מעת לעת פנה התובע לנתבעת וביקש היתר לעסוק בעיסוקו הנוסף כשופט כדורגל והיתר זה ניתן לו. בפני כב' השופטת יעל אנגלברג שהםנציג עובדים - חיים בר נציג מעבידים - משה עזרא התובע שלמה בניטהע"י ב"כ עוה"ד גורג'י עמיר נגד הנתבעים 1. חברת נמל אשדוד בע"מ2. כהן עובדיה, סמנכ"ל חברת נמל אשדוד בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד יעקב מלישקביץ' פסק דין פסק דין זה עניינו תביעה לביטול החלטת הנתבעים המבטלת את ההיתר שניתן לתובע לעסוק בעיסוק נוסף. רקע עובדתי 1. הנתבעת 1, חברת נמל אשדוד בע"מ (להלן - "הנתבעת"), הוקמה מכח חוק רשות הספנות והנמלים התשס"ד-2004, והיא המפעילה את נמל אשדוד (להלן - "הנמל"). הנתבעת הינה חברה ממשלתית וכפופה לפיקוחם ולהנחיותיהם של הממונה על השכר במשרד האוצר ושל רשות החברות הממשלתיות. הנתבע 2, מר עובדיה כהן משמש כסמנכ"ל למינהל ומשאבי אנוש בנתבעת (להלן - "מר כהן"). 2. התובע עובד אצל הנתבעת מיום 11.5.03 ועד היום. מאז חודש מאי 2009 משמש התובע בתפקיד ממלא מקום מנהל העבודה במחלקת מתקני התפזורת שבנמל, המשויכת לסקטור התפעול בנמל. 3. סעיף 14 להסכם העבודה הבסיסי משנת 1966, החל על עובדי רשות הנמלים ועובדי הנמל בכללם, קובע - "14. עובד הרשות המועסק במשרה מלאה אינו רשאי לעסוק תמורת שכר, בשום עסק או עבודה מחוץ לרשות, אלא אם הורשה לכך על ידי מנהל הנמל/ר' יחידה. איסור זה חל גם על עובד בחופשה מכל סוג, למעט חופשה ללא תשלום וכן על עובד אשר הושעה מתפקידו בהתאם לאמור בהסכם זה. עובד אינו רשאי לעסוק בעבודה נוספת או עסק אף ללא שכר, אם יש בכך משום התנגשות אינטרסים עם תפקידו או עם עבודתו ברשות." 4. במקביל קיים אצל הנתבעת נוהל "עיסוק נוסף מחוץ לחברה" המסדיר את הכללים הנוגעים לאיסור עבודה בעיסוק נוסף, לאפשרות לקבלת היתר לעסוק בעיסוק נוסף, לתנאים ולסייגים לעיסוק נוסף במסגרת ההיתר, לביטול ההיתר ועוד (נספח ב' לכתב ההגנה). 5. נוסף על עבודתו בנמל, משמש התובע מזה כ-17 שנה כעוזר שופט בכיר בליגת העל בכדורגל וכשופט בינלאומי בענף זה, וכן משמש כמאמן כושר גופני. 6. מעת לעת פנה התובע לנתבעת וביקש היתר לעסוק בעיסוקו הנוסף כשופט כדורגל והיתר זה ניתן לו. בקשתו האחרונה של התובע לחידוש ההיתר הוגשה ביום 17.3.10, ונכתב בה כי ההיתר הוא לצורך עיסוקו כ"שופט כדורגל ומאמן כושר גופני". 7. בהצהרת התובע שנחתמה ביום 17.3.10 והיוותה תנאי למתן ההיתר, נאמר בהאי לישנא - "1. העיסוק הנוסף (כמפורט בטופס הבקשה לעיל), אינו קשור באופן כלשהו, במישרין או בעקיפין, לתפקידי בחברה. 2. העיסוק הנוסף לא יפגע ביכולתי לבצע את תפקידי בחברה או יפגע באיכות עבודתי. 3. לא יהיה בעיסוק הנוסף משום חשש לניגוד עניינים עם תפקידי בחברה עבירה על דין כלשהו. במקרה של ספק אביא העניין להכרעת סמנכ"ל מנהל ומ"א והיועץ המשפטי של החברה ואני מתחייב לפעול על פי החלטתם. 4. העיסוק הנוסף כולו יתבצע לאחר שעות העבודה התקניות שלי כעובד/ת. 5. ידוע לי כי חל איסור להשתמש לשם ביצוע העיסוק הנוסף בציוד, רכוש או שירות שהועמד לרשותי כעובד חברה לצורך מילוי תפקידי. 6. הנני מתחייב/ת שלא אתקשר עם מעסיקי בעיסוק הנוסף לתקופה העולה על תוקף ההיתר שניתן לי ולא אקבל אצלו מעמד של 'עובד קבוע'. 7. ידוע לי כי ההיתר הינו בתוקף בין התאריכים הנקובים באישור בלבד, כל עוד הנני ממשיך/ה לכהן בתפקידי הנוכחי. כל שינוי בתפקידי, בהיקף משרתי או במתכונת העיסוק הנוסף מחייב הגשת בקשה להיתר חדש." (נספח ג' לכתב ההגנה). 8. ביום 17.3.10 ניתן לתובע היתר כמבוקש, וזאת בהמלצת הממונה הישיר שלו, מר דוד בן גיגי, רמ"ח תפזורת ונוזלים, ובאישורו של מר כהן (להלן - "ההיתר"). היקף העבודה שעליו הצהיר התובע עמד על 5 שעות שבועיות. 9. כעבור זמן מה ממתן ההיתר, במסגרת עיסוקו הנוסף של התובע כמאמן כושר גופני, נתגלע סכסוך על רקע אישי בינו לבין אחד מעובדי הנתבעת המשמש בתפקיד בכיר (להלן - "העובד הבכיר"). העובד הבכיר אחראי על סידור העבודה של כל העובדים בסקטור התפעול בנמל ושל מנהלי העבודה, ומשמש כחבר ועד מנהלי העבודה שהתובע נמנה עליהם. אין חולק כי מדובר בעובד בעל מהלכים רבים בנמל. 10. בחודש מאי 2010, בעקבות הסכסוך האישי שפרץ ביניהם, הגיש התובע בבית המשפט השלום באשדוד תביעה כנגד העובד הבכיר לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן - "חוק איסור לשון הרע"). 11. אין חולק כי בעקבות הסכסוך האמור נוצרו חיכוכים בין עובדים בנתבעת לבין התובע. 12. ביום 12.5.10 קיבל התובע הודעה בחתימת מר כהן, שלפיה נשלל ממנו ההיתר - "בהמשך לשיחתנו במשרדי, הנני מפסיק את ההיתר שניתן לך... בנסיבות שנוצרו לאחרונה ושאת פרטיהם הינך מכיר וההשלכות שלהן על יחסי העבודה בסקטור תפעול וציוד מכאני, הנני מפסיק לעת זו ועד להודעה חדשה את העבודה הפרטית. אגב, בהצהרתך מחודש מרץ האחרון כתבת שאתה מועסק רק 5 שעות בשבוע בתפקיד שופט כדורגל + מאמן כושר גופני. מפרטים שהגיעו אלי מהמקומות בהן הועסקת עולה שבפועל אתה מועסק (עובד) שם בהיקף נרחב יותר!!! אנא הקפד על ביצוע הנחייתי זו." (נספח 4 לכתב התביעה; ההדגשה במקור; להלן - "ההחלטה"). ממועד קבלת ההחלטה - מושא פסק דין זה - אין התובע עוסק עוד בעבודתו הפרטית. 13. כעבור כשבעה חודשים, ביום 2.12.10, הגיש התובע בקשה לסעד זמני ותביעה למתן צו עשה קבוע לביטול ההחלטה. כתב תשובה הוגש ביום 8.12.10 והדיון נקבע ליום 9.12.10. בהסכמת הצדדים אוחד הדיון בסעד הזמני עם התביעה העיקרית, כתב התגובה הפך לכתב הגנה ותצהירי הצדדים שימשו כעדויותיהם הראשיות. חקירות הצדדים וסיכום טענותיהם נשמעו בו ביום. טענות הצדדים 14. לטענת התובע, בעקבות הסכסוך שפרץ בינו לבין העובד הבכיר, רצו ראשי הוועד לעזור לעובד הבכיר המקורב אליהם, והשפיעו על הנהלת הנתבעת לקבל את ההחלטה. לדבריו, ההחלטה היא החלטה כוחנית, שנתקבלה בניגוד לכלל המשפט הציבורי וכללי הצדק הטבעי, והיא נובעת מכך שהוא - "הצד החלש" - העז לנקוט הליך משפטי כנגד העובד הבכיר, שהוא בעל קשרים עם הגורמים המשפיעים בנמל, ובראשם ראשי וַעד התפעול. התובע טוען כי ההנהלה באמצעות מר כהן, קיבלה את ההחלטה בעקבות לחצים שהופעלו עליה מצד וַעד התפעול, מתוך שיקולים לא ענייניים ומניעים זרים - כניעה ללחצי הוועדים בנמל. במהלך הדיון הצהיר התובע כי הוא נכון לוותר על ההיתר לעסוק באימון כושר אישי ובלבד שיותר לו לשוב ולעסוק כשופט כדורגל. כן ציין התובע כי הוא משמש כשופט כדורגל מזה כ-17 שנה, כי הגיע למעמד בכיר בעבודה קשה ומאומצת, וכי ההחלטה גורמת לו נזק כבד, בו בזמן שביטול ההחלטה ומתן היתר מחודש לעיסוק כשופט כדורגל בלבד לא יגרום לנתבעת כל נזק. 15. לטענת הנתבעים, אין כל בסיס לתביעה האישית כנגד מר כהן, שכן כל הפעולות נעשו בכובעו כסמנכ"ל הנתבעת ובמסגרת תפקידו זה, ועל כן יש לסלק על הסף את התביעה נגדו. לגופו של עניין טוענים הנתבעים, כי ההחלטה מבוססת על שיקולים ראויים וסבירים, וודאי שלא ניתן לומר שהיא חסרת סבירות באופן קיצוני כזה שיש בו כדי להצדיק את התערבות בית הדין. לדבריהם, עבודתו הנוספת של התובע גרמה למתיחות בינו לבין העובד הבכיר וזו יצרה תסיסה בנמל, שפגעה בעבודה השוטפת; ההחלטה היא החלטה ניהולית שנועדה לטפל ביחסי העבודה המעורערים במחלקת התפזורת ובמחלקות האחרות בנמל; לא נשקלו בעניינו של התובע שיקולים זרים; שמירה על תקינות יחסי העבודה בנמל היא שיקול עיקרי וסביר במערכת השיקולים של הנהלת הנמל; ובענייננו הסכסוך בין התובע לבין העובד הבכיר שנגרם בשל עיסוקו הנוסף של הראשון, יש בו כדי להשפיע על יחסי העבודה בנמל וכפועל יוצא מכך על השירות שהנתבעת נותנת ללקוחותיה. טענות נוספות בפי הנתבעים הן כי התובע לא בא לבית הדין בידיים נקיות בכך שלא גילה כי להחלטה קדם שימוע, וכי כפי שעולה מעדותו בבית הדין, הפר התובע את ההיתר לאורך זמן בכך שהיקף עיסוקו בעבודתו הנוספת עלה על 5 השעות השבועיות שעליהן הצהיר, וגם עובדה זו יש לקחת בחשבון. המסגרת הנורמטיבית 16. האיסור המוחלט המוטל על עובד לעסוק בעיסוק נוסף וכן ההגבלות המוטלות על אפשרותו זו, הם בבחינת הגבלה מוכרת ומקובלת במשפט העבודה, הן במגזר הפרטי הן במגזר הציבורי. בפרשת פרט הסביר בית הדין הארצי את תכלית ההגבלה בכך - "מהותה של ההגבלה הסטטוטורית על 'עבודה פרטית' נוספת, הוסברה ב-עש"מ 80/4 מאיר שנון נ' עירית תל-אביב-יפו, פ"ד לד(4) 298, 301, בכך שהמחוקק 'ביקש למנוע לא רק ניגוד אינטרסים מהותי, אלא גם תחרות אינטרסים, היינו מצב בו מוסר העובד מירב תשומת הלב והמסירות לעיסוק אחר, הדורש לפי מהותו וטיבו זמן ומאמץ, במקום לשקוד על התפקיד עבורו הוא מקבל שכר מלא מקופת הציבור... במציאות כגון זו מוכרח העובד להיקלע להתנגשות של נאמנויות וזאת לאו דווקא עקב אינטרסים מנוגדים כפשוטו, אלא בשל הצורך להכריע מעת לעת בשאלה למה יקדיש את זמנו ואת מחשבתו'." (דב"ע נו/3-182 המרכז הרפואי שערי צדק - ד"ר אורלי פרט, ניתן ביום 24.10.96 (להלן - "פרשת פרט"), בסעיף 22 לפסק הדין; וראה גם דב"ע נב/130-3 קונסטנטינובסקי - "מקורות" חברת מים בע"מ, פד"ע כד 360, 364-365). גם בפסיקת בית המשפט העליון הוכרה הלגיטימיות של נהלים המגבילים את אפשרות העובד לעסוק בעבודה פרטית: "... האיסור על עבודה פרטית בלא היתר מגשים אינטרסים לגיטימיים של המעביד הן בשירות המדינה והן בסקטור הפרטי. בראש ובראשונה האיסור נועד למנוע היווצרות מצב של ניגוד עניינים בין עבודתו הראשית של העובד לבין העבודה הנוספת שבה הוא מעוניין לעסוק, בייחוד כאשר מדובר בעובד השירות הציבורי, האמור לשמש כנאמן של הציבור. מעבר לכך, האיסור נועד לממש את ציפייתו הסבירה של המעביד כי העובד יקדיש את תשומת-לבו לעבודה שבעבורה הוא מקבל משכורת מלאה, בלי שיוסח או יופרע בשל מחויבויותיו למקום עבודה אחר..." (עש"מ 5205/01 שמעון פרנס נ' רשות השידור, פ"ד נו(2) 9, 18). כן נקבע כי הגבלת עובד בביצוע עבודה פרטית (שמחוץ למסגרת עבודתו העיקרית) עשויה להיות מבוססת על מקורות משפטיים שונים, כגון הוראות הסכמיות והוראה בת תוקף של מעביד וכן ניתן לראותה כתנאי מכללא בחוזה העבודה (פרשת פרט, בסעיף 21 לפסק הדין). 17. דומה כי אין חולק שלעובד אין זכות קנויה לעסוק בעיסוק נוסף, שהיתר לעיסוק שכזה כפוף למגבלות שהטיל המעביד, ושמתן ההיתר נתון לשיקול דעתו של המעביד במסגרת הפררוגטיבה הניהולית. במקביל, אין גם חולק כי שיקול דעתו זה של המעביד צריך שיופעל בסבירות, במידתיות, ובהגינות, במיוחד שעה שמדובר במעביד ציבורי או דו מהותי הכפוף לכללי המשפט המינהלי. עוד יש לזכור כי החלטה המתקבלת על ידי מעביד והמצויה בגדר הפררוגטיבה הניהולית שלו - נתונה לביקורת בית הדין, הבוחן, בין היתר, אם היו שיקולי המעביד בקבלת ההחלטה סבירים, ואם ההחלטה נתקבלה ממניעים ענייניים, בהגינות ובתום לב, ואם יש בהחלטה משום פגיעה בכללי הצדק הטבעי. במסגרת בחינה זו אין בית הדין שם את שיקול דעתו תחת שיקול דעתו של המעביד. 18. יושם אל לב כי בענייננו אין מדובר במצב שבו עותר בעל דין בבקשה למתן צו עשה המחייב את המעביד ליתן לו היתר לעיסוק נוסף, שאז המשימה המוטלת על בית הדין היא לאזן בין האינטרסים המתנגשים - כגון זכותו החוקתית של העובד לחופש עיסוק אל מול זכותו של המעביד למנוע ניגוד עניינים ותחרות בין עבודתו של העובד ברשותה לבין עבודתו בעיסוק נוסף. בעניין דנן מדובר על עתירה כנגד החלטת הנתבעים לשלול את ההיתר שניתן לתובע זה מכבר, ועל כן עיקר מלאכתו של בית הדין היא לבחון את ההחלטה על פי עילות ההתערבות של המשפט המינהלי - תום לב, הגינות, מידתיות, סבירות, שיקולים עניינים וכיו"ב. בבחינת סבירות ההחלטה עשוי בית הדין להידרש לעריכת איזון בין הערכים המתנגשים (עע"מ 4501/09 מדינת ישראל נ' תמימי עמאר, ניתן ביום 16.3.10; להלן - "פרשת תמימי"). ולא רק משימתו של בית הדין שונה בכל אחד מהעניינים הללו - מתן היתר, חידושו או ביטולו - אלא שגם מלאכתו של הגורם המחליט בכל אחד מאלה אינה זהה. בבוא רשות ציבורית לבטל היתר, עליה לעמוד בדרישות גבוהות יותר מאשר במצב שבו היה עליה להחליט על מתן היתר לכתחילה או על אי חידושו וכלשון בית המשפט העליון - "נראה כי הדרישות מהרשות המוסמכת בבואה לבטל היתר גבוהות מן הדרישות כאשר מדובר באי חידוש היתר, ואלה גבוהות יותר מן הדרישות בעת שהרשות המנהלית באה ליתן היתר בפעם הראשונה." (פרשת תמימי, בסעיף 33 לפסק הדין). ה כ ר ע ה סילוק על הסף 19. ראשית, יש לדון בטענת הנתבעים שלפיה יש לסלק על הסף את התביעה נגד מר כהן. בדיון בפנינו עמד התובע על תביעתו זו, שכן לדבריו, אחראי מר כהן להחלטה באופן אישי. 20. לא מצאנו בסיס לתביעה אישית זו. אין חולק כי מר כהן הוא שקיבל את ההחלטה, אלא שבעשותו כן פעל מר כהן כאורגן של הנתבעת, ולא שוכנענו כי קיימת עילה מיוחדת לחיובו באופן אישי. יודגש, כי אף התובע עצמו אינו טוען כי מר כהן התנכל לו באופן אישי וכל טענתו היא שהשיקולים שנשקלו בעניינו היו שיקולים זרים, בכך שמר כהן נכנע לעמדת הוועדים, בניגוד לדין. לאור האמור, משלא מצאנו כל עילה לחיוב אישי של מר כהן, דין התביעה כנגדו - להידחות. כשרות ההחלטה 21. הנתבעת טוענת כי ההחלטה נתקבלה בתום לב, משיקולים עניינים ובהסכמת נציגות העובדים, ומשכך, לא נפל בה פגם. 22. ייאמר כבר עתה כי לא כך התרשמנו. אכן, מהבחינה הפרוצדוראלית לא נפל פגם בהליך שאותו נקטה הנתבעת לביטול ההיתר, ואכן מתן ההיתר כמו גם ביטולו, מצויים במסגרת הפררוגטיבה הניהולית של הנתבעת. אלא ש - "הפררוגטיבה הניהולית אינה מילת קסם המעניקה למעסיק כוחות בלתי מוגבלים המשוחררים מביקורת. הפררוגטיבה הניהולית הוא כוח אשר יש להפעילו בתום לב, בשום שכל, באיזון ותוך בחינת עניינו של העובד העלול להיפגע מן המהלך הנעשה מכוח אותה פררוגטיבה." (ע"ע (ארצי) 281/07 רשות הדואר - שמואל קלפנר, ניתן ביום 9.4.08, בסעיף 47 לפסק הדין). וכן קבע בית הדין הארצי - "לפררוגטיבה הניהולית ... ישנן הגבלות. הגבלות אלו מאפשרות לבית הדין להעביר את החלטות הנהלת הרשות תחת מבחן הביקורת השיפוטית, ולהתערב בהן כאשר נדרש הדבר על מנת לאזן בין זכויות ההנהלה מכוח הפררוגטיבה הניהולית הנתונה לה, לבין זכויותיו של העובד... על ההנהלה מוטלת החובה לפעול בתום לב, ומתוך שיקולים ענייניים, בעת קבלת החלטות הנוגעות לניהול הגוף עליו היא מופקדת. כך, מוטלת על ההנהלה החובה לקבל את החלטותיה מתוך התחשבות בעובד, ברצונותיו, שאיפותיו וכישוריו..." (ע"ע (ארצי) 674/05 ויזנר - מדינת ישראל, רשות השידור, ניתן ביום 28.3.07, בפסקה 3 לפסק דינו של הנשיא אדלר; ההדגשה שלי - י.א.ש.). בעניין שלפנינו התרשמנו, כי בבסיס ההחלטה עמדו שיקולים זרים וכי המניע העיקרי לקבלתה נבע ממאבק בין שני עובדי הנתבעת בעניין אישי שכלל אינו נוגע ליחסי העבודה בנמל. 23. מטענות שני הצדדים כאחד, כמו גם מעדויותיהם, עולה כי כנגד התובע נטען כי פגע בעובד הבכיר שלכל הדעות השפעתו בנמל רבה, וזאת בעניינים אישיים שאינם נוגעים לעבודה בנמל כלל ועיקר. 24. מעדותו של מר כהן עולה כי הסכסוך בין התובע לבין העובד הבכיר גרם לתסיסה ואי שקט בקרב עובדי הנמל ולפגיעה בעבודה (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 9.12.10, שורה 27 - עמ' 5 שורה 7). לטענתו, ההחלטה נתקבלה על מנת להרגיע את הרוחות בנמל. אולם, מעדותו של מר כהן ניתן היה להבין, אם כי הדברים לא נאמרו מפורשות בעדותו - כי ההחלטה לביטול ההיתר נתקבלה על פי דרישת הוועדים הגדולים ועל מנת לרצות את העובד הבכיר. 25. אף אם מצוקתה של הנהלת הנתבעת כפי שהובעה בפנינו - כי אם לא יבוטל ההיתר שניתן לתובע, עלולים הוועדים הגדולים בנמל לפגוע בהתנהלות העבודה השוטפת בנמל - מצוקה אמיתית היא, לא מצאנו כל הצדקה לקבלת ההחלטה. מתן אפשרות לעובד יחיד או לוועד עובדים לנהל את העבודה או להשביתה כרצונם, בשל מאבקים אישיים בין העובדים, אינה מעידה על ניהול תקין, אלא להיפך, על ניהול בדרך של כניעה לסחטנות ולתכתיבים של העובדים בעניינים שאינם קשורים לעבודה אף בעקיפין. בית הדין מודע לקשיים הקיימים במערכת יחסי העבודה המורכבת בנמל. בית הדין מודע גם למצוקת הנהלת הנמל המבקשת לנהל את העבודה תוך גרימת זעזועים מעטים ככל האפשר, אלא שאין קשיים אלה יכולים לבוא על חשבונו של עובד בודד אשר יש לו סכסוך אישי עם עובד אחר המשמש בתפקיד בכיר ממנו בנמל. התנהלות כזו הינה בבחינת "כל דאלים גבר". דווקא על רקע מערכת יחסי העבודה המורכבת בנמל חשוב כי הנהלת הנתבעת תדע להציב גבולות ברורים בין עניינים אישיים לבין ענייני עבודה. אל לה לאפשר הבאתם של סכסוכים אישיים אל תוך העבודה בנמל, לאפשר "חיסולי חשבונות" פרטיים במסגרת העבודה ולשמש כלי שרת בידי הוועדים או עובד בכיר. להיפך, הנהלת הנתבעת היא זו שצריכה לעמוד בפרץ ולחסום את עירובם של עניינים אישים בענייני העבודה, וזאת לטובת הנמל והעובדים כאחד. 26. ועוד. מר כהן אמנם העיד כי אין זה מתפקידו לגשר בין הצדדים (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 15-18), ואם אמנם כך, היה עליו (בשם הנתבעת) להימנע מהתערבות בסכסוך בכלל ומקבלת ההחלטה בפרט. קבלת ההחלטה לשלול את ההיתר של התובע היא התערבות דה פקטו בסכסוך האישי, גם אם מטרתה של הנתבעת היתה להרגיע את הרוחות בנמל. 27. הנתבעים טוענים כי הגיעו "למסקנה כי המשך עיסוקו של [התובע] בעבודה הפרטית יוצר תסיסה במקום העבודה, מעכיר את יחסי העבודה ואינו מאפשר את תפקודו של [התובע] כנדרש, בצוותא עם העובדים עימו והכפופים לו." (סעיף 41 לתגובה לבקשה). אלא שמהראיות עולה כי לא עיסוקו של התובע בעיסוק הפרטי הוא לכשעצמו גרם לתסיסה, כי אם הסכסוך שנתגלע בין הצדדים ולא הובהר בפנינו באיזה אופן יש בשלילת ההיתר כדי לסייע בישוב חילוקי הדעות בנמל. יתר על כן, מר כהן אישר בעדותו בפנינו, כי גם לאחר קבלת ההחלטה לא חל שיפור ביחסי העבודה בנמל (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 30 - עמ' 5 שורה 3). הדבר מצביע על העדר הלימה בין תכלית ההחלטה - להרגיע את הרוחות בנמל - לבין האמצעי שננקט למימוש תכלית זו ומכאן - על חוסר מידתיות בהחלטה. מדבריו אף עולה כי אין קשר בין יחסי העבודה העכורים בנמל לבין ההיתר שניתן לתובע. הפרת תנאי ההיתר 28. אשר לטענת הנתבעים שלפיה הפר התובע את תנאי ההיתר בכך שחרג מהיקף השעות שעליו הצהיר, תוך הסתמכותה על עדותו בעניין זה - איננו סבורים כי מעדות התובע ניתן ללמוד את שמבקשת הנתבעת ללמוד. הנתבעת כללה בחישוביה את זמני הנסיעה של התובע למשחקי הכדורגל שבהם שפט, אלא שנסיעות אלה נעשות על חשבון זמנו הפרטי של התובע, ואין לכלול אותן בסך חמש השעות העבודה שעליהן הצהיר התובע ואשר כללו הן את משחקי הכדורגל הן את אימוני הכושר הגופני. מעדותו של התובע עולה גם כי מרבית המשחקים שבהן הוא שופט מתקיימים בשבתות (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 29-30), וגם מכאן עולה שאין בזמן הנסיעות כדי לפגוע בעבודתו אצל הנתבעת. מכאן, כי לא מצאנו שהתובע הפר את תנאי ההיתר ולא מצאנו כי התובע פעל בניגוד להצהרתו שהיוותה תנאי למתן ההיתר. על כל אלה נוסיף שהתובע הצהיר בפנינו כי בכוונתו לוותר על אימוני כושר אישי וכל בקשתו הינה להיתר להמשיך ולשמש כשופט כדורגל בלבד. 29. מהחלטת הנתבעת עולה עוד כי השיקול העיקרי לביטול ההיתר הינו כדבריה בשל - "[ה]נסיבות שנוצרו לאחרונה ושאת פרטיהם הינך מכיר וההשלכות שלהן על יחסי העבודה בסקטור תפעול וציוד מכאני...". ואילו ההתייחסות להפרה לכאורה של תנאי ההיתר מובאת רק בדרך אגב - "אגב (ההדגשה שלי - י.א.ש.), בהצהרתך מחודש מרץ האחרון כתבת שאתה מועסק רק 5 שעות בשבוע בתפקיד שופט כדורגל + מאמן כושר גופני. מפרטים שהגיעו אלי מהמקומות בהן הועסקת עולה שבפועל אתה מועסק (עובד) שם בהיקף נרחב יותר!!! (ההדגשה במקור - י.א.ש.)" (נספח 4 לכתב התביעה). כאמור, לא מצאנו כי התובע הפר את תנאי ההיתר מבחינת היקף השעות שבהן עסק בעבודתו הפרטית, ואיננו סבורים כי גם הנתבעת סברה כי עניין זה כשלעצמו מצדיק את שלילת ההיתר, אלא שבחרה להוסיף נימוק זה בשולי הדברים על מנת לשוות להחלטתה בסיס מוצק לכאורה. משכך, ומשאין חולק כי לעיסוקו הנוסף של התובע כשופט כדורגל אין כל נגיעה לעובדיה האחרים של הנתבעת, וכי מקור המחלוקת עם העובד הבכיר אינו בעבודת שיפוט הכדורגל אלא באימוני הכושר שבהם התחייב להפסיק לעסוק, ועל רקע כל האמור לעיל - מצאנו כי ההחלטה אינה סבירה באופן קיצוני, אינה מידתית ונתקבלה משיקולים זרים, ומשכך, רשאי בית הדין - ואף חייב - להתערב בה ולבטלה. 30. עוד נוסיף כי טענת הנתבעת, שלפיה ניתנה הסכמת נציגות העובדים להחלטת ההנהלה, בבחינת לעג לרש היא, שכן כעולה מהדברים, ההחלטה נתקבלה לדרישת ועד העובדים על מנת לרצות את העובד הבכיר בתקווה שבעקבות זאת "יירגע" וישפיע על יתר העובדים לשוב לעבודה סדירה. הסתמכות הנהלת הנתבעת על הסכמת הוועד במקרה כזה ממחישה את השימוש בכוחו של פרט בוועד עובדים באופן הפסול ביותר. התנהלות כזו אין ליתן לה כל תוקף. טענת השיהוי ומאזן הנוחות 31. בנוגע לטענת השיהוי - בקשת התובע הוגשה כשבעה חודשים לאחר ביטול ההיתר, והנתבעת טענה כי רק בשל כך יש לדחותה על הסף. אלא שמשאוחד הדיון בבקשה לסעד זמני עם התביעה לסעד עיקרי, אין ליתן לעניין השיהוי משקל מכריע ויש מקום לבחון את התביעה לגופה. 32. באשר למאזן הנוחות - מחד, ביטול ההיתר יביא לכך שכל ההשקעה שהשקיע התובע בעיסוקו במשך 17 שנה כשופט כדורגל, תרד לטמיון שכן לדבריו, היה ולא יחזור לשמש כשופט בעתיד הקרוב, יוסר שמו מרשימת השופטים (ועל חשיבותו של עיסוק זה עבור התובע ראה דבריו בעמ' 4 לפרוטוקול, שורות 1-5). מאידך, כעולה מעדותו של מר כהן, ההחלטה על ביטול ההיתר לא הביאה לכל שינוי ביחסי העבודה בנמל והרווח שהנתבעת עצמה ביקשה להפיק מביטול ההיתר, לא התממש. מכאן, שגם בבחינת מאזן הנוחות, נוטה הכף לטובתו של התובע. אחרית דבר 33. לאור כל האמור, אין מקום להותיר את ההחלטה על כנה, ודין התביעה לביטולה - להתקבל. התביעה האישית כנגד מר כהן - נדחית. עם זאת רשמנו לפנינו את התחייבות התובע שלא לעסוק כמדריך כושר גופני. הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך של 10,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן, יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום מלא בפועל. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום. ניתן היום, י"ב בטבת תשע"א, 19 בדצמבר 2010, בהעדר הצדדים. נציג עובדים-חיים בר יעל אנגלברג שהםשופטת נציג מעבידים- משה עזרא כדורגלדיני ספורט