השופט יגאל פליטמן בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופטת אפרת לקסר ונציגי הציבור מר אברהם פריאל ומר יוסי שוסטק; בש"א 6081/09, בתיק עיקרי עב' 1629/08) בו התקבלה בקשת המשיבה (להלן- המדינה) לדחיית תביעת המערער על הסף, מחמת התיישנותה. ההליכים הקודמים ופסק הדין האזורי המערער הגיש תביעה לבית הדין האזורי (עב' 31993/96) ובה טען כי במסגרת עבודתו במשטרת ישראל, לא ניתנה לו הזכות לעבוד יום עבודה מקוצר, ובכך הפרה המדינה כלפיו את הוראות סעיף 4 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988 (להלן- חוק שוויון ההזדמנויות). במסגרת ההליך שנוהל בתביעה זו בבית הדין האזורי, הגיעו הצדדים לכלל הסכמה שכללה, בין היתר, הסכמה לפיצול סעדיו של המערער, כך שהתביעה תהפוך לתביעה למתן סעד הצהרתי, שרק במידה שתתקבל, יוכל המערער לתבוע בתביעה נפרדת את הסעד הכספי הנגזר ממנה. להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה. בפסק דינו מיום 25.11.1999 קיבל בית הדין האזורי את תביעת המערער. המדינה ערערה על פסק הדין האזורי, וערעורה נדחה על ידי בית הדין הארצי בפסק דין שניתן ביום 13.8.2002 (ע"ע 1039/00). המערער הגיש לבית הדין האזורי תביעה לפיצוי כספי, בעקבות פסק הדין ההצהרתי שניתן, ביום 10.1.2008, כלומר - כחמש שנים וחצי לאחר מתן פסק הדין בערעור. המדינה הגישה בקשה למחיקת התביעה על הסף, משלא כומתה כנדרש. בעקבות החלטת בית הדין האזורי בבקשה זו, הגיש המערער כתב תביעה מתוקן. לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן, ביקשה המדינה את דחיית התביעה על הסף, מחמת התיישנותה. בית הדין האזורי קיבל את בקשת המדינה, וקבע כי אמנם הסכמת הצדדים על פיצול הסעדים היה בה כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות לגבי התביעה הכספית, לתקופה שמיום הגשת התביעה הראשונה ועד מועד פסק הדין הארצי בערעור, ביום 13.8.2002. עם זאת, משגם תביעתו השניה של המערער עילתה בחוק שוויון ההזדמנויות, יש לפעול בהתאם לתקופת ההתיישנות המקוצרת הקבועה בו, בהתאם לסעיף 14, למשך שלוש שנים בלבד. משהמערער הגיש את תביעתו למעלה מחמש שנים לאחר מועד פסק הדין בערעור, הרי שאין מנוס מלקבוע כי תביעתו התיישנה. באשר לטענת המערער לפיה טענת ההתיישנות לא נטענה על ידי המדינה בהזדמנות הראשונה קבע בית הדין, כי בבקשתה של המדינה למחיקה על הסף מחמת היעדר כימוי, צוין כי "אין באמור כדי לגרוע מטענות נוספות של הנתבעת (היא המדינה - י.פ.), לרבות התיישנות התביעה, וקיומו של מעשה בית דין". מיד לאחר שהמערער תיקן את תביעתו, הגישה המדינה את בקשתה לדחייה על הסף מחמת התיישנות. לפיכך קבע בית הדין האזורי, כי אין פסול בהגשת הבקשה במועד בו הוגשה. עוד קבע, כי לא מצא חוסר תום לב בהעלאת טענת ההתיישנות על ידי המדינה, משהמערער לא ציין בתגובתו כל מניעה מלהגיש את תביעתו במועד. כמו כן נדחתה טענת המערער כי מדובר במצב של ביצוע פסק דין, ולפיכך חל בעניינו סעיף 21 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן- חוק ההתיישנות), שכן אין מדובר בביצוע פסק דין אלא בהגשת תביעה חדשה לפיצוי כספי. הערעור בערעור טען המערער, כי בבקשת המדינה למחיקה על הסף בשל היעדר כימוי, לא התבקש בית הדין לדחות את התביעה בשל התיישנות, ומשכך המדינה החמיצה את ההזדמנות הראשונה להעלאת הטענה. עוד טען, כי על תביעתו השניה לא חל סעיף 14 לחוק ההתיישנות, שכן מטרתה של תקופת התיישנות מקוצרת זו היא עידוד עובדים לתבוע את תיקון המצב המפלה במהירות. תכלית זו אינה רלבנטית למצב שבו כבר ניתנה הצהרה על הפרת החובה המוטלת על המדינה מכוח חוק שוויון ההזדמנויות, וכעת הוא מבקש לממשה, מכוח הצהרה זו. לטענת המערער, גם הארכת תקופת ההתיישנות מכוחו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות, העוצר את תקופת ההתיישנות לגבי התקופה שמיום הגשת התביעה עד דחייתה, אינה רלבנטית, שכן סעיף זה אינו עוסק במקרה של פיצול סעדים, כאשר מדובר ב"תביעת המשך" לתביעה הראשונה. לטעמו של המערער, היה על בית הדין להחיל על עניינו את סעיף 21 לחוק ההתיישנות, העוסק במימוש פסק דין. עוד טען המערער, כי העלאת טענת ההתיישנות על ידי המדינה מהווה הפרת ההסכם הדיוני שנערך ביניהם, והפרת חובת תום הלב המוטלת עליה. לבסוף טען המערער, כי המדינה לא עמדה בחובת ההוכחה המוטלת עליה לגבי מועד המצאת פסק הדין בערעור לידיו, להבדיל ממועד מתן פסק הדין. במסגרת ישיבת קדם ערעור שנערכה בתיק זה הגיעו הצדדים לכלל הסכמה, לה ניתן תוקף של החלטה, לפיה הדיון בערעור יתנהל על דרך סיכומים בכתב. בסיכומיה טענה המדינה, כי במקרה של פיצול סעדים, לא תימנה במסגרת תקופת ההתיישנות התקופה שמיום מתן ההחלטה על פיצול הסעדים, ועד יום סיום ההליך הראשון. לפיכך, בעניינו של המערער, צדק בית הדין האזורי כאשר קבע, כי יש למנות את תקופת ההתיישנות החל מיום מתן פסק הדין בערעור, 13.8.2002. לפיכך, ולאור העובדה שממועד זה חלפו למעלה מחמש שנים עד שהמערער הגיש את תביעתו השניה, הרי שתקופת ההתיישנות חלפה. באשר למועד העלאת טענת התתיישנות טענה המדינה, כי בבקשתה למחיקה על הסף לא ביקשה מפורשות דחיה גם מחמת התיישנות, שכן בעילת התביעה לא פורטה. רק בכתב התביעה המתוקן צוין מפורשות כי מדובר בתביעה לפיצוי מכוח חוק שוויון ההזדמנויות, ולפיכך המועד הראשון להעלאת טעת ההתיישנות היה במועד הגשת הבקשה לדחיה על הסף. עוד טענה המדינה, כי ההתיישנות הקבועה בחוק שוויון ההזדמנויות מהווה התיישנות מהותית ולא דיונית, ולפיכך ניתן להעלות טענה זו בכל שלב בהליך הדיון, ואף מיוזמתו של בית הדין. בסיכומיו חזר המערער, בעיקרו של דבר, על טענותיו בערעור והוסיף, כי ההתיישנות המנויה בחוק שוויון ההזדמנויות אינה מהותית אלא דיונית, שכן אין מדובר בהתיישנות הזכות עצמה, אלא רק בהתיישנות הזכות לתבוע, וזאת ניתן ללמוד מלשון סעיף 14 לחוק. עוד הוסיף, כי הוראות הקובעות התיישנות מקוצרת יש לפרש בצמצום, וכך יש לפרש את סעיף 14 לחוק שוויון ההזדמנויות כמתייחס לתביעה הראשונה בלבד, ולא לתביעת המשך שלה. לפיכך טען המערער כי יש לפנות בעניינו להוראות חוק ההתיישנות, שכן פסק הדין הראשון יצר את בעילת התביעה. דיון והכרעה לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו למסקנה, כי דין הערעור להידחות. זאת מטעמיו של בית הדין האזורי בפסק דינו, עליהם נוסיף מספר דברים. במהלך הדיון בבית הדין האזורי בתביעתו הראשונה של המערער, ניתן, כאמור, היתר לפיצול סעדים, בלשון זו: "התובע יהיה רשאי לפצל את סעדיו ולתבוע בתביעה נפרדת סעד כספי, במידה ותביעתו תתקבל". משמעותו של היתר זה היתה, במקרה של המערער, כי בתביעתו הראשונה יינתן סעד הצהרתי בלבד בשאלת הפרת חוק שוויון ההזדמנויות, ורק לאחר שייקבע האם אכן הופרה זכותו של המערער ליום עבודה מקוצר, יהא באפשרותו להגיש תביעה נפרדת לפיצוי כספי מכוח החוק. כלומר, ההחלטה על פיצול הסעדים יצרה, למעשה, פיצול של תביעת המערער לשתי תביעות שונות ונפרדות, הנובעות שתיהן מאותה עילה, והיא הפרת זכותו ליום עבודה מקוצר על ידי המדינה. מטרת פיצול הסעדים היתה ייעול הדיון, כך שלו היתה נדחית תביעתו הראשונה, לא היה כלל צורך בתביעה לפיצוי הכספי. באשר לטענות המערער לעניין זה יובהר, כי פיצול סעדים אין משמעו המשך הדיון בתביעה הראשונה בשאלת הפיצוי, אלא הגשת תביעה חדשה ונפרדת, ככל שהמערער מעוניין בכך, לפיצוי כספי. עוד יובהר, כי התביעה השניה איננה מימוש פסק הדין הראשון שניתן, בו ניתנה הצהרה על הפרת זכותו של המערער בלבד, אלא תביעה נפרדת, הנובעת אף היא מחוק שוויון ההזדמנויות. כאשר הוגשה תביעתו הראשונה של המערער, היה עליה לעמוד בתקופת ההתיישנות המנויה בסעיף 14 לחוק שוויון ההזדמנויות, אשר מכוחו תבע המערער. משניתנה ההחלטה על פיצול הסעדים, הרי שגם התביעה השניה היה עליה לעמוד בתקופת ההתיישנות המקוצרת המנויה בחוק שוויון ההזדמנויות, אולם במקרה זה תימנה תקופת ההתיישנות מיום מתן פסק הדין בערעור, אשר סיים את ההליך הראשון, כלומר, מיום 13.8.2002, ולא מיום היווצרות העילה, שהיא מועד הפרת זכותו על ידי המדינה. זאת, בהתאם להלכה הנוהגת בעניין יישום הוראות חוק ההתיישנות על מקרה של פיצול סעדים, בה נקבע כי "לא תוכל להישמע טענת התיישנות, כאשר בית המשפט התיר את פיצול הסעדים, ותביעת הסעד השני מתעכבת עקב אי-סיומו של הדיון בסעד הראשי'" (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, בעמ' 101; ר"ע 695/85 עיזבון יצחק הדסאי מורטנפלד ז"ל נ' בן יאיר השרון בע"מ; ע"א 615/84 אברהם מרקוביץ- חברה לבנין ולהשקעות בע"מ נ' סתם, וראה גם ע"א 9245/99 ויינברג ואח' נ' אריאן ואח', פ"ד נ"ח(4) 769). לאור האמור, במקרה של המערער, מירוץ ההתיישנות התחדש ביום שבו ניתן פסק הדין בערעור, כאמור, ביום 13.8.2002. ממועד זה ואילך עמדו לרשותו של המערער 12 חודשים להגשת תביעתו לפיצוי כספי מכוח חוק שוויון ההזדמנויות. זאת, בהתאם לסעיף 14 כנוסחו טרם תיקונו ביום 15.7.2009, אשר קבע כי "לא יזדקק בית-הדין לעבודה לתביעה אזרחית בשל הפרת הוראות חוק זה שהוגשה לאחר שחלפו שנים עשר חדשים מיום שנוצרה העילה. ואולם לענין תביעה אזרחית בשל פגיעה כאמור בסעיף 7, תקופת ההתיישנות תהיה שלוש שנים מיום שנוצרה העילה." יצויין, כי לאחר התיקון הועמדה תקופת ההתיישנות מכוחו של חוק זה על שלוש שנים, וכיום קובע סעיף 14 כך: "לא יזדקק בית-הדין לעבודה לתביעה אזרחית בשל הפרת הוראות חוק זה שהוגשה לאחר שחלפו שלוש שנים מיום שנוצרה העילה". המערער הגיש את תביעתו השניה לבית הדין האזורי, כאמור, ביום 10.1.2008. כלומר, כחמש וחצי שנים לאחר מתן פסק הדין בערעור. משכך, אין מנוס בלתי אם לקבוע כי תביעתו השניה של המערער התיישנה. באשר לטענת המערער לפיה טענת ההתיישנות לא הועלתה על ידי המדינה בהזדמנות הראשונה ייאמר, כי אמנם צודק המערער בטענתו לפיה ההתיישנות המנויה בסעיף 14 לחוק ההתיישנות איננה התיישנות מהותית אלא דיונית, ולפיכך יש להעלות טענה זו בהזדמנות הראשונה (ראה לעניין זה פסק דינה של השופטת רוזנפלד שניתן לאחרונה בע"ע 325/09, ד"ר אנה ימפולסקי ואח' - מד"י ואח', פורסם ביום 6.10.2010), אלא שלא מצאנו כי המדינה חרגה מכלל זה. בבקשתה הראשונה לסילוק תביעתו של המערער על הסף, אשר הוגשה בהיעדר כימוי, הבהירה המדינה כי אין בבקשתה זו כדי לגרוע מטענות אחרות שלה, לרבות התיישנות התביעה. לאחר שהמערער תיקן את תביעתו והבהיר כי מדובר בתביעה לפיצוי עונשי בסך של 200,000 ₪, הוגשה בקשת המדינה לדחייה על הסף מחמת התיישנות. בנסיבות אלה, לא מצאנו כי היה מקום לדחות את בקשתה של המדינה מטעם זה בלבד. עוד ייאמר, כי המערער השתהה פרק זמן של כחמש וחצי שנים בהגשת תביעתו השניה. מדובר בשיהוי ניכר, אשר לא ניתן לו כל הסבר המניח את הדעת שיהיה בו כדי להצדיק את האיחור, והמערער לא הצביע על כל מניעה שהיתה לו מלהגיש את התביעה במועדה. משכך הם הדברים, לא מצאנו כי יש מקום להתערבותנו בפסק דינו של בית הדין האזורי, ולפיכך דין הערעור להידחות על פי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991. סוף דבר - הערעור נדחה. בנסיבות העניין לא מצאנו מקום לעשות צו להוצאות. ניתן היום, י"ג טבת התשע"א (20 דצמבר 2010), בהעדר הצדדים, ויישלח אליהם. נילי ארד,נשיאה, אב"ד יגאל פליטמן,שופט ורדה וירט-ליבנה,שופטת נציג העובדים, מר שלום חבשוש נציג המעבידים, מר משה מרבך משטרהיום עבודה מקוצרזכויות עובדים