מ(1), 589, כאשר נושא התביעה האזרחית מייחסת לאחד הצדדים מעשה שיש בו משום עבירה פלילית, כגון טענת מרמה, נדרשת דרגת הוכחה מוגברת. השופט בך אף הציג באותה פרשה דוגמה הקרובה לענייננו באשר לחברת ביטוח המסרבת לשלם תגמולים למבוטח בהתבסס על ההנחה כי הוא ביים את ההצתה בעסק: "במקרה כזה התובע הוכיח את תביעתו המהותית, הווה אומר הוכיח, כי הסיכון נשוא הפוליסה אמנם התממש, ואילו הנתבעת רוצה להצדיק את סרובה למלא אחרי התחיבותה על פי הפוליסה על ידי שמאשימה היא את התובע בהצתה ובמירמה. טענה כזאת חייבת היא לבסס על ראיות בעלות משקל ניכר". כלומר, נטל השכנוע מתחלק כך שעל המבוטח להוכיח את קרות מקרה ביטוח ועל המבטחת להוכיח קיומו של חריג המצדיק את שלילת הכיסוי הביטוחי על המקרה הנטען. כך קבע הנשיא שמגר (כתוארו אז) בע"א 1845/90 סיני נ' מגדל, פ"ד מ"ז(5), 661: ”אציין, כי גישתי לפיה נטל השכנוע לעניין גרימת המבוטח במתכוון לקרות מקרה הביטוח רובץ על חברת הביטוח, אין משמעה הקלה על המבוטח בנטל המוטל עליו להוכיח את יסודות עילתו, היינו, את האירוע העובדתי המוגדר, הוא היסודות החיוביים של תביעתו.” משכך, לנוכח מהות טענות ההגנה מצד הנתבעת 2, יש לבחון האם היא אכן הרימה את נטל ההוכחה המוגבר המוטל עליה על פי דין בהוכחת טענותיה לתרמית מצד התובע. נטל השכנוע נטל השכנוע מבטא את החובה המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו. הצד שעל כתפיו רובץ נטל זה, נדרש לשכנע את בית המשפט באמיתות דבריו ואם ייכשל בכך, תביעתו תדחה. כאמור, לטענת התובע נסיבות התאונה מצדיקות את החלת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו." המדובר בכלל שנועד להעביר את נטל השכנוע ולא רק את נטל הבאת הראיות אל הנתבע, מכוח הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין. לצורך החלת הכלל, צריכים להתקיים התנאים הקבועים בסעיף הנ"ל שבפקודה והם: (1) התובע איננו יודע ולא יכול היה לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לנזק; (2) הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה עליו; (3) אירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שנקט זהירות כזו.    התאונה הנטענת ארעה על גג המרכול, לטענת התובע. לא היו לה כל עדי ראיה. רק התובע יודע מה היו הנסיבות שגרמו למקרה אשר גרם לנזק ולמעשה הוא מציג גרסה ברורה וחד משמעית לאירועים. הצגת גרסה מפורטת לאירועים איננה מתיישבת עם הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין, על כן לא נתקיימו כל תנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, שמטרתם להעביר את נטל השכנוע, כמו גם נטל הבאת הראיות, על התובע. נסיבות קרות התאונה כאמור, הנתבעת 2 טוענת כי מהעדויות אשר הוצגו בפני בית המשפט עולה תמונה ברורה לפיה אירוע התאונה נושא תיק זה כלל לא ארע. למעשה, התובע נפגע ממצנח רחיפה ממונע והוא רקם עם אחיו, בעל הנתבעת 1, "מעשיית תאונת עבודה" על מנת להוציא במרמה כספים מהנתבעת 2. על כך טוען התובע כי הנתבעת 2 מעולם לא הציגה גרסה חלופית לנסיבות קרות התאונה, לא הצליחה להפריך את גרסת התובע בדבר התקיימותה של תאונת העבודה וכלל לא ניסתה לברר את נסיבות התאונה לאשורן. התובע העיד בתיק זה פעמיים. על נסיבות התאונה העיד התובע: ”הייתה נפילה [נפילת חשמל - צ.ז.] של מקרר מקפיא תעשייתי... עליתי למעלה על מנת לתפעל את התקלה הזאת, כלומר להחזיר אותו לפעולה, אני ידעתי בדיוק מאיפה ואיך עושים את זה, כי זה קרה הרבה פעמים לפני כן, המקררים היו למעלה, ז"א המקרר למטה אבל המנועים שלו היו על הגג, צריך לטפס על הגג וזה.” (ע' 66 לפרוטוקול הדיון, ש' 23 וע' 67 לפרוטוקול הדיון, ש' 2-10). מוסיף ומעיד התובע: ”אני עם יד ימין מתכופף ורוכן, ויד שמאל בלי משום, נכנסה להיקף.” (ע' 76 לפרוטוקול הדיון, ש' 4). הנתבעת 2 טוענת כי עדות התובע מעורפלת ומעלה תמיהות: ש: עכשיו תגיד לי, מי נכח שם בזמן שאתה נפגעת? ת: אף אחד ש: ומי טיפל בך שם? ת: אף אחד ש: לאן המשכת משם? ת: לקחו אותי לבית החולים ש: מי לקח אותך? ת: לא זוכר. ש: אתה לא זוכר מי לקח אותך. ת: לא. ש: איך הגעת לבית החולים? ת: בדיעבד הסתבר לי שאחד הלקוחות הסיע אותי” (ע' 165-166 לפרוטוקול הדיון, ש' 4-16). כאמור, ממקום התאונה נלקח התובע לבית החולים "וולפסון" בחולון לצורך קבלת טיפולים ראשוניים דחופים, אולם ישנה אי התאמה בין השעה בה קרתה התאונה לבין השעה בה התקבל התובע בחדר המיון לפי תעודת בית החולים: ”ש: באיזה שעה זה היה? ת: לא זוכר, בסביבות עשר בבוקר. שעה מדויקת אין לי. ש: תגיד לי, כמה זמן לקח מרגע שנפגעת עד שהגעת לבית החולים? ת: דקות. ש: יש לך איזשהו הסבר למה בחדר מיון אתה התקבלת רק בשעה 14:18 בצהריים? ת: אני לא זוכר את השעות.” (ע' 166 לפרוטוקול הדיון, ש' 2-3, 20-21 וע' 167 לפרוטוקול הדיון, ש' 1-3). לטענת התובע, בהגיעו לבית החולים ציין בפני רופאיו כי נפגע ממקרר, אולם לנסיבות התאונה אשר הביאו לאשפוזו של התובע אין הסבר של ממש בתעודת בית החולים: ”ש: יש לך הסבר למה בחדר המיון כתוב: נפצע מפרופלור? ת: פרופלור של מדחס, של מנוע. ש: אדון הנגבי, במסמך הזה כתוב במפורש נפצע מפרופלור ביד שמאל. ת: ולא כתוב שום דבר אחר? ש: לא כתוב שום דבר אחר. [כך במקור - צ.ב.]” (ע' 169 לפרוטוקול הדיון, ש' 2-3 וע' 170 ש' 16-18). בתעודת חדר המיון המקורית אשר הוגשה כראיה בתיק זה, לא מצוין כל סימון ברובריקה של תאונת עבודה, דבר המעלה תהיות בנוגע לפרטי הדיווח שהתובע מסר עם הגיעו לחדר המיון. לעובדה כי בתעודת בית החולים מיום אשפוזו של התובע לא מצוין כי התובע פונה לחדר המיון בעקבות תאונת עבודה נוספת התהייה מדוע אין תיעוד של ממש ברישומי בית החולים בדבר נסיבות פציעתו של התובע. עוד מוסיף התובע וטוען כי איננו "תובע רגיל". התובע סבל מבעיות נפשיות עוד בטרם התאונה נושא התביעה, בעיות שהוחמרו מאוד כתוצאה מהתאונה והשלכותיה ולכן חלק מתגובותיו אינן נורמאליות. אינני מקבלת טענה זו. ממסמכי התובע אשר הוגשו לבית המשפט עולה כי התובע חי חיים נורמטיביים ככל האדם, כאשר בין עיסוקיו תרגום ספר ותיקון מחשבים. כך גם בעומדו על דוכן העדים, התובע הותיר רושם של אדם צלול בדעתו היודע להתנסח בבהירות ולהסביר את טענותיו באופן ברור, לא נראה כי בעיותיו הנפשיות הגיעו לידי ביטוי בהתנהגותו והשפיעו השפעה של ממש על בהירות עדותו. לתמיכת גרסתו של התובע העיד בעל הנתבעת 1, מר מרציאנו. בכל שיחותיו עם החוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי, מר שמעון כספי ועם החוקר מטעם הנתבעת 2, מר יוסי ישראלי, לא ציין מר מרציאנו בפני החוקרים כי התובע הינו אחיו והשיב לשאלות שהופנו לו באופן ממנו משתמע כי התובע הינו עובד רגיל במרכול ולא אחיו. העובדה כי התובע ומר מרציאנו, מנהלה של הנתבעת 1 הינם אחים אינה מובנת מאיליה לאור שמות המשפחה השונים (הנגבי ומרציאנו). בנסיבות האמורות, מן ההגינות כי הן התובע והן מר מרציאנו יציינו מוקדם ככל הניתן כי אחים הם. אי גילוי מידע מהותי זה אומר דרשני ועשוי ללמד על כוונות מרמה מצד התובע ואחיו. עדותו של מר מרציאנו הייתה בעייתית ורצופת סתירות. בעדותו בפני החוקר טען מר מרציאנו כי ראה את אחיו יורד מן הגג לאחר התאונה וכי הוא הסיעו לבית החולים: ”ראיתי את שמעון יורד מהגג ואז ראיתי אני לא זוכר בוודאות באם זו יד שמאל או ימין אשר נפגעה לו. הוא החזיק אותה וירד לו הרבה דם. שאלתי אותו מה קרה. החזיק את היד בדרך כאשר הלכנו לבית חולים וולפסון הוא סיפר לי שהוא נפגע מפרופלור של המנוע של המקרר אשר נמצא בגג. הופנה לבית חולים, הושאר שם וחזרתי לעסק.” (עדות מר מרציאנו מיום 15.5.1997 בחקירה נגדית מטעם הנתבעת 2) עם זאת, בבית המשפט העיד מר מרציאנו כי אביו מסר לו את ההודעה על תאונת התובע: ” כב' השופטת: מי הודיע לך? ת: לא זוכר. לא זכור לי. מה שזכור לי במעורפל, אם אני לא טועה, זה אבא שלי. כב' השופטת: אבא שלך? ת: אבא שלי. זה מעורפל ככה. ש: מה הודיעו לך? ת: הודיעו ששמעון נפצע והוא נמצא בבי"ח. ש: ומה עשית כששמעת על זה? ת: ניגשתי לבי"ח”. (ע' 276 לפרוטוקול הדיון, ש' 10-23). בחקירתו הנגדית העיד מר מרציאנו: ”ש: אתה ראית את שמעון נפגע במינימרקט? ת: לא. ש: אתה ראית את שמעון שותת דם במינימרקט? ת: לא. ש: אתה פינית את שמעון מהמינימרקט לבית החולים? ת: לא.” (ע' 36 לפרוטוקול, ש' 14-19). את הסתירות בעדותו מנסה ליישב מר מרציאנו: ”ככל שאני יכול לעזור לאחי אני יעזור לו, גם אם אני צריך לשקר בחוץ ולא פה בבימ"ש. בבית המשפט אני לא משקר ומה שאני זוכר זוכר [כך במקור - צ.ב.]. בחוץ מה שאני יכול לשקר אני משקר...” (ע' 108 לפרוטוקול, ש' 21-23). בחקירתו החוזרת השיב מר מרציאנו כי הינו נוטל תרופה נוגדת דיכאון בשם סרוקסט, הפוגעת בזיכרונו: ”ש: מתי הזיכרון שלך היה יותר טוב, בשנת 2006 או עכשיו או שאין לך תשובה לשאלה הזאת גם כן? ת: תמשיך, קדימה, תמשיך. כב' השופטת: לא, תענה בבקשה. ת: מה הוא רוצה מה אני דוקטור מה אני יודע מה? ש: אתה לא מקבל איזשהו טיפול תרופתי, נכון? ת: אני מקבל. ש: לזיכרון, לזיכרון אתה לא מקבל. נכון? ת: לא יודע עד כמה זה פוגע, אני לוקח של דיכאון. ש: איזו תרופה? ת: [...] סרוקסט. זה נגד דיכאון.” (עמ' 352 לפרוטוקול הדיון, ש' 4-8 ו- 20-24, עמ' 353 לפרוטוקול הדיון, ש' 22-23). לטענת מר מרציאנו כי התרופה אותה הוא נוטל פוגעת בזיכרונו, משיבה הנתבעת 2 כי מבדיקה כללית ברשת האינטרנט לא נמצא כל מידע בדבר היות הפגיעה בזיכרון תופעת לוואי מוכרת של תרופת סרוקסט. אני מקבלת את עמדת הנתבעת 2. התובע לא השכיל לבסס בראיות המתאימות את בעיית הזיכרון הנטענת של מר מרציאנו. מעדותו נראה כי היקף זכרונו היה תלוי במידת רצונו לענות על השאלות אותן נשאל, ותו לא. התובע מסביר את הסתירות בעדותו של מר מרציאנו במורכבות היחסים בין האחים ובסכסוך קשה השורר ביניהם. נוסף על כך, טוען התובע כי חוסר שיתוף הפעולה של מר מרציאנו נעוץ בהסרת הכיסוי הביטוחי וחשיפתו האישית לתביעה. אולם, התנהלותו של מר מרציאנו על דוכן העדים לא הייתה כשל כל אדם סביר, קשה היה ללמוד מעדותו על נסיבות התרחשות האירועים והיא הייתה רצופה סתירות ואי דיוקים אשר יש בהם כדי להשפיע השפעה של ממש על משקלם. כאמור, מטעם התובע העידו התובע ואחיו, מר מרציאנו. מלבד עדים אלו, אשר עדותם בעלת עניין לתוצאות ההליך, לא זומנו להעיד עדים נוספים אשר עדותם נדרשת לתמיכה בגרסת התובע. עד נדרש שכזה הוא מר יורי גולדנברג (להלן: "מר גולדנברג"), עובד המרכול ומנהל העבודה, אשר לטענת התובע הושיט לו עזרה: ”ש: תגיד לי אדון הנגבי, מי יכול לבוא ולהעיד לגבי האירוע שבו נפגעת במינימרקט? מי יכול לבוא ולהעיד? ת: כל מי שעבד בתקופה ההיא. נדמה לי שהיום יש עוד כמה שעובדים שם. ש: מי ראה את זה? ת: אף אחד לא ראה את זה. ש: מי הושיט לך עזרה במינימרקט? ת: יורי גולדנברג. ש: הוא הושיט לך עזרה? ת: הוא עזר לי, כן. הוא למעשה נדמה לי בדיעבד אני יודע [כך במקור - צ.ב.], שהוא הזעיק את אותו מי שלקח אותי לבית החולים. עובד של המרכול.” (ע' 179 לפרוטוקול הדיון, ש' 12-22). הנתבעת 2 טוענת כי התובע נמנע מלהעיד את מר גולדנברג משום שלגופו של עניין אין הנתבעת מעוניינת בהצגה אמיתית של העובדות.   כלשונו של פרופ' קדמי: ”אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד שיש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד.” (פרופ' יעקב קדמי "על הראיות" 2003, בע' 1649). גם התובע טוען בסיכומיו כי מר גולדנברג העיד בפני חוקרי הנתבעת 2 שהתובע נפגע בתאונת עבודה ומציין את חשיבותו הרבה של מר גולדנברג כעד נדרש לחיזוק גרסת התובע. עולה מכך כי עדותו של מר גולדנברג, יש בה ממש כדי להאיר את פרטי המקרה נושא התביעה ולכן מר גולדנברג הינו עד נדרש על ידי התובע, אולם התובע כלל לא ביקש לזמנו למתן עדות. אי העדתו, על אף שהתובע מציין במפורש בסיכומיו את חשיבותו כמסייע לתביעה, יש בה כדי ללמד על הימנעות התובע מהשמעת גרסתו של מר גולדנברג לאירוע התאונה. טענת התרמית הנתבעת 2 טוענת כי אירוע תאונת העבודה כפי שנטען על ידי התובע לא ארע מעולם, אלא שפציעותיו נגרמו לו ממצנח רחיפה ממונע וכעת התובע מנסה להוציא במרמה כספים מהנתבעת 2. התובע מכחיש טענת המרמה ודובק בגרסתו לפיה נזקו נגרם לו כתוצאה מתאונת עבודה אצל הנתבעת 1. על כך מעיד חוקר המוסד לביטוח לאומי, מר דורון כספי: ”בחומר הזה אני ראיתי שיחות טלפון שניהלו עם עובדים בחנות, מתוך החומר השתמע שאף אחד מהעובדים לא יודע שום פרטים על התאונה הזאת והיה נראה שמדובר ברמיה.” (ע' 318 לפרוטוקול הדיון, ש' 22-24). מוסיף ומעיד בעניין זה מר דורון כספי: ”נראה מאוד מוזר שיורי שהוא שורץ שם כל הזמן לא יודע פרטים, נראה מוזר שאף אחד מהעובדים וניסינו לא יודע פרטים, בא נגיד בגדול ניסו למנוע מאיתנו להגיע לעובדים [...] תראה, סביר להניח שקורה אירוע מסוג זה, נקטעות לו אצבעות נפגע בצורה כזאת קשה, בעסק, על הגג אפילו שיהיה או בכל מקום בעסק עובדים יודעים בדיוק מה קרה” (ע' 344 לפרוטוקול הדיון, ש' 13-15 וע' 345 לפרוטוקול הדיון, ש' 20-24). גב' אורלי פדידה (להלן: "גב' פדידה"), אשר עבדה בעת אירוע התאונה אצל הנתבעת 1, מסרה בהודעתה לחוקר המוסד לביטוח לאומי מיום 23.3.2004 כי התובע נפגע ממצנח רחיפה: ”ש: האם היית עדה לתאונות נוספות בעבודה של אחרים? ת: כן לא נכחתי באותו מקום אבל זכור לי שאחיו שמעון הנגבי, עבר תאונה עם מצנח רחיפה וחתך את האצבעות... ש: לגבי שמעון אחיו של רחמים מה ידוע לך בדיוק? ת: אני זוכרת את אותו יום שהופיע והאצבעות שלו היו חתוכות, זה היה בתקופה זמנית שהוא נכח, אני זוכרת שהוא סיפר שזה מהמצנחים ממצנח הרחיפה שיש לו. זה לא קרה בעבודה אני מניחה בקרבת מקום [כך במקור- צ.ל. "שהתאונה קרתה בקרבת מקום"].” את אותם הפרטים מסרה גב' פדידה גם לחוקר מטעם הנתבעת 2, בשיחה שהוקלטה ותמלילה הוגש לבית המשפט: ”חוקר: לא, זה היה משהו שקשור שמה ב- אורלי: ב-? חוק: בתחביב הזה, נו? אורלי: כן, כן חוקר: נכון? אורלי: הרחיפה שלו? חוקר: ברחיפה ברחיפה. אורלי: משהו כזה. חוקר: כן. ואת יודעת קצת יותר פרטים, איפה זה קרה לו. אורלי: לא, ממש לא. אבל כמו שאתה אומר זה באמת היה קשור לרחיפה שלו, אם אני לא טועה.” בעדותה בבית המשפט התכחשה גב' פדידה להודעתה שנמסרה לחוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי: ”אני רוצה פשוט לציין כאן, ההודעה שנגבתה ממני החוקר בא מלכתחילה לוודא ולשאול אותי ולאמת פרטים אישיים, וזאת הייתה כל המטרה. אני הייתי חולה, אני הייתי עם 39.5 חום, הייתי שפעת [כך במקור - צ.ב.] והחתימה שלי אני רק רוצה להדגיש מתייחסת רק לפרטים שלי באופן כללי אם זה מקומות עבודה. אין לי מושג מה הוא כתב מעבר לזה, הוא גם לא הקריא לי.” (ע' 3 לפרוטוקול הדיון, ש' 19-25). בעוד שהתובע מסתמך על עדות גב' פדידה בבית המשפט כי לא ידועות לה נסיבות פציעתו של התובע, טוענת הנתבעת 2 כי גב' פדידה חזרה בה מעדויותיה עקב איומים מצד התובע ואחיו. על התכחשות גב' פדידה לעדותה העיד מר יצחק גואטה, חוקר המוסד לביטוח לאומי אשר גבה את עדותה של גב' פדידה: ”תקשיב לי, העדות נגבתה בבית, אצלה בבית כשהוריה היו במקום, לאחר העדות אבא שלה שלמיטב זכרוני הוא פנסיונר מהמשטרה התקשר אלי ואמר שהיא חשה מאויימת ושיש לה בעיות ושנבטל את העדות ושנקרע את הדפים, הסברתי לו שזה בלתי אפשרי וכו'” (ע' 351 לפרוטוקול הדיון, ש' 19-22). מוסיף ומעיד בעניין זה מר יצחק גואטה: ”אני אהיה קצר בעניין הזה, מה שהיא מסרה לי אני רשמתי מילה במילה, היא הייתה בהכרה היא הבינה את כל מה שאמרתי וזה נרשם.” (ע' 353 לפרוטוקול הדיון, ש' 23-24 וע' 354 לפרוטוקול הדיון, ש' 1). הנתבעת 2 טוענת כי העובדה שגב' פדידה חזרה בה מעדותה לאור איומים מצד התובע ואחיו מחזקת את הטענה כי המדובר בתביעת מרמה. אני מקבלת את עמדת הנתבעת 2 בעניין זה. ביחס לשאר העדויות שניתנו בבית המשפט בתיק דנן, עדותה של גב' פדידה הייתה מעורפלת ולא אמינה. התרשמתי כי גב' פדידה חזרה בה מגרסתה לאירועים כפי שמסרה מחוץ לכותלי בית המשפט משום שחשה מאוימת ואכן עדותה ניתנה בפני בית המשפט רק לאחר שהוצא צו הבאה כנגדה. הנכות הרפואית והתפקודית לתובע נקבעה נכות אורתופדית צמיתה בשיעור 19% על ידי מומחה מטעם הנתבעת 2, פרופ' אנגל. עוד נקבעה לתובע נכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור 10% על ידי מומחה רפואי מטעם בית המשפט, פרופ' ניומן. מחקירת התובע והמומחים הרפואיים עולה כי גם עובר לתאונה היה התובע במצב נפשי קשה, לאחר שעבר התמוטטויות ומשברים אישיים. פרופ' אליצור, מומחה בתחום הפסיכיאטריה מטעם הנתבעת 2 קבע כי לתובע לא נותרה נכות פסיכיאטרית כתוצאה מהתאונה, אלא שבעיותיו היו קיימות עובר לתאונה: ”ש: אבל מה שאני שואל, האם נכון שהתשובות שהוא [התובע - צ.ב.] נתן לך על השאלות הן לא היו תשובות שקריות. הוא סיפר הכל, רק המסקנה שלך היא שיש לו בעיות נפשיות קשות, אבל הן קדמו לאותה תאונה, הן לא כתוצאה מאותה תאונה. ת: הן קדמו לתאונה ואין קו שבר.” (ע' 182 לפרוטוקול הדיון, ש' 23-26 וע' 183 לפרוטוקול הדיון ש' 1). מוסיף ומעיד פרופ' אליצור: ”אני בדקתי ובאופן אובייקטיבי אין לו [לתובע - צ.ב.] החמרה או הפרעה חדשה שהתפתחה כתוצאה מהתאונה למרות כל א', ב', ג', ד' מה שאמרת.” (ע' 188 לפרוטוקול הדיון, ש' 22-24). נוסף לפרופ' אליצור, העיד המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' נוימן. כאמור, פרופ' נוימן קבע לתובע נכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור 10%, אולם בעדותו בבית המשפט חזר בו מקביעתו בנוגע להיקף נכותו של התובע: ”אני בכל זאת מתרשם שהייתה סתירה בולטת בין מה שהנבדק שלי אמר לי לבין מה ששמעתי היום פה בביהמ"ש. לפחות הוא העלים ממני הרבה עובדות ומבחינה זו אני לא עומד מאחורי חוות הדעת שלי הקודמת.” (ע' 39 לפרוטוקול הדיון, ש' 21-24). מוסיף ומעיד בעניין זה פרופ' ניומן: ”זה שבן אדם עושה מאמצים ולא מצליח זה לא מעיד על נכות נפשית איזושהי, הבן אדם לפי מה שאני כן מתרשם בניגוד להתרשמות שהייתה לי, הוא עבר קורס מחשבים הוא פתח עסק מחשבים, הוא פרסם את עצמו. נכון, השוק היום קשה והוא לא הצליח, אבל אני בהחלט לא רואה, אני חוזר בי. זאת אומרת, הנתונים שאני שמעתי היום משנים את חוות דעתי, ואילו כל הנתונים האלה היו מותרים לי אז הייתי אומר שהבן אדם החלים מהתאונה של 96'.” (ע' 41 לפרוטוקול הדיון, ש' 22-24 ועמ' 42 לפרוטוקול הדיון, ש' 1-5). יוצא מכך כי לדעת המומחה מטעם בית המשפט לתובע לא נותרה כל נכות פסיכיאטרית, אלא נותרה לו נכות אורתופדית בלבד בגובה 19% (פרופ' אנגל) שמבחינה תפקודית לא מנעה ממנו פתיחת עסק עצמאי ואת המשך עיסוקו בתחום מצנחי הרחיפה אף לאחר קרות התאונה. הכרעה התביעה נדחית. עדויות התובע וראיותיו לא עמדו בנטל השכנוע לפיו אירוע התאונה התרחש על גג המרכול ולכן יש לחייב את הנתבעת 2 בתשלום דמי נזקו של התובע. כמפורט לעיל, בעדויות התובע ומר מרציאנו נתגלו תמיהות ואי בהירויות המטילות ספק רב במהימנותן ובקרות אירוע התאונה עצמו במרכול. נוסף על כך, התובע לא השכיל לבסס טענותיו בעדויות נוספות אשר תומכות בגרסתו למקום קרות התאונה. מטעם הנתבעת 2 הובאו עדים רבים שסתרו את גרסת התובע. לאור הראיות והעדויות אשר הוצגו בפני, בהצטרף למשקל עדויות התובע, שוכנעתי כי המדובר בתרמית מצד התובע ובניסיון שווא לקבלת כספים במרמה. סיכום התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעות 1 ו- 2 ביחד הוצאות משפט כפי שהוצאו בפועל. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן ישלם התובע לנתבעות 1 ו- 2 ביחד שכר טרחת עו"ד בסך 40,000 ₪ בתוספת מע"מ. תאונת עבודה