לפני ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק") על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 7.8.08, שדחתה את ערר המערערת וקבעה כי לא חלה החמרה במצבה הרפואי. הרקע לערעור: המערערת, ילידת 1962, עובדת כוח עזר, הוכרה כנפגעת עבודה בגין אירוע מיום 7.7.04. ועדה רפואית מדרג ראשון מיום 25.7.06, קבעה למערערת נכות בשיעור 30% לפי סעיף ליקוי 37(7)(ג) ובשיעור 20% לפי סעיף ליקוי 32(1)(א)(II) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז - 1956 (להלן - "התקנות"). לאחר שהפעילה בעניינה את תקנה 15 לתקנות במלואה, נקבעה למערערת דרגת נכות בשיעור של 66%, החל מיום 1.3.06. על החלטת הועדה הרפואית, הוגש ערר על ידי המשיב בנימוק שמצבה של המערערת נובע "ממצב קודם". הועדה הרפואית לעררים מיום 30.8.06, דחתה את ערר המשיב לעניין הקשר הסיבתי בין מצבה של המערערת לבין התאונה, אך קבעה כי "הועדה מוצאת חוסר דיוק בקביעת ועדת דרג ראשון שנתנה כפל נכות בכך שהעניקה אחוזי נכות הן בגין הגבלה בתנועות הגב התחתון והן בשל גירוי סכיאטי דבר העומד בסתירה מוחלטת לסעיף 37(10) שאינו מרשה כפל נכות מסוג זה. גם בבדיקת הועדה לא התרשמנו מגירוי סכיאטי משמעותי, וגם הירידה בתחושה היתה בלתי...ולא מתאימה ל-EMG. הועדה מבטלת את הסעיף שקיבלה 32 (1) (א) II ומותירה את הנכות בשיעור 30% לפי סעיף 37(7)ג'". לאור האמור, הועדה קבעה כי למערערת נותרה נכות יציבה בשיעור 30% לפי סעיף ליקוי 37(7)(ג) לתקנות, ולאחר שהפעילה בעניינה את תקנה 15 במלואה, קבעה את נכותה הרפואית המשוקללת בשיעור 45%. המערערת לא ערערה על החלטה זו. ביום 18.5.08 התכנסה ועדה רפואית מדרג ראשון לדון בעניינה של המערערת, בעקבות בקשת החמרה שהגישה בחודש אפריל 2007, לפי תקנה 36 לתקנות. הועדה קבעה בהחלטתה כי "אין החמרה, אין מקום להעניק סעיף נוירולוגי בנפרד בהעדר פגיעה נוירולוגית קבועה". המערערת הגישה ערר על החלטה זו. ביום 7.8.08, התכנסה הועדה הרפואית לעררים, בעניינה של המערערת, בהרכב של שלושה פוסקים רפואיים בתחום האורתופדיה, הנוירולוגיה והרפואה הפנימית. כפי העולה מפרוטוקול הועדה, ב"כ המערערת טען בפניה כי יש לקבוע למערערת נכות נוירולוגית בנוסף לנכות האורתופדית. הועדה בדקה את המערערת, וציינה בפרוטוקול החלטתה כי "בפענוח מ- 29.10.05 MRI ע"ש מותני - שינויים אחרי ניתוח ובלט דיסק אחורי ימני משוך לשורש שמאל. בבדיקה נוירולוגית, ללא דלדול שרירים בגפיים תחתונות. כח גס. תקין ברגליים. החזרי פיקה ואכילס הופקו סימטריים. מציינת ירידה בתחושה בפיזור L4 משמאל. סימן לסג חיובי דו"צ". הועדה דחתה את הערר, בקובעה - "התובעת סובלת מכאבי גב תחתון קשים ופעמיים נותחה בעמ"ש מותני בגובה L5- L4. לתובעת נקבעה נכות בגובה 30% בגין הגבלת תנועה בע"ש מותני. הועדה חוזרת ומדגישה כי לפי ספר התקנות, נכות בגין סינדרום של בקע דיסק נקבע לפי הגבלה בתנועה או לפי חסר נוירלוגי לפי סעיף 37(10(ב). מאחר שנקבעה נכות בגין הגבלה בתנועה של 30% אין מקום לנכות נוספת בגין התאונה הנדונה וזאת ע"פ ספר התקנות של הביטוח הלאומי". לאור האמור לעיל, הועדה הרפואית לעררים הותירה על כנה את קביעתה של הועדה מהדרג הראשון ופסקה למערערת נכות רפואית משוקללת, בשיעור 45%, לפי סעיף ליקוי 37(7)(ג) לתקנות ולאחר הפעלת תקנה 15 במלואה. על החלטה זו הוגש הערעור שלפני. הערעור: המערערת טוענת כי הועדה התעלמה בהחלטתה מחוות דעת וחומר רפואי שעמדו בפניה בקביעת דרגת נכותה הרפואית. בנוסף לכך, הועדה שגתה עת החילה בעניינה את תקנה 37(10)(ב) שאינה מאפשרת פסיקת כפל נכויות בגין אותה פגימה, בטענה כי תקנה זו מתייחסת במפורש לתסמונת בקע הדיסקוס לפי סעיף ליקוי זה בלבד, בעוד שלמערערת נפסקו על ידי הועדה אחוזי נכות אורתופדית לפי סעיף ליקוי אחר, דהיינו, סעיף 37(7)(ג). המערערת טענה כי יש להבחין בין מצב נטען של "סנדרום בקע דיסק" לבין "תסמונת בקע דיסק" אליה מתייחס במפורש סעיף 37(10)(ב) לתקנות, ועל כן, אין להחיל סעיף זה בעניינה. המשיב טען, מנגד, כי הועדה הרפואית לעררים התכנסה בעקבות הליך בקשת החמרה ועל כן היה עליה לדון בשאלה האם חלה החמרה במצבה הרפואי של המערערת, בלבד. הועדה קבעה על סמך ממצאיה כי יש להפעיל בעניינה של המערערת את סעיף 37(10)(ב) "בגין סנדרום של בקע דיסק", ואין לפסוק אחוזי נכות אורתופדים ונוירולוגים בנפרד בגין הפגיעה בעבודה. הכרעה: בית דין זה מוסמך לדון, בערעורים על החלטות ועדות רפואיות לעררים, בשאלות משפטיות בלבד. בית הדין לא יתערב בממצאיה הרפואיים של הוועדה הרפואית לעררים, כל עוד היא ממלאה את תפקידיה בהתאם לחוק ולתקנות וכנדרש מוועדה מעין-שיפוטית [סעיף 123לחוק; עב"ל 10014/98 יצחק הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213]. בענייננו זה, החלטת הועדה הינה החלטה בבקשה להחמרת מצב לפי תקנה 36 לתקנות, ואינה ערעור על החלטת ועדה קודמת בשאלת גובה הנכות או בשאלת הקשר הסיבתי שבין ליקוי זה או אחר לבין הפגיעה בעבודה. משמדובר בערעור על החלטת הועדה בעניין החמרת מצב, אין על הועדה חובה לבחון מחדש, מלכתחילה, את מצבו הרפואי של הנפגע, אלא עליה לבחון האם חלה החמרה במצבו ביחס לנכות הקודמת שנפסקה לו על ידי ועדה רפואית. בקביעתה הרפואית של הוועדה הרפואית כי לא חלה החמרה במצבה של המערערת, בית הדין אינו מוסמך להתערב. במהות, המערערת תוקפת בערעור את החלטת הועדה מיום 30.8.06, אשר קבעה כי אין לקבוע למערערת נכות נוירולוגית בנוסף לנכות האורתופדית. החלטה זו היא החלטה חלוטה, והמועד לערעור עליה חלף זה מכבר. מעבר לנדרש אוסיף: המחלוקת העיקרית היא האם יש להחיל בעניינה של המערערת, שנכותה נקבעה על פי סעיף 37(7)(ג), את סעיף 37(10)(ב) לתקנות, הקובע לגבי "תסמונת של בקע דיסקוס", כי "כשקיימות הפרעות: ייקבעו אחוזי הנכות בהתאם להגבלת התנועות בקטע של עמוד השדרה המתאים, או בהתאם לממצא הנוירולוגי". על פי הפסיקה, סעיף ליקוי 37(10(ב) לתקנות, אינו בבחינת פריט ליקוי החל רק במקרה של קביעת דרגת נכות לפי פריט 37(10) - תסמונת בקע הדיסקוס אלא פריט המתייחס באופן כללי לאופן קביעת דרגת נכות על פי פריט 37 לתקנות, העוסק בפגימות שונות בעמוד השדרה [בר"ע 553/07 סלומון שם טוב - המוסד לביטוח לאומי, מיום 24.9.07 שאושר בבג"צ 9516/07 סלומון שם טוב - המוסד לביטוח לאומי, מיום 12.2.08). בפסיקה נקבע כי פריט 37(10)(ב) הקובע כי תינתן נכות בהתאם להגבלת התנועות בקטע של עמוד השדרה המתאים או בגין הפגיעה העיצבית שגורמת אותה פגיעה, מעגן את העיקרון הכללי, העולה מהתקנות, לפיו אין לפסוק למבוטח נכויות נפרדות בגין אותה פגימה [עב"ל 254/08 בן ציון פנקס - המוסד לביטוח לאומי, מיום 3.11.08]. משכך, ומאחר שלמערערת נפסקו אחוזי נכות בתחום האורתופדי בשיעור 30% בגין הגבלה קשה בטווחי תנועה בעמוד השדרה המותני לפי סעיף ליקוי 37(7)(ג) אין היא זכאית, בנוסף לכך, גם לפסיקת נכות נוירולוגית ברגל שמאל. כפי שנפסק בתחילה על ידי הועדה הרפואית מהדרג הראשון מיום 25.7.06. אשר לטענת המערערת כי הוועדה לא התייחסה לחוות הדעת: כפי העולה מהודעת הערעור (סעיף 10) טענת המערערת היא כי היה על הוועדה לקבוע לה נכות נוירולוגית בנוסף לנכות האורטופדית, כאמור בחוות הדעת הרפואיות שהגישה לוועדה. כיוון שהשגותיה של המערערת בערעורה על החלטת הועדה הרפואית לעררים היו רק הפרשנות שניתנה לפריט 37(10)(ב) לתקנות, שהיא הפרשנות הנכונה על פי הפסיקה, אין מקום לפסול את החלטת הועדה, בשל אי התייחסות מפורשת לחוות הדעת. סוף דבר - המערערת לא הצביעה, על פגם משפטי אחר שנפל בהחלטת הועדה. לפיכך, הערעור נדחה. אין צו להוצאות. רשות ערעור - כל צד רשאי להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לו פסק הדין. ניתן היום, 27.1.2009, בהעדר הצדדים. לאה גליקסמן, שופטת עמוד השדרהנכותאחוזי נכותבקע דיסקבקע