זכאות לפיצויי פיטורים למרות התפטרות

התובעת עבדה בנתבעת (להלן - החברה) במשך חמש שנים ותשעה חודשים, עד להתפטרותה. לטענתה בכתב התביעה, למרות התפטרותה, היא זכאית לפיצויי פיטורים, לנוכח העובדה שהתפטרה עקב הרעה מוחשית בתנאי עבודתה וכן עקב "יחסים עכורים, חוסר אמון וחוסר כבוד עד כי לא ניתן לצפות כי אמשיך את עבודתי בחברה". החברה הכחישה את טענות התובעת, וטענה כי התובעת התפטרה מרצונה, ללא עילה, ולכן אינה זכאית לפיצויי פיטורים. הרקע לתביעה: החברה היא חברה משפחתית קטנה, העוסקת בהפקת מוצרי דפוס, בעיקר יומנים ולוחות שנה. התובעת עבדה בחברה כעובדת עונתית בשנים 1996 ו- 1999, והחל משנת 2001 עבדה כעובדת קבועה. ביום 13.12.2006 הודיעה התובעת לחברה על התפטרותה מעבודה, החל מיום 12.1.07. במכתב לא פורטו נימוקים להתפטרות. התובעת פנתה לחברה במכתב מיום 22.1.07 ודרשה תשלום פיצויי פיטורים מנימוקים שונים. משדרישתה לא נענתה, הגישה את תביעתה לבית הדין. בפני בית הדין העידו: מטעם התובעת - התובעת; מר רגב טרי ומר דניאל אנדרסן אשר עבדו בחברה בתקופות שונות במקביל לתובעת. מטעם הנתבעת: מר מידד יניב, מנהל החברה; גב' כרמית רוזנבלום, אחותו של מר יניב ועובדת לשעבר של החברה; גב' יפה אלעני, עובדת לשעבר של החברה. גרסת התובעת: במכתב התובעת לחברה מיום 22.1.07 טענה התובעת כי היא זכאית לפיצויי פיטורים מסיבות אלה: אי העברת תשלומים לביטוח מנהלים במשך שישה חודשים; שכרה לא הועלה במשך כל שנות עבודתה; ניסיון לשנות את תנאי העסקתה על מנת לחסוך בהוצאות החברה; ניצול הידע ורצונה לתרום ללא הערכה כספית או אנושית; זלזול ויחס בלתי הוגן ושימוש בימי החופשה על פי רצון ונוחות המעסיק; הבטחה לקידום ולשדרוג המשרה שלא קוימה. במכתב שצורף לכתב התביעה שהוגש על גבי טופס טענה התובעת כי היא זכאית לפיצויי פיטורים לנוכח העובדה כי "תנאי עבודתי הורעו בצורה משמעותית וכן נוצרו יחסים עכורים, חוסר אמון וחוסר כבוד עד כי לא ניתן לצפות כי אמשיך בעבודתי בחברה" שבאו לידי ביטוי באי העברת תשלומים לביטוח מנהלים; אי העלאת שכרה בניגוד להסכמות והבטחות חוזרות; קיזוז כספים משכרה, כאשר הכספים הוחזרו רק לאחר שנתיים, בתשלומים; הטלת מטלות החורגות מתפקידה; אי מתן אפשרות לנצל ימי חופשה; זלזול מתמשך בבעיה הרפואית שגרמה להיעדרותה בשעות הבוקר המוקדמות מהעבודה, שבא לידי ביטוי בויכוחים אינסופיים וחוסר אמון, דרישה להמשך עבודתה לאחר אשפוז בבית חולים, וחוסר התייחסות בתקופה בה אושפזה, למרות שהמשיכה לעבוד ממיטת חוליה בבית החולים. בתצהיר העדות, אשר נערך לאחר שהתובעת הייתה מיוצגת, הוסיפה התובעת והעידה כי הודיעה על התפטרותה עקב יחס מזלזל ומשפיל מצד מנכ"ל החברה, אשר התבטא בצעקות שהטיח בה, ללא כל סיבה מוצדקת ועקב אוירה קשה שנוצרה בחברה לנוכח חוסר יכולת החברה לעמוד בהתחייבויות ללקוחות ולספקים, כאשר התובעת ועובדים אחרים נאלצו לשקר ללקוחות, והדברים הגיעו לידי כך שלקוחות זועמים הגיעו לחברה והתפרעו והיה צורך להזעיק את המשטרה; היא הודיעה על התפטרותה "לאחר שכל פניותיי והתרעותיי בדבר הרעת תנאי עבודתי זכו להתעלמות מוחלטת"; מחשש פן החברה ומנהל החברה יפגעו בסיכויים שלה להתקבל לעבודה חלופית סיפרה בין היתר בהמלצתו של מר רגב, כי היא עוזבת את מקום העבודה עקב נסיעה ממושכת לחו"ל. מר רגב טרי העיד בתצהירו כי מר מידד צרח על התובעת בהגזמה ושלא לצורך; סביבת העבודה הייתה מאד לא סימפטית; עובדים התלוננו על אי העברת כספים לביטוח מנהלים; התובעת הועברה לביצוע עבודה פיזית בבית הדפוס או ביצוע עבודות משרדיות שאינן בתחום תפקידה. מר דניאל אנדרסן העיד בתצהירו כי התובעת (וגם הוא) למרות שנתקבלו לתפקיד מוגדר נאלצו לבצע עבודות שונות שאינן בתחום תפקידם; מר מידד צרח על התובעת בהגזמה ושלא לצורך; לא ניתנה אפשרות לצאת לחופשות; כל איחור או היעדרות גררו ניכוי מהשכר גם אם העובד עבד את מכסת השעות המלאה; החברה לא העבירה כספים לביטוח מנהלים; גם הוא וגם התובעת נאלצו לשקר באופן שיטתי ללקוחות על פי הוראות מידד, כאשר החברה לא יכלה לעמוד בהתחייבויות ללקוחות. הכרעה: כבר נפסק, כי עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963 צריך לעמוד בשלושה נטלים שונים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית" או "נסיבות אחרות שבהן לא ניתן היה לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההפרה ככל שהיא ניתנת לתיקון [דב"ע שן /10 - 3 כהן - הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238]. על יסוד התרשמותנו מהעדויות ומהראיות בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי התובעת לא הוכיחה זכאות לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. ראשית, התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה לעניין רוב האירועים והעובדות המבססים לטענתה את זכאותה לפיצויי פיטורים. שנית, התובעת לא הוכיחה קשר סיבתי בין ההרעה והנסיבות הנטענות לבין התפטרותה. שלישית, התובעת לא עמדה בנטל השלישי - מתן התראה סבירה למעביד על כוונתה להתפטר ומתן הזדמנות נאותה לתקן את ההפרה. כפי שיפורט להלן, לתובעת גרסאות שונות בנוגע ל"הרעה המוחשית" או "הנסיבות" הנטענות, כאשר בתצהירה הוספו טענות חדשות רבות אשר לא הועלו בכתב התביעה ובתצהירה. התובעת לא הוכיחה את טענותיה לעניין הרעה מוחשית או לעניין נסיבות אחרות שביחסי עבודה בהן לא ניתן לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה התובעת פירטה בכתב התביעה ובתצהירה מספר אירועים ועובדות המהווים לגרסתה "הרעה מוחשית בתנאי עבודתה" או "נסיבות אחרות שביחסי עבודה", המזכים אותה בפיצויי פיטורים גם בהתפטרות. על יסוד התרשמותנו מהעדויות ומחומר הראיות הגענו למסקנה כי למעט אירוע אחד - אי העברת כספים לביטוח מנהלים - אירועים ועובדות אלה לא הוכחו על ידי התובעת. באשר לאירוע שהוכח - בנסיבות המקרה הנדון, בשל העובדה שהחברה כבר פעלה לתיקונו עוד בתקופת עבודתה של התובעת, אין הוא מהווה עילה להתפטרות בדין פיטורים. אי העברת כספים לביטוח מנהלים: התובעת העידה כי על פי מכתבים שקיבלה מחברת הביטוח החברה פיגרה בהעברת תשלומים לביטוח המנהלים, למרות שהסכומים נוכו משכרה מדי חודש. טענה זו של התובעת אכן נתמכת בנספחים שצורפו לתצהירה - מכתבי חברת הביטוח ודו"ח על הפקדות כספים לחברת הביטוח (נספחים ד' וה' לתצהיר התובעת). מידד העיד בתצהירו כי הכספים הועברו לאחר שנפתרו חילוקי הדעות בין החברה לבין חברת הביטוח. אכן, מנספחים ד' ו- ה' עולה כי החברה החלה להעביר את דמי הגמולים שבפיגור כבר מחודש אוקטובר 2006, אולם מהדו"ח לשנת 2006 עולה בבירור כי חלק מהכספים בעד שנת 2006 הועברו לחברת הביטוח רק לאחר סיום עבודתה של התובעת, בחודש ינואר 2007. לפיכך, התובעת הוכיחה את טענתה כי בתקופה האחרונה לעבודתה לא הועברו במלואם התשלומים לביטוח מנהלים. יחד עם זאת, כפי העולה מחומר הראיות, החל מחודש אוקטובר 2006 החלה החברה להעביר את חובותיה לביטוח מנהלים ולצמצם את חובותיה בגין ביטוח מנהלים, והמשיכה בכך גם לאחר סיום עבודתה של התובעת בחברה. כמו כן, לא נסתרה טענת החברה כי אי העברת הכספים נבעה מחילוקי דעות ולא מהחלטה שלא להעביר את הכספים לחברת הביטוח. אנו סבורים כי עניין זה היה נפתר אילו הייתה התובעת פונה לחברה בטרם התפטרה מעבודתה. לפיכך, למרות שהתובעת הוכיחה כי היה פיגור בהעברת הכספים לביטוח מנהלים, הרי שבהתחשב בהתנהלות החברה החל מחודש אוקטובר 2006 אנו קובעים כי בנסיבות המקרה הנדון אירוע זה לא יצר זכאות לפיצויי פיטורים. קיזוז ימי חופשה והיעדרויות: התובעת העידה בתצהירה כי ימי חופשה אותם ביקשה מראש קוזזו משכרה, וכן כי ככל שהחסירה שעות עקב איחורים, נוכו משכרה סכומים שונים ללא קשר ופרופורציה למשכורתה הבסיסית. בהקשר זה טענה כי רק לאחר שנתיים, בתלוש השכר של חודש מרץ 2006, שולמו לה בתשלומים הקיזוזים משכרה שבוצעו שלא כדין בשנים 2004 - 2005. התובעת צירפה לתצהירה טבלה (נספח ז' לתצהירה) ובה פירוט הניכויים שלא כדין משכרה. מידד העיד בתצהירו כי למרות שהטבלה בדבר ניכויים שהכינה התובעת לא תאמה את אופן החישוב כפי שנעשה על ידי חשבת השכר של החברה, הרי כמחווה של רצון טוב הסכים לשלם את הסכומים על פי דרישת התובעת. ככל שטענתה של התובעת מתייחסת לניכוי השכר בשנים 2004 עד 2005 כמפורט בנספח ז' לתצהירה, הרי שניכוי זה לא יכול להוות עילה להתפטרות בנימוק של הרעה מוחשית בתנאי עבודתה, שכן התובעת מאשרת כי הוא שולם לה במלואו החל מחודש מרץ 2006. גם אם הייתה הפרה על ידי החברה כנטען על ידי התובעת, הרי שהפרה זו תוקנה בחודש מרץ 2006, ואינה יכולה להוות עילה להתפטרות בחודש דצמבר 2006. ככל שטענת התובעת מתייחסת לניכויים משכרה בשנת 2006 - לא ניתן שום פירוט או אפילו דוגמא אחת לניכוי שכר ביתר בשנת 2006. נציין, כי מדו"חות הנוכחות של התובעת (נספח ב' לתצהירו של מידד) עולה כי אכן התובעת נעדרה רבות מעבודתה ובימי עבודה רבים לא השלימה 8 שעות עבודה. השוואת דו"חות הנוכחות לתלושי השכר של התובעת (נספח ג' לתצהיר התובעת) מעלה כי הניכויים משכרה היו בהתאם לשעות בהן נעדרה מעבודתה. אשר על כן, התובעת לא הוכיחה את טענתה כי קוזז לה שלא כדין שכר בעד ימי חופשה והיעדרויות. דרישה לבצע מטלות החורגות מתפקידה המוגדר: התובעת העידה בתצהירה כי למרות שנתקבלה לעבודה לתפקיד מוגדר - מפיקת עבודות דפוס - נדרשה "לסתום חורים" ולבצע תפקידים שונים ומשונים. בין היתר טענה כי בשלב מסוים מטלותיה הועברו לעובדת אחרת על מנת לפנות אותה לביצוע מטלות שונות; היא התבקשה להחליף את מזכירת החברה כאשר זו לא הגיעה, ולצורך כך אף נדרשה לעבוד בשעות נוספות; היא נדרשה להקדיש שעות רבות לעריכת טקסטים והקלדת טקסטים עקב מחסור בגרפיקאים ולבצע עבודה על דו"חות למיניהם; בחודשי הקיץ בשנת 2006 נדרשה לטפל בתיאום שליחויות מול חברת שליחויות, תפקיד אשר אילץ אותה להישאר עד שעות הערב המאוחרות; לא אחת נדרשה גם לעבוד בדפוס כפועלת ייצור מן המניין. מידד העיד בתצהירו כי תחום עיסוקה של החברה הוא ייצור ושיווק של יומנים ולוחות שנה מעוצבים. היומנים ולוחות השנה שמייצרת ומשווקת החברה נושאים את פרטי הלקוח ותואמים את דרישות הלקוח מבחינה גראפית וצורנית. (פרטי הלקוח מוטבעים ע"ג הסחורה כולל לוגו ופרטים מזהים). ככלל, נוהגים לקוחות החברה לחלק יומנים ולוחות שנה בסמוך לחגי תשרי. כפועל יוצא מכך, בחודשים הסמוכים לחגי תשרי קיים לחץ עבודה רב, וביתר החודשים רמת הפעילות נמוכה יחסית. לפיכך, בתקופת החורף הועסקה התובעת במשימות עזר שונות, ובעיקר עבודה משרדית בהתאם לצורכי העבודה, ולעתים, נדרשה התובעת לסייע במחלקת הייצור. בהקשר זה צוין בתצהירה של גב' רוזנבלום (סעיף 10) כי בתקופה בה הפעילות נמוכה, קורה שמתקבלת לעתים עבודת ייצור מצומצמת, ואין טעם להזמין עובדים מלשכת התעסוקה לצורך הייצור אד הוק, כאשר לעובדי המשרד כמעט ואין תעסוקה, ולכן נתבקשו עובדי המשרד לסייע בייצור. מידד וגב' רוזנבלום העידו כי מתכונת עבודה זו הייתה ידועה לתובעת ולעובדים האחרים וחזרה על עצמה מדי שנה בקביעות, והתובעת לא הלינה עליה עד להתפטרותה. גרסה זו נתמכה גם בתצהירה של גב' יפה אלעני. על יסוד התרשמותנו מהעדויות אנו קובעים כי התובעת לא הוכיחה כי המתכונת בה הועסקה, דהיינו דרישה לביצוע מטלות החורגות מתפקידה כמפיקת דפוס, מהווה הרעה מוחשית בתנאי עבודתה או נסיבות בהן אין לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה, מנימוקים שיפורטו להלן. התובעת והעדים מטעמה אישרו כי העבודה בחברה התאפיינה בעונה לחוצה, בסמוך לחגי תשרי, ובירידה משמעותית בהיקף העבודה בחודשי החורף (עדות התובעת, ע' 6, ש' 15 - 26; ע' 7, ש' 1 - 5; עדות טרי, ע' 18, ש' 19 - 22). התובעת וטרי גם אישרו בעדותם כי עובדים ביצעו מטלות החורגות מתפקידם (ע' 13, ש' 24 - 26; ע' 22, ש' 7). עוד יש לציין, כי מצבת כוח האדם הקבועה בחברה היא בת 10 - 12 עובדים בלבד (עדות מידד, ע' 28, ש' 21). ממכלול העדויות בפנינו עולה כי מדובר בחברה שמספר העובדים בה קטן, והייתה מקובלת בה מתכונת העסקה גמישה, בה כל עובד מבצע מטלות בהתאם לצורך, גם אם המטלות חורגות מתפקידו המוגדר (וראו לעניין זה גם עדותו של מידד, ע' 33, ש' 3 - 4). בנסיבות המקרה הנדון, בהן בחלק מהשנה לא הייתה לתובעת תעסוקה מלאה בתפקידה המוגדר; מתכונת העבודה המקובלת בחברה היא מתכונת גמישה בה כל עובד מבצע את כל המטלות בהתאם לצורך; התובעת לא נדרשה לבצע עבודה פיסית קשה (עדות טרי, ע' 22, ש' 12); והתובעת עבדה במתכונת זו במשך כל תקופת עבודתה בחברה, הדרישה מהתובעת לבצע מטלות החורגות מתפקידה כמפיקה אינה בגדר "הרעה מוחשית" או "נסיבות אחרות" המקנות לתובעת זכאות לפיצויי פיטורים. בהתייחס לטענת התובעת כי נאלצה לעבוד עד שעות הערב בשל המטלות שהוטלו עליה: לטעמנו, יש בהעלאת טענה זו משום עזות מצח, שכן התובעת נהגה באופן קבוע שלא להגיע לעבודה בשעות הבוקר, לטענתה עקב מצב רפואי, כאשר התובעת לא הייתה מחויבת להגיע לעבודה בשעה קבועה (סעיף 11 לתצהירה; עדותה בע' 12, ש' 19 - 23) . עיון בכרטיסי הנוכחות של התובעת מעלה כי הגיעה בחלק ניכר מהימים בשעות הצהריים או בשעות הבוקר המאוחרות. כפי שהעיד מידד, החברה התחשבה בתובעת וקיבלה מצב דברים זה, על אף שגרם אי נוחות לחברה, שכן התובעת לא הייתה בעבודה בשעות המקובלות בהן עבדו שאר עובדי החברה. התובעת אף העידה כי דאגה שעבודתה בחברה לא תיפגע עקב העבודה שהגיעה בשעות מאוחרות וכאשר היה צורך נשארה עד שעות הערב (סעיף 11 לתצהירה; ע' 13, ש' 1 -2). בנסיבות אלה, אין לקבל את טענתה של התובעת כי דרישה ממנה לעבוד בשעות הערב בחודשי הקיץ, שהם חודשים בהם קיים לחץ עבודה ניכר, מהווה הרעה בתנאי העבודה. לנוכח העובדה שהתובעת הגיעה בשעה מאוחרת לעבודה, דרישת המעביד שתבצע מטלה הדורשת עבודה בשעות הערב סבירה בהחלט. יודגש, כי עיון בדו"חות הנוכחות של התובעת מעלה כי בחישוב חודשי רק בחודשים יולי 2006 עד ספטמבר 2006 עבדה התובעת עד שעות מאוחרות והשלימה את שעות הבוקר אותן החסירה. בכל שאר החודשים, התובעת לא השלימה את מכסת השעות הרגילה, בניגוד לנטען בתצהירה כי לא נעדרה תכופות מעבודתה. זאת ועוד. מקובלת עלינו גרסת עדי החברה כי במהלך תקופת עבודתה התובעת לא הלינה על הדרישה לבצע מטלות שונות החורגות מתפקידה. יש להדגיש, כי גם במכתבה לחברה מיום 22.1.2007 לא העלתה התובעת כל טענה בעניין זה. מדובר בטענה שהועלתה לראשונה בכתב התביעה, וגם מטעם זה אין לקבלה. כללו של דבר: בנסיבות המקרה הנדון, דרישה מהתובעת לבצע מטלות החורגות מתפקידה כמפיקה אינה בגדר "הרעה מוחשית" בתנאי העבודה. טענות על אי קידום בשכר בניגוד להתחייבויות ולהבטחות: במכתבה מיום 22.1.07 הלינה התובעת על כך שבמשך כל תקופת עבודתה לא קיבלה העלאה בשכרה וכי למרות הבטחה לקידום ולשדרוג משרה הדבר לא נעשה. בכתב התביעה טענה כי משכורתה לא הועלתה "בניגוד להסכמות והבטחות חוזרות להעלאת שכר משמעותית". בתצהירה (סעיף 4) טענה התובעת כי הסיבה להתפטרותה הייתה "לרבות העובדה שבמשך 5.5 שנים שכרי לא הועלה בטענה שהנתבעת בקשיים ולמרות הבטחות לקידום ושדרוג משרתי - לא נעשה דבר". מהאמור לעיל עולה כי לתובעת אין גרסה אחידה בעניין אי הקידום כעילה להתפטרות. במכתבה הראשון היא מתלוננת על אי העלאת שכרה, אולם לא טענה כי ניתנה לה התחייבות בנדון, אלא כי ניתנה לה התחייבות לקידום ולשדרוג משרה; בכתב התביעה נטען כי ניתנה התחייבות להעלאה משמעותית של שכרה; בתצהירה ובעדותה הושם הדגש על התחייבות לקידום ושדרוג תפקידה (סעיף 4; ע' 9, ש' 9 - 19). העדר העקביות פוגע במהימנות הגרסה בדבר התחייבות והבטחה שהופרו. בנוסף, התובעת לא הביאה ולו בדל ראייה התומך בגרסתה כי ניתנו לה הבטחה או התחייבות להעלאה בשכר או לקידום בתפקידה או לשדרוג תפקידה. ניתן להבין את תסכולה של התובעת מכך שלאחר חמש וחצי שנים לא קיבלה העלאה בשכרה או קידום בתפקיד. אולם, אנו סבורים כי עובדה זו אינה מקימה זכאות לפיצויי פיטורים על פי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים. הרעיון שעמד בבסיסו של סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים הוא למנוע מהמעביד ליצור מצב או נסיבות שידחקו את העובד להתפטרות, כדי לחסוך תשלום פיצויי פיטורים. אכן, במהלך השנים, הורחבה קשת המקרים בהם קבע בית הדין כי יש תחולה לסעיף 11(א) לחוק, כגון במקרה של חילופי מעבידים. אולם, אין מקום לפרשנות לפיה סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים מקנה זכאות לפיצויי פיטורים לכל עובד שהמעביד מסרב לקדמו בתפקיד או להעלות את שכרו. פרשנות לפיה על המעביד לשלם לעובד פיצויי פיטורים בנסיבות כאלה, קובעת למעשה כלל כי על מעביד יהיה לשלם לעובד פיצויי פיטורים בכל מקרה בו ימצא העובד עבודה טובה יותר. אנו סבורים כי פרשנות רחבה זו חורגת מהוראות סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים. טענות על התנהלותו של מידד, מצבה הכלכלי של החברה ואווירה עכורה: התובעת העלתה טענות כלליות על התנהלותו של מידד, אשר צעק עליה ללא הצדקה, וכן טענה כי אווירת העבודה הייתה עכורה. בכלל זה טענה כי עקב מצבה הכלכלי הקשה של החברה היה עליה ועל עובדים אחרים לשקר ללקוחות. בסיכומים הועלתה גם טענה כי השכר שולם באיחור. אנו סבורים, כי התובעת לא הוכיחה טענות אלה. ראשית, יש לציין כי טענות אלה לא פורטו במכתב התובעת מיום 22.1.07 או בכתב התביעה. במכתב מיום 22.1.07 התובעת אמנם טענה ל"זלזול ויחס בלתי הוגן" אולם זאת בהקשר של ימי חופשה. בכתב התביעה הטענה הועלתה באופן כללי יותר, אם כי הדגש הושם על זלזול מתמשך בבעיה הרפואית וויכוחים על ימי חופשה. שנית, הן במכתב מיום 22.1.07 והן בכתב התביעה לא נזכר כלל מצבה הכלכלי הקשה של החברה והאווירה שהשתררה בקשר לכך. מעדויותיהם של רגב טרי ודניאל אנדרסן עולה גם כי הבעיות הכלכליות התעוררו במהלך שנת 2007, לאחר התפטרותה של התובעת מעבודתה. מכל מקום, אפילו בתצהיר לא טענה התובעת כי שכרה שולם באיחור, וטענה זו הועלתה לראשונה בשלב הסיכומים. שלישית, יש לציין כי בתצהירה חזרה בה התובעת מהטענה בכתב התביעה כי נדרשה לעבוד לאחר אשפוז בבית החולים עת הייתה במצב בריאותי לא טוב. מידד העיד כי התובעת זכתה ליחס טוב ומתחשב. בין היתר, התובעת התנהלה התנהלות אישית ומקצועית שאינה נהוגה במקום עבודה מסודר, כאשר נהגה לאחר לעבודה ולהגיע בשעות מאוחרות ובלתי מקובלות בנימוק של בעיות רפואיות, אשר לא פירטה ולא הוצג לגביהן כל תיעוד רפואי. התובעת זכתה ליחס מתחשב והבלגה על התנהלות זו, למרות שהחברה נפגעה מכך, שכן לא ניתן היה להסתמך על התובעת ועל כך שתתייצב לעבודה. אכן, עיון בדו"חות הנוכחות של התובעת מעלה כי התובעת הגיעה באופן קבוע בשעות הבוקר המאוחרות או בשעות הצהריים לעבודתה. בניגוד לנטען על ידי התובעת והעדים מטעמה כי התובעת עבדה במשך 8 שעות ביום (כגון סעיף 16 לתצהיר אנדרסן), עיון בדו"חות הנוכחות מעלה כי בחודשים מחוץ לעונה, התובעת לא השלימה את שעות העבודה והחסירה שעות רבות. התובעת גם אישרה בעדותה כי עבדה עד שעות הערב רק אם היה צורך (ע' 13, ש' 1 - 2). מכאן, כי החברה הלכה לקראת התובעת ואפשרה לה לעבוד בשעות בלתי מקובלות. בהתחשב בעובדה כי עבודתה של התובעת הייתה קשורה לעבודתם של גורמים נוספים בתוך החברה ומחוצה לה, אין ספק כי לפחות נגרמה אי נוחות לחברה, וכי לעתים הדבר גם פגע בעבודה. לפיכך, יש לדחות את טענת התובעת כי החברה לא התחשבה בבעיה הרפואית שסבלה ממנה. כללו של דבר: אנו דוחים גם את טענת התובעת בדבר זכאות לפיצויי פיטורים עקב יחס לא נאות ואוירה עכורה במקום העבודה. לא הוכח קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה והנסיבות הנטענות: התובעת הגישה מכתב התפטרות ביום 13.1.206, ובו לא העלתה את טענותיה בעניין הרעה מוחשית והנסיבות שמאלצות אותה להתפטר מעבודתה. עובדה זו מעידה, לכאורה, כי לא קיים קשר סיבתי בין התפטרות התובעת לבין ההרעה והנסיבות הנטענות. יתר על כן. בזמן אמת, בסמוך להתפטרותה, סיפרה התובעת כי היא מתפטרת עקב נסיעה לחו"ל לתקופה ממושכת (סעיף 10 לתצהירה; סעיף 9 לתצהיר מר רגב טרי; סעיף 14 לתצהיר יפה אלעני; סעיף 18 לתצהיר כרמית רוזנבלום; סעיף 22 לתצהיר מידד; עדות התובעת, ע' 7, ש' 19 - 21). אמנם, התובעת ניסתה לתרץ עובדה זו בתצהירה ובעדותה בנימוק שחששה שמידד יפגע בסיכוייה למצוא עבודה חלופית (סעיף 10 לתצהירה; ע' 7 ש' 19 - 21). אולם, גרסה זו לא הועלתה כלל בכתב התביעה, אלא רק בתצהירה של התובעת. אי העלאת הגרסה בכתב התביעה פוגע באמינותה והרושם המצטייר הוא שגרסה זו הועלתה כדי להסביר את התנהלות התובעת עובר להתפטרותה ואי העלאת הטענות במכתב ההתפטרות. כללו של דבר: לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין התפטרות התובעת לבין עילות ההתפטרות שנטענו על ידה. התובעת לא נתנה התראה סבירה והזדמנות לתקן את ההרעה והנסיבות הנטענות: בהתאם לפסיקה, על העובד לתת למעביד התראה סבירה על כוונתו להתפטר ולתת למעביד הזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או לשנות את הנסיבות. כפי שעולה מחומר הראיות, ביום 13.12.06 כתבה התובעת מכתב התפטרות לקוני (נספח א' לתצהירה) בו הודיעה על סיום עבודתה החל מיום 12.1.07. במכתב זה לא ניתן כל פירוט באשר לנימוקים להתפטרות, והתובעת רק ציינה כי היא "מבקשת לקבל את כל התנאים המגיעים לי, לאחר שנים רבות של מסירות ונאמנות ללא גבול בעבודתי בחברה". רק במכתבה מיום 22.1.07, דהיינו 10 ימים לאחר סיום קשר העבודה (נספח ב' לתצהיר התובעת) פירטה התובעת את הסיבות להתפטרותה, המזכות אותה בפיצויי פיטורים. יתר על כן. בסמוך למועד סיום עבודתה, סיפרה התובעת, לטענתה בהמלצתו של רגב טרי, כי היא מסיימת את עבודתה עקב נסיעה ממושכת לחו"ל (סעיף 10 לתצהירה; סעיף 9 לתצהיר מר רגב טרי; סעיף 14 לתצהיר יפה אלעני; סעיף 18 לתצהיר כרמית רוזנבלום; סעיף 22 לתצהיר מר מידד יניב; עדות התובעת, ע' 7, ש' 19 - 21). כאמור, טענה זו לא הועלתה בכתב התביעה. מכל מקום, גם על פי גרסתה של התובעת היא לא נתנה למעביד התראה על כוונתה להתפטר עקב ההרעה המוחשית הנטענת או הנסיבות ולא נתנה למעביד הזדמנות סבירה לתקן את ההרעה או לשנות את הנסיבות. נדגיש, כי ההרעה והנסיבות הנטענות היו כאלה שהיו ניתנות לתיקון ולשינוי על ידי המעסיק, ולכן אי מתן התראה שולל את הזכות לפיצויי פיטורים. כך למשל, אין ספק שניתן היה בפנייה למעסיק לגרום להסדרת עניין העברת התשלומים לביטוח מנהלים, שכן החברה כבר החלה לתקן הרעה זו בטרם הודיעה התובעת על התפטרותה. לפיכך, אנו דוחים את טענת התובעת כי לא היה צורך לתת התראה לנוכח העובדה כי ברור שהמעביד אינו מתכוון לשנות ממנהגו. זאת ועוד. בכל הנוגע לתשלומים לביטוח מנהלים הוכח כי החברה פעלה בפועל להסדיר את העניין, וכבר מחודש אוקטובר 2006 העבירה כספים לביטוח המנהלים. התובעת טענה בתצהירה כי הודיעה על התפטרותה "לאחר שכל פניותיי והתרעותיי בדבר הרעת תנאי עבודתי זכו להתעלמות מוחלטת ולאמירות כגון 'קומי ולכי, אף אחד לא מחזיק אותך בכוח'". טענה זו נטענה באופן סתמי, בלא שניתן פירוט מינימאלי באיזה מועדים פנתה ולמי פנתה. יתר על כן. גרסה זו אינה מתיישבת עם עדותה של התובעת לפיהן נמנעה מלפנות למר יניב לפחות בנושא הקידום "מסיבותיי האישיות והשמורות עמי. לשמור על כבודי ועל מקומי" (ע' 9, ש' 21), וכי סמוך למועד התפטרותה לא גילתה את הסיבות להתפטרותה (ע' 8, ש' 1). טענה זו גם אינה מתיישבת עם הגרסה בתצהירה לפיה מידד לא היה נגיש לעובדים וכי התנהגותו גרמה לה להימנע מלפנות אליו (סעיף 5.5. לתצהירה). בכל מקרה, גם אם התובעת התלוננה בפני מר יניב או גורם אחר בחברה, אין מדובר במתן התראה הנדרשת על פי הפסיקה, דהיינו התראה על כוונתה להתפטר ומתן הזדמנות נאותה לחברה לתקן את ההרעה הנטענת או לשנות את הנסיבות הנטענות בטרם תממש את כוונתה. כללו של דבר: התובעת לא נתנה התראה סבירה על התפטרותה עקב הרעה מוחשית או הנסיבות במקום העבודה, וגם מטעם זה אינה זכאית לפיצויי פיטורים. סוף דבר: הן מאחר שלא שוכנענו כי חלה הרעה מוחשי בתנאי עבודתה של התובעת או נסיבות אחרות שביחסי עבודה בהן אין לדרוש מהתובעת להמשיך בעבודתה ובקיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה והנסיבות הנטענות, והן מחמת שהתובעת לא נתנה התראה סבירה על כוונתה להתפטר והזדמנות לחברה לתקן את ההרעה או לשנות את הנסיבות, התובעת אינה זכאית לפיצויי פיטורים. לפיכך, התביעה נדחית. התובעת תשלם לחברה שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד למועד התשלום בפועל. ניתן היום, 9.3.2010, בהעדר הצדדים. נ.צ. (עובדים) לאה גליקסמן, שופטת מר בהג'ת חאג' יחיא סגנית הנשיאה פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטוריםהתפטרות