התובעת, ילידת 22.6.59, נפגעה בתאונת דרכים ביום 18.1.06, ונגרמו לה מספר שברים בחוליות. אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לחבותה של הנתבעת 2, מבטחת נהיגתו של הנתבע 1, לפצות את התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה. מחלוקתם אינה אלא בשאלת גובה הפיצוי לו זכאית התובעת. הדיון בתובענה התארך מעט, בין היתר בשל משא ומתן שניהלו הצדדים, שהעלה חרס; תקלה בזימון המומחים לחקירה, שגרמה לכך שנקבע מועד נוסף לחקירתה של המומחית בתחום הנוירולוגיה; והשתהות רבתי של הצדדים בהגשת סיכומיהם (סיכומי התובע הוגשו ביום 10.11.09, באיחור של שלושה חודשים מהמוסכם על הצדדים, הנתבעת אף היא נזקקה לפרק זמן של קרוב לשלושה חודשים להגשת סיכומיה, וסיכומי התשובה הומצאו למזכירות בית המשפט ביום 9.2.10). לפיכך לא כשרה השעה לפנות למלאכת כתיבת פסק-הדין אלא עתה. הנכות לבדיקת התובעת מונו מומחים בארבעה תחומים: אורטופדיה, נוירולוגיה, פסיכיאטריה ופה ולסת. הצדדים הפנו שאלות הבהרה רבות למומחים בתחום האורטופדיה והנוירולוגיה, ובסופו של דבר אף זימנו את שניהם לחקירה. למומחים בתחום הפסיכיאטריה והפה והלסת לא הופנו כל שאלות שהן. ממילא אין גם מקום לטענות שהועלו, בחצי פה או בפה מלא, כנגד הקביעות בחוות-דעתם. הדיון בקביעות המומחים יחל דווקא בקביעות אלה האחרונים, על אף השפעתם הזניחה על התוצאה, הן כדי לסקל עניינים אלה מהדרך והן בשל ההשפעה האפשרית שיש לקביעות המומחה בתחום הפסיכיאטריה על אחת מהאבחנות אליהן הגיעה המומחית בתחום הנוירולוגיה. התחום הפסיכיאטרי המומחה בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר יאיר בר-אל ז"ל, התרשם שהתובעת סובלת מדכאון קל על רקע פגיעותיה הפיזיות בתאונה ועל רקע מות אמה. התמונה היא של קושי סובייקטיבי מתון בהתמודדות עם בעיותיה הגופניות. בבדיקתו מצא המומחה שהתובעת מתמצאת בכל המובנים, האפקט עשיר ומתאים, זרם החשיבה מהיר, תקין, ללא הפרעות בתוכן המחשבה וללא עדות להפרעות בפרספציה, ותפקודיה הקוגנטיביים תקינים. על רקע כל אלה, ומתוך ההכרה באמינות תלונותיה אודות הדכאון הקל ובעיית ההסתגלות, קבע לה המומחה נכות בשיעור 5% לפי מחצית מסעיף 34(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "התוספת לתקנות"). הוא ציין שקשיי ההסתגלות מתונים ומגבילים במידה קלה את התאמתה החברתית וכושר העבודה. כאמור, לא הופנו למומחה שאלות הבהרה והוא לא זומן לחקירה, וממילא אין כל מקום להתערב בקביעותיו. תחום רפואת השיניים המומחה בתחום רפואת השיניים, ד"ר איל תגרי, הבהיר בחוות-דעתו שהתובעת לא נפגעה בתאונה בלסתותיה, לא באופן ישיר ולא באופן עקיף, והיא לא התלוננה על פגיעות במשנן או במפרקי הלסת. התיעוד הרפואי בתחום רפואת השיניים חסר עד למאוד. האזור בו ממקדת התובעת תלונותיה אכן זקוק לטיפול, אולם זאת על רקע טיפולי העבר וללא כל קשר לתאונה. לפיכך הגיע המומחה למסקנה כי התובעת זקוקה אכן לטיפול נרחב בפיה, אולם זאת ללא כל קשר לפגיעה בתאונה. התובעת העלתה טענות שונות בתצהירה ובסיכומיה אודות קביעות אלה, אולם המשותף לתלונות אלה שהן מהוות עדות של בעל דין כנגד קביעת מומחה רפואי. כאמור, התובעת אף לא טרחה להפנות למומחה שאלות הבהרה, וזאת על אף שלא נמנעה מלשלוח למומחים בתחום הנוירולוגיה והאורטופדיה שאלות הבהרה חוזרות ונשנות. בנסיבות אלה, כאשר המומחה לא נחקר על חוות-דעתו, ואף לא הופנו אליו שאלות הבהרה בנוגע לקביעותיו, הרי שאין כל בסיס לסטות מקביעות אלה. לפיכך יש לקבוע שלתובעת לא נגרמה כל פגיעה בלסת או בשינים כתוצאה מהתאונה, וכי המינוי היה מיותר מעיקרו. התחום האורטופדי המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה, ד"ר אהוד שרצר, ציין בחוות-דעתו שלתובעת נגרמו שברים בשתי חוליות צוואריות (C6-C7) ובשלוש חוליות גביות (T3, T1 ו- T4). מאחר והשבר בחוליה T4 התגלה כשבר לא יציב בוצע קיבוע של החוליות T2-T6. בבדיקה הקלינית מצא המומחה מגבלת תנועה בצוואר (סיבוב מלא כמעט לשמאל אך חסר מאוד לימין; הטיה של 20 מעלות לכל צד והטיה לאחור של 5 מעלות בלבד). בתנועת הגב נמצאה מגבלה קלה לצדדים, וקיפוזיס קל מעצם הימצאות המקבע. הבדיקה הנוירולוגית היתה תקינה, ולא נמצאה כל עדות קלינית לטענה בדבר זרמים בכף יד שמאל. לעניין זה הבהיר המומחה, שבנוסף לעיסוקו במרפאה כמומחה אורטופדי המטפל בכלל הפונים הוא גם בעל מומחיות נוספת בכירורגית כף יד ומנתח כף יד (כפי שעולה לא רק מחוות-דעתו אלא גם מחקירתו - עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 4-7), שלתלונות על זרמים בכף יד אין משמעות כאשר לא נמצא חסר נוירולוגי, ואילו במקרה דנא היתה הבדיקה הנוירולוגית של היד וכף היד תקינה לחלוטין (תשובה 4 לתשובות מיום 6.7.07). על בסיס ממצאים אלה קבע המומחה נכות בשיעור 5% לפי סעיף 37(8)(א) לתוספת לתקנות לכל אחד מארבעת השברים בחוליות הצוואר והגב, ובגין השבר המרוסק עם התזוזה הניכרת בחוליה L4 (שבשלו בוצע הקיבוע בעמוד השדרה הגבי) העניק נכות בשיעור 10% לפי סעיף 37(8)(ב) לתוספת לתקנות. בגין הגבלת התנועה הצווארית הנובעת "עקב השברים וכנראה גם עקב פריצת הדיסק שתוארה בין C5-C6" קבע נכות בשיעור 20% לפי סעיף 37(5)(ב) לתוספת לתקנות. המומחה ציין שהצלקות אינן מקנות נכות מאחר והתרפאו היטב. בתשובותיו מיום 15.1.08 לשאלות הבהרה שנשלחו על ידי ב"כ התובעת, ולאחר שבוצעה בדיקת CT עדכנית, ציין המומחה שבבדיקה זו ניתן להבחין ב"שבר דחיסה זעיר בגבול עליון" של החוליה L2, ועל אף שמדובר ב"שבר מזערי" בקצה החוליה יש מקום לקבוע בגינו נכות נוספת בשיעור 5% לפי סעיף 37(8)(א) לתוספת לתקנות. הנכות המשוקללת על פי קביעות אלה עומדת על כ- 44%. כן קבע המומחה נכות זמנית בשיעור 70% לחודשיים לאחר התאונה, נכות זמנית בשיעור 60% לשלושה חודשים נוספים ונכות זמנית בשיעור 50% לשלושה חודשים נוספים, עד לחזרת התובעת לעבודה. למומחה נשלחו שאלות הבהרה רבות והוא נחקר על קביעותיו. מחוות-דעתו ומעדותו עלה כי לשיטתו יש להפריד בין עצם קביעת נכות בשיעור 5% בשל שבר בגוף חוליה, תוצאה שהיא לשיטתו "גזירת המחוקק" בתוספת לתקנות, לבין השלכתה התפקודית של פגיעה זו. המומחה הבהיר שלהבדיל מכל אבר אחר בגוף, לגביו נקבעת הנכות האורטופדית רק בנוכחות מגבלת תנועה, העניק המחוקק לשבר בגוף החוליה מעמד מיוחד, כך שכאשר יש מגבלת תנועה שהיא פועל יוצא של השבר הרי שמוענקת נכות "גם לסיבה וגם לתוצאה" (עמ' 32 לפרוטוקול, שורות 5-10). המשמעות הקלינית שנודעת לשבר בגוף החוליה היא כאבים (שם, שורה 17). אמנם גם פגיעות אורטופדיות אחרות שאינן מגבילות את התנועה עלולות לגרור כאב, אולם יתכן שהמחוקק סבר שהפגיעה בגוף החוליה עלולה לעתים לגרור מגבלה בתנועה בשל הכאב הכרוך בתנועה, ואולי זו הסיבה בגינה סבר המחוקק שיש מקום להעניק נכות בשיעור 5% בשל עצם קיומו של שבר בגוף החוליה (שם, שורות 17-23). המומחה הבהיר שמבחינה תפקודית קיימת חפיפה במקרה זה בין הנכות בגין השברים בחוליות הצוואר ובין הנכות שנקבעה עקב המגבלה בתנועות הצווואר (עמ' 55 לפרוטוקול, שורות 1-4 ושורות 17-18). לולא השברים בחוליות היתה מגבלת התנועה משמעותית פחות, והיתה מסתכמת קרוב לודאי בנכות בשיעור 5%-10% (שם, שורות 5-9). הנכות בשיעור 20% היא פועל יוצא של המגבלה בתנועות הצוואר הנובעת מהפגיעה המיכנית יחד עם זאת הנובעת מהכאבים בתנועת השרירים שנגרמת מהשברים בחוליות (עמ' 56 לפרוטוקול, שורות 3-10). לנוכח הסבריו אלה של המומחה, המתייחסים באופן מפורש לחפיפה המליאה שבין השפעת השברים לבין הנכות הצווארית, אין צורך להידרש לשאלה אם ככלל נכות בגין שבר בגוף חוליה היא נכות רפואית גרידא, הנעדרת כל משמעות תפקודית (כקביעתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א (י-ם) 3231/09 מוסך מרום טל בע"מ נ' ראאד חמדאן, מיום 10.3.09) או שמא לא כך הם פני הדברים (כפי שיתכן שמשתמע מההחלטה ברע"א 9242/09 ראאד חמדאן נ' מוסך מרום טל בע"מ, מיום 10.1.10). במקרה דנא הונחה תשתית ראייתית מספקת לקביעה לפיה קיים פער בין הנכות הרפואית הנובעת מהשבר בחוליה, המושתתת על קביעות מחוקק המשנה בתוספת לתקנות, להשפעתה התפקודית על התובעת, ולפיכך אין צורך להכריע במחלוקת על בסיס קביעה כללית כזו או אחרת. מהסבריו של המומחה עולה כי מבחינה תפקודית הנכות הצווארית הכוללת היא בשיעור 20%, כאשר נכות זו משקפת את המגבלה בתנועה הנובעת מהמגבלה המיכנית בתנועות הצוואר ומהמגבלה שהיא פועל יוצא של השברים בחוליות. נכויות אלה הן חופפות במלואן מבחינה תפקודית. מכאן שלנכות בגין השברים בשתי חוליות הצוואר נודעת במקרה דנא משמעות רפואית בלבד, כאשר השפעתה התפקודית הובאה כבר בחשבון בקביעת הנכות הכוללת לצוואר. אשר לפגיעה בחוליות הגב, שלשתיים מהן יוחסה נכות בשיעור 5% ולשלישית נכות בשיעור 10% בגין השבר הלא יציב, הבהיר המומחה שחוליות אלה הן מטיבן ומטבען כאלה שהתנועה בהן מוגבלת ביותר בשל העובדה שהן מחוברות לצלעות ולעצם החזה (עמ' 47 לפרוטוקול, שורות 12-16). התנועתיות בעמוד השדרה הגבי היא בחלק הנמוך יותר שלו, ולא בחלק שנפגע בתאונה (שם). מסיבה זו בוצע לתובעת קיבוע על פני חמש חוליות (T2-T6) אף שניתן היה להשתמש בקיבוע קצר יותר. זאת מאחר והמנתחים ידעו "שהם לא מפסידים תנועה בגובה הזה. בגובה הזה ממילא אין תנועה" (עמ' 48 לפרוטוקול, שורות 1-4). המומחה הסביר כי זו גם הסיבה בגינה מתקין התקנות לא מצא להעניק נכות כלשהי בגין מגבלת תנועה קלה בתנועות הגב (ראו סעיף 37(6)(א) לתוספת לתקנות), שעה שהגבלה בתנועתיות הגב מתחילה מחוליה 7 ומטה (שם,שורות 10-22). עם זאת הבהיר המומחה שמכלול השברים והכאבים בגינם (להבדיל מהעדר הפגיעה בתנועתיות) גורם לכך שהתובעת מתקשה בביצוע עבודות הבית ובהרמת משאות (שם, שורות 24-27). המגבלה בצוואר אף מקשה על נהיגה ברכב, מאחר ויש צורך במהלכה בצידוד הראש ובהבטה מעלה לרמזורים (עמ' 42 לפרוטוקול, שורות 9-13). אין לתובעת מניעה מלהצטרף לנסיעות, אולם אין ביכולתה לטייל ברכב שטח בשל ההיטלטלות וקפיצות הרכב (שם, שורות 21-23; עמ' 51 לפרוטוקול, שורות 26-27). המומחה נשאל ארוכות אודות הטיפולים שהומלצו לתובעת. הוא צידד בשחיה יומיומית, אולם השיב כי אם לא ניתן לבצע זאת מסיבות טכניות כאלה ואחרות אזי ניתן להסתפק גם בהידרותרפיה (עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 7-17). השחיה עדיפה, ולשיטתו אין מניעה שהתובעת תשחה על אף המגבלה בצווארה (עמ' 34 לפרוטוקול, שורות 9-20). טיפולי הידרותרפיה מומלצים לכל היותר בתדירות של פעמיים בשבוע (עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 23-24). יוער שגם המומחית בתחום הנוירולוגיה המליצה על ביצוע הידרותרפיה (תשובה 6 לתשובותיה לשאלות ההבהרה מטעם התובעת מיום 3.9.07). ד"ר שרצר שלל את הטיפולים הממושכים בשיטת אלכסנדר. הוא הבהיר שטכניקה זו "היא טכניקה של לימוד יציבה נכונה בגב ובצוואר" ויכולה לעזור לכאבים. אם יוכח לאחר ביצוע סדרה של עשרה טיפולים שהטכניקה עוזרת לתובעת, יהיה צורך בבדיקה חוזרת שלה כדי לבחון אם הנכות הצווארית הופחתה (תשובה 6 לתשובותיו מיום 11.12.07; עמ' 54 לפרוטוקול, שורות 10-19). הוא ציין שאם התובעת ממשיכה בטיפולים בשיטת אלכסנדר במשך שנתיים והיא חשה שמצבה מחמיר, המסקנה המתבקשת היא שטכניקת אלכסנדר מפריעה לה (עמ' 56 לפרוטוקול, שורות 24-25). השימוש בטכניקה נעשה עד להגעה למירב השיפור האפשרי. אם בפועל מושג שיפור בעל משך השימוש בטכניקה במשך שנתיים הרי שיש צורך בבדיקה חוזרת כדי לראות אם ועד כמה הופחתה הנכות הצווארית (שם, שורות 16-23). המומחה הוסיף והשיב בחקירתו שאין כל הצדקה רפואית לטענה לפיה התובעת נזקקת לטיסה במחלקת עסקים בשל בעיות הצוואר והגב (עמ' 52 לפרוטוקול, שורות 1-27). כן השיב שאין לתובעת מניעה מלטייל בהליכה איטית ברגל (עמ' 54 לפרוטוקול, שורות 1-2). משנשאל המומחה אם הנכות פוגעת ביכולתה של התובעת לעבוד ועלולה להחמיר כרבות השנים השיב "שאם אדם לא עובד זה יחמיר את מצבו ללא ספק". הפסקת העבודה עלולה להביא להידרדרות "נפשית ותפקודית" ולפיכך יש לקוות שהתובעת תמשיך לעבוד כפי שהיא עושה כיום (עמ' 40 לפרוטוקול, שורות 7-12). מעדותו של ד"ר שרצר עולה כי נכותה התפקודית של התובעת היא סיכום של נכות צווארית בשיעור 20%, המשקפת את המגבלה בשל הפגיעה בצוואר ובשל השברים בצוואר גם יחד; נכות בשל השברים בחוליות הגב (שני שברים המקנים נכות בשיעור 5% כל אחד ושבר אחד המעניק נכות בשיעור 10%), ללא מגבלה בתנועות הגב; ונכות בשיעור 5% בשל שבר מזערי בקצה החוליה L2 שהתגלה זמן רב לאחר התאונה. מכאן שנכותה התפקודית המשוקללת של התובעת בתחום האורטופדי היא בשיעור 38.25%. לנכות זו השפעה על ביצוע עבודות הבית והרמת משאות, והשפעה על הנהיגה (בעיקר בשל המגבלה הצווארית). התובעת זקוקה לשחיה יומיומית לצורך "תחזוקת הגוף" ולחילופין להידרותרפיה בהיקף של פעמיים בשבוע. היא אינה זקוקה לטיפולים בטכניקת אלכסנדר. הנכות הנוירולוגית המומחית בתחום הנוירולוגיה, ד"ר איזבל קורן-לובצקי, מצאה בבדיקתה שינוי בתחושה בגובה T4 (באזור החלק התחתון של הצלקת הניתוחית) וכאבים בשרירי הכתפיים ובשרירים הפרא ספינליים. לא נמצאו ממצאים נוירולוגיים לא תקינים בבדיקה הקלינית ואף לא בבדיקות ההדמיה שנערכו לתובעת (NCV ו- EMG - נ/3). התובעת התלוננה על נימול באצבעות 4 ו- 5 בידיה ועל קושי במציאת מילים וכתיבת מספרים. בסיכום חוות-הדעת קבעה המומחית שהנימול באצבעות 4-5 מתאים לפגיעה אנטומית בגובה C8-T1, ולפיכך יש לקבוע שלתובעת נכות נוירולוגית בגין הפגיעה העצבית הגורמת לנימול, אף בהיעדר כל ממצא קליני. על רקע כל זאת קבעה המומחית לתובעת נכות בשיעור 10% לפי סעיף 31(1)(א) מותאם לתוספת לתקנות בשל הנימול ונכות בשיעור 10% לפי סעיף 29(6)(II) לתוספת לתקנות בשל הירידה בתחושה בגב. בתשובה 3 לתשובותיה מיום 3.9.07 לשאלות ההבהרה מטעם התובעת קבעה המומחית לתובעת נכות נוספת בשיעור 5% לפי סעיף 29(7)(א) מותאם לתוספת לתקנות בשל קושי מסויים ב"שליפת מילים" עליו התלוננה התובעת וממנו התרשמה המומחית במהלך בדיקתה. המומחית התבקשה להתייחס לכל אחת מקביעותיה במהלך עדותה, וזאת לאחר שהשיבה גם לשאלות הבהרה מטעם הצדדים. בתום עדותה ניתן לקבוע כי בעוד הקביעה בנוגע לנכות הנוירולוגית בשל הפגיעה בתחושה בגב נותרה בעינה, חלה נסיגה של ממש בנוגע לקביעות האחרות, כפי שיובהר להלן: מחקירת המומחית עולה שהנכות בגין הפגיעה הנוירולוגית בגב אינה חופפת לנכות שקבע ד"ר שרצר, ועניינה ב"הרגשה לא נעימה שנוגעים בעור, זאת אומרת זה הפרעה בתחושה, זה לא ירידה בתחושה, זה פשוט שנוגעים לה באזור" (עמ' 75 לפרוטוקול, שורות 20-22). ככל שהדברים אמורים בנימול השיבה המומחית בתחילה שפגיעה זו כלולה למעשה בנכות הצווארית שקבע ד"ר שרצר, מאחר והיא נובעת מהפגיעה בגובה זה (עמ' 66 לפרוטוקול, שורות 8-20). לאחר שעומתה עם תשובותיה מיום 1.7.08 לשאלות ההבהרה מטעם הנתבעות, מהן ניתן היה להבין אחרת, הבהירה שבמחשבה שניה, לנוכח העדר ממצא קליני וממצא הדמייתי, ומאחר ומדובר בתלונות סוביקטיביות בלבד, היא אינה משוכנעת שהיה מקום לקביעת נכות זו מלכתחילה (עמ' 71 לפרוטוקול, שורות 12-17; עמ' 72 לפרוטוקול, שורות 12-15). כאשר מצרפים תשובות אלה והעדר כל ממצא אוביקטיבי לקביעותיו הנחרצות של ד"ר שרצר, שהוא בעל מומחיות ספציפית בכף יד, לפיהן בהעדר ממצאים בבדיקה הנוירולוגית אין כל מקום לקביעת נכות בתחום זה, וכאשר כך או כך קשה לייחס משמעות תפקודית כלשהי לנימול באצבעות 4-5 של היד אף אם ממצא כזה קיים מפעם לפעם, נראה שהמסקנה היא שאין בסיס ליחוס נכות נוירולוגית בגין התלונות אודות נימול באצבעות. כאמור, קבעה המומחית לתובעת נכות בשיעור 5% בגין קושי בשליפת מילים. בהתרשמות בלתי אמצעית מעדותה של התובעת לא עלה כל זכר לתופעה מעין זו. על רקע התרשמות זו מעדותה הופנו למומחית בחקירתה שאלות מטעם בית המשפט שמטרתן להבהיר אם מדובר בתופעה שגם הדיוט עשוי להבחין בה או שמא רק מומחה רפואי בתחום המתאים ערוך לכך. לשאלות אלה השיבה המומחית שבנסיבות אלה הקושי עלול להיות קיים ויתכן גם שאינו קיים, ותשובה מדויקת לכך ניתן יהיה לקבל אם יערכו לתובעת בדיקות נוירופסיכולוגיות (עמ' 68 לפרוטוקול, שורות 2-8). לשאלות שהופנו אליה בהקשר זה על ידי ב"כ התובעת השיבה המומחית שאם אכן העידה התובעת ברהיטות "אז לא ברור שיש בעיה" ובנסיבות אלה "אני חושבת שלפני שאנחנו נעניק לה נכות, הייתי מבקשת בדיקה נוירופסיכולוגית" (עמ' 76 לפרוטוקול, שורות 23-27). היא הבהירה שלתובעת לא נגרמה פגיעת ראש מהמין המתאים לפגימה מעין זו, ולא היה מעקב נוירולוגי שניתן היה לצפות לו במקרים מעין אלה (עמ' 77 לפרוטוקול, שורות 5-11; למעשה לא היו תלונות כלשהן בפני הרופאים המטפלים בתחום הנוירולוגי בכלל ובנושא שליפת מילים ומספרים בפרט - תשובות ח-ט לתשובות מיום 9.10.07 לשאלות ההבהרה מטעם הנתבעות). אם היה קיים קושי כזה היה מקום לצפות שהוא יועלה בפני אחד מהרופאים המטפלים (עמ' 77 לפרוטוקול, שורות 22-23). המומחית סיכמה עניין זה באומרה "אני מסכימה שבדיקה נוירופסיכולוגית יכולה להוכיח אם יש בעיה או אין בעיה" (שם, שורות 23-24). על אף תשובותיה של המומחית, וחזרתה פעם אחר פעם על הצורך בביצוע בדיקה נוירופסיכולוגית כדי לבחון ולאשש את הטענות בנוגע לבעיה בשליפת מילים ומספרים, לא ביקשה התובעת לבצע בדיקה זו (וזאת על אף שלא נמנעה מלהעלות, פעם אחר פעם, בקשות למינוי מומחים בתחומים אחרים, ועל אף שביקשה פרק זמן של 30 יום בתום שמיעת הראיות כדי לשקול הגשת בקשות שונות). בנסיבות אלה, וכאשר המומחית שבה בה למעשה מקביעותיה, והגיעה למסקנה לפיה לא ניתן לקבוע שלתובעת בעיה של שליפת מילים ומספרים ללא שמסקנה זו תסתמך על תוצאות בדיקה נוירופסיכולוגית, וכאשר לא ניתן היה להתרשם מבעיה מעין זו בעדותה, יש לקבוע כי קביעת נכות זו לא בוססה דיה. לכל אלה יש להוסיף את התרשמותו של ד"ר בר-אל בבדיקת התובעת, שעל פני הדברים היתה שונה בעליל מזו של ד"ר קורן-לובצקי. ד"ר בר-אל ציין כי בבדיקתו מצא כי "זרם החשיבה מהיר, תקין, ללא הפרעות בתוכן המחשבה וללא עדות להפרעות בפרספציה". המומחה לא ציין, ולו ברמז, שקיימת בעיה כלשהי בשליפת מילים או בזכרון, אף שגם עניינים אלה מצויים לכאורה בתחום מומחיותו. לנוכח כל האמור לעיל יש לקבוע שלא הוכח כי לתובעת נכות בשל בעיה בשליפת מילים, ולא היה מקום לייחוס נכות בשיעור 5% לבעיה זו. לסיכום עניין זה יש לקבוע שבתחום הנוירולוגי נותרה לתובעת נכות בשיעור 10% בגין פגיעה בתחושה באזור הצלקת הניתוחית בגב הגורמת לתחושה לא נעימה שעה שנוגעים באזור זה בגב התובעת. לבד מפגיעה תחושתית זו לא נגרמה לתובעת כל נכות בתחום הנוירולוגי. נכות אסתטית בגין הצלקת המומחה בתחום האורטופדיה סבר שאין מקום להעניק נכות כלשהי בגין הצלקת הניתוחית "הממוקמת במקום ניסתר בדרך כלל ובוודאי אצל אישה בוגרת שומרת מסורת", מה גם שהצלקת אינה רגישה (עמ' 4 לחוות-הדעת). לשיטתו אין להעניק נכות בגין קיומה של צלקת ניתוחית, על אף שאורכה עולה על 20 ס"מ, וזאת מאחר והצלקת צרה, ואינה בולטת מעל העור (עמ' 36 לפרוטוקול, שורות 9-20). קביעה זו, אף שהיא נכונה כעקרון, מייחסת משמעות אוביקטיבית גרידא לדיבור "צלקת מכערת" שבסעיף 75 לתוספת לתקנות. דומה כי לביטוי זה יש להעניק גם מימד סוביקטיבי, תוך בחינת הצלקת בעיניו של הנפגע, ובמקרה דנא - תוך הענקת משקל לפגיעה בדימוי הגופני שנגרמת לאישה בשל צלקת שאורכה למעלה מ- 20 ס"מ התנוססת על גבה (שניתן להבחין בה גם בתמונות שצורפו לתצהיר), אף אם זו מצויה במקום הנחשף רק בעת רחצה. בפרט כך הם פני הדברים שעה שנקבע כי על התובעת ל"תחזק" את גופה באמצעות שחיה או הידרותרפיה, וממילא חושפת היא את מיקום הצלקת פעמים לא מעטות במרוצת כל חודש. בנסיבות אלה הגעתי למסקנה כי על אף הריפוי המוצלח של הצלקת יש לקבוע בגינה נכות בשיעור 5% בהתאם להוראת סעיף 75 לתוספת לתקנות. אין מקום לקביעת נכות בגין הצלקת הכמעט בלתי נראית לעין בלתי מזוינת, שבסמוך לגבה. גם ב"כ התובעת מסכים שלצלקת לא נודעת משמעות תפקודית (לעניין זה ראו גם ע"א 7991/96 אלקבהא נ' קוטייבה כנעאן, מיום 12.1.00; והשוו ע"א 8053/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אבידור, מיום 1.2.09). הנכות - סיכום העולה מכל האמור לעיל הוא שלתובעת נכות אורטופדית רפואית בשיעור 44.3%. משמעותה התפקודית של הנכות בגין השברים בחוליות הצוואר נכללה במלואה בנכות הצווארית שקבע המומחה, ולפיכך הנכות התפקודית בגין הפגיעה האורטופדית היא בשיעור 38.25%. לתובעת נכות נוירולוגית בשיעור 10% בגין פגיעה בתחושה באזור החלק התחתון של הצלקת בגב, כאשר על פני הדברים לנכות זו לא נודעת משמעות תפקודית כלשהי (ולמעשה גם המומחית לא ייחסה לנכות זו משמעות תפקודית). כמו כן הותירו תוצאות התאונה בתובעת נכות נפשית בשיעור 5%, בשל קשיי הסתגלות למצבה הגופני ודכאון קל, ונכות זו היא בעלת השפעה קלה על יכולותיה בחברה ובעבודה. בגין הצלקת הניתוחית יש לקבוע לתובעת נכות בשיעור 5%. מכאן שנכותה הרפואית המשוקללת של התובעת היא בשיעור 55% במעוגל (54.748%). ככלל נודעת לנכות אורטופדית משמעות תפקודית מלאה (ראו ע"א 3049/93 גרוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 800ו-ז (1995)). כך הם פני הדברים גם במקרה דנא, אף שמגבלות התנועה של התובעת הן בצוואר בלבד ואלה מכומתות לכלל מגבלה בשיעור 20%. מכלול השברים והכאבים הנובעים מהם מצדיק את הקביעה לפיה נכות זו היא תפקודית במלואה. לנכות זו יש להוסיף את מרבית הנכות הנפשית, על אף שיעורה המזערי, בשל הצטברות הפגימות השונות. ליתר הנכויות לא נודעת משמעות תפקודית. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לקבוע כי התאונה הותירה בתובעת נכות תפקודית ששיעורה 40%. כידוע, יש להבדיל בין נכות רפואית, נכות תפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות (ראו בהרחבה הדיון בהילכת גרוגיסיאן). כפי שיובהר להלן, נראה שבמקרה דנא הגריעה מכושר ההשתכרות נופלת קמעא מהנכות התפקודית. בחינת שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, שתיערך להלן, סובבת את הכלל לפיו קביעת הפיצוי לו זכאי נפגע בשל הגריעה מכושר השתכרותו תלויה בטיב הנכות, טיב התעסקות הנפגע ומידת הסתגלותו לעבודתו על אף נכותו, ושיקולים דומים הקשורים בכושר השתכרותו על אף מומו (השוו ע"א 586/84 מקלף נגד זילברברג, פ"ד מג(1) 137, 152ב (1989)). "השאלה היא האם בפועל מגבילה נכותו, או עתידה להגביל, את כושר השתכרותו. ואם כן - האם ההגבלה, על פי הראיות או אומדנת בית המשפט, היא בשיעור הדומה לשיעור הנכות" (ע"א 286/89 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, מיום 22.5.1991, בפיסקה 2 לפסק-הדין). לא למותר לציין כי גם בהקשר זה חל הכלל לפיו פסיקת הפיצויים בדיני הנזיקין שמה לה למטרה, כתכלית ראשונה במעלה, את העמדת הניזוק במצב בו היה אלמלא מעשה העוולה, ככל שניתן לעשות כן באמצעות תשלום כסף (ע"א 22/49 לוי נ' מוסף, פ"ד ד 558, 564 (1950); ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו (3) 762, 772 (1982); אהרן ברק "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי" עיוני משפט ט (תשמ"ג) 243; ע"א 140/00 עזבון אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486, 506 (2004)). מכאן שעל הפיצוי לשקף את אותה הפגיעה שנגרמה לנפגע בפועל, תוך התחשבות ברקעו ובטיב עיסוקיו ועבודתו. הדיון להלן יתבסס על אדנים אלה. הפיצוי הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות התובעת היא אחות בהכשרתה ובהשכלתה, ועבדה כאחות בקופת חולים כללית מאז שנת 1981 (סעיף 30 לתצהירה; סעיף 2 לתצהירו של ד"ר אהוד שרביט; להלן: ד"ר שרביט). התובעת מתגוררת במושב אלוני בשן שברמת הגולן, והיא שימשה כאחות כפר במושב ובמושב קשת, תפקיד שהיא ממלאת גם כיום אם כי בהיקף משרה נמוך יותר. במהלך 25 שנות עבודתה של התובעת עד לתאונה עבדה התובעת בהיקף של שלושת רבעי המשרה (ראו תלושי השכר; סעיף 34 לתצהירה). לאחר התאונה נעדרה התובעת מעבודתה עד ליום 22.8.06. היא שבה לעבודה ברבע משרה למשך שבועיים, ולאחר מכן הגדילה את היקף המשרה למחצית המשרה (סעיף 31 לתצהירה; סעיף 5 לתצהיר ד"ר שרביט). מאז ועד עתה עובדת התובעת בהיקף משרה זה, קרי: מחצית המשרה חלף שלושת רבעי המשרה בה החזיקה קודם לתאונה. מחקירתה עולה שבפועל מתבטא הדבר בכך שקודם לתאונה עבדה התובעת חמישה ימים בשבוע במושב אלוני הבשן בהיקף של 4 שעות ליום ובהיקף זהה במושב קשת, ואילו עתה היא עובדת בשני המושבים ארבעה ימים בשבוע בהיקף של 3 שעות ביום (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 7-11). יתכן שחל שיבוש כלשהו בחישוב, המסתכם ב- 24 שעות שבועיות, שכן ד"ר שרביט העיד שהתובעת עובדת כיום 20 שעות שבועיות בלבד (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 4-6). מאידך, מאחר וד"ר שרביט הבהיר שחלק משעות העבודה הן "שעות כוננות" ולא כולן "שעות פרונטאליות", יתכן שההפרש נובע מעובדה זו (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 21-22). עוד יוער שד"ר שרביט העיד שהתובעת מעולם לא חרגה לפני התאונה מהיקף שעות העבודה שהוגדרו לה, ומכאן שלא עבדה "שעות נוספות" (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 26-27), שלא כמשתמע מהטענות בסיכומי התובעת. עוד עלה מהעדויות שהמרפאה במושב אלוני הבשן מצויה במרחק של כ- 300 מטר מביתה של התובעת, והיא נוסעת אליה ברכבה או הולכת אליה ברגל (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 18-19), ואילו למרפאה בקשת היה על התובעת לנסוע ברכבה גם לפני התאונה (שם, שורות 21-22). התובעת טוענת כי העבודה במרפאה קשה עליה, וד"ר שרביט התרשם אף הוא שהיא חווה קשיים בעבודתה. עם זאת, נראה כי עבודה המשרה בהיקף של עשרים שעות שבועיות, כאחות כפר שעבודתה אינה כוללת מאמצים פיזיים בדומה לזו של אחות במחלקה, אינה עבודה בהיקף החורג מיכולותיה של התובעת במצבה לאחר התאונה. למעשה נראה שמצב דברים זה מאזן היטב בין יכולותיה המקצועיות של התובעת והצורך (עליו הצביע גם ד"ר שרצר בעדותו) להמשך העבודה כדי לשמר את מצבה, ובין הנכות הלא פשוטה שנגרמה לה. במצב דברים זה נראה שהגריעה מהשכר בפועל, המשתקפת בירידה בשליש מהיקף המשרה בה עבדה התובעת כל ימי חייה (משלושת רבעי למחצית), משקפת לאשורה את הפגיעה האמיתית בכושר השתכרותה של התובעת. לטענת התובעת יש מקום לקבוע כי אם לא היתה נפגעת בתאונה היתה מגדילה את היקף משרתה ואף עוסקת בעיסוקים נוספים לפרנסתה. לדבריה לא ביקשה להגדיל את משרתה לפני התאונה, גם בשל העובדה שבעלה עובד במרכז הארץ ושב לביתו בשעות מאוחרות בכל יום, ובשל רצונה לטפל ולדאוג בילדיה (סעיף 34 לתצהירה). עתה, משגדלו ילדיה (שהקטנה בהן היתה בת כ- 17.5 שנים בעת התאונה), יכולה היתה להגדיל את היקף המשרה במרפאה (סעיף 39 לתצהירה) ואף לעסוק במתן טיפולים רפלקסולוגיים, עניין בו השתלמה עובר לתאונה (סעיף 35 לתצהירה). טענות אלה של התובעת לא הוכחו בכל דרך שהיא, והן עומדות בניגוד לדרך תעסוקתה במשך 25 השנים שקדמו לתאונה. התובעת לא הביאה כל עד שהוא התומך בטענה לפיה קיימה מגעים כלשהם בנוגע להגדלת המשרה או להצעות שהוצעו לה בהקשר זה (כפי שנזכרו בסיפא לסעיף 39 לתצהירה), והעד היחיד שהובא לעדות מעבודתה של התובעת, ד"ר שרביט, לא התייחס לדברים אלה ולו ברמז. העדה ששמה הוזכר בהקשר זה בחקירתה הנגדית כמי שעימה התקיימו שיחות בנדון - לא הובאה לעדות (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 13-21). גם הטענות בעניין מתן טיפולים רפלקסולוגיים עובר לתאונה, ולו בהיקף מצומצם, לא הוכחו באמצעות ראייה כלשהי (למעט הגשת תעודות ההסמכה מהשנים 1996 ו- 1997, כעשר שנים לפני התאונה). מאחר ולא היתה כל מניעה מלהביא עדויות בהקשר זה, המסקנה המתבקשת מאי הבאתן היא שלא ניתן לבסס טענות אלה. מעבר לנדרש אעיר כי מאחר ועד למועד מתן עדותה זכתה התובעת לחתן שתיים מבנותיה (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 22-23), ולשמש לפרקים כשמרטפית לנכדתה הראשונה (כן ירבו; עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 10-11), יש להניח שכאשה אשר בחרה מרצון בשילוב חיי עבודה יחד עם השקעת זמן רב והשקעה רבה בחינוך ובגידול ילדיה, היתה ממשיכה בדרך זו כדי להעניק מעצמה גם לדור הבא. ממילא ספק רב אם אותן "מחשבות" אודות הגדלת משרה ופעילות נוספת היו יוצאות מהכוח אל הפועל בכל מצב דברים שהוא. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי הגריעה מכושר השתכרותה של התובעת בגין פגיעותיה בתאונה היא בשיעור שליש, והיא באה לידי ביטוי בפועל בירידה בהיקף המשרה משלושת רבעי המשרה למחצית. עובר לתאונה השתכרה התובעת שכר חודשי של 6,688 ₪ נטו בממוצע (השכר ברוטו בניכוי מס ההכנסה, כעולה מהנתונים המצטברים בתלוש דצמבר 2005 ומטופס 106). שכר זה כשהוא מוצמד להיום עולה כדי 7,600 ₪. בשנת 2006 עמד שכרה הממוצע על סכום דומה למדי של 6,571 ₪ נטו (הנתונים מטופס 106). התובעת הציגה נתונים חלקיים בנוגע לשנת 2007, ולא הציגה כל נתון שהוא אודות שכרה לאחר מכן, ומכאן מתבקשת המסקנה שבשכרה לא חלה פגיעה לאחר תקופה זו. תוצאה זו, לפיה שכרה של התובעת לא נגרע בפועל על אף הירידה בהיקף העסקתה, נובעת מהסכם אליו הגיעה עם מעסיקתה ולפיו ישולם לה מלוא שכרה כהלוואה והיא תשיב את מלוא הסכום למעבידה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בשיעור 3% (מסמך מיום 8.2.06 - מסמך 8 לתיק המוצגים מטעם התובעת). עיון בפירוט התשלומים ששולמו לתובעת על ידי המעסיקה (הן הפירוט מיום 14.11.07 שצורף לתחשיב ונשמט משום מה מתצהיר התובעת והן המכתב הלקוני עד מאוד שנכתב במענה למכתבו של ב"כ התובעת מיום 16.11.08 וצורף לתצהירה) מעלה כי לתקופה עד לחזרתה לעבודה שולם לה סכום של 44,688 ₪. ממועד זה ועד לתום חודש אוקטובר 2007, תקופה של 14 חודשים, שולמו לה סכומים מצטברים של 31,504 ₪ כהשלמה למשכורתה. מכאן שההשלמה הממוצעת לחודש היא בסכום של 2,250 ₪. חישוב לחודשים דצמבר 2006 עד אוקטובר 2007 יסתכם בסכום ממוצע של 2,050 ₪ בלבד לחודש. לתקופה מאוקטובר 2007 ועד נובמבר 2008 (ככל הנראה) שולם לה סכום של 31,007 ₪ (המכתב שצורף לתצהיר), המסתכם בתשלום חודשי של 2,200 ₪ במקורב. המסקנה הלכאורית היא שהגריעה מכושר ההשתכרות מסתכמת בסכום חודשי של 2,200 ₪ - 2,250 ₪, סכום הנופל משליש מהשכר לו זכתה התובעת לפני התאונה. עם זאת, ובשל צורך בהתחשבות בשינויים אפשריים בעתיד, אף שאלה לא נראית כלל סבירים לנוכח תקופת העבודה הממושכת בקופת החולים, נראה שיש לאמוד את הגריעה מכושר ההשתכרות לעתיד בסכום של 2,550 ₪ במעוגל לחודש. הפסדי העבר יחושבו על בסיס הסכומים ששולמו לתובעת על ידי המעבידה. לפיכך זכאית התובעת לפיצוי בגין הפסדי העבר, ממועד התאונה ועד למועד מתן פסק-הדין, בסכום של 158,500 ₪ (הסכום כולל את כל הסכומים ששולמו על ידי המעבידה וסכומי המשך עד ליום מתן פסק-הדין, וכולל הפרשי הצמדה וריבית). בגין הגריעה מכושר ההשתכרות על בסיס הפסד חודשי של 2,550 ₪ עד לגיל 67 יש לפסוק לתובעת פיצוי בסכום של 388,000 ₪ במעוגל. לנוכח ההפחתה בשיעור המשרה זכאית התובעת גם לפיצוי בגין הפסד הפנסיה הצפוי. לעניין זה הנחתי שההסכם שבין התובעת למעבידה יפוג עם קבלת הפיצוי מהמבטחת, שאם לא כן לא יגרם למבקשת כל הפסד פנסיוני שהוא. ההפסד עבור שליש מבסיס השכר לפנסיה שאותו ניתן לדלות במפורש מתלושי שנת 2005 (5,927 ₪ ברוטו לחודש, ומוצמד 6,735 ₪), ומתוך הנחה של פנסיה בשיעור 70% למשך 15 שנים בהתאם לתוחלת החיים על פי הטבלאות (מגיל 67 ועד לגיל 82), מקדמי ההיוון המתאימים, ו"חסכון" של הפרשה בשיעור 5% מתוך שיעור הגריעה מבסיס שכר זה (ראו ע"א 514/88 א.ד.י.ג. תעשיות והרכבות בע"מ נ' נגר, פ"ד מז(1) 383, 386 (1993); ע"א 9079/04 לילך אלון נ' חגי לאופר, מיום 15.4.07), מסתכם בסכום של כ- 124,000 ₪ במעוגל. יוער שלמעשה נראה כי חישוב זה עושה חסד רב עם התובעת, ופוגע לפיכך בנתבעת, מאחר והתובעת זכתה לצבור זכויות פנסיוניות בגין מלוא שכרה במשך 29 שנות עבודה עד היום, ודומה שצברה כבר את מרבית הזכויות הפנסיוניות האפשריות ולפיכך הפגיעה בפנסיה שתשולם לה היא בסכום נמוך משמעותית. עם זאת, בהעדר חוות-דעת מתאימה של כלכלן, ומתן תמונה מלאה אודות הזכויות הפנסיוניות של התובעת עובר לתאונה ואחריה, אין בסיס לסטות מחישוב זה. יתר ראשי הנזק נזק לא ממוני בגין הנזק הלא ממוני זכאית התובעת לסכום של 89,000 ₪ במעוגל, בחישוב על פי הכללים שבתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב הפיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976. הסכום חושב לפי נכות בשיעור 54.75% ו- 9 ימי אשפוז (מיום התאונה ועד ליום 26.1.06). עזרה בשכר התובעת ובעלה תיארו את העזרה המרובה לה נזקקה התובעת לאחר התאונה. לטענת התובעת אין ביכולתה לבצע את מלאכות הבית עד היום, ובני ביתה והעוזרת ששירותיה נשכרו הם אלה המבצעים את העבודות כולן. התובעת זכאית לפיצוי בגין אותה עזרה מרובה לה נזקקה בכל פעולות היומיום בחודשים הראשונים שלאחר התאונה. עזרה זו שהושטה לה חרגה מחובתם המוסרית של קרוביה. יש גם לזכור כי שעה שהנפגע נעזר בבני משפחתו "על בית המשפט לעשות אמדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת על ידי בן-הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזק" (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277, 280 (1973); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ, מיום 31.12.1989; ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ, מיום 19.11.1997). בעת קביעת הפיצוי שיש לפסוק במקרים מעין אלה שומה על בית המשפט לזכור כי מן הראוי לפצות את בני המשפחה על ההוצאות שהוציאו, בעין או במעשה, בגין הטיפול בנפגע, שהרי "אין המזיק יכול 'להרוויח' מכך שבני המשפחה יסייעו לנכה ללא תמורה" (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון, מיום 4.8.05, בפיסקה 11). בנסיבות אלה, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לפצות את התובעת בגין עזרת בני המשפחה בתקופה המיידית לאחר התאונה, ובתקופה שעד לחזרתה לעבודה, בסכום של 14,000 ₪. כאמור, ד"ר שרצר אישר שהתובעת נזקקת לעזרה במלאכות הבית, וכך סברה גם ד"ר קורן-לובצקי (תשובה 4(א) לתשובותיה מיום 3.9.07). אף שהנכות אינה באה לידי ביטוי של ממש במגבלת תנועה, למעט בתנועת הצוואר, הכאבים הנובעים מהשברים שבעמוד השדרה מגבילים את התובעת מהרמת משאות וממאמצים. בנסיבות אלה יש מקום להעניק לתובעת פיצוי שיאפשר שכירת עזרה בשכר לביצוע חלק ניכר מעבודות הבית הקשות. בנסיבות דומות נקבע אך זה לא כבר לנכה שלה נכות אורטופדית בשיעור 37% פיצוי חודשי לפי 4 שעות שבועיות (ע"א 1093/07 בכר נ' פוקמן, מיום 2.7.09). מאחר ואין נפגע אחד הדומה למשנהו, ולא פגיעה אחת זהה לאחותה, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לפצות את התובעת בגין עזרת הזולת, לעבר (מחודש אוגוסט 2006) ולעתיד (עד לגיל בו ממילא תזדקק לעזרה מרובה ככל אדם באשר הוא אדם) בסכום של 245,000 ₪. סכום זה משקף בממוצע עזרה בהיקף של 6 שעות שבועיות. הוצאות מבין ההוצאות הרפואיות הרבות שהוציאה התובעת אישרו המומחים, כפי שהובהר לעיל, את הצורך בשחיה או בטיפולי הידרותרפיה. התובעת העדיפה לפנות להידרותרפיה, אף שד"ר שרצר היה בדעה כי שחיה היא בעלת תועלת רבה יותר, וזאת בין היתר בשל קשיים אוביקטיביים עליהם הצביעה בסעיפים 75-76 לתצהירה. מהקבלות שצירפה לתצהירה עולה כי בממוצע פנתה התובעת בכל חודש לששה טיפולי הידרותרפיה לערך, בעלות של 120 ₪ לטיפול (הטיפולים אינם ממומנים על ידי קופ"ח). מאחר וד"ר שרצר ציין שהמספר המירבי של טיפולים מומלצים הוא שניים לשבוע, ועל רקע העולה מהקבלות, ומתוך הצורך להביא בחשבון גם את עלות הנסיעות לטיפולים, אני פוסק לתובעת סכום של 245,000 ₪ בגין עלות הטיפולים בעבר ולעתיד, כולל עלויות הנסיעות הכרוכות בכך. יוער שספק אם העלויות הכרוכות בשחייה יומיומית יפחתו מסכום זה, בשל הנסיעות הרבות הכרוכות בהסדר מעין זה. בשל הוצאות אחרות, שחלקן מגובה בקבלות, ובכלל זה הוצאות במהלך האשפוז, הוצאות עבור משקפיים שעל פי הטענה נשברו בתאונה, והוצאות עבור טיפולים בטכניקת אלכסנדר לתקופה עליה המליץ המומחה (10 טיפולים בעלות של 150 ₪ לאחד) אני פוסק לתובעת סכום נוסף של 15,000 ₪. ניידות התובעת מתגוררת ברמת-הגולן, במושב אליו "לא מגיע אוטובוס באופן סדיר" (סעיף 67 לתצהירה). מכאן שגם קודם לתאונה היה על התובעת לעשות שימוש ברכבה לצורך כל נסיעה אל מחוץ למושב. ממילא הפיצוי לו זכאי התובעת בגין תוספת הניידות הוא רק בגין אותן נסיעות שמצבה הגופני כיום מצריך. היקפן של אלה, למעט הנסיעות הנצרכות להידרותרפיה שהובאו בחשבון לעיל (על בסיס עלות לקילומטר, לא כולל עלות רכישת הרכב והביטוחים שממילא היה על התובעת לשאת בהם וממילא נשאה בהם קודם לתאונה), אינו ברור. בתקופה שלאחר התאונה נסעה התובעת לפרקים לביקורות רפואיות בבית החולים הדסה בירושלים, אולם בשנה שלפני עדותה לא נסעה לביקורות מעין אלה (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 7-8), אף שיתכן כי נסעה לרופאים מקצועיים במקום אחר, אלא שביקורים מעין אלה לא זכורים לה והתיעוד בגינם לא הוצג (שם, שורות 2-10). יוער שאם אכן הנסיעות הארוכות מבוצעות כיום כשבעלה נוהג הרי שלכאורה לבני הזוג נובע "רווח" כלכלי מכך, שכן רכבו הוא רכב עבודה והנסיעות בו ממומנות על ידי המעביד (סעיף 34 לתצהיר בעלה של התובעת). בנסיבות אלה הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לפצות את התובעת בסכום של 82,500 ₪ בגין הוצאות ניידות מוגברות לעבר ולעתיד. סכום זה משקף פיצוי ממוצע של 300 ₪ לחודש, לעבר ולעתיד, ומשקלל הן את הצורך בנסיעות מרובות בתקופה הסמוכה יותר לתאונה, גם למרחקים גדולים, לביקורות ולטיפולים רפואיים, והן את ההנחה כי מרבית הנסיעות שמבצעת התובעת היום היה עליה לבצע גם קודם לתאונה, בשל מקום מגוריה המבודד יחסית. התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין הטענה הנוגעת לטיסות במחלקת עסקים, כפי שהובהר לעיל. היא אינה זכאית גם לפיצוי בגין הפרשי עלויות פוליסות, מהטעם שהפרש זה הוא נזק "רחוק", ובמהותו הינו נזק כלכלי עקיף, והוא אף לא הוכח דיו. ניכויים מהפיצוי שיש לשלם לתובעת יש לנכות את התשלומים התכופים ששולמו לה, שסכומם המשוערך, לאחר נטרול רכיב שכ"ט עו"ד ומע"מ, הוא 97,370 ₪ במעוגל (בחישוב הנתבעות נפלה טעות; הסכום ששולם על פי כתב הקבלה מיום 27.7.06 הוא 12,000 ₪ ולא 32,000 ₪). כמו כן יש לנכות מהסכום את שכ"ט ד"ר תגרי (שסכומו המשוערך הוא 4,930 ₪), מאחר והוכח בדיעבד כי המינוי היה מיותר מלכתחילה. סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל תשלם הנתבעת 2 לתובעת את הסכומים דלהלן: א. נזק לא ממוני 89,000 ₪ ב. הפסדי שכר בעבר 158,500 ₪ ג. גריעה מכושר ההשתכרות 388,000 ₪ ד. הפסדי פנסיה 124,000 ₪ ה. עזרה בשכר 259,000 ₪ ו. הוצאות 260,000 ₪ ז. ניידות 82,500 ₪ ח. סה"כ 1,361,000 ₪ ט. ניכוי תשלומים תכופים 102,300 ₪ י. סה"כ 1,258,700 ₪ לכל נזקי העבר הוספו הפרשי הצמדה וריבית עד למועד מתן פסק-הדין. לסכום זה יצורף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ והוצאות המשפט, ובכלל זה ההוצאות בגין חקירת המומחה (ולו בשל הפועל היוצא של עדותו בנוגע לאישור הצורך בפיצוי עבור טיפולי הידרותרפיה). הסכום ישולם עד ליום 23.3.10, שאם לא כן הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום תשלומו בפועל. המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים. ניתן היום, כ"ז בשבט תש"ע (11 בפברואר 2010), בהעדר הצדדים. רם וינוגרד, שופטנכותצוואראחוזי נכות