השבת הפרשי הצמדה וריבית על היטל השבחה זוהי בקשת הנתבעות לדחיית התביעה על הסף. התובעת תובעת את הנתבעות, עיריית גבעתיים והוועדה המקומית לתכנון ולבניה גבעתיים (להלן:"העירייה" להלן: "הוועדה המקומית" וביחד: "הנתבעות"), בגין סכום של 119,770.5 ₪ ששילמה כריבית פיגורים (להלן: "הריבית"). מדובר בריבית על סכום של היטל השבחה, שלטענת הנתבעות אמורה הייתה התובעת לשלם ביום 7.12.99 ושולמה בפועל ותחת מחאה ביום 25.8.09. לטענת התובעת, אין לגבות ממנה ריבית פיגורים בגין התקופה בה התנהלו בין הצדדים הליכים לקביעת גובה החיוב בהיטל השבחה, לכן תובעת התובעת את הסכום אשר שילמה כריבית פיגורים. הנתבעות הגישו כתב הגנה ובו טענו, בין היתר, כי כתב התביעה צריך להדחות על הסף בשל כך שלבית המשפט אין סמכות לדון בתובענה וכי הסמכות היחידה נתונה לבית משפט שדן בערעור על חיוב בהיטל השבחה לפי הוראות סעיף 17 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 (להלן: "התוספת השלישית") ואף השימוש בסמכות זו נעשה מנימוקים מיוחדים בלבד שלא התקיימו בעניין זה. כמו כן טוענות הנתבעות כי יש מקום למחוק את הנתבעת 1 היא עיריית גבעתיים (להלן: "העירייה") בשל העדר עילה כנגדה. לטענת העירייה בעניין זה, היא רשאית לגבות את היטל ההשבחה בשם הוועדה המקומית, לפי סעיף 18 לתוספת השלישית אך אין היא זכאית להיטל ואין היא החייבת בהשבתו; הזכות והחובה הם של הוועדה המקומית בלבד. הנתבעות העלו טענה מקדמית של דחיית התביעה על הסף מנימוקים שונים. הנתבעות הגישו סיכומים בנושא זה, התובעת השיבה בסיכומים מטעמה והנתבעות השיבו. הרקע העובדתי הרלוונטי איננו שנוי במחלוקת בין הצדדים והביאו בתמצית בכל הנוגע לנושא הסמכות. רקע עובדתי הוועדה המקומית אישרה ביום 24.5.99 מתן היתר בניה לתוכנית שינויים לבנין ברחוב אפנר 13 בגבעתיים, הכוללת בניית דירת גג עבור התובעת. בגין היתר הבניה לבניית דירת הגג הוציאה הוועדה המקומית ביום 8.8.99 שומת היטל השבחה על סך של 142,650 ₪. שמאות הנתבעות נערכה על ידי השמאי בני פיש. ביום 8.9.99 התובעת הגישה שומה נגדית ובה טענה כי היטל ההשבחה הוא סכום של 34,500 ₪ בלבד. ביום 17.3.03 פנתה התובעת לוועדה המקומית על ידי באי כוחה וביקשה פטור מהיטל השבחה. בשלב זה לא הגישה התובעת ערעור על עצם החיוב בהיטל. בקשת התובעת נענתה בשלילה. ביום 8.5.03 פנתה ב"כ העירייה לב"כ התובעת ובין היתר ביקשה ממנו לשלם לוועדה המקומית את מלוא היטל ההשבחה, שאינו שנוי במחלוקת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, להפקיד בידי הוועדה המקומית ערבות בנקאית בגובה הסכום השנוי במחלוקת וכן לפנות לשמאי הוועדה המקומית, על מנת לנסות ולהגיע לשומה מוסכמת ולחילופין למינוי שמאי מכריע. מכתבים בנוסח זה נכתבו שוב ביום 26.6.03 וביום 12.8.03. ביום 7.1.04 הגישה הוועדה המקומית כתב תביעה בסדר דין מקוצר כנגד התובעת בתביעה לתשלום היטל השבחה בתיק אזרחי 10978/04 (נספח י"א לכתב ההגנה). התיק נדון בפני כבוד השופט צבי כספי, אשר בהחלטתו מיום 12.1.05 קבע כי התובעת דכאן חייבת לוועדה המקומית את הסכום, שאינו שנוי במחלוקת בסך של 34,500 ₪, נכון ליום עריכת השומה ובגין הסכום הזה אין התובעת זכאית להתגונן. השופט כספי כתב פסק דין בעניין זה ביום 30.1.05 ובו קבע כי הסכום של 34,500 ₪ יישא הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלום חובה) תש"מ-1980 (להלן: "חוק הריבית"). כבוד השופט כספי גם קבע כי יש למנות שמאי מכריע שיחליט בעניין הסכום השנוי במחלוקת. התובעת שילמה את החוב הפסוק לפי פסק הדין ביום 24.3.06. בעקבות פסק הדין מונה ביום 7.9.06 שמאי מכריע, השמאי שחר מדינה. בסופו של דבר, השמאי המכריע לא נתן הכרעה, אלא שמאי הצדדים חתמו על שומה מוסכמת ביום 24.4.09 (להלן: "השומה המוסכמת"). שמאי הצדדים, מר בני פיש ומר גיא תמרי, חתמו ביחד על מסמך ובו נכתב כדלקמן: "בהתאם לחוות דעת שמאי הועדה מיום 8.8.99 ולחוות דעת שמאי הבעלים מיום 8.9.99 קיימנו דיון מקצועי והגענו לכלל שומה מוסכמת בגין הנכס הנדון: היטל השבחה 106,987 ₪ לתאריך קובע 24.5.99. היטל ההשבחה יישא ריבית והצמדה החל מהתאריך הקובע בהתאם לחוק רשויות מקומיות (ריבית הפרשי הצמדה על תשלומי החובה) התש"מ-1980". ביום 25.8.09 התובעת שילמה את הסכום, שנקבע בשומה המוסכמת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הריבית. כעת התובעת תובעת את השבת מלוא הפרשי ההצמדה והריבית ששילמה בגין היטל ההשבחה. יש לציין כי ב"כ התובעת הבהיר כי תביעת ההשבה היא רק על ריבית הפיגורים בגין סכום השומה הנוספת, אותו התחייבה לשלם על פי השומה המוסכמת ולא בגין הסכום שלא היה שנוי במחלוקת ונפסק על ידי כבוד השופט כספי (ראו דברי בא כוחה של התובעת בעמוד 1 לפרוטוקול הדיון מיום 17.2.10). טענות הנתבעות לטענת הנתבעות, תשלום הריבית וההצמדה בגין יתרת הסכום הוא מכח השומה המוסכמת שנחתמה על ידי השמאים ולכן מדובר בהתחייבות מוסכמת. לעניין זה מפנה ב"כ הנתבעות לערעור אזרחי 483/68 וערעור אזרחי 7664/00 והמרצת פתיחה (מחוזי תל אביב) 1151/03. אין כל פגם או פסול בחתימת שומה מוסכמת הכוללת התחייבות חוזית לשלם את הסכומים גם אם מדובר בתשלומים שאין להם מקור חוקי ובוודאי כאשר מדובר בסכומים אשר החוק מחייב לשלם. עוד טוענות הנתבעות כי לבית המשפט אין סמכות להפחית ריבית פיגורים במסגרת תביעת השבה. לעניין זה מפנה ב"כ הנתבעות לסעיף 14 לתוספת השלישית ולסעיף 16 לתוספת השלישית בנוסחן בטרם תיקון 84. הנתבעות טוענות כי הסמכות להפחית את תשלומי הפיגורים מוקנית אך ורק לבית המשפט אשר דן בערעור על החיוב בהיטל. משלא הוגש ערעור על עצם החיוב בהיטל השבחה לרבות ערעור על תשלומי הפיגורים מכח סעיף 14 לתוספת השלישית - הרי השומה ותשלומי הפיגורים הפכו למעשה בית דין חלוט ובית המשפט אינו מוסמך להפחיתם. עוד הן טוענות בענין זה כי ההלכה היא שכאשר המחוקק קבע דרך ייחודית להגשת ערעור אין לעקוף דרך זו (ערעור אזרחי 175/77; ערעור אזרחי 33/72; ערעור אזרחי 1130/09; ערעור אזרחי 767/85 ורשות ערעור אזרחי 2425/99, רשות ערעור אזרחי 3993/05). משלא הוגש הערעור - הרי השומה הפכה למעשה בית דין חלוט. הנתבעות טוענות כי רק אם נדחה ערעור על חיוב בהיטל כולו או מקצתו, קמה סמכות בית המשפט הדן בערעור, מנימוקים מיוחדים שירשמו, להפחית את תשלומי הפיגורים וזאת מכח סעיף 16 לתוספת השלישית כנוסחו לאחר תיקון 84. עוד טוענות הנתבעות כי התביעה מהווה עקיפה של הליכי הערעור הקבועים בחוק ועוד הן טוענות כי התובעת לא הייתה זכאית לערער על שומה מוסכמת וגם אם הייתה זכאית לעשות זאת הרי שלא הייתה זכאית לעשות זאת על תשלומי הפיגורים ובוודאי שלא להגיש תביעת השבה בנושא זה. טענות התובעת התובעת טוענת כי בפסק דינו של כבוד השופט צבי כספי נכתב כי הוא מקבל את עמדת התובעת דכאן לפיה לא מוצו ההליכים לקביעת גובה סכום השומה המגיע לוועדה המקומית על ידי השמאי המכריע "כאשר משמעות הטענה היא למעשה שאין לתובעת (הוועדה המקומית) עילת תביעה או אפילו שהתביעה היא בגדר תביעה טרדנית בהיותה מוגשת טרם זמנה". התובעת מפנה לעמוד 8 לפסק הדין. לטענת התובעת קביעה זו של השופט כספי מהווה מעשה בית דין המחייב את הנתבעות. לכן בהתאם לקביעה זו לא היה כל מקום לחייב את התובעת בריבית פיגורים בגין התקופה שקדמה לקביעת השומה. אשר לטענה כי בין התובעת והנתבעת התחייבות חוזית, הרי שלטענת התובעת לא מדובר בטענת סף מקדמית. לטענת התובעת, אין כל התחייבות לתשלום ריבית הפיגורים בגין כל התקופה בה טרם נקבע גובה סכום החיוב. עוד טוענת התובעת כי מדובר בטענה אבסורדית משום שסכום החיוב על פי השומה המוסכמת בצירוף ריבית הפיגורים בגין כל התקופה גבוה בהרבה מהסכום שהיה על התובעת לשלם אילו הייתה מתקבלת שומת הנתבעות במלואה על ידי השמאי המכריע. יתר על כן היא טוענת כי על פי סעיף 2(א) לחוק הריבית תוספת תשלומי הפיגורים תידרש רק אם לא שולם תשלום חובה תוך 30 יום מהמועד שנקבע לשילומו ומדובר לטענת התובעת במועד בו מוצו ההליכים לקביעת גובה הסכום ורשות הרישוי אישרה את השומה המוסכמת, דהיינו ביום 2.7.09 ולכל המוקדם ביום 4.6.09 (היום בו ניתנה השומה המוסכמת). אשר לטענה של העדר עילה נגד העירייה הרי שלטענת התובעת הואיל ומדובר בסכום לא חוקי אשר גזברות העירייה היא שהחליטה על החיוב והיות והעירייה היא שגבתה את התשלום שלא כדין בעצמה ו/או יחד עם הוועדה המקומית הרי שתיהן צריכות להיות נתבעות. אשר לטענת העדר הסמכות הרי שהנתבעות אינן מצביעות על בית משפט ו/או מסלול ו/או ערכאה אחרת לה יש את הסמכות לדון בתובענה מעין זו. מדובר בתביעת השבה וזו סמכות המוקנית לבית המשפט האזרחי המוסמך על פי סמכות מקומית וסכום התביעה. התובעת מפנה להלכה בעניין השבת ארנונה שנגבתה ביתר בערעור אזרחי (מחוזי תל אביב) 3353/07 עיריית גבעתיים נ' עו"ד יהב (להלן: "פסק הדין יהב"). עוד הפנתה התובעת לערעור אזרחי (מחוזי תל אביב) 1687/05 עיריית תל אביב נ' מרדכי ריינהרדט,. דיון והכרעה שאלת העדר הסמכות הנתבעות טוענות כי הסמכות להפחית את תשלומי הפיגורים מוקנית אך ורק לבית המשפט אשר דן בערעור על החיוב בהיטל. הנתבעות טוענות כי משלא הוגש ערעור על עצם החיוב בהיטל ההשבחה לרבות ערעור על תשלומי הפיגורים הרי השומה ותשלומי הפיגורים הפכו למעשה בית דין חלוט אשר בית המשפט אינו מוסמך להפחיתם. התובעות מפנות לסעיף 16 לתוספת השלישית. התובעת טוענת לעניין זה כי התביעה היא תביעה כספית להשבה ומכאן שהסמכות מוקנית לבית המשפט האזרחי המוסמך. הנתבעות טוענות עוד לעניין הסמכות של בית המשפט כי לחילופין מבצעת התובעת עקיפה של הליכי הערעור הקבועים בחוק משום שהחוק קבע הליכי ערעור ייחודיים לנושא הערעור על השומה ולכן אין סמכות לבית המשפט האזרחי. הנתבעות טוענות כי סעיף 14 לתוספת השלישית יצר שני מסלולים של תקיפת שומה שהוכנה עקב מימוש זכויות: המסלול הראשון, תוקף את עצם החיוב בהיטל, וזאת בדרך של הגשת ערעור לבית המשפט על עצם החיוב בתוך 45 יום מיום שהודעה ההחלטה; המסלול השני, תוקף את השומה מבחינה שמאית, בדרך של הגשת "שומה אחרת", שתוגש תוך 30 יום מיום שהודעה ההחלטה. לאחר הגשת השומה האחרת זכאים הצדדים להגיע לשומה מוסכמת ואם לא ימונה שמאי מכריע. על הכרעת השמאי המכריע ניתן לערער בנקודה משפטית בלבד לבית המשפט. לכן טוענות הנתבעות כי ככל שקיימת זכות ערעור בנקודה זו הרי שבית המשפט השלום במסגרת ערעור על השומה המוסכמת הוא היחיד המוסמך לדון גם בעניין ריבית הפיגורים על הסכום השנוי במחלוקת. התובעת טוענת לעניין זה כי זהו המסלול היחיד בו ניתן לתובעת לפעול ולקבל סעדים. התובעת טוענת כי טענה שכזו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב בערעור אזרחי (מחוזי תל אביב) 3353/07 עיריית גבעתיים נ' עו"ד יצחק יהב ואח',. לעניין זה טענו הנתבעות בסיכומי התשובה כי פסק הדין בעניין יהב אינו רלוונטי שכן הוא דן בארנונה הנגבית מכח פקודת העיריות בחוק ההסדרים במשק המדינה ולא מכח חוק התכנון והבניה. עוד היא מציינת כי בפסיקה אליה מפנה התובעת קיים תנאי מוקדם להגשת תביעת השבה שהוא רשלנות העירייה. סעיף 14 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, תשכ"ח - 1965 (להלן: "התוספת השלישית") קבע לפני תיקון 84 מתשס"ח כך: "(ב) הסכימו הועדה המקומית ובעל המקרקעין לשומה, יותאם החיוב בהיטל לשומה שהוסכם עליה; לא הסכימו כאמור - יבחרו הועדה המקומית ובעל המקרקעין שמאי מקרקעין אחר (להלן - שמאי מכריע) ושומתו תהא מכרעת; השמאי המכריע יפסוק גם בדבר השתתפות בהוצאות שומתו. ג) על חיוב בהיטל ועל הכרעת שמאי מכריע כאמור בסעיף קטן (ב) ניתן לערער בנקודה משפטית בלבד, או בעילה שלא ניתנה לוועדה המקומית או לבעל המקרקעין או לשמאים מטעמים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם או להביא ראיות בפני השמאי המכריע; הערעור יוגש לבית משפט השלום שבאזור שיפוטו נמצאים המקרקעין, תוך 45 ימים מהיום שבו הודעה ההחלטה שעליה מערערים" בנוסף סעיף 16 לתוספת השלישית לפני תיקון 84 קבע: "נדחה ערעור על חיוב בהיטל, כולו ומקצתו, רשאי בית המשפט, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, להפחית את תשלומי הפיגורים שבעל המקרקעין חייב בהם לפי הוראות חוק ההצמדה." אציין כי כיום לאחר תיקון 84 סעיף 14 מקנה סמכות לדון בערר לוועדת ערר לפיצויים ולהיטל השבחה וסעיף 16 החדש קובע כך: "בית משפט לעניינים מינהליים או ועדת ערר לפיצויים ולהיטל השבחה הדנים בערעור או בערר בעניין היטל השבחה, או שמאי מכריע בהחלטתו בעניין כאמור, רשאים להפחית את תשלומי הפיגורים שבעל המקרקעין חייב בהם לפי הוראות חוק ההצמדה, בשל התקופה שבה התנהל ההליך לפניהם; וכן רשאים הם, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, להפחית תשלומי פיגורים שבעל המקרקעין חייב בהם לפי הוראות חוק ההצמדה, כולם או חלקם, בשל תקופה נוספת." כלומר, התיקון חיזק את המגמה של קביעת סמכות לגוף מסוים שידון בערר ובמסגרת הערר ידון גם בריבית הפיגורים. בבג"ץ 7129/00 עידו דון יחיא ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים פ"ד נ"ד (5) 218, קבע בית המשפט העליון כי המחוקק התווה לדרך תקיפתו של היטל השבחה נתיב מיוחד ובלעדי, אשר אין לעוקפו באמצעות הליכים אחרים. בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב חזר על הלכה זו בקובעו כי הן בעניין עצם החיוב והן בעניין שיעור החיוב של היטל ההשבחה מוסמך בית משפט השלום בהליכי ערעור, כפי שקבע המחוקק (עתמ (ת"א) 2235/06‏ ‏ שלום שרבט נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה (פורסם במאגרים המשפטיים, 27.5.07) ו- ה"פ (ת"א) 1038/01 רפי כהן חברה לבניין, פיתוח ועבודות הנדסיות בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה כפר סבא, פורסם במאגרים המשפטיים, 8.5.02 (להלן: "פסק הדין בעניין רפי כהן"). טענות התובעת למעשה הן ערעור על השמאות המוסכמת, שהרי שני השמאים הכריעו כי הריבית תשולם החל מהתאריך הקובע בהתאם לחוק רשויות מקומיות (ריבית הפרשי הצמדה על תשלומי החובה) התש"מ-1980. כפי שאציין בהמשך לא ברור לי כיצד ניתן לתקוף שמאות שהוסכמה על ידי הצדדים ולכן התובעת גם מנועה מלתבוע סכום שהוסכם עליו. אולם בסוגיית הסמכות העניינית בלבד, הרי כפי שהיה בפסק הדין בעניין רפי כהן, גם במקרה שבפני, מוסווית הטענה כאילו מדובר בתביעת השבה של הפרשי הצמדה וריבית, אולם עיון בכתב התביעה ובשמאות המוסכמת מגלה כי הטענה האמיתית היא אחרת: מועד החיוב בהיטל השבחה אשר נקבע בשומה המוסכמת (מועד מתן היתר הבנייה) - איננו נכון, והמועד הנכון הוא מועד מאוחר יותר (30 יום מיום בו קיבלה התובעת את דרישת התשלום המבוססת על השומה המוסכמת- סעיף 21 לכתב התביעה). אולם, הדרך הנכונה להעלות את הטענה האמורה היא על דרך של הגשת ערעור על השומה, ולא באמצעות תביעה כספית "עוקפת ערעור". בעניין רפי כהן הנ"ל נקבע באופן מפורש: "לשונו של ס' 14 (ג) ברורה וחד משמעית: ניתנת לבעל דין הזכות לערער על עצם חיוב בהיטל השבחה (ועל הכרעת השמאי המכריע שמונה בהסכמת הצדדים) באשר הוא, בין אם הוא מבוסס על טעות משפטית כלשהי שיצאה מלפני הועדה ובין אם מקורו בשיקול דעת פגום, או כללי מנהל בלתי תקינים. המחוקק לא הבחין בין עילות תקיפה מנהליות לבין עילות תקיפה אחרות. הוא ביקש לייחד את הליכי הערעור בנושאים שפירט בס' 14 (ג) הנ"ל, בכל הקשור להיטל השבחה לערכאה אחת בלבד, והיא בית משפט השלום שבאיזור סמכותו נמצא הנכס." כמו כן ראו בבש"א (ראשל"צ) 2557/07 עיריית חולון נ' חלקה 304 בגוש 6020 בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 30.7.07), הדן בתביעת השבת ריבית על היטל השבחה ושם נאמר כך: "עת"מ (ת"א) 2235/06 שרבט נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה, תק-מח 2007 (2) 8782. כאן נטען כי הוועדה המקומית התחייבה להימנע מחיוב בהיטל השבחה כנגד ויתורם של העותרים על תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק. בית המשפט המחוזי קבע: "בין אם עילת הביטול הנטענת מקורה בדיני חוזים (הפרת התחייבות) ובין אם מדובר בעילת תקיפה אחרת, הסמכות הייחודית לדון בעצם החיוב בהיטל השבחה נתונה לבית משפט השלום ולא לערכאה שיפוטית אחרת". מכאן שגם הטענה של מצג או התנהלות פגומה של הרשות - שהינה עילות תקיפה מנהליות, ואף הן מהוות למעשה תקיפתה של השומה - מקומן בהליכי ערעור. קל וחומר הטענה בדבר שיקולי צדק כבסיס לאיון החיוב בריבית, טענה אשר מקומה הינו במסגרת סעיף 16 לתוספת, וממילא הינה עניין לערעור בדרך הקבועה בתוספת." אין לי אלא להצטרף לדברים אלה ולקבוע כי אין לעקוף את ההליך הקבוע בתוספת השלישית ולפנות בתביעת השבה במקום בערעור על החלטת השמאות המוסכמת, ככל שניתן להגיש ערעור על שמאות מוסכמת. לפיכך אין סמכות לבית המשפט לדון בטענה. לא זו אף זו, שאין תקדים לכך שבית המשפט איפשר לעקוף את נושא ההליכים הקבועים בחוק בנושא היטל השבחה. התובעת מביאה את דוגמת תקיפת הארנונה מפסק הדין יהב, אך גם שם בית המשפט הקפיד לציין, כי רק במקרה שבו נטען לעילת רשלנות "אמיתית" (כפי שהתבטא בית המשפט) של העירייה בגביית הארנונה, ניתן יהיה לפעול בתביעה של השבה. ראו רע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' קזס, פ"ד נב (2) 214 ובמיוחד ע"א (ת"א) 3801/06 שרית עובדיה נ' עיריית הרצליה (פורסם במאגרים 18.2.08). לעניין זה יש לציין, כי קיים הבדל רב בין ארנונה שהיא מס לבין היטל השבחה שהוא במהותו דומה יותר לאגרה, דהיינו תשלום בגין העושר שקיבל בעל המקרקעין כתוצאה משירות שעשתה עירייה בכך ששינתה את תוכנית בניין העיר והוסיפה לו זכויות בנייה. לעניין זה ראו את דברי כבוד השופטת שטמר: "נקבע כי "היטל השבחה קרוב יותר לאגרה, שהנה תשלום חובה בזיקה לשירות מסויים שהשלטון נותן לפרט, מאשר למס, שנגבה ללא זיקה לשירות מסויים" (עניין באולינג כפר סבא בע"מ, פסקה 17). נוכח אופיו זה של היטל ההשבחה נדרש "קשר סיבתי ישיר בין הפעילות התכנונית שבעקבותיה מחוייב בעל המקרקעין בהיטל ובין עליית שווים של המקרקעין לפיה מחושבת ההשבחה" (עניין פמיני, פסקה 8). בנסיבות אלה קבע המחוקק - בחקיקה ראשית - מנגנון מפורט של שמאות לחישוב היטל ההשבחה. המחוקק אף קבע מפורשות כי "ההשבחה תיקבע בידי שמאי מקרקעין" (סעיף 4(1) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה) וכן נקבע מנגנון הכרעה של "שמאי מכריע" בהיעדר הסכמה בין השמאויות השונות (סעיף 14 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה). ואולם, מנגנונים אלה או דומים להם אינם קיימים בחוק מס שבח.  מס שבח גם אינו דורש "קשר סיבתי" כפי שנדרש בהיטל השבחה." עא 8569/06 מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ' אלברט אברהם פוליטי, 6.2.07, סעיף 49 לפסק הדין. לפיכך אני מוצאת כי אין לבית המשפט סמכות לדון בהשבה של סכומים ששולמו כריבית על היטל השבחה שלא בדרך של ערעור הקבועה בתוספת השלישית. התחייבות חוזית הנתבעות טוענות עוד, כי בין הצדדים נחתם הסכם מחייב על פי השומה המוסכמת בו נקבע, בין היתר, כי "היטל ההשבחה יישא ריבית והצמדה החל מהתאריך הקובע בהתאם לחוק רשויות מקומיות (ריבית הפרשי הצמדה על תשלומי החובה) התש"מ-1980". התובעת טוענת לעניין זה כי מדובר בטענת סרק הנטענת בחוסר תום לב משום שלא הייתה ואין כל התחייבות לתשלום ריבית פיגורים בגין כל התקופה בה טרם נקבע גובה סכום החיוב. לטענת התובעת מדובר בטענה אבסורדית משום "שסכום החיוב על פי השומה המוסכמת בצירוף ריבית הפיגורים בגין כל התקופה גבוה בהרבה מהסכום שהיה על התובעת לשלם אילו פשוט הייתה מתקבלת שומת הנתבעות במלואה על ידי השמאי המכריע" (ראו סעיף 45 לסיכומים). לטענת התובעת לא יתכן שהתובעת תסכים ו/או תתנדב לשלם יותר מהסכום המירבי אותו היה עליה לשלם במקרה הגרוע ביותר מבחינתה. לטענתה ברור היה כי היא לא תידרש לשאת בריבית פיגורים בגין התקופה שעד קביעת השומה המוסכמת. לעניין זה טוענת התובעת כי על פי חוק הריבית בסעיף 2 (א) תוספת תשלומי פיגורים תידרש רק אם לא שולם תשלום חובה תוך 30 יום "מהמועד שנקבע לשילומו". התובעת סוברת כי המועד לתשלום הסכום או חלק מהסכום שהיה שנוי במחלוקת הוא היום בו מוצו ההליכים לקביעת גובה הסכום ורשות הרישוי אישרה את השומה המוסכמת, דהיינו ביום 2.7.09 ולכל המוקדם היום בו ניתנה השומה המוסכמת 4.6.09. לטענתה התוצאה הזאת מתיישבת היטב עם החלטת כבוד השופט כספי אשר קבע כי קודם שמוצו הליכי קביעת השומה וגובה סכום החיוב אין כל חובת תשלום ולכן אין חיוב. הנתבעות בסיכומי התשובה השיבו בנושא זה לגופו של עניין כאשר טענו כי ההוראות שנקבעו בתוספת השלישית בדבר אפשרות דחיית תשלום ההיטל עד למימוש הזכויות אינן מבטלות את עצם קיום החיוב אלא רק דוחה את מועד הפירעון למועד מימוש הזכויות, אבל בוודאי שלא עד למועד קיום שומה חלוטה. כאשר מיום יצירת החיוב ועד יום מימוש הזכויות, החיוב נושא הצמדה בלבד, מיום המימוש ואילך - החיוב הצמוד נושא גם ריבית. גם בנושא זה צודקות הנתבעות. השמאות המוסכמת קבעה כי היטל ההשבחה יישא ריבית והצמדה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי החובה) התש"מ-1980 וזאת החל מ"התאריך הקובע". התאריך הקובע נקבע במפורש בשמאות המוסכמת והוגדר כ- 24.5.99, הוא תאריך מתן ההיתר. הסכמת התובעת באמצעות השמאי מטעמה מהווה הסכמה גם לקביעה בעניין הריבית, שאחרת מה הטעם בעשיית שומה מוסכמת. הצדדים וויתרו על ההליך של "שמאי מכריע" והעדיפו שמאות מוסכמת, המחייבת את הצדדים ומסיימת את ההליך. לעניין זה ראו הדברים בספרו של רוסטוביץ: "לאחר הגשת השומה האחרת רשאים הוועדה המקומית והנישום לנהל משא ומתן בשאלת גובה השומה, ורשאים הם להגיע לשומה מוסכמת. החוק אינו מחייב את הצדדים להיעזר בשמאי המקרקעין, אשר ערכו את השומות, לפיכך כל עוד מסכימה הוועדה המקומית לחיוב, שאינו נופל מזה, הקבוע בשומה האחרת, היא פועלת בהתאם לזכות המוקנית לה בחוק." רוסטוביץ, היטל השבחה, סעיף 1104. הצדדים קבעו בהסכמה את השומה ואת התאריך הקובע למועד תחילת הריבית, ולכן משהתאריך נקבע בהסכם בין הצדדים, התובעת מנועה כעת מלבוא ולטעון כנגד התאריך שבו נקבע מועד תחילת החיוב. טענותיה של התובעת כי בגין התקופה בה התנהלו ההליכים אין לחייבה בריבית עמדה לה גם בעת שהשמאי מטעמה חתם על השומה המוסכמת ובכל זאת השומה נחתמה כפי שנחתמה. גם הטענה כי לא יתכן שהתובעת הייתה מסכימה לשלם יותר מהסכום המירבי אותו היה עליה לשלם במקרה הגרוע ביותר מבחינתה, אינה יכולה להתקבל, שהרי לסכום השומה שנקבע תמיד יתווספו הפרשי הצמדה וריבית. סכום השומה המוסכמת היה הפחתה של 25% מסכום השומה המקורית, אך לשני השמאים היה ברור שעל הסכום לשאת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן ההיתר. סוף דבר אני נעתרת לבקשת הנתבעות וקובעת כי אין בית משפט זה מוסמך לדון בתובענה זו מבחינה עניינית. יחד עם זאת, אין מקום להורות על העברת הדיון לערכאה המוסמכת, היינו לבית משפט השלום, שכן לית מאן דפליג כי המועדים להגשת הערעורים לערכאה זו לפי ס' 14 חלפו זה מכבר. אני גם מקבלת את הטענה כי קיימת התחייבות חוזית היוצרת מניעות כלפי התובעת. התובענה נדחית. התובעת תשלם לנתבעות הוצאות בסך של 500 ₪ וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.ריבית והצמדההיטל השבחהריבית