בנין שרובו למגורים ארנונה

ערעור מנהלי זה הוגש כנגד החלטת ועדת הערר מיום 8.1.07 לפיה חוייב המערער בתשלום ארנונה בגין חניות המצויות בחלק האחורי של הבניין, הנמצא ברח' בית הלל 16 בתל-אביב, גוש 7109 חלקה 347 בשטח של 74 מ"ר (להלן: "שטח החניה" ו- "הבניין"). העובדות: 1. שטח החניה נמצא, כאמור, בחלק האחורי של הבניין והוא נמצא, לטענת המערער, בבעלות משותפת של כל דיירי הבניין. המערער הוא בעלים של 30% מן הבניין, מר אילן אברהם הוא הבעלים של כ- 40% מהבניין, קפלן נבות בעלים של כ- 22% וישיעהו זילברמן בעלים של כ- 8% (ר' פרוטוקול הדיון בפני ועדת הערר - נספח א' לערעור). 2. שטח החנייה חוייב ע"י המשיב כ"חניון ללא תשלום". המערער סבור כי לא היה מקום לחייב את שטח החניה בארנונה ומשום כך הגיש ערר על החיוב לועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית ת"א-יפו. 3. ועדת הערר החליטה כי יש לחייב את כל בעלי הקרקע, על פי חלקם היחסי, בשומת הנכס מאחר והם בעלי הזיקה הקרובה ביותר לנכס. עוד קבעה ועדת הערר כי אין מדובר בשטח משותף בבניין, אלא בשטח המשמש, כנראה, את בעלי הבניין ו/או השוכרים המשתמשים בו ו/או המבקרים. אי לכך, חוייב המערער ב- 30% מהחיוב של שטח החניה ושאר הבעלים חוייבו באופן יחסי לחלקם בבניין. 4. על החלטה זו, כאמור, הגיש המערער את הערעור נשוא פס"ד זה. 5. המערער טוען כי מכוח סעיף 1.3.1(ח) לצו הארנונה לשנים 2005 ו- 2006 (להלן: "צו הארנונה") אין לחייבו בגין ארנונה שכן העובדות הרלוונטיות אינן עולות בקנה אחד עם אותו סעיף. 6. עוד טוען המערער כי על מנת לחייבו בארנונה יש צורך כי השטח יהיה שטח ספציפי המשמש לצורך ספציפי את מחזיקו של השטח בבניין. בענייננו, כך טוען המערער, קבעה ועדת הערר כי אין מדובר בשטח המשמש לצורך ספיצפי את מחזיקו ומשום כך יש לבטל את החיוב. 7. עוד טוען המערער כי לא הובאה כל ראיה לכך שהשטח משמש כחניה את בעלי הבניין ו/או השוכרים ו/או המבקרים הבאים אליהם והחלטת ועדת הערר מבוססת על הנחה ולא על ראיה. לטענתו, בפועל לא עושה המערער ו/או איש מטעמו כל שימוש בשטח, לא לצרכי חניה ולא לכל שימוש אחר. 8. סיכומו של דבר, טוען המערער, ועדת הערר נתנה את החלטתה על חלוקה מלאכותית של השטח, החלטה שהינה שגויה ויש לבטלה. 9. בסיכומיו מוסיף המערער, בסעיף 6 לסיכומים, כי המחלוקת בה יש להכריע היא האם על שטח החניה חל סעיף 1.3.1(ט) לצו הארנונה, והאם חיוב מכוח סעיף זה הוא חוקי. עוד מוסיף המערער כי יש להכריע בשאלות עובדתיות. 10. המשיב טוען כי הסעיף החל על העניין הוא סעיף 1.3.1(ט) לצו הארנונה והמערער מחוייב כמחזיק, מהיותו מבעלי הזיקה הקרובה ביותר לנכס. עוד מוסיף המשיב כי שטח החניה הינו שטח חצר בבניין המשמש כחניה, כי שטח החניה הוא יחידה עצמאית ברת חיוב בארנונה על פי סעיף 1.3.1(ט) לצו הארנונה, וככזה יש לחייבו. 11. המשיב מדגיש את ההבדל בין הסעיפים בצו הארנונה המתייחסים לבניין מגורים לבין סעיף 1.3.1(ט) המתייחס לבניין עסקים וטוען כי בענייננו חל סעיף 1.3.1(ט). 12. לאור האמור לעיל מבקש המשיב לדחות את הערעור. דיון: 13. לאחר שעיינתי בערעור, בתגובה, בטיעוני הצדדים בפני ובסיכומים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. 14. עיון בסעיף 1.3.1 לצו הארנונה לעיריית ת"א מעיד כי סעיף זה נושא כותרת "שטח" ומתייחס לנושאים שונים. סעיף 1.3.1(ד) מתייחס ל"שטח מקורה ושאינו מקורה המשמש לחניה בלבד, בבניין המשמש למגורים, איננו נכלל בשטח היחידה" (ההדגשה במקור - ש.ג). סעיף זה מתייחס לחניה בבניין המשמש למגורים, וזה איננו נכלל בשטח היחידה. סעיף 1.3.1(ז) מתייחס לשטח משותף בבניין "שרובו משמש למגורים" אשר לא יחוייב בארנונה (ההדגשה במקור - ש.ג). סעיף זה מתייחס לשטח משותף בבניין שרובו משמש למגורים. סעיף 1.3.1(ח) מתייחס לבניין "שרובו אינו משמש למגורים" ושטח זה לא יחוייב אלא בתנאים שפורטו בסעיף (ההדגשה במקור - ש.ג). סעיף זה מתייחס לבניין שרובו אינו משמש למגורים. סעיף 1.3.1(ט) מתייחס לשטח חצר בבניין "שאינו משמש למגורים" והוא יחוייב כולו (ההדגשה במקור - ש.ג). סעיף זה מתייחס לבניין שאינו משמש למגורים. 15. בעמ' 3 לפרוטוקול הצהיר ב"כ המערער כי "מדובר בבניין משרדים בן 3 קומות + קומת מרתף. כל הקומות משמשות כמשרדים ושטח המרתף משמש כמחסן." אי לכך ניתן לקבוע כי הבניין נשוא ערעור זה איננו משמש למגורים ומשום כך חל עליו סעיף 1.3.1(ט) הקובע כדלקמן: "שטח חצר בבניין שאינו משמש למגורים שעיקר שימושו עם המבנה בשימושים כגון: חניה, אחסנה, מלאכה וכיוב', פרט לשטח המשמש כגינה, יחוייב כולו, אלא אם נקבע אחרת בהחלטה זו". 16. עיון בסעיפי המשנה של סעיף 1.3.1 לצו הארנונה, לרבות אלה שצוטטו לעיל, מעיד כי הם מתייחסים, בין היתר, לאפשרויות שונות של מגורים. נושא המגורים אף מודגש באופן מקורי בצו הארנונה, היינו, הכוונה היתה להדגיש את ההבדלים בין סעיפי המשנה, המתייחסים לאפשרויות המגורים השונות. כך מתייחס סעיף 1.3.1(ד) לבניין המשמש למגורים, והוא פוטר מתשלום את שטח החניה. כך מתייחס סעיף 1.3.1(ז) לבניין שרובו משמש למגורים וקובע חיובים המתאימים לבניין מסוג זה. כך מתייחס סעיף 1.3.1(ח) לבניין שרובו אינו משמש למגורים, והוא קובע חיובים המתאימים לאפשרות זו. כך גם מתייחס סעיף 1.3.1(ט) לבניין שאינו משמש כלל למגורים, היינו, מדובר בבניין עסקים אשר בו יחוייב שטח החניה. אבחנה זו לעניין המגורים מודגשת, כאמור, בצו המקורי והיא גם הגיונית וסבירה. אי לכך יש לחייב את שטח החניה בהתאם לסעיף 1.3.1(ט) לצו הארנונה. 17. בהחלטת ועדת הערר נפסק כי מהביקורות והצילומים אשר נעשו בשטח עולה כי שטח החניה משמש בפועל לחניית מכוניות. לא מצאתי בטיעוני המערער, ככל שניסה לעשות זאת, כדי לקבוע אחרת ולהתערב בממצאיה העובדתיים של ועדת הערר. ועדת הערר הורתה למשיב לערוך ביקורות פתע, כפי שימצא לנכון, ובהתאם לראיות שהובאו בפניה קבעה, כאמור, כי שטח החניה משמש בפועל לחניית מכוניות. אי לכך ניתן לקבוע כי שטח החניה משמש לחניית מכוניות. 18. מסעיף 12 לערעור עולה כי, לעמדת המערער, אם מתבצעת חניה בשטח החניה, זו היא חניה אקראית של צדדים שלישיים לא ידועים, ומשום כך אין לחייב את בעלי הבניין בתשלום ארנונה. מאחר וועדת הערר קבעה כי השטח משמש "כנראה" את בעלי הבניין ו/או שוכרים המשתמשים בנכסים ו/או המבקרים הבאים אליהם, כי אז, לטענת המערער, לא קבעה הועדה, בוודאות, מיהו המשתמש בשטח החניה, ומשום כך אין מקום לחייב את הבעלים ובכללם המערער. בפועל, כך טוען המערער בסעיף 15 לערעורו, לא עשה הוא ו/או איש מטעמו כל שימוש בשטח. 19. גם דין טענה זו להידחות. צודק המשיב הטוען, בסעיפים 23-29 לסיכומיו, כי נטל ההוכחה מוטל על המערער. אם רצה המערער להוכיח כי קיימת זיקה קרובה לשטח החניה לאחרים, היה עליו לעשות כן בפני ועדת הערר. גם אם רשאי המשיב לערוך מעת לעת ביקורות במקום, אין בכך כדי להעביר את נטל ההוכחה מהמערער למשיב. שטח החניה הוא צמוד לבניין, הוא איננו שטח מעבר ואיננו שטח קרקע פרוץ לכלל הציבור, אלא רחבה הצמודה באופן בלעדי לחלקו האחורי של בניין עסקים, באופן הנסתר מהרחוב. אי לכך, ובהעדר הוכחה כי לצד שלישי קיימת זיקה הקרובה ביותר לשטח החניה, צדקה ועדת הערר אשר הטילה את החבות על בעלי הבניין באופן יחסי לחלקם בבניין. 20. אשר על כן הערעור נדחה. 21. המערער ישלם למשיב הוצאות בסך 20,000 ₪ + מע"מ. 22. המזכירות תשלח העתק מפסק-דין זה לצדדים. ניתן היום ג' באייר, תשס"ט (27 באפריל 2009) בהעדר הצדדים. גדות שרה, שופטת ארנונה