עובדות המקרה: מנחם מענדל ז"ל (להלן: "המנוח") נהרג בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 28.11.06, עת רכב על אופניו בתל אביב. המנוח היה בן 10 שנים ביום התאונה. התובעים 1, 2 ו-3 הם עזבונו והוריו של המנוח. בדיון שהתקיים בפני בית המשפט ביום 6.5.09 נקבע כי "המחלוקת היחידה בין הצדדים בעניין חישוב הפנסיה...ב"כ התובע יגיש טיעוניו...וב"כ הנתבעים תגיש טיעוניה...בית המשפט יתן פסק דין חלקי לעניין חישוב הפנסיה בנסיבות העניין". המחלוקת בין הצדדים סבה סביב הסכום הבסיסי אותו יש לחשב כאשר קטין נפטר. האם הכנסתו לצורך החישוב היא רק ההכנסה משכר העבודה עד גיל 67 או שמא יש לכלול בה גם סכומי פנסיה אחרים המגיעים לו על פי דין? טענות התובעים בסיכומיהם: לטענת התובעים בעקבות פסיקת בית המשפט בע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, (ניתן על ידי השופט ריבלין, ביום 15.3.04 - להלן: "ע"א עיזבון אטינגר"), שם נקבע כי העיזבון זכאי לפיצוי בגין אובדן ההשתכרות של המנוח וכי הפיצוי בגין השנים האבודות צריך להיות חלף הכנסותיו של הנפטר, כאשר מן הפיצוי מנוכות הוצאותיו הישירות של הנפטר, יש לפסוק שקטין שנפטר זכאי לפיצוי בגין אובדן הכנסותיו העתידיות מפנסיה. שכן, כל הכנסה שהייתה לאדם בחייו צריכה להיפסק במסגרת הפיצוי לעיזבונו, ביניהן ההכנסות שהיו צפויות למנוח מפנסיה וקצבת זקנה. התובעים מוסיפים כי בע"א 9209/03 עיזבון המנוח יניב ניסן ז"ל נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (ניתן על ידי השופט גרוניס, ביום 16.11.08 - להלן: ע"א עיזבון המנוח ניסן) קבע בית המשפט שיש להכיר בקצבת זקנה לה היה המנוח זכאי אלמלא התאונה, כחלק מהנזק אשר נגרם לו בעקבות התאונה, ואשר הינו בר פיצוי בגדר תביעת התלויים. לטענתם, בדומה לכך יש לקבוע, במקרה דנן, כי העיזבון זכאי לפיצוי בגין אובדן ההכנסות מן הפנסיה. בעניין זה טוענים התובעים כי אין כל הבדל בין הכנסות מפנסיה, הכנסות מקצבת זקנה, הכנסות מעבודה או כל הכנסה אחרת, כל הכנסה שהמנוח היה זכאי לה בחייו ושאבדה עקב פטירתו, עזבונו זכאי לתבוע במותו. כמו כן, טוענים התובעים כי בעקבות כניסתו לתוקף, בשנת 2008, של צו הרחבה הקובע כי כל מעסיק חייב בהפרשות סוציאליות עבור עובדו, קבעה הפסיקה כי ההלכות בדבר חובת ההוכחה לזכאות לקבלת תשלום פנסיוני אינן רלוונטיות עוד. מאחר שכיום ידוע גובה הפנסיה וידוע כי התובע יהיה זכאי לפנסיה אין מניעה לחשב את הפנסיה בין אם מדובר בבגיר או בקטין, ובין אם מדובר בתביעת אדם חי או בתביעה בגין "השנים האבודות". התובעים מוסיפים כי קביעת השופט ריבלין בע"א 10990/05 דוד פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (ניתן על ידי השופט ריבלין, ביום 11.4.06 - להלן: "ע"א פינץ") לפיה אין לפסוק לעיזבונו של קטין פיצויים בגין אובדן פנסיה נוסף על הפיצוי בגין אובדן השכר, אינה הלכה מחייבת, שכן פסק הדין ניתן לפני צו ההרחבה בעניין הפנסיה, כאשר פיצוי בגין פנסיה לא היה דבר מובן מאליו וקל לחישוב. כמו כן, טוענים התובעים כי אם נפרש את ע"א פינץ באופן רחב לפיו לעולם אין מקום לפסוק פיצוי בגין פנסיה, ייפגע העיקרון של השבת המצב לקדמותו, שכן, השכר הממוצע במשק אינו כולל את הפרשות המעסיק לפנסיה. על כן, כדי ליישב את ע"א פינץ עם ע"א עיזבון אטינגר, לפיו אין מקום להבחין בין זכויות המגיעות לתובע החי לבין זכויות המגיעות לתובע שקוצרה תוחלת חייו, ועם הפסיקה הרווחת בעניין פיצויו של קטין חי לפיה הפיצוי נפסק על בסיס השכר הממוצע במשק וכולל פיצויי גם בגין אבדן פנסיה, יש לפסוק גם לעיזבון של קטין פיצוי בגין אובדן כספי הפנסיה . טענות הנתבעים בסיכומיהם: לטענת הנתבעים ע"א פינץ העוסק בתביעת עזבונו של קטין מתווה שיטת חישוב בגין פיצוי עבור השנים האבודות, לרבות הפסדי פנסיה. הפיצוי הראוי בגין הפסדי פנסיה בשנים האבודות הוא על בסיס של 30% מהשכר הממוצע במשק, והוא מהווה פיצוי סופי וכולל לכלל הפסדי ההשתכרות של הקטין לרבות הפסדים בגין אובדן פנסיה. כאשר תקופת ההפסד היא 46 שנים - מגיל 21 ועד גיל 67. הנתבעים טוענים כי התובעים בסיכומיהם הסתמכו על פסקי דין העוסקים בתביעות של נפגעים חיים, כגון ע"א 9079/04 אלון לילך (שושנה) נ' חגי לאופר, (ניתן על ידי השופט ריבלין, ביום 15.4.07). לדידם, אין לדמות את תביעתו של ניזוק חי לתביעתו של ניזוק שנפטר, לרבות ניזוק קטין. שכן, בתביעות עיזבון של קטין נקבעה חזקה לפיה החישוב ייערך לפי 30% מבסיס השכר הממוצע במשק וזאת לאור חוסר הוודאות והשאיפה להתוות רף פיצוי עקבי. כמו כן טוענים הנתבעים אין מקום לקבל את טענת התובעים בעניין ע"א עיזבון המנוח ניסן, שכן פסק הדין עוסק בפיצוי בגין אובדן קצבת זקנה, עניין בו לא נדרשת הכרעה במקרה דנן. דיון: כפי שקבעתי בדיון שנערך בפני ביום 6.5.09, הנני נותן בזה פסק דין חלקי לעניין שאלת חישוב הפנסיה בלבד. במקרה דנן המנוח היה ביום התאונה קטין כבן 10 שנים בלבד. מותו המצער של המנוח בגיל כה צעיר אינו מאפשר לנו אף לנסות לחזות את עתידו. אשר על כן, במקרים בהם מדובר בקטינים שאת עתידים לא ניתן לחזות, קיימת שאיפה להאחדת הפיצוי, עד כמה שניתן, על מנת ליצור שוויון בתוך קבוצת ניזוקים זו. כך קובע השופט ריבלין בע"א פינץ: הבחירה לפסוק את הפיצוי לניזוק חסר-התלויים לפי שיעור של 30% מצטרפת לחזקה עובדתית קיימת - זו הקובעת כי מקום בו העתיד המקצועי של הניזוק לוט בערפל, יש ברגיל לעשות שימוש בנתון של השכר הממוצע במשק...הנחות עבודה אלה משקפות שאיפה להאחדת הפיצוי בתנאים של אי-ודאות. שאיפה זו ראויה היא והולמת. היא מתרחקת משימוש-יתר בנתונים ספקולטיביים, ונמנעת מהבחנות בלתי ראויות בין ניזוק לניזוק שאין להן ביסוס אינדיבידואלי במציאות. היא מתווה רף פיצוי עקבי, שיחול ברוב המקרים בהם קוצרה תוחלת החיים של קטין - הכל בהיעדר ראיות ממשיות לסתור. יתרה מכך, מתווה הפיצוי האחיד, הגלובאלי, כורך בחובו את מגוון "סיפורי החיים" האפשריים ומכנס את כולם לכלל שומה אחת; כך עשוי להימנע הצורך מלהביא בחשבון הפיצוי אין-ספור משתנים שניתן להעלותם על הדעת. כך תמנע גם האפליה הבלתי ראויה בין ניזוקים שאין ביניהם שוני אינדיבידואלי. השופט ריבלין ממשיך ומפרט מהם המדדים על פיהם יש לפסוק פיצויים בעבור "השנים האבודות" אצל קטין שנפטר בעקבות תאונה, ואשר אין לגביו ראיות ממשיות לפיהם זכאי עזבונו לרף פיצוי אחר, כבמקרה דנן: למעשה, לשתי החזקות שמנינו - זו הנוגעת לשיעור הניכוי וזו הנוגעת לבסיס השכר - ראוי להוסיף חזקה נוספת, הנוגעת לתקופת הזכאות. אכן, משוואת הפיצוי מורכבת משלושה נתונים: בסיס השכר X שעור ההפסד X תקופת ההפסד. תקופת ההפסד המקובלת, שברגיל נוהגים לפיה, היא 46 שנים - מגיל 21 ועד גיל 67, שהוא גיל הפרישה הקבוע בדין. נתון זה, כמו שני האחרים, ניתן לסתירה באמצעות ראיות מיוחדות, ממשיות, הנוגעות למקרה הספציפי. אולם בהיעדר ראיות כאלה, תקומנה שלוש חזקות עובדתיות שתקבענה את שומת הפיצוי בעניינו של קטין: השכר הממוצע במשק, שיעור הפסד של 30% ותקופת השתכרות של 46 שנים. חישוב זה, המתמשך לאורך שנים רבות, משקלל את מכלול הנתונים המשתנים לאורך תוחלת חייו של אדם, כמו-גם את הנתונים המשתנים בין אדם לאדם: תקופת הכשרה לעבודה, תקופת עבודה עם הפסקות מסוימות, התקדמות בעבודה, צבירת חסכון לקראת יצירת קרן פנסיה, ועוד כיוצא באלה. התוצאה המתקבלת מציעה פיצוי הולם לכלל הפסדי ההשתכרות של קטין לרבות הפסדי הפנסיה. השופט ריבלין קובע כי פיצוי בשיעור 30% מגובה השכר הממוצע במשק לתקופת השתכרות של 46 שנים כולל בחובו גם פיצויי הולם להפסדי הפנסיה של הקטין המנוח, כמקרה דנן. התובעים בסיכומיהם טענו כי הלכה זו של בית המשפט העליון יש לשנות בעקבות ע"א עיזבון המנוח ניסן, אשר ניתן לאחר ע"א פינץ. אולם, אני סובר כי יש לאבחן את המקרה דנן מהמקרה בו דן ע"א עיזבון המנוח ניסן, שכן המקרה דנן והמקרה בע"א פינץ עוסקים בקטינים אשר טרם נכנסו כלל למעגל העבודה, ואילו ע"א עיזבון המנוח ניסן דן בגבר צעיר בן 26 אשר כבר החל לעבוד, התאונה במקרה זה אף ארעה במהלך עבודתו של המנוח. כמו כן, ע"א עיזבון המנוח ניסן דן בשאלה האם זכאי העיזבון לפיצוי בגין אובדן קצבת זיקנה, שאלת הפיצוי לעיזבון בגין אובדן פנסיה נזכרה בפסק הדין כשאלת אגב. במקרה דנן אנו נדרשים להכריע מפורשות בנוגע לשאלת פיצוי עזבונו של הקטין בגין אובדן פנסיה. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל אני דוחה התביעה לפיצוי בראש נזק זה, וקובע כי אין לפסוק למנוח פיצוי נוסף בגין אובדן הפנסיה שלו. לעיון 9.2.10 ניתן היום כ"א בטבת, תש"ע (7 בינואר 2010) בהעדר הצדדים. דב פולוק, שופט קטיניםפנסיהפיצויים