תשלום הוצאות לנסיעה ברכב פרטי לצרכי עבודה

סגנית הנשיא נילי ארד 1. עניין לנו בתביעת המערער לתשלום הפרשים בגין הוצאות נסיעה מביתו לעבודה בשיעור העולה על תקרת קצובת נסיעה לפי התקשי"ר וחוזר החשב הכללי. וכמו כן, בתביעתו להכרה בזמן הנסיעות לעבודה, כשעות עבודה המזכות בשכר. בית הדין האזורי בנצרת (השופטת אורית יעקבס ונציג ציבור מר זידאן ראוף; עב' 1156/06) דחה תביעותיו אלה ומכאן הערעור שלפנינו. הרקע 2. המערער עובד משרד החקלאות ופיתוח הכפר, בתפקיד מפקח ביחידה לפיקוח על הצומח והחי (להלן: יחידת הפיצו"ח), ומועסק כעובד מדינה בחוזה, לפי תקנה 1(3) לתקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד), התש"ך - 1960 ופיסקה 16.414 לתקשי"ר. 3. עד לשנת 2000 עבד המערער בסיורים במתחם סאלם. באותה תקופה הגיע למקום העבודה בהסעה או ברכב שהועמד לשימושו מטעם המשיבה (להלן: המדינה), וממילא לא נדרש להוצאות עבור נסיעתו למקום העבודה וממנו. משנת 2000 עד לפרוץ האינתיפאדה, שימש בתפקיד ראש ענף מחסום והגיע לעבודה ברכבו הפרטי תוך ששולמה לו קצובת נסיעה בסך של 1,560 ש"ח לחודש כהוצאות נסיעה. בתום האינתיפאדה הוחזר לתפקידו הקודם כמפקח סיור. חודשים מספר לאחר מכן נעשתה הסעתו למקום העבודה בניידת מטעם המדינה, אשר לעיתים אף נותרה ברשותו. על כן בוטל תשלום קצובת הנסיעה. 4. בתאריך 1.2.2005 הוצב המערער לעבודה במעבר מחסום גלבוע, אליו הגיע ברכבו הפרטי. תשלום עבור הוצאות נסיעה שקיבל הופסק משעה שהגעתו למקום העבודה וממנו נעשתה בהסעה מטעם המדינה. ביום 8.2.2005 הגיש המערער בקשה לאישור קצובת הנסיעה מביתו שבמושב עין עירון למקום עבודתו. בקשתו נענתה ואושר לו תשלום קצובת נסיעה בסכום של 1,108 ש"ח, למן תחילת עבודתו במחסום גלבוע. מחודש אוגוסט 2006 ואילך שולמה למערער קצובת נסיעה בסך 1,330 ש"ח לחודש. בנוסף, קיבל תשלום רטרואקטיבי החל מיום 1.2.05 עבור ההפרש בין שיעור הקצובה ששולמה לו לשיעורה קודם לכן. התביעה בבית הדין האזורי 5. ביום 12.2.2006 הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת וביום 7.12.2006 הגיש כתב תביעה מתוקן. בתביעתו עתר לתשלום הפרשי דמי נסיעה לפי תעריף מוניות, והפרשי שכר בגין "שעות נסיעה" מיום 1.2.2005 עד למועד הגשת התביעה. בתביעתו טען כי תחבורה ציבורית אינה עונה על הדרישות להסעה ממעונו לעבודה ובחזרה; כי עד לשנת 2000 כללו תנאי עבודתו תשלום עבור זמן נסיעה, כשעות עבודה; וכי מאז יולי 2003 עד פברואר 2005 נכללו זמני הנסיעה לעבודה וממנה "בתוך משמרת העבודה". הצעת המדינה ל"חבילת ההטבות" נדחתה על ידי המערער 6. נוכח אופייה המיוחד של יחידת הפיצו"ח, שהמערער נמנה על עובדיה, הסכימו משרד האוצר, נציבות שירות המדינה והממונה על השכר, על "חבילת הטבות". הצעה זו נעשתה לפנים משורת הדין, לכלל עובדי יחידת הפיצו"ח שבחרו להמשיך ולהיות מועסקים בחוזה מיוחד וה"נדרשים להגיע למקומות עבודה מרוחקים במסגרת תפקידם". "חבילת ההטבות" מותנית בהסכמתו של כל עובד ובחתימתו על הסכם פשרה לסיום המחלוקות בין הצדדים, וכוללת תשלומים אלה: תוספת שכר בסך 900 ש"ח אשר תשולם מדי חודש כתוספת פנסיונית קבועה; תוספת 400 ש"ח ה"מותנית בנכונות העובד להיקרא לפעילות מבצעית בלתי מתוכננת מראש"; ותשלום מענק חד פעמי בסך 16,800 ש"ח. לפנים משורת הדין, ובנוסף לקצובת הנסיעה, הוצע לעובדים המועסקים בתפקידי פיקוח ובהם המערער "תשלום חודשי בגין הוצאות 'רכב אישי 5' " העולה על 400 ש"ח, בהתאם להנחיות החשב הכללי (להלן: חבילת ההטבות). בהתייחס לתביעתו של המערער, טענה המדינה כי דינה להידחות בהיעדר עילה. זאת, הן מן הטעם ששולמה למערער קצובת נסיעה בשיעור המכסימלי, לפי הוראות החשב הכללי והתקשי"ר, והן בשל כך שזמן נסיעה אינו מהווה חלק משעות העבודה. עם זאת, במהלך בירור ההליך, ובמסגרת בחינת אפשרות הפנייתו של המערער לוועדת חריגים, הציעה המדינה למערער את "חבילת ההטבות" על מכלול תנאיה. בנוסף על כך, מפאת היותו מועסק בתפקיד פיקוח, הוצע לו תשלום בגין "הוצאות רכב אישי 5", למרות שאינו משתמש ברכבו במסגרת תפקידו. המערער סירב לחתום על הצעת ההסדר ועניינו לא הובא לדיון בפני ועדת החריגים. 8. על רקע זה, התבררה התביעה בפני בית הדין האזורי, ומשנדחתה על כלל רכיביה, הוגש הערעור לפנינו. הערעור 9. נקדים ראשית לאחרית ונציין כי דין הערעור להידחות. על טעמינו נעמוד להלן, תוך שנתייחס לפסיקתו של בית הדין האזורי ולטיעוני הצדדים, ככל הנדרש להכרעתנו. נפתח במסגרת הנורמטיבית שביסוד התובענה, בכל הנוגע לזכאותו של עובד להוצאות נסיעה ושיעורן.  הזכאות להוצאות נסיעה - המסגרת הנורמטיבית 10. דמי נסיעה נמנים על "הזכויות הנלוות שיש לשלמן לעובד מדי חודש בחודשו, כהחזר תשלומים, ואשר הוצאו על-ידי העובד בפועל, בתקופת עבודתו" [דב"ע נא 134-3 יעקב סלוצקי - מ. טוקטלי ובניו בע"מ, פד"ע כג 293, 294 (להלן: עניין סלוצקי); עע 1268/04 אילן אלקיים - מדינת ישראל משרד הביטחון (לא פורסם), 5.2.2006]. זכותו של העובד לדמי נסיעה מהווה חלק מתנאי העבודה וככזו אינה ניתנת לוויתור. שכן, בלתי סביר הוא לדרוש מאדם להתייצב במקום עבודה שאין באפשרותו לממן את הנסיעה אליו [ראו בהתאמה: דב"ע תשן/ 7-1 אליקים הדי - אורינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ, פד"ע כג, עמ' 45; דב"ע לה/ 4-1 רשות הנמלים - יהונתן ברקת, פד"ע ז' 425 (להלן: עניין ברקת); רעב 7731/06 כרים זיינב נ' נציב בתי הסוהר, (לא פורסם), 27.11.06]. זכות העובד לתשלום דמי נסיעה מלאים מעוגנת, בין היתר, בצו ההרחבה הכללי בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה. צו ההרחבה החיל את ההסכם הקיבוצי הכללי להחזר הוצאות נסיעה אשר נחתם בין הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות הכללית. במסגרת זו, זכאי העובד לתשלום דמי הנסיעה בין אם הגיע לעבודה בתחבורה ציבורית, בין אם הגיע לעבודה ברכבו הפרטי, בין אם הוא מועסק במשרה מלאה או חלקית [עדמ 13/07 אלירן אסלטי - כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ (לא פורסם) 29.10.08]. 11. אל מול זכותו הקוגנטית של העובד לדמי נסיעה, כאמור, עומדת הפררוגטיבה הניהולית של המעסיק בכל הנוגע להסדרת הגעתם של העובדים למקום העבודה. במסגרתה, רשאי המעסיק "לארגן הסדרי הסעה לאתרי העבודה: בהסעת החברה, תחבורה ציבורית, רכבים צמודים של עובדים או שימוש ברכבם תמורת תשלום אחזקת הרכב" [עע 1192/01 ציון דלל - אלקטרה (ישראל) בע"מ, (לא פורסם) 8.4.2004, בפסק דינו של השופט י' פליטמן; וראו: עע 82/07 ראס עאיידה - עיריית קלנסואה (לא פורסם), 23.12.08, פסקה 24 ]. בתוך כך רשאי המעסיק להוסיף על ההסכם הקיבוצי או על צו ההרחבה, בכפוף למגבלות חוק יסודות התקציב, וככל שכך נעשה, יהא העובד זכאי למֵטִיבָה מבין ההוראות [עניין יהונתן ברקת; עע 100/06 עירית טירה - עבד אלרחמן קשוע, (לא פורסם), 22.5.2006 (להלן: עניין קשוע)]. 12. בכפוף לזכותו הקוגנטית של העובד מזה, ולפררוגטיבה הניהולית של המעסיק מזה, נבחנת זכאותו של עובד לקצובת נסיעה, בין היתר, לפי אמות מידה אלה: האם העובד הוציא מכיסו סכומי כסף עבור הוצאות נסיעה; ככל שהוציא סכומי כסף עבור הוצאות נסיעה - האם העובד זכאי להחזר מכוח חוזה אישי, הסכם קיבוצי, הסדר קיבוצי או צו הרחבה. 13.למדינה כמעסיקה פררוגטיבה ניהולית בנוגע להסדרת הוצאות הגעתם של עובדים למקום העבודה. במסגרת זו, חלות על עובדי המדינה הוראות התקשי"ר, ובתקופה הרלבנטית לתביעה, נוספה תחולתן של הוראות חוזר החשב הכללי 2004/11 "קצובת נסיעה בתחולה מה-1 באפריל" (להלן: חוזר החשב הכללי). ההוראות הרלבנטיות לענייננו הן אלה: בנסמן 28.321 לתקשי"ר שכותרתו "זכאים לקצובת הנסיעה" נקבע: "עובד, הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, בין אם הוא משתמש בתחבורה ציבורית ובין אם שהוא משתמש ברכב פרטי או אחר, זכאי לקבל קצובת נסיעה (להלן- "קצובה") בשיעורים ובתנאים המפורטים בפרק משנה זה". בדומה, נקבעו בחוזר החשב הכללי הוראות בדבר זכאות לקצובת נסיעה, ולענייננו אלה הן: "2.1 עובד הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, בין אם הוא משתמש בתחבורה ציבורית ובין אם הוא משתמש ברכב פרטי או אחר, זכאי לקבל קצובת נסיעה בשיעורים ובתנאים כמפורט בחוזר. החזר נסיעות בתחבורה ציבורית יהא ללא תלות בתדירות התחבורה וללא קשר למועד תחילה או סיום העבודה וכן ללא קשר אם העובד הגיע בתחבורה ציבורית או באמצעי חליפי אחר. 2.5 עובד המוסע לעבודה או ממנה ברכב ממשלתי או הסדר אחר הממומן על ידי אוצר המדינה אינו זכאי לקצובה. 2.9 עובדים בעלי רכב צמוד אינם זכאים לקצובת נסיעה." הוראות זהות במהותן להוראות סעיפים 2.1 ו-2.3 בחוזר החשב הכללי נמצאות אף בחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות. על פרשנותן התכליתית של אותן הוראות עמד חברי הנשיא אדלר בעניין קשוע תוך שקבע כי "רק עובד הזקוק לתחבורה זו או אחרת על מנת להגיע למקום עבודתו, יהא זכאי לתשלום". ובהידרשו ל"'מבחן ההִזקקות' הוסיף וקבע באותה פרשה: " 'מבחן ההִזקקות' לתחבורה ציבורית אינו מותנה בקיומה של תחבורה ציבורית פעילה בשטח שבין מעונו של העובד לבין מקום עבודתו"; בדומה "המעסיק לא נדרש לבדוק האם העובד נסע לעבודה ברכבו, באוטובוס, באופניים או לעיתים צעד ברגליו. כל שנדרש לבחון הוא האם העובד זקוק לתחבורה על פי אמות מידה אובייקטיביות של מרחק" [ראו והשוו: דב"ע נו/46-3 רונית עילם - אטלס שירותי כח אדם בע"מ, פד"ע ל 65, בעמוד 69-70. שם נדון החזר הוצאות נסיעה מכוח צו ההרחבה]. דברים אלה, נכוחים אף הם לענייננו. שיעור החזר הוצאות הנסיעה לו זכאי העובד מכוח ההסדרים החלים עליו 14. מטרתה של קצובת הנסיעה הינה להחזיר לעובד את הוצאות הנסיעה בתחבורה ציבורית ממעונו למקום עבודתו וחזרה, שהוציא בפועל [עניין קשוע]. קצובת הנסיעה המירבית לה זכאי העובד, נקבעת בהתאם לנסיעות אותן נדרש לעשות בפועל, ממקום מגוריו לצורך הגעתו לעבודה. שווי הקצובה בגין נסיעה עירונית ובין-עירונית, יהא בהסדר "חופשי חודשי" או בהסדר "חופשי חודשי מרחבי" ו"לא יעלה על סכום חודשי כפי שיקבע מעת לעת על ידי החשב הכללי" [נסמן 28.331(ד) לתקשי"ר; וראו: נסמן 28.331 לתקש"יר; סעיף 2.2 לחוזר החשב הכללי]. בהתאם נקבע בסעיף 4.3 לחוזר החשב הכללי כי "עובדים, אשר לצורך נסיעותיהם נזקקים גם לכרטיס "חודשי חופשי" וגם לנסיעות בינעירוניות, יהיו זכאים לקצובת נסיעה בגובה כרטיס "חודשי חופשי" ונסיעות על בסיס יומי וזאת עד לתקרה של 1,330 ש"ח לחודש"; "בכל מקרה תשולם קצובת הנסיעה על פי התעריף הזול ביותר והנמוך ביותר הקיים באותו מסלול נסיעה" [הוראת סעיף 2.7 לחוזר החשב הכללי; וראו: חוזרי חשב כללי מעודכנים: חוזר מס' 3-4-2007 "קצובת נסיעה בתחבורה ציבורית" מיום 1.3.2007; והוראת חשב כללי מס' 13.4.2. "תשלום קצובת נסיעה" מיום 1.7.08]. במקרים בהם הוצאות הנסיעה עולות על קצובת הנסיעה המאושרת, רשאי העובד לפנות לוועדת חריגים. על כך מורה נסמן 28.331(ו) לתקשי"ר לפיו: "עובד שהוצאות נסיעתו מהבית לעבודה ובחזרה עולות על סה"כ הקצובה שאושרה לו, יוכל לפנות בבקשה באמצעות מנהל משאבי אנוש במשרד/ יחידתו לוועדת חריגים משותפת לנציבות שירות המדינה ולחשב הכללי במשרד האוצר. ועדה זו תבדוק את מסלולי נסיעתם מול מסלולי הנסיעה אופטימליים ותאשר חריגה מהתקרה, במידת הצורך". כאשר מדובר בהוצאות נסיעה מיוחדות, רשאי העובד לבקש אישור מיוחד לחריגה מהקצובה שאושרה לו, עד לתקרות שקבע החשב הכללי. לאמור: "במקרים בהם מועסק עובד במשמרות או בשעות בלתי רגילות בהן אין תחבורה ציבורית סדירה, או לא קיימת תחבורה ציבורית ומשתמש בתחבורה חלופית יפנה האחראי ליחידת השירות למשרדי הממשלה ויחידות הסמך או למערכת הבריאות או למערכת הביטחון בנציבות שירות המדינה לקבלת אישור מיוחד להחזר הוצאות נסיעה מיוחדות לעובד זה והכל בתיאום עם החשב הכללי" [נסמן 28.331(ז) לתקשי"ר]. על רקע הוראות דין אלה נבחן את טיעוני הצדדים, נעמוד על פסיקתו של בית הדין האזורי וטעמיו ונפנה להכרעה בערעור. התביעה להפרשי הוצאות נסיעה פסק דינו של בית הדין האזורי 15. בית הדין האזורי דחה את תביעתו של המערער (להלן בסעיף זה: התובע) לתשלום הפרשי דמי נסיעה מביתו למקום העבודה וחזרה, לפי תעריף מוניות. וזאת מן הטעמים הבאים: אין חולק כי בתקופה הרלבנטית לתביעה התובע השתמש ברכבו. על כן אין רלבנטיות לטענותיו בדבר זמינותה של תחבורה ציבורית או תדירותה בהגעה למקום העבודה. למרות שהוכח כי הוצאות התובע עולות על התקרה הקבועה בחוזר חשב כללי, הרי שבדין טענה המדינה כי אינה יכולה לחרוג מהוראות נסמן 28.331 לתקשי"ר בו נקבע כי "סכום ההוצאות המירבי שישולם לעובד לא יעלה על הסכום החודשי כפי שייקבע מעת לעת על ידי החשב הכללי". אף שהוכח כי התחבורה הציבורית משמשת את התובע רק בחלק ממסלול נסיעתו "אין הוראה בתקשי"ר הקובעת כי במקום שאין תחבורה ציבורית יחושב תעריף נסיעה לפי תעריף מונית, דרישה אשר ממילא אינה סבירה במקום שהעובד נוסע ברכבו הפרטי". לאור המסגרת הנורמטיבית החלה על התובע כעובד מדינה, גרס בית הדין כי טוב יעשה התובע אם יסכים לפתרון תביעתו במסגרת חבילת ההטבות, שהוא הסביר וההוגן בנסיבות העניין. טיעוני הצדדים בערעור טענותיו של המערער בבית הדין האזורי, עליהן חזר, בעיקרו של דבר, בערעורו לפנינו היו אלה: בהעדר תחבורה ציבורית יומיומית זמינה לו ממעונו לעבודה, בהתאם לשעות עבודתו, אין מנוס "אלא להשתמש במונית/ רכב פרטי בכדי להגיע לעבודה"; הוצאותיו בגין נסיעותיו לעבודה עולות "בצורה משמעותית" על הסכום המשתלם לו בגין החזר הוצאות נסיעה; התנהלות המדינה לפיה השכר ישמש למימון הוצאות הנסיעה אינה הוגנת וסבירה ומנוגדת לעקרון תום הלב; תביעתו לתשלום הוצאות נסיעה מתיישבת עם הוראות התקשי"ר וחרף פניותיו לא פעלה המדינה למימוש זכויותיו להחזר ראוי בגין הוצאות הנסיעה; בניגוד לתנאי העבודה הקודמים בהם ההסעה למקום העבודה הייתה מטעם המדינה, מהווה הגעתו לעבודה בכוחות עצמו שינוי תנאי העבודה והרעת תנאים. שכן, "למעשה שכרו האמיתי פחת" בגין הוצאות נסיעתו וה"שעות המבוזבזות לצורך נסיעה". 17. המדינה טענה, כי שילמה למערער את תקרת הסכום לפי הוראות החשב הכללי עבור הוצאות נסיעה וכי אין בסמכותה לשלם מעבר לכך, תוך שסמכה על קביעותיו של בית הדין האזורי וטעמיו לדחיית התביעה. בהתייחס להצעת בית דין זה, לפיה יובא עניינו של המערער לדיון בוועדת חריגים, השיבה המדינה כי דרישת המערער לתשלום הפרשי הוצאות נסיעה לא תמצא מענה בפנייה לוועדת חריגים. זאת מן הטעם ש"אין בסמכותה של הוועדה לאשר הוצאות נסיעה מיוחדות לעובד מעבר לסך המכסימאלי בהתאם לחוזר החשב הכללי (סך של 1,330 ש"ח)". עוד ציינה המדינה כי "לפי בדיקה שנערכה על ידה ב- 10 השנים האחרונות כל מקרה חדש שהגיע לועדת החריגים אשר פועלת לפי נסמן 28.331 לתקשי"ר, נדחה על ידי הוועדה, וזאת משום ששירות המדינה משתתף בקצובת הנסיעה בשיעור של פי שלוש מהקבוע בצווי ההרחבה אשר חלים במשק". בנסיון לבחינת חלופות לפתרון המחלוקת, כפי המלצתו של בית דין זה, ובמסגרת השלמת טיעון הוסיפה המדינה וציינה, כי לאחר בדיקה ו"בשים לב לכישורי המערער אל מול הדרישות המקצועיות שדורשים תפקידים אחרים באותה רמת שכר שבה הינו מועסק לא נמצא כל תפקיד חלופי למערער" הקרוב יותר למקום מגוריו. בנוסף, נבדקה אפשרות של הקטנת הוצאות הנסיעה על ידי הסעתו מנקודת איסוף מסוימת, אולם "בהיעדר הסעות מטעם המשרד לעובדי יחידת הפיצו"ח, הרי שלא ניתן להעמיד לרשות המערער הסעה". עוד נטען כי המערער רשאי לפנות למדינה "בכל הנוגע לחבילת ההטבות אשר הוצעה לו בעבר, עוד במסגרת בירור תביעתו בבית הדין קמא, במסגרת הסדר פשרה במסגרתו ימוצו כל טענותיו, בדומה לחבריו ליחידה, אשר רובם ככולם חתמו" על הסכמי פשרה. 18.בתגובה לטיעוני המדינה, חזר המערער וטען כי חבילת ההטבות שהוצעה לו אינה מתייחסת לכיסוי הוצאות הנסיעה הממשיות שלו לעבודה וממנה; כי תוספת רכב אישי משולמת לעובדים "ללא קשר למרחק שלהם" ממקום העבודה ואין בה כדי לכסות הוצאותיו; וכי חבילת ההטבות הינה הסדר שהוא פרי מאבק קיבוצי של כלל העובדים לזכות בתנאי שכר ראויים תוך דרישה להשוואת תנאים לעובדי המכס המועסקים באותו מקום עבודה. הכרעה 19. המערער הוא עובד מדינה, מכוח הוראת סעיף 40 לחוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט - 1959, ומועסק לפי חוזה מיוחד המוארך מעת לעת (להלן: החוזה). במסגרת זו ובהתאם, נקבע בסעיף 11(ג) לחוזה, כי "העובד יהיה זכאי לקצובת נסיעה בסכומים ובמועדים המשתלמים לכלל עובדי המדינה, בתנאי שהעובד אינו נהנה מרכב ממשלתי בכל צורה שהיא". בסעיף 13 לחוזה נקבע כי כ"חלק בלתי נפרד" מחוזה ההעסקה יחולו על המערער "הוראות התקשי"ר והודעות נציבות שירות המדינה, כפי שהן בתוקף מזמן לזמן לגבי מי שמועסק על פי חוזה מיוחד". על בסיס הוראות אלה תיבחן תביעתו לתשלום הפרשי דמי נסיעה. 20. המערער הגיש תביעה לתשלום הפרשי דמי נסיעה בגין התקופה מיום 1.2.05 עד למועד הגשת התביעה. בהתייחס לתקופה זו, העיד המערער בחקירתו הנגדית, כי הגיע לעבודה ברכבו הפרטי. על כך אין חולק. בנסיבות אלה, מתקיים במערער מבחן ההִיזקקות [ראו: פרשת קשוע]. בהתאם, קמה זכאותו לקצובת נסיעה לפי הוראות חוזר החשב הכללי והתקשי"ר ובמסגרתן. אמנם, לפי שקבע בית הדין האזורי, עלות הנסיעה היומית של המערער לפי תעריפי תחבורה ציבורית "הינה גבוהה, לכאורה, מהתקרה של חוזר מנכ"ל". אולם, מששולמה לו קצובת נסיעה בשיעור המקסימאלי על פי חוזר מנכ"ל, צודקת המדינה בטענתה לפיה אין היא רשאית להוסיף ולשלם לו הפרשי הוצאות נסיעה מעבר למגיע לו על פי דין. זאת, נוכח הוראת נסמן 28.331(ד) לתקשי"ר לפיה שיעור דמי הנסיעה "לא יעלה על סכום חודשי כפי שיקבע מעת לעת על ידי החשב הכללי". משכך הוא, לא נתערב בפסיקתו של בית הדין האזורי ואנו דוחים את הערעור בנוגע לזכאות להפרשי הוצאות נסיעה. זמן הנסיעות לעבודה וחזרה כזמן עבודה המזכה בהפרשי שכר קביעתו של בית הדין האזורי בית הדין האזורי דחה את התביעה להפרשי שכר עבודה בגין זמן הנסיעה לעבודה וחזרה לביתו, תוך שציין כי המערער "לא הצביע על המקור החוקי להחלת חריג לכלל לפיו בעת הנסיעה לעבודה אין העובד עומד לרשות העבודה ובהעדר הסכם מפורש בין העובד למעביד הקובע אחרת, אין העובד זכאי לשכר עבודה בגין זמן הנסיעה". על כך הוסיף בית הדין והטעים: "אין בעובדה כי בתקופה בה עבד התובע בתפקיד סייר, כן קיבל שכר מהרגע שרכב הנתבעת אספו מביתו ועד שהחזירו לשם, כדי לבסס את תביעתו לתשלום שכר עבודה על זמן נסיעותיו, בתקופה הרלוונטית לתביעה, תקופת העבודה במחסום ג'למי וזאת בשל השוני שבין שני התפקידים". טענות הצדדים בערעור בהקשר זה 22. המערער חזר וטען כי בתקופת עבודתו הרלבנטית לתביעה, נחשבו זמני הנסיעה לעבודה וחזרה, כשעות עבודה. לטענתו, הגם שככלל "אין מחלוקת כי עובד שמתקבל לעבודה, זמן הנסיעה לא נחשב כזמן עבודה" הרי שבפועל בעת קבלתו לעבודה נאסף על ידי רכב מטעם העבודה ו"שעת תחילת העבודה הייתה שעת איסופו מביתו". על כן, טען כי חלה הרעת תנאים ונוצר מצב "אבסורדי ובלתי מתקבל על הדעת" לפיו הוא "חייב מדי יום לנסוע מעל שעתיים ברכבו הפרטי" וזמן זה לא נחשב כזמן עבודה. עוד טען, כי היו מקרים בהם במסגרת הנסיעה לעבודתו טיפל במבריחים "כאילו שהוא בעבודה". המערער הוסיף וטען, כי בהסכמים קיבוציים וצווי הרחבה שונים חייב המעסיק לשלם עבור זמן הנסיעה. וכי ניתן למצוא תימוכין לתביעתו בהוראות הנוגעות למובטל לפיהן אינו חייב לקבל הצעת עבודה "אם הדרך מהבית לעבודה וחזרה נמשכת יותר משעה והמעסיק לא מתחייב לשלם שכר בגין זמן הנסיעה". יצוין, כי בדיון בפנינו טען בא-כוח המערער כי הוא "מצמצם את הערעור לשאלת החזר הוצאות הנסיעה בלבד". מאוחר יותר, בתגובתו להשלמת טיעוני המדינה, הודיע כי הוא "מבקש לחזור בו מהסכמתו לביטול הערעור בעניין תשלום זמן נסיעה". 23.המדינה תמכה במסקנתו של בית הדין האזורי בדבר העדר זכאותו של המערער לתשלום שכר עבודה עבור זמן הנסיעה לעבודה וחזרה ממנה. בנוסף טענה, כי בהעדר הסכם בין הצדדים לפיו זמן הנסיעה ייחשב כשעות עבודה, אין העובד זכאי לשכר או גמול שעות נוספות בגין זמן הנסיעה; עוד טענה המדינה כי אין לייחס רלוונטיות לעובדה לפיה במגזרים שונים זכאים העובדים לתשלום בגין ביטול זמן גם עבור זמן הנסיעה מביתם או ממקום איסופם בהסעה למקום עבודתם ובחזרה, שכן מדובר בהטבה מכוח הסכם קיבוצי או מכוח הסכם אישי. הכרעה משמסקנתו של בית הדין האזורי מעוגנת היטב בדין ובחומר הראיות, דין הערעור להידחות אף ברכיב זה. על האמור נוסיף ונבאר. הוראות הדין 25. כלל פסוק הוא, כי אין לכלול את הזמן בו נסע העובד ממעונו למקום עבודתו ובחזרה ממנה, כשעות עבודה המזכות בשכר. זאת מן הטעם שהעובד אינו עומד לרשות העבודה בעת הנסיעה [עע 681/05 בון תור בע"מ - יעקב הרמתי, (לא פורסם) 6.11.2006; תב"ע מא/ 99-2 סלאח יוסף אלג'מאל - אל וו בע"מ, פד"ע יג 129 (להלן: עניין סלאח יוסף ג'מאל)]. זאת ועוד. בהיעדר הסכם קיבוצי, צו הרחבה, או חוזה בין הצדדים המורה כי זמן הנסיעה יחשב כשעות עבודה, וככל שהעובד בדרכו לעבודה אינו מסיע בעצמו עובדים למקום העבודה ומחזירם לביתם, אין הוא זכאי לשכר עבודה או גמול שעות נוספות בגין זמן זה [ראו בהתאמה: עניין סלאח יוסף אלג'מאל; דב"ע מד/ 143-3 חיים קיסר - צבן בע"מ, פד"ע טו 269]. ולענייננו 26. המערער לא הוכיח טענתו לפיה "עבד לפי הסדר לפיו המדינה דאגה להסיעו מביתו כאשר שעות עבודתו נחשב [צ.ל.: "נחשבו" - נ.א.] מרגע יציאתו מהבית ועד חזרתו הביתה" מכוח חוזה העבודה, הסכם קיבוצי או נוהג. די בכך כדי לדחות תביעתו. זאת ועוד. בתקופה הרלבנטית לכתב התביעה, המערער לא עבד בסיור ושעות העבודה החלו "להיספר" עם הגעתו למקום העבודה במחסום. דבר העולה מחומר הראיות, ובמיוחד מעדותו של עד התביעה מר אבי בן שושן, מנהל תחום ביחידת הפיצו"ח והממונה העקיף על המערער. אף לא הוכחה טענתו של המערער, כי בתקופה הרלבנטית לתביעה, היו "מקרים רבים שבמהלך נסיעתו ברכבו [לעבודה - נ.א.] נתקל במבריחים והוא היה מטפל כאילו שהוא בעבודה". משלא הוכחו טענות המערער בכל הנוגע לזכאותו להכיר בזמן הנסיעה לעבודה וממנה כשעות עבודה בתקופה הרלבנטית לתביעה ונדחו לגופן; ובהעדר זכאות לקצובת נסיעה העולה על 1330 ש"ח, מכוח הוראות התקשי"ר, חוזר חשב כללי, חוזה העבודה והדין - נשמטת הקרקע תחת טענתו להרעת תנאים. על כך נוסיף כי משטענה זו הועלתה רק בשלב הסיכומים בדין קבע בית הדין האזורי כי מדובר "בהרחבת חזית ועל כן דינה להידחות". 27. לאור תוצאת פסק הדין, איננו רואים להידרש לבקשת המדינה לתיקון פרוטוקול ולבקשת המערער להוספת החלטת נציב תלונות הציבור בגין תלונה של עובד אחר שהוגשה לידיו כראיה. סוף דבר - לאור כלל האמור לעיל אציע לחבריי לדחות את הערעור. השופט עמירם רבינוביץ אני מסכים לפסק דינה של סגנית הנשיא נילי ארד לפיו דין הערעור להידחות. זאת, משהמערער אינו זכאי להפרשי הוצאות נסיעה מכוח הוראות התקשי"ר וחוזר חשב כללי החלות עליו; ומשלא הוכחה תביעתו להכיר בזמן הנסיעות לעבודה וחזרה כזמן עבודה המזכה בהפרשי שכר. בנוסף, אחזור על המלצתנו למערער, כי טוב יעשה המערער אם ישקול שוב את חבילת ההטבות שיש בה כדי לצמצם את הגריעה מהכנסתו כתוצאה מהוצאות הנסיעה הגבוהות שלו. השופטת ורדה וירט ליבנה אני מצטרפת לפסק דינה של חברתי סגנית הנשיא נילי ארד ולתוצאה אליה הגיעה. נציג ציבור, מר רן חרמש ברצוני להוסיף את הערותיי לשתי נקודות שעלו בתיק זה. בהמשך, אציג את עמדתי. איני יכול אלא להסתייג מן הטיעון הראשון של בית הדין קמא ביחס לסתירה הקיימת, כביכול, בין טענתו של המערער על אי-זמינותה של תחבורה ציבורית לבין העובדה שהשתמש ברכבו הפרטי כדי להגיע ולחזור למקום בו הוצב לעבוד. הטענה (15.א לעיל) ש"אין חולק כי בתקופה הרלבנטית לתביעה התובע השתמש ברכבו. על כן אין רלבנטיות לטענותיו בדבר זמינותה של תחבורה ציבורית או תדירותה בהגעה למקום העבודה" היא מקוממת. המערער זכאי לשבח על כך שהעדיף פתרון מאולתר ללא תמורה מובטחת על אי-הופעה לעבודה בגלל סיבות שאינן תלויות בו. כמו כן, לא מקובלת עלי טענתה של המדינה כי העובדה ש"לפי בדיקה שנערכה על ידה ב- 10 השנים האחרונות כל מקרה חדש שהגיע לוועדת החריגים אשר פועלת לפי נסמן 28.331 לתקשי"ר, נדחה על ידי הוועדה, וזאת משום ששירות המדינה משתתף בקצובת הנסיעה בשיעור של פי שלוש מהקבוע בצווי ההרחבה אשר חלים במשק" רלבנטיות למקרה הנוכחי. בעוד שנסמן 28.331 לתקשי"ר מחייב את הועדה, אין הוא מחייב את הנציבות. מתפקידה של הנציבות לרכז מקרים חריגים ולבחון קביעת כללים ונוהלים שיהלמו את אופיים המיוחד. אי-הפניית מקרה חריג לוועדה רק משום שסמכויותיה מוגבלות רלבנטית אמנם למקרה ספציפי זה או אחר, אך היא מגבילה את יכולתה של המדינה לעדכן את נוהליה ולהתאימם לבעיות שהמציאות מעלה. לסיכום, אני מצטרף לדעתה של חברתי סגנית הנשיא נילי ארד שדין הערעור להידחות ולהמלצתו של חברי, השופט רבינוביץ, כי טוב יעשה המערער אם ישקול שוב את חבילת ההטבות שהוצעה לו. נציג ציבור, מר יצחק קאול אני מסכים לפסק דינה של סגנית הנשיא נילי ארד. סוף דבר הוחלט כאמור בפסק דינה של סגנית הנשיא נילי ארד. הערעור נדחה. בתוך 30 יום מהיום ישלם המערער - מר נפתלי בנקין, למדינה הוצאות ערעור זה בסכום של 3,000 ש"ח. לא יבוצע התשלום במועדו ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ניתן היום, י"ד באב תש"ע (25 ביולי 2010) בהיעדר הצדדים וישלח אליהם. סגנית הנשיא, אב"ד עמירם רבינוביץ,שופט ורדה וירט-ליבנה,שופטת נציג העובדים, מר רן חרמש נציג המעבידים, מר יצחק קאול דמי נסיעהרכב