עניינה של עתירה זו הוא בבקשת נהג להחזיר לתוקפו סיווג רישיון נהיגה שהתיר לו לנהוג משאית עד משקל 15 טון אשר הומר לדרגה נמוכה יותר- רכב פרטי ומסחרי עד 4 טון. העתירה מעוררת את שאלת צדקת המרת הסיווג ושאלות הכרוכות בנטל השכנוע להוכיח או להפריך את טעמי המרת הסיווג. הנסיבות העותר מחזיק ברישיון נהיגה משנת 1956. עד שנת 2002 הקיף הרישיון אפשרות לנהוג במשאית עם נגרר. בשנת 2002 ביקש העותר לבטל את רישיון הנהיגה בהיקפו המאפשר נהיגת נגרר ולהשאיר בתוקפו את הרישיון בסיווג נמוך יותר המאפשר לנהוג רכב משא עד 15 טון (להלן: "רישיון למשאית"). רשות הרישוי (להלן גם: "הרשות") פעלה בהתאם לבקשה ובאותה שנה קיבל העותר רישיון נהיגה מסוג 03ג (היום מוגדר הרישיון כ-1-C) שהוא "רישיון למשאית". משנת 2002 מחויב העותר בבדיקות רפואיות, אחת לשנתיים, כתנאי לחידוש רישיונו והוא כיון שהגיע לגיל 65. בשנת 2004 חל מועד החידוש התקופתי של הרישיון. העותר נבדק בדיקה רפואית כנדרש ורישיונו חודש. אולם דרגת הרישיון שנרשמה היא 02-ג (היום מוגדרת כ-B) שהיא רישיון לנהיגת רכב פרטי (להלן: "רישיון לרכב פרטי"). העותר לא קיבל הודעה מרשות הרישוי המסבה את תשומת ליבו להמרת דרגת הרישיון מרישיון למשאית לרישיון לרכב פרטי. אמנם על פני רישיון הנהיגה שקיבל נכתב (תחת כותרת באותיות פטיט : "פירוט דרגת הרישיון") "פרטי -מסחרי עד 4 טון-טרקטור אופנוע"; אלא שלצד כותרת "דירוג"(גם זו באותיות זערוריות) מצוי הציון "02ג" (ההדגשה לא במקור). בלשון העם רישיון למשאית מכונה במשך שנים רבות "רישיון ג". העותר היה מורגל בכך שיש בידו "רישיון ג'" ולכן כשהגיע חידוש הרישיון ב-2004 והציון "ג'" עליו סבר לפי תומו שרישיון המשאית שבידו חודש. בשנת 2007, רכש העותר משאית קלה לצורך הובלת הסוס שלו. עם קבלת המשאית לידיו התברר השינוי שחל כאמור ב-2004 בדרגת הרישיון ושהלכה למעשה אין בידו רישיון מתאים לנהיגת משאית אלא רישיון לרכב פרטי בלבד. העותר פנה, בינואר 2007, לרשות הרישוי לקבלת הסבר על מהות השינוי שנעשה ברישיונו ללא ידיעתו וביקש כי סיווג הרישיון יוחזר לרישיון למשאית. הרשות השתהתה בתשובה ורק ב- 26 באוגוסט 2007 נשלח מענה. המענה מציין כי הרישום הממוחשב של רשות הרישוי מראה כי ביום 19.7.04 נרשם שינוי בדרגת רישיון הנהיגה ונקבע סיווג לרכב פרטי. שינוי סיווג כזה מתבצע ככלל לפי בקשת בעל הרישיון הכלולה בטופס הבדיקה הרפואית. כיון שפניית העותר אל רשות הרישוי התרחשה כשנתיים וחצי לאחר מועד חידוש הרישיון נמנעה מן הרשות אפשרות לאחזר את המידע הכלול בטופסי הבדיקה הרפואית מ-2004 הנשמרים למשך שנתיים בלבד. תוקף הבדיקות הרפואיות המתבצעות לקראת חידוש רישיון נהיגה הוא לשנתיים בלבד. פניית העותר אל הרשות נעשתה לאחר שתוקף הבדיקות פג. על כן גם אם חלה טעות מצד רשות הרישוי אין לאיל ידה להועיל ולשנות סיווג רישיון שחלפו יותר משנתיים ימים מאז שתוקפו פג. העותר הגיב למענה במכתב נוסף שבו פירט את הוראות התקנות בדבר בדיקות רפואיות לסוגי רישיון שונים והוכיח לרשות כי במענה שלה חל בלבול בציון סוגי הבדיקות הרפואיות הרלוונטיות. הוא אישר עם זאת כי מאחר שגילו עולה על 65 שנים הוא מחויב בבדיקה רפואית מסוימת לקראת כל חידוש רישיון. בדיקה כזו ביצע העותר ולטענתו לא כלל בה כל בקשה להורדת דרגת הרישיון שלו. רשות הרישוי קיבלה, במכתב מיום 19.11.07 את ההסתייגות אך נותרה איתנה בדעתה שכיון שאין בידיה את מסמכי הבדיקה רפואית שנעשתה ב-2004 וכיון שיתכן ששינוי הסיווג נעשה על פי הוראת רופא אגף הרישוי אין הרשות יכולה להיענות לבקשת העותר. מכאן הפניה לבית משפט זה, בעתירה שהוגשה ביום 19.9.08 טענות העותר העותר גורס שסיווג רישיון הנהיגה שהוחזק ברשותו הונמך בשנת 2004 מרישיון למשאית לרישיון לרכב פרטי בלי שום סיבה, ככל הנראה בשל טעות ומבלי שרשות הרישוי העמידה אותו על כך. כנגד טענת הרשות טוען העותר שלושה אלה: א) הרשות נושאת בנטל השכנוע להוכיח את תקינות פעולתה וחזקת התקינות אינה מספקת לשם כך; ב) אי שמירת המסמכים בידי הרשות היא בבחינת מחדל בלתי חוקי; ג) בהיעדר ראיה להודעה שנמסרה לעותר על שינוי הסיווג יש להחזיר לו את דרגת הרישיון הקודמת. נטל השכנוע לכאורה העותר הוא בחזקת "המוציא מחברו" ועליו הראיה להראות שיש לו זכות לסיווג רישיון נהיגה גבוה מזה שהוא מחזיק כיום. אלא שהעותר אינו יכול לעמוד בנטלו באורח פיזי-מעשי, שכן התיעוד הנוגע לדבר מצוי כולו ברשות רשות הרישוי. הוא עצמו הרי טוען ששמץ של הודעה לא נמסר לו בעניין שינוי הסיווג. ממילא אין ברשותו מידע העשוי לתמוך את עתירתו. בנסיבות כאלה שבהן מרוכז המידע בידי הגורם הנתבע חלה על התובע רמה מופחתת מאוד של הבאת ראיה. די לו לעותר שהצהיר על כך שמעולם לא הובא השינוי בסיווג לידיעתו. העותר ער לכך שבדרך כלל עשויה הרשות לשלול את הטענה נגדה באמצעות "חזקת התקינות". אלא שבענייננו מצויות מספר נסיבות השוללות את כוחה של חזקת התקינות. ראשית, ביום 3.12.07 נשלח אל העותר טופס לבדיקות רפואיות לקראת פרק חדש של חידוש רישיון הנהיגה שלו. בטופס שנשלח לו נאמר כי הוא טופס "בדיקות לבעל רישיון נהיגה לרכב משא (מעל 3.5 טון)". מכאן משמע שב"רישומי המחשב" של רשות הרישוי עדיין מסווג העותר כמי שמיועד להחזקת רישיון לנהיגת רכב משא. זה אומר שההודעות ה"ממוחשבות" שהתקבלו קודם לכן בשנת 2004 מן הסתם שגויות ומכל מקום אי אפשר "לסמוך" על רישומי המחשב הללו ובוודאי שאין בהם כדי לתמוך את "חזקת התקינות". שנית, רשות הרישוי השמיעה עמדה בלתי עקבית שנעה מצד לצד בהקשר לטעם שינוי הסיווג ברישיון הנהיגה. בראשונה נטען שלא המציא בדיקות מתאימות אחר כך הודתה הרשות בטעותה שבדיקות כאלה כלל לא היו נחוצות. בהמשך נשמע שהדבר היה כנראה תוצאה של בקשה של העותר שהוכללה בטופסי הבדיקה הרפואית. ואחר כך נאמר שאין לאיל ידה של הרשות לעמוד על טעמו של השינוי בדרגת הרישיון שייתכן שהוא הוראה של רופא רשות הרישוי. גם תנודתיות זו של ההנמקה פוגמת "בחזקת התקינות". שלישית, החוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות) תשי"ט - 1958 מחייב עובד ציבור להגיב בתוך פרק זמן מסוים בתגובה מנומקת לפנייה שנעשתה אליו. בענייננו רשות הרישוי התעכבה זמן רב מעבר לפרק הזמן שהותר לה בחוק עד שהשיבה לפניית העותר (ולאחר מכן נצרכה לפרק זמן נוסף עד שהואילה לסייג ולחזור בה מחלק מהנמקתה את צעדיה. בנסיבות כאלה מורה חוק ההנמקות כי בכל הליך משפטי יחול על עובד הציבור הנטל להראות כי ההחלטה המותקפת הייתה תקינה. מחדל שמירת המסמכים חוק הארכיונים תשט"ו - 1955 ותקנותיו קובעים נהלים ומגבלות זמן לשימור ולביעור מסמכים. דיוק בלשון ההוראות השונות מלמד כי המלצת רופא על הורדת דרגת רישיון נהיגה או בקשת נהג להורדת סוג רישיון הנהיגה שבידו הם מסמכים שחלה חובה לשמור אותם ואינם ניתנים לביעור אלא בתהליך אישור מיוחד. מכאן שככל שרשות הרישוי הנהיגה כללי שמירה וביעור של מסמכים בתוך פרקי זמן קצרים, אין הם עולים בקנה אחד עם החוק. על כן רשות הרישוי אינה יכולה להישען על מסמכים שתוכנם נעלם ולהניח כי גלומה בהם סיבה מצדקת להורדת סיווג הרישיון. החזרת הסיווג בהעדר יידוע הרשות אינה טוענת ש"בישרה" לעותר על הורדת סוג הרישיון שבידיו. היא ביצעה את הדבר בפועל והניחה, כנראה, שהעותר עיין ברישיון הנהיגה כל אימת שחודש הרישיון והיה לאיל ידו לעמוד על שינויי הסיווג. הנחה זו אין לה על מה שתסמוך ומכל מקום הרשות מחויבת ביידוע ספציפי לכל הפחות כדי לאפשר לנהג להשיג על כך בערר לפני גורמי הרשות. פגיעה באינטרס הפרט אינה יכולה להתבצע באורח נסתר ובלי שקיפות הולמת. טיעוני רשות הרישוי בפי הרשות מספר טענות הנחלקות לשלושה ראשי עיקר: א) שיהוי; ב) תקינות פעולת הרשות ג) סיכוני החזרת דרגת הרישיון. שיהוי ה"החלטה" בדבר שינוי דרגת רישיון הנהיגה היא מ-יולי 2004. העתירה הוגשה כארבע שנים מאוחר יותר. גם אם מניין הזמנים יתחיל מיום המענה האחרון של רשות הרישוי (נובמבר 2007) יימצא שחלפו כ-9 חודשים עד להגשת העתירה. כיון שלפי הדין מוגבל המועד להגשת עתירה ל-45 ימים מיום שהתקבלה ההחלטה המותקפת, מתבקש שיש להסיר את העתירה על הסף. תקינות פעולת הרשות שינוי סיווג הרישיון נעשה ביולי 2004. אמנם אין היום ידיעה פוזיטיבית אודות סיבת השינוי אך האפשרויות הן שתיים; פנייה של העותר לבצע את השינוי או הנחיית רופא מטעם רשות הרישוי (על בסיס מסמכי הבדיקה הרפואית שהציג מבקש הרישיון). אין כל סיבה להניח ששינוי הסיווג נעשה מטעם אחר שאינו שייך לעניין. תוקף הבדיקה הרפואית הנעשית לקראת חידוש רישיון הוא לשנתיים ימים. בתום שנתיים נצרך מבקש רישיון (שגילו 65 שנים ויותר) להציג מסמכי בדיקה רפואית חדשים. אם לא תתבצע הבדיקה לא יחודש הרישיון ותוקפו יפוג. מכאן שבחלוף שנתיים מיום חידוש רישיון מסוים אין עוד צורך בבדיקה שנעשתה שנתיים קודם לכן ואין לאותה בדיקה עוד כל נפקות. לכן לא ראתה הרשות כל צורך לשמור את טופסי הבדיקה הרפואית מעבר לשתי שנות חַיוּתַן. הרשות גורסת שגם הוראות תקנות הארכיונים (ביעור חומר ארכיוני במוסדות המדינה וברשויות המקומיות) תשמ"ו - 1986 (להלן: "תקנות הארכיונים") אינן מחייבות את שמירת מסמכי הבדיקה הרפואית יותר משנתיים ימים. רשות הרישוי אמנם לא המציאה הודעה לעותר על שינוי הסיווג אך היא המציאה לו את רישיונו המחודש שבו מתואר הסיווג באורח ברור. אין לקבל כאפשרות סבירה שהעותר כנהג לא התבונן משך שנתיים ימים ויותר ברישיון הנהיגה שברשותו ולא הבחין בשינוי שחל בסיווג הרישיון. על הנהג חלה אחריות לנהוג ברכב התואם את רישיון הנהיגה שבידו. אילו נמצא העותר נוהג במשאית בשעה שבידו רישיון לנהיגת רכב פרטי בלבד לא היה נשמע בטענתו שלא התבונן ברישיונו מעולם והניח שבידו רישיון לנהיגת משאית. במעשה כזה יש משום הפרת הוראת סעיף 10 (א) לפקודת התעבורה (נהיגת רכב ללא רישיון נהיגה בר תוקף). הצירוף שבין ה"הודעה" המגולמת בכיתוב המפורש על פני רישיון הנהיגה לבין חובת נהג לנהוג ברישיון תקף ומתאים לסוג הרכב שבו מבוצעת נהיגה, שממנה נגזרת הנחה שהנהג מודע לפרטי הסיווג של רישיונו ולבין העדר חובה על פי הדין לשמור מסמכים מעבר לשנתיים ימים, מעמיד את התנהלות הרשות בגדרה של התנהלות סבירה. סיכוני המרת הסיווג לדרגתו הקודמת תקנה 172א לתקנות התעבורה מורה שרישיון נהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת לא יחודש אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות שהתקנות נוקבות בהן. רישיון לנהיגת משאית שהעותר אחז בו היה לחסר תוקף במשך תקופה של יותר משנתיים ימים עד שהעותר עורר את טענותיו. המרת הסיווג לעת הזאת, בלי שהעותר יידרש לעבור בדיקות ובחינות מתאימות, משמעותה הענקת היתר לעותר לנהוג כלי רכב כבד המצריך כשירות מסוימת ומיומנות נהיגה הולמת. הזמן הרב שחלף בלי שיש בידי העותר רישיון לנהיגת משאית (ובכך מגולמת הנחה שבכל העת הרלוונטית הוא גם לא נהג משאית) מעמיד בספק את קיום הכשירות והמיומנות הנדרשות. לכל הפחות רשות הרישוי אינה יכולה לדעת אם לעותר כשירות ומיומנות הנחוצות לנהיגה בטוחה במשאית. עד שלא יתברר עניין זה בבדיקות שהרשות תורה עליהן, לא ניתן לסכן את שלום עוברי דרך בהענקת רישיון לנהיגת משאית לעותר. דיון שיהוי הרשות ביצעה שינוי סיווג ברישיון הנהיגה של העותר בשנת 2004. זו "ההחלטה" שהעותר מבקש להשיג עליה ולהכריז על בטלותה. לפי תקנות סדר הדין בבית המשפט לעניינים מנהליים מחויב עותר לערוך ולהגיש את עתירתו לבית המשפט בתוך 45 ימים מיום שניתנה ההחלטה המותקפת או בתוך 45 ימים מיום שנודע לעותר על ההחלטה שהוא מבקש להשיג עליה. העותר טוען שדבר שינוי סיווג הרישיון שלו נודע לו רק בראשית 2007. מכאן שמניין התקופה להגשת העתירה אינו מתחיל ביולי 2004. גם יום ההיוודעות לשינוי הסיווג איננו נקודת התחלה נכונה למניין הזמנים. שכן העותר פנה אל הרשות בכתב וביקש לתקן את מה שנראה היה לו שטעות מנהלית. אין לדרוש ממנו להגיש עתירה בטרם זכה למענה מצד הרשות. המענה הסופי נמסר בנובמבר 2007 ומכאן לכאורה צריך למנות את הזמן לשם הגשת העתירה. אלא שהעותר הראה שבדצמבר 2007 שלחה לו רשות הרישוי טופסי בדיקות רפואיות לקראת חידוש רישיון וטפסים אלה מעידים על עצמם באותיות של קידוש לבנה שהם מיועדים "לבעל רישיון לרכב משא (מעל 3.5 טון)...". הטפסים הללו הניעו את העותר לחשוב שהרשות הכירה בטעות שהתגלעה ב"רישומיה" וכשתקבל את הטפסים ותורפם מלא באישורים רפואיים נדרשים, תחדש לו את רישיון הנהיגה על פי הסיווג העולה מן הטפסים; היינו רישיון לנהיגת משאית. לאכזבתו התברר, מן הרישיון שחודש, שהרשות עומדת ב"מריה" והרישיון המחודש איננו אלא רישיון לנהיגת רכב פרטי. בנקודת זמן זו התברר לעותר שכלו כל הקצין ועליו לפנות אל בית המשפט. זו נקודת הזמן שממנה יש לבחון את שאלת השיהוי. אין לפניי נתון המספק מענה ברור לשאלה מתי נודע לעותר שלמרות שהגיש טפסים המיועדים לחידוש רישיון נהיגת משאית מחדשים לו רישיון המוגבל לרכב פרטי. הטפסים התקבלו בדצמבר 2007 והרופאים ביצעו את הבדיקות הנחוצות באותו חודש. עם זה בטופס כלול נתון האומר שמועד חידוש הרישיון הוא יולי 2008. מכאן עולה אפשרות סבירה שהעותר התוודע למציאות המאכזבת בחודש יולי (אולי אפילו לקראת סוף החודש) 2008. אם אמנם כך, כי אז העתירה הוגשה בעוד מועד. הטוען לשיהוי צריך להוכיח את טענתו. משהתבררה אפשרות סבירה שהגשת העתירה לא לקתה בשיהוי אין לומר שהרשות הוכיחה את השיהוי ויש, אם כן, לדחות את טענתה. יתר על כן. אני סבור שרשות הרישוי מנועה מלטעון טענת שיהוי. הרשות השהתה את תשובתה לעותר משך תשעה חודשים לערך ולא הגיבה לפניות חוזרות ונשנות מצדו. הדבר נומק ב"עומס עבודה". אינני יודע אם זה נימוק מצדיק. אני כן יודע שזו אינה ממידת ההגינות שרשות ציבורית מחויבת לה לבקש לפסול את הפנייה לבית המשפט במומה של הרשות עצמה. טענת השיהוי נדחית. תקינות פעולת הרשות עיון בנסיבות מגלה אפשרות סבירה שהמרת סיווג הרישיון של העותר יסודה בטעות מנהלית. כן נשקפים מן הנסיבות שני מחדלים בולטים של הרשות; מחדל מסירת הודעה לבעל הרישיון ומחדל בשמירה על מסמכי הבקשה לחידוש רישיון. טעות מנהלית מסתברת עובדה בלתי מעורערת היא שביולי 2004 ערכה רשות הרישוי שינוי בדרגת רישיון הנהיגה שבידי העותר. מה חולל את השינוי הזה? מתקיימות שלוש אפשרויות : 1) העותר ביקש את השינוי והרשות מילאה את בקשתו; 2) השינוי בוצע על פי הנחיית רופא מסמך מטעם רשות הרישוי; 3) השינוי מקורו בטעות מנהלית כלשהי. רשות הרישוי אינה "יודעת" איזו משלוש האפשרויות הללו התקיימה במציאות. היא גורסת שהדבר היה תוצאה של אחת משתי האפשרויות הראשונות וסברתה זו נשענת על "חזקת התקינות". לעותר ידיעה טובה יותר בעניין גרם השינוי ברישיון. הוא יודע אל נכון אם הדבר היה פרי בקשתו ומן הסתם הייתה לו ידיעה טובה אם האישורים הרפואיים שהגיש לקראת חידוש הרישיון הצביעו על בעיה רפואית רלוונטית כלשהי. בכתב העתירה הנתמך בתצהיר העותר נשללות, הלכה למעשה, שתי האפשרויות הראשונות ומכאן שהעותר משוכנע שהשינוי הוא תולדה של טעות מנהלית. כיון שטופסי הבדיקות הרפואיות (שבהם עשויה להיכלל גם בקשה של בעל הרישיון לשינוי דרגת רישיונו) אינם נשמרים בידי הרשות מעבר לפרק זמן של שנתיים ימים, אין בידינו ראיה אובייקטיבית שיכולה ליתן מענה ברור בהקשר למחולל השינוי. לשאלת מחולל השינוי חשיבות גדולה ביחס לגורל העתירה. שכן אם מחולל השינוי נעוץ בבקשת העותר או בקיומה של הנחייה רפואית כי אז יש לדחות את העתירה. אם מחולל השינוי היא טעות מנהלית מתבקש הצורך לתקן את המעוות ככל הניתן. כאמור נשענת על "חזקת התקינות" של פעולת הרשות המנהלית.זו חזקה שבעובדה הנגזרת מניסיון החיים. הניסיון מלמד שרשויות המנהל, בדרך כלל, פועלות באורח תקין. החזקה אינה מוחלטת. ניתן להפריך אותה. אולם המבקש להפריך את החזקה נושא בנטל השכנוע. עליו לשכנע, בראיות, שהאפשרות שפעולת הרשות נפגמה בטעות סבירה יותר מן האפשרות שפעולת הרשות הייתה תקינה. אכן העותר כמי שמבקש להפריך את חזקת התקינות נושא בנטל השכנוע. נטל זה רובץ על כתפיו גם מכוח מעמדו כעותר (= "תובע") שהוא בחזקת "המוציא מחברו" שעליו הראיה. העותר נדרש להוכיח עובדה שאין לו כל נגישות אל הראיות המוכיחות אותה. הלכה למעשה ראיות אלה הוחזקו כולן בידי הרשות. בנסיבות כאלה נותרת לפתחו של "המוציא מחברו" דרישה ראייתית מופחתת בהיבט כמותי [ "הלכה שמכבר היא שמקום שבו מוטל על תובע להוכיח עובדה המצויה בידיעתו הייחודית של הנתבע, לא תידרש מן התובע, בשלב הראשון, אלא כמות הוכחה קטנה עד שהנטל להוסיף ולהביא ראיות יוטל על שכמו של הנתבע" (ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר פ"ד נה(5) 71, 82 וראו גם: ע"א 1842/90 בר לב נ' רפופורט פ"ד מח(5) 221, 231; רע"א 4418/02 מפעל הפיס נ' כהן פ"ד נו(6) 577, 581)]. לבד מן האמור בתצהירו הצביע העותר על עובדה נוספת שלדעתו עשויה לספק את הדרישה הראייתית המופחתת (כמותית) בהקשר להפרכת חזקת התקינות. העותר הראה שבדצמבר 2007 נשלח אליו מן הרשות טופס בדיקות רפואיות, לקראת חידוש תוקף רישיון, המיועד ל"בעל רישיון נהיגה לרכב משא (מעל 3.5 טון)/ ציבורי/ ציבורי זעיר/ מסיעי ילדים/ רכב ביטחון/ אופנוע מעל 500 סמ"ק (דרגה A)/מורה מוסמך לנהיגה" (ההדגשה שלי. ע.מ) (להלן: "טופס בדיקות למשאית"). בה בעת נשלח טופס בדיקות רפואיות לאשתו של העותר שהיא בעלת רישיון לנהיגת רכב פרטי ואכן הטופס שמיועד לה מגדיר עצמו כ"בדיקות לבעל רישיון נהיגה מסוג פרטי/ דו גלגלי (דרגות B, A2, A1) / טרקטור". מן הטופס שנשלח לעותר ומן ההשוואה שבינו לטופס שנשלח לאשת העותר עולה בבירור כי העותר מוחזק אצל רשות הרישוי כבעל רישיון לרכב משא מעל 3.5 טון. למצער טופס הבדיקות למשאית מעיד שרישומי הרשות אינם מדויקים, נעדרי עקביות וממילא מעוררים חשש שהשתרשה בהם טעות. בא כוח רשות הרישוי הראה בסיכומיו שהרישום בטופס הבדיקות למשאית אינו יכול להועיל לעותר. הטופס המסוים הזה מעיד על עצמו כי הוא מיועד לא רק לבעלי רישיון לנהיגת משאית אלא גם למי שהוא בעל רישיון לנהיגת אופנוע מדרגה A (אופנוע מעל 500 סמ"ק). כיון שהעותר בעל רישיון לנהיגת אופנוע מעל 500 סמ"ק נשלח אליו טופס בדיקות 07 ולא טופס כעין הטופס שנשלח אל אשתו. באי כוח העותר קובלים על כך שבא כוח הרשות הציג בסיכומיו עובדה (עניין האופנוע) בלי לתמוך אותה בתצהיר. הם משיבים - ללא תמיכה בתצהיר מעם העותר - שהעותר הוא בעל רישיון לאופנוע עד 500 סמ"ק [דבר המוכח מתיאור דרגת הרישיון של העותר המצוי על פני טופס הבדיקות למשאית לאמור: "B A 1" (B - רישיון לרכב פרטי; A 1 - רישיון לאופנוע עד 500 סמ"ק)] וככזה היה מקום לשלוח לו טופס בדיקות זהה לטופס שנשלח לאשתו. מכאן כוחה הראייתי של העובדה שנשלח לעותר טופס בדיקות למשאית. בתגובה, הצביע בא כוח הרשות על כך שהתיאור של סוג הרישיון בטופס הבדיקות למשאית דווקא מלמד שלעותר רישיון לאופנוע מעל 500 סמ"ק. כל כך מפני שהרישום "B A 1" משקף רישיון לרכב פרטי (B)), אופנוע מעל 500 סמ"ק (A) וטרקטור (1). בנקודה זו שוכנעתי בנכונות טענת בא כוח הרשות. נתחלף להם, לבאי כוח העותר הציון A1 (הספרה 1 מימין לאות A ) המתאר רישיון לאופנוע עד 500 סמ"ק בציון A 1 (הספרה 1 משמאל לאות A) המתאר רישיון לאופנוע כבד ורישיון לטרקטור [בדיקה משווה עם טופס הבדיקות שקיבלה אשת העותר תגלה את טעות באי כוחו. שם מצוי הציון B 1 (הספרה 1 משמאל לאות B) המשקף רישיון לרכב פרטי ורישיון לטרקטור]. הנה כי כן לעותר רישיון לנהיגת אופנוע כבד ובשל כך נשלח אליו טופס הבדיקות למשאית. מן הטופס הזה לא זו בלבד שלא ניתן ללמוד על בלבול וחוסר דיוק במסמכי הרשות אלא להיפך, הרשות, למן 2004 עקבית בהתייחסותה אל דרגת הרישיון של העותר. בפי העותר עוד מספר טענות שכוחן, לסברתו, להקהות את עוקצה של "חזקת התקינות". אולם לדעתי אלה טענות העומדות ברשות עצמן (יידונו בפרקים הבאים) ואינן משליכות על החזקה. מן האמור עד הנה עולה שמלבד גירסת העותר כפי ביטויה בכתב העתירה (הנתמך בתצהיר העותר) אין כל ראיה, קלה ככבדה, כדי להפריך את החזקה או להטיל בה ספק ממשי. האם די לשם כך בגירסת העותר? אני סבור שהתשובה לכך חיובית. גירסת העותר גלומה בסעיף 9 לכתב העתירה שבו נאמר כי העותר " מעולם לא ביקש לוותר על רישיון נהיגה במשאית עד 15 טון" (התצהיר שצורף אומר כי עובדה זו מצויה בידיעתו האישית של העותר). העותר עמד על דברים אלה בהתכתבות שניהל עם גורמי הרשות. לי נראה שבנקודה זו תצהירו חזק דיו כדי להתגבר על הראיה הנסיבתית שביד רשות הרישוי המגולמת בחזקת התקינות. חזק עוד יותר טיעונו של העותר בהקשר לאפשרות ששינוי הסיווג של הרישיון התחולל בשם גילוי בעיה רפואית. מן האמור בסעיפים 11, 12 לכתב העתירה מתברר שאין הבדל בבדיקות הרפואיות הנדרשות, אחרי גיל 65, לשם חידוש רישיון למשאית או לשם חידוש רישיון למכונית פרטית. לעותר חודש רישיון בשנת 2004 לרכב פרטי. מכאן שעובר לחידוש הוא המציא את אישורי הבדיקה הרפואית הנדרשים (שהם אותם אישורים הנדרשים גם לחידוש רישיון למשאית). העובדה שהרישיון חודש מוכיחה, לכאורה, שהאישורים שהוגשו לא "הציפו" כל בעיה רפואית מיוחדת. נמצא איפוא שהאפשרות שלא התעורר קושי רפואי שהצדיק שינוי דרגת הרישיון, סבירה יותר מאשר האפשרות שקושי כזה התעורר. צרף לכך את הצהרתו החד-משמעית של העותר שמעולם לא ביקש לוותר על הרישיון למשאית עד 15 טון ומכאן תיגזר מסקנה שחזקת התקינות התערערה באורח ממשי. מחדל מסירת הודעה בפרק זה אניח שלא התרחשה טעות מנהלית ושינוי הסיווג נעשה בעקבות מהלך תקין. האפשרויות לשינוי במהלך תקין הן שתיים בלבד; האחת שהעותר ביקש (בשנת 2004) שייערך שינוי בסיווג הרישיון והשנייה שבעקבות הבדיקות הרפואיות שעבר לקראת חידוש הרישיון הורה רופא הרשות על המרת הסיווג. הרשות אינה טוענת כי מסרה לעותר הודעה על שינוי הסיווג. בתגובתה לעתירה ובסיכומי טענותיה היא נמנעה מלהתייחס לשאלת קיומה של חובת הודעה. היא סבורה שיצאה ידי חובתה בכך שהנפיקה לעותר רישיון נהיגה שהסיווג הכלול בו מעיד מעצמו על השינוי שנערך. לדעתי הרשות שוגה בהשקפתה. במקום ששינוי הסיווג הוא תוצאה של הוראת רופא, מקרא מפורש הוא שמוטלת על הרשות חובת הודעה ספציפית. סעיפים 191-194 לתקנות התעבורה מפרטים דרישות שונות לבדיקות רפואיות החלות על מבקשי רישיון לסוגיהם. גם העותר - כמי שהגיע לגיל 65 - כלול באחת הקבוצות שמהן נדרשת בדיקה רפואית. התקנות מפרטות את הסדרים המנהליים של הבדיקות ואת ההכרעה בהן בידי רופא מוסמך. תקנה 195(א) אומרת: מבקש רישיון נהיגה או בעל רישיון נהיגה הרואה עצמו נפגע מהחלטת הרופא המוסמך, רשאי לערור בפני ועדת ערר תוך 30 ימים מיום שהודעה לו ההחלטה האמורה. (ההדגשה הוספה) תקנה 195ג(א) מורה: רופא מוסמך או ועדת ערר, לפי העניין, ימסרו למבקש רישיון נהיגה או לבעל רישיון נהיגה שבדקוהו, לפי בקשתו, את תוצאות הבדיקה הרפואית שנערכה לו, ממצאיה ונימוקים... תקנה 196(ג) מחילה את הוראות תקנות 195ג-191 בין היתר על מי שחב בבדיקה רפואית בהיותו מעל גיל 65. מן המקובץ עולה בבירור חובת יידוע על תוצאות בדיקה רפואית, החלטת הרופא המוסמך והמשמעות העולה הימנה. חובת היידוע איננה רק פועל יוצא של לשון התקנות. היא נובעת מן העובדה ששינוי הסיווג הוא שינוי לרעה במעמדו של בעל הרישיון. שינוי כזה אינו יכול להתבצע בלי שניתנת לבעל הדבר זכות להשמיע את דברו. זכות השמיעה היא מכללי הצדק הטבעי שהמנהל הציבורי כולו מחויב בקיומם. התקנות מניחות בידי מבקש הרישיון (וכמוהו מבקש חידוש רישיון) זכות ערר, בתוך פרק זמן מוגבל. זכות זו ניתנת לשם מימוש זכות השמיעה. כיצד יוכל בעל הרישיון לממש את זכותו להגיש ערר במועדו אם לא נמסרת לו הודעה בדבר החלטת הרופא המוסמך. כיצד יוכל לממש את זכותו לעתור לבית משפט אם לא תימסר לו הודעה בדבר החלטת ועדת הערר או החלטת רשות הרישוי עצמה. הדעת נותנת שיש צורך במסירת הודעה מטעם הרשות גם כאשר שינוי הסיווג נעשה לפי בקשת בעל הרישיון. אמנם סוגיית זכות השמיעה אינה שייכת לעניין זה, שכן המבקש אינו אמור להסתייג מהחלטה שבאה לקיים את בקשתו. אלא שההודעה נחוצה לכל הפחות לשתי תכליות. תכלית אחת היא מניעת השתרשות טעות מנהלית (או לפחות צמצום האפשרות להשתרשות טעות כזאת). שכן חזקה שבעל רישיון שקיבל הודעה על שינוי סיווג רישיונו לפי "בקשתו", יזדעק מייד להחזיר דברים לקדמתם אם ההודעה מקורה בטעות. תכלית שנייה היא הסרת מכשול מלפני עיוור. דהיינו הודעה פורמאלית על שינוי הסיווג מעמידה את בעל הרישיון במדויק על היקף היתר הנהיגה שבידו וכך יצטמצם מרחב הטעות האפשרית מצדו. קשה להבין איך רשות הרישוי פועלת שלא בהתאם למושכלות יסוד אלה. יתר על כן הרשות במחדלה המתואר מנעה מן העותר אפשרות להשיג, בעוד מועד, על החלטת השינוי. מחדל זה איננו הפיך. לא ניתן היום לקבוע את סיבות שינוי הסיווג וממילא לא ניתן לדון בהשגות של העותר על כך. כיון שמחדלה של הרשות אינו ניתן לתיקון מתבקשת פסלות ההחלטה המנהלית. מחדל שמירת המסמכים חוק הארכיונים מורה כי "לא יבוער במוסד ממוסדות המדינה או ברשות מקומית חומר ארכיוני אלא בהתאם לתקנות" (סעיף 12 לחוק). טופסי הבדיקות הרפואיות לקראת חידוש רישיון נהיגה הם בגדר "חומר ארכיוני" שביעורו אפשרי רק על פי הנקבע בתקנות. תקנות הארכיונים מבחינות בין "תעודות שגרתיות" לבין "חומר ארכיוני" שאיננו בגדר "תעודות שגרתיות". הראשונות ניתנות לביעור בחלוף פרקי זמן מוגדרים הקבועים בתקנות. חומרים מן הסוג האחרון אינם ניתנים לביעור אלא לאחר שתינקט פרוצדורה מורכבת למדיי של פניה אל הגנז וביצוע תהליך קבלת החלטה מצדו (סעיפים 8,9 לתקנות הארכיונים). בא כוח רשות הרישוי סבור שטופסי הבדיקה הרפואית הם בגדר "תעודות שגרתיות" שניתן לבער אותן לאחר שנתיים (פריט 36 לתוספת הראשונה חלק ב' של תקנות הארכיונים). דומה כי טעות בידו , שכן הפריט עליו הצביע הוא "בקשה לחידוש רישיון רכב". "רישיון רכב" ו"רישיון נהיגה" אינם היינו הך. פריט 36 מונה את המסמכים מתחום "משרד התחבורה - משרד הרישוי" שהם "תעודות שגרתיות". מצוינים שם מספר סוגי מסמכים שהקרוב מביניהם לטופס הבדיקה הרפואית הוא מסמך המוגדר כ" טופס הצהרה של מבקש רישיון נהיגה". טופס הבדיקה הרפואית הוא בוודאי הצהרה של הנהג מבקש הבדיקה לשם חידוש רישיון הנהיגה שבידו. השאלה היא האם הטופס מהווה "בקשת רישיון נהיגה". לדעתי אפשר לומר שכל בקשה הנוגעת לחידוש רישיון כמוה כבקשת רישיון. אם כך, טופס זה הוא בגדר "תעודה שגרתית" שלפי האמור בפריט 36 הנ"ל ניתן לבערו 3 שנים לאחר הוצאתו. אם לא תאמר כן, על כורחך עליך לראות את הטופס הנדון כ"חומר ארכיוני" שאין לבערו אלא לאחר פנייה לגנז. רשות הרישוי ביערה את טופס הבקשה לבדיקות רפואיות הרלוונטי לענייננו כעבור שנתיים בלבד לאחר הוצאתו. בכך נמצאה הרשות מפרה את חוק הארכיונים אחד שהטופס הוא תעודה שגרתית כאמור ואחד שאין הוא תעודה שגרתית. אילו הקפידה הרשות לקיים את הוראות החוק ואילו שמרה על הטופס למצער 3 שנים הייתה פניית העותר אל רשות הרישוי (שנתיים וחצי לאחר הגשת הטופס) מקדימה את מועד הבירור והסכסוך דנן לא היה בא לעולם כל עיקר. סיכוני שינוי הסיווג רשות הרישוי טוענת שבשינוי הסיווג והחזרת דרגת הרישיון לקדמתה גלום סיכון רב לעוברי דרך שהרי באופן מעשי הרישיון למשאית לא חודש זה למעלה מארבע שנים. בכל השנים הללו לא נהג העותר במשאית ולפיכך יש חשש למיומנות הנהיגה שלו. תקנות התעבורה מורות שרישיון שתוקפו פג וחלפה יותר משנה למן תום תקפו לא יחודש אלא אם עמד מבקש הרישיון בבדיקות ובחינות כאילו ביקש את הוצאת הרישיון לראשונה. הגיונה של תקנה זו הוא בסיכון הגלום בנהג שחלף זמן ניכר מאז שתם תוקף רישיונו. הגיון הטיעון הזה פשוט ומובן. חלילה שיצא מתחת ידי בית המשפט פסק דין שיש בו אולי אמת משפטית אך בה בעת גם פתח להיווצרות סכנה פיזית בת ממש. כשאני מהפך בדעתי בהשלכות של שינוי הסיווג על בטיחות הנהיגה ושלומם של עוברי דרך אני מגיע למסקנה שהסיכונים הללו אינם פועל יוצא של שינויי הסיווג כשהם לעצמם. נזכור ששינוי סוג הרישיון היה תוצאה של טעות או, להשקפת הרשות, תוצאה של בקשת העותר או בשל בעיה רפואית. במקרה הראשון ובמקרה השני ודאי ששינוי הסיווג אינו תוצאה של כושר נהיגה ירוד או מפוקפק. במקרה האחרון הדברים ניתנים לבדיקה רפואית עדכנית. אם יתברר שהבדיקות תקינות ממילא לא יתהווה סיכון הנובע מבעיה רפואית. סעיף 172א לתקנות מורה: לא יחודש רישיון נהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות כאמור בחלק זה כאילו היה מבקש רישיון נהיגה, ובלבד שרשות הרישוי רשאית לפטור אדם כאמור מהבדיקות ומהבחינות, כולן או מקצתן עינינו הרואות כי גם בחלוף זמן רב מפקיעת תוקף רישיון מוסמכת רשות הרישוי לפטור את הנהג מבדיקות ובחינות. שמע מינה שלא כל מקרה של חידוש רישיון לאחר פקיעת תוקף ארוכת זמן מצמיח בהסתברות גבוהה סיכוני בטיחות הנהיגה. בהנחה שבריאות העותר תקינה (עניין הטעון בדיקה כשלעצמו. על זה לא ניתן לוותר) וגם הייתה תקינה כל העת, ברור שרישיונו היה מתחדש מעת לעת גם אם בפועל לא נהג במשאית משך שנים רבות. לא התבאר לי שאילו נמשכו חידושי רישיון הנהיגה במשאית כסדרם היה גורם כלשהו ברשות הרישוי מציב סימן שאלה על כושרו של העותר לנהוג משאית ועל הסיכון לעוברי דרך הכרוך בכך. הווה אומר על פני הדברים קשה לראות טעם מדוע בעקבות פסק הדין המבטל את החלטת שינוי הסיווג לא תחזיר רשות הרישוי את הרישיון לנהיגת משאית; רישיון מן הסוג שהיה בידו עובר להחלטת שינוי הסיווג. עם זה עלי להסב את תשומת הלב להוראות תקנות 211, 212 של תקנות התעבורה המניחות בידי רשות הרישוי סמכות להזמין כל בעל רישיון נהיגה בכל עת לבירור, לבדיקת כושר נהיגה, לבירור צורכי הסברה והדרכה ולעתים גם לשם הצבת דרישה לקיום בדיקות ובחינות. סמכות זו של רשות הרישוי עומדת ברשות עצמה ואינה נגזרת מפקיעת תוקפו של רישיון דווקא. אך מובן הוא שהרשות תנקוט באמצעים הקבועים בתקנות הללו על פי נהליה ובהתאם לאמות המבחן הנקוטים בידה. אין היא רשאית לנקוט באמצעים הללו כ"תגובת נגד" לתוצאותיה של עתירה זו. מסקנה מסכמת מן הדיון שערכתי נובע שקיימת אפשרות ששינוי סיווג רישיון הנהיגה של העותר היה תוצאה של טעות. אפשרות זו סבירה יותר מן האפשרות שהשינוי האמור היה על פי בקשת העותר או בעטייה של המלצה רפואית מוסמכת. מכל מקום מחדלי רשות הרישוי בשמירת המסמכים הרלוונטיים בהתאם לחוק ובמתן הודעה ספציפית לעותר על ההחלטה לשנות הסיוג פוגמים ופוסלים את החלטת הרשות. מחדלים אלה יצרו מעוות שאינו ניתן לתיקון ואין מקום לכך שהעותר כאזרח שלא נמצא פגם בהתנהלותו ייאלץ לשאת בתוצאות המחדלים הללו. התוצאה המסקנה המסכמת מוליכה אלי קבלת העתירה. אם יעמוד העותר בבדיקה רפואית הנדרשת על שום גילו ותוצאותיה יהיו תקינות כפי הנדרש תתקן רשות הרישוי את רישומיה ותחזיר לעותר רישיון נהיגה מסוג C1 התואם את סוג הרישיון שהיה ברשותו לפני השינוי שחל ביולי 2004. תוצאה זו אינה משפיעה על סמכות רשות הרישוי לפי תקנות 211 ו-212 לתקנות התעבורה. רשות הרישוי תשלם לעותר את הוצאותיה של עתירה זו בסכום של 25,000 ש"ח (מהם 5000 ש"ח הוצאות והיתר שכ"ט עורך דין). ניתן היום כ"ה בניסן, תשס"ט (19 באפריל 2009) בהעדר הצדדים. דר' עודד מודריק, שופט משפט תעבורהחידוש רישיון נהיגהרישיון נהיגה