תנאי פרישה של קצינים בכירים במשטרה השופטת ורדה וירט ליבנה המערער עזב את עבודתו בשירות משטרת ישראל ביום 15.3.00 וקיבל את פיצויי הפיטורים שהיה זכאי להם. כעת, מבקש המערער כי נצהיר שהוא זכאי לקבל - חלף פיצויי הפיטורים - קצבת פרישה מיום סיום עבודתו בשירות משטרת ישראל. לחלופין, מבקש המערער כי נצהיר שזכאי הוא להקפיא את זכויותיו לפנסיה עד למועד הגיעו לגיל פרישה (55). המערער הגיש בבית הדין האזורי תביעה לסעד הצהרתי ביחס לזכאותו לקצבת פרישה מיידית מיום סיום עבודתו בשירות משטרת ישראל (15.3.00). בית הדין האזורי (השופט אייל אברהמי; עב 1353/05) דחה את תביעתו של המערער, ועל כך הוגש הערעור שלפנינו. העובדות הצריכות לעניין המערער, יליד 1959, עבד במשטרת ישראל כקצין מיום 1.2.82 ועד ליום 15.3.00. במסגרת תפקידו היה המערער ממקימי יחידת "לביא" במחוז ירושלים, שהיא יחידה ללחימה בפשיעה באזור מזרח ירושלים. לפני עבודתו במשטרה שירת המערער 3 שנים בצבא, אשר נחשבות לצרכי וותק לעניין פרישה לגמלאות במקרה זה. בשנת 1989 נפגע המערער בגבו במהלך עבודתו ואושרה לו נכות בשיעור 10% על ידי משרד הבטחון. בשנת 1999 ביקש המערער לצאת לחופשה ללא תשלום למשך שנה. בקשר לבקשתו ליציאה לחל"ת נערך עימו ראיון עם מפקד יחידת לביא - רפ"ק עוז אליאסי ביום 22.3.99 וביום המחרת - 23.3.99 ראיון עם מפקד מג"ב ירושלים - תנ"צ עאטף דגש. למערער אושרו שלושה חודשי חל"ת בלבד. בסופה של אותה חופשה ללא תשלום נפגש המערער עם מי שהייתה קצינת אמ"ש במחוז ירושלים, סגן ניצב מירי בונט ז"ל, והודיע לה כי בכוונתו לסיים את עבודתו בשירות המשטרה. בהתאם לסיכום הראיון שכתבה סגן ניצב בונט ז"ל ביום 19.3.00, המערער "שהה בחל"ת 3 חודשים בשל בעיה כלכלית ע"מ לבחון אפשרויות תעסוקה מחוץ למשטרה. סיים החל"ת בתאריך 13.3.00 והחליט כי ברצונו להתפטר מהשירות בשל הסיבה הכלכלית וכדאיות התעסוקה במשק מחוץ למשטרה." בהתאם לסיכום הראיון, עבודתו של המערער הסתיימה ביום 15.3.00. עם סיום עבודתו שולמו לו פיצויי הפיטורים להם היה זכאי. לאחר שעזב את עבודתו, פנה המערער למשטרה ביום 18.12.00 בטענה כי נודע לו שיכול היה במועד פרישתו לבחור בין מספר אפשרויות פרישה ולשמור על זכויותיו לפנסיה או לקבל? בהתאם להוראות חוק שרות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] תש"ל- 1970 שעניינו יציאה מוקדמת לקצבה (להלן - חוק שירות המדינה (גמלאות) ). לאור פנייתו של המערער למשטרת ישראל, ולאחר בדיקה והתייעצות עם מנהלת תחום גמלאות במשרד האוצר, הודיעה ראש חוליית גמלאות במשטרה - פקד הדסה סומך למערער ביום 25.4.01, כי קיבלה אישור להחיל עליו את האפשרות להקפיא את זכויותיו לגמלאות על פי חוק שירות המדינה (גמלאות), בכפוף להחזרת הפיצויים שקיבל מהמשטרה. הקפאת הזכויות אמורה הייתה להיות עד למועד הגיעו לגיל פרישה (55). הצעה נוספת להקפיא את זכויותיו של המערער עד הגיעו לגיל 55 ניתנה לו במכתב של ראש מדור פריסה ונפגעים במשטרה - סגן ניצב מטי ויסברגר במכתב מיום 10.9.02. המערער, בחילופי מכתבים שנעשו באמצעות באי כוחו, סירב להצעת המשטרה וביקש לקבל פנסיה באופן מיידי, מיום פרישתו ואילך. על כך גם הוגשה תביעתו של המערער לבית הדין האזורי. בבית הדין האזורי טען המערער, בין היתר, כי הוא זכאי לפרוש פרישה מיידית ולקבל פנסיה ממועד סיום עבודתו כעובד המקבל קצבה בגין מצב בריאות לקוי. לטענתו, נסיבות סיום שירותו נבעו מהנכות שנגרמה לו במהלך עבודתו; המצב הנפשי הקשה שהיה שרוי בו לאחר גירושיו ולאחר תאונת דרכים קשה שעבר עם בנו במהלך החל"ת, עובר לפגישה עם סנ"צ בונט ז"ל. פסק דינו של בית הדין האזורי בית הדין האזורי בחן את עניינו של המערער ואת החלטתה של המשטרה שלא ליתן למערער קצבת פרישה מיידית, בהתאם למבחנים הקבועים בדין ובהלכה הפסוקה וקבע כך: מסיכום הראיון שנערך למערער עם סגן ניצב בונט ז"ל עולה, כי הסיבה לפרישתו מהשירות הייתה כלכלית ולא בריאותית; המערער מעולם לא טען כי ברצונו לצאת לחל"ת או לפרוש מהשירות בשל מצבו הבריאותי או שחיקה בעבודה, אלא בשל מצבו הכלכלי; כך עולה גם מן האמור בראיון עם מפקד יחידת לביא ועם מפקד מג"ב ירושלים ומיתר המסמכים; אין מקום לקשור בין הנכות שנגרמה למערער בתקופת שירותו, 10 שנים לפני פרישתו מהשירות לבין רצונו לפרוש. בתקופה זו ביצע תפקידי שטח ולא טען שהנכות מפריעה לו באופן כלשהו בתיפקודו; אין גם מקום לקשור את פרישתו של המערער לתאונת הדרכים שעבר עם בנו ביום 8.1.00. בפני המערער עמדו האפשרויות של פרישה מיידית או פיצויי פיטורים ולא הייתה בפועל האפשרות של הקפאת זכויות. זאת, מאחר שהנוהל בדבר "פרישה מוקדמת לגמלאות בהקפאת זכויות" נכנס לתוקפו רק כשנתיים לאחר שהמערער פרש. המערער לא רק שלא פנה לועדה רפואית משטרתית כנדרש לצורך סיום השירות מסיבות בריאותיות, אלא שגם המשיך לעבוד במשך 10 השנים שחלפו עד למועד הפרישה ולא העלה את עניין נכותו מעולם. המערער גם לא עמד באף אחד מן הקריטריונים המצטברים לפרישה מוקדמת בהתאם לנוהל החל במשטרה. אשר לטענת ההפליה מפיו של המערער, קבע בית הדין האזורי כי לגבי כל אחד מאותם 544 שוטרים אשר פרשו פרישה מוקדמת בתקופה הרלבנטית, היו קיימות נסיבות חריגות שהצדיקו, מבחינת המשטרה, מתן פרישה מוקדמת. עניינו של המערער לא נבדק כמקרה חריג וגם אם היה נבדק ככזה, לא נראה היה שהיה מקבל אישור לפרישה מוקדמת. יוצא איפוא שטענתו של המערער כי הופלה לרעה ביחס למי מהקבוצה של אותם 544 הפורשים - לא הוכחה. לאור כל האמור, נדחתה תביעתו של המערער. טענות הצדדים בערעור בערעורו טוען המערער, כי שגה בית הדין האזורי בכך שלא נתן משקל לכך שסנ"צ בונט ז"ל לא אמרה לו דבר בנוגע לזכויות הניתנות במשטרה לפורשים בגיל ובוותק שלו, לרבות האפשרות לפרוש מיידית לגמלאות או למצער להקפיא את הזכויות לגמלה וכן הזכות לפנות בבקשה להגדלת קצבה בגין מצב בריאותי, ולא הוסברו לו כלל המשמעויות של ההחלטה הגורלית שלפניו. טוען המערער, כי בעוד עובדים רבים אשר כשלו וקיימות כנגדן טענות בהיבט המשמעתי זוכים לתשלום פנסיה מוקדמת מיידית עם פרישתם, זכות זו נשללה מהמערער על אף שאין חולק כי ביצע את תפקידו בהצטיינות ועל אף שפרש בנסיבות של נכות צמיתה ועל רקע נסיבות אישיות קשות. טוען המערער, כי אותם שוטרים וקצינים שפרשו לפני הגיעם לגיל 50 בשל "נסיבות אישיות חריגות" הרי שהוכח שהן נסיבות כלכליות משפחתיות ובריאותיות כפי שהיו במקרה של המערער - נכות רפואית, שחיקה מקצועית, מצב אישי קשה עקב גירושין, תאונת דרכים שאירעה עם בנו ומצב כלכלי קשה. עוד נטען, כי יכולה היתה לחול לגביו גם סיבת הפרישה בשל שירות ב"תפקיד מיוחד ושוחק". המערער מביא בדבריו מדו"ח מבקר המדינה, וטוען כי דרך הפעולה בה נוהגת המשטרה היא בבחינת "החריג" שהפך ל"כלל" ולמעשה מאפשרת היא לקצינים לפרוש מיוזמתם לפני הגיעם לגיל פרישה ולקבל את הפנסיה באופן מיידי. לטענתו, אין סיבה לכל שייכלל בגדר המיעוט שלא זכאי לפרוש פרישה מוקדמת כאותם שוטרים. לטענת המערער, גם אם הנוהל בדבר "פרישה מוקדמת לגמלאות בהקפאת זכויות" נכנס לתוקפו לאחר פרישתו, הרי שהרציונאליים שביסודו חלים ומחייבים את המשטרה עוד קודם, מכח חובותיה המוגברים לפעול בתום לב ובהגינות כלפי עובדיה. טוען המערער, כי זכותו של המערער לפרוש לפנסיה מיידית כמו חבריו לעבודה נובעת גם מעקרון השוויון ואיסור ההפליה, לאור השוואת נסיבות העניין לאלו של עובדי המשטרה בנתונים דומים ובתקופה הרלבנטית. המשיבה, מאידך, תומכת בנימוקים העומדים ביסוד פסק דינו של בית הדין האזורי וטוענת כי דין הערעור להידחות. טוענת המדינה, כי המערער לא הוכיח כי הופרה חובה כלשהי ליידעו על אפשרויות רבות שלא עמדו כלל בפניו בתקופה הרלבנטית ובין אם קיים היה נוהל פרישה ובין אם לאו, אין לדבר חשיבות מאחר שהמערער דחה את הצעת המדינה לקבל גמלה מיום הגיעו לגיל פרישה. המדינה מוחה על צירופו של דו"ח מבקר המדינה והסתמכותו של המערער על האמור בו, שכן בהתאם לחוק מבקר המדינה, תשי"ח - 1958 לא ישמש הדו"ח ראיה בכל הליך משפטי או משמעתי. המדינה מפנה בטענותיה לנוהל פרישה הנהוג אצלה מאז שנת 1998, הקובע קריטריונים מצטברים לפרישה מוקדמת. המערער, כך לטענת המדינה, אינו עומד באף אחד מן הקריטריונים ולא בחריגים הקבועים בנוהל, המצדיקים פרישה מוקדמת לגמלאות. לסיכום, טוענת המדינה כי אין יסוד לטענות המערער בדבר הפליה ולקיומו של יחס שונה לשווים. ההליך שלפנינו בדיון שהתקיים בבית דין זה הודיעו באי כח הצדדים כי המערער יפנה פעם נוספת למשטרה בשתי בקשות. האחת, לקבל את הפנסיה באופן מיידי עקב מצב הבריאות והחל מיום החלטת המדינה. השניה, ככל שהבקשה הראשונה לא תתקבל, להסכים להקפאת זכויות הפנסיה תוך הסדר מיוחד לעניין החזרת פיצויי הפיטורים שקיבל המערער ותוך בקשה להקדים את מועד יציאתו לפנסיה. בית הדין המליץ לגורמים המוסמכים במדינה לשקול בחיוב את אחת מבקשות המערער, לאור נסיבותיו האישיות ובהתחשב בשירותו במשטרה. לאחר הדיון, הודיעה באת כח המדינה, כי פנייתו של המערער נשקלה, ואולם אין בידיה להיענות לבקשותיו. בין היתר, ציינה כי החוק אינו כולל אפשרות להחזיר את פיצויי הפיטורים ולהחיל את סעיף 17א(א) לחוק שירות המדינה (גמלאות), אשר לפיו ניתנת לעובד זכות הבחירה בין פיצויי הפיטורים ולהקפאת הזכויות לפנסיה. לפיכך, משלא ניתן לבצע את האמור בהסדר מפורש, ומשניתנה למערער האפשרות, לפנים משורת הדין, לשנות את בחירתו ולהשיב את פיצויי הפיטורים והוא סירב לעשות כן, הרי שכיום לא ניתן להיענות לבקשותיו של המערער ולאפשר לו לממש זכויות אשר אינן עומדות לו כיום. דיון והכרעה האם זכאי המערער להימנות עם אותם שוטרים שפרשו פרישה מוקדמת בנסיבות שונות ולקבל את כספי הפנסיה החל ממועד סיום שירותו או לקבלם ממועד הגיעו לגיל פרישה, בכפוף להקפאת זכויותיו לפנסיה? נקדים אחרית לראשית ונאמר, כי לאחר שנתנו דעתנו לחומר שהובא לפנינו ולטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות. זאת, משלא נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי ובנימוקים שעמדו בבסיס קביעותיו המשפטיות. להלן נרחיב ונפרט משלנו. ראשית יובהר, כי אין חולק על כך שהמערער לא פנה לגורמים המוסמכים במשטרה על מנת לבחון האם זכאי הוא להיכלל בין הפורשים פרישה מוקדמת. משכך, הדיון בענייננו ייעשה אך בשאלות הבאות: האם, כטענת המערער, מחדלו נבע מכך שגורמים במשטרה לא יידעו אותו בדבר אפשרויות הפרישה שעמדו בפניו; ואילו היה המערער פונה בבקשה כאמור, האם זכאי היה להיכלל בין אותם פורשים פרישה מוקדמת. תנאי הזכאות ליציאה לקצבה 19. סעיף 17 לחוק שירות המדינה (גמלאות) קובע את תנאי הזכאות ליציאה לקצבה: "17. עובד רשאי לצאת לקצבה - (1) לאחר ששירת עשרים וחמש שנים, אם הגיע לגיל הקבוע לגביו, בהתאם לחודש לידתו, בחלק ב' בתוספת השניה; (2) לאחר ששירת עשר שנים, אם הגיע לגיל ששים או אם ועדה רפואית קבעה כי בגלל נכותו אין הוא מסוגל לעבוד בשירות המדינה; לאחר תקופת שירות של עשרים שנה בהוראה, כמורה או כגננת, יהא גילו בשעת הפרישה אשר יהא." אשר ליציאה מוקדמת לגמלאות למי שאינו זכאי לקצבת פרישה על פי הוראות החוק, קובע סעיף 17א כך: "17א. (א) עובד שנסתיים שירותו לאחר ששירת עשר שנים, ואינו זכאי לקצבת פרישה על פי הוראות אחרות של חוק זה, יחול עליו סעיף 46(ג);.. (ב) סעיף זה אינו חל על מי שקיבל פיצויים עקב סיום שירותו וכן על מי שזכויותיו לגמלאות עקב שירותו נשמרו על פי סעיפים 86 או 92 או על פי חוק אחר." וזו לשונו של סעיף 46(ג) לחוק שירות המדינה (גמלאות): "46. (ג) עובד שבחר בזכויות לגמלאות לפי סעיף 17א, תשולם לו קצבת פרישה, על אף האמור בסעיף קטן (א), מהחודש המתחיל אחרי היום שבו הגיע לגיל פרישת חובה, כמשמעותו בחוק גיל פרישה, התשס"ד-2004 (בסעיף קטן זה - גיל פרישת חובה); אולם - אם פרש העובד לפני הגיעו לגיל פרישת חובה מכל עבודה או משלח יד, מסיבות מצב בריאות לקוי, והחל לקבל עקב פרישה זו קצבה מכוח חיקוק, הסכם קיבוצי או חוזה עבודה, תשולם לו קצבת פרישה לפי חוק זה מהחודש שבו החל לקבל את הקצבה עקב הפרישה האמורה וכל עוד משתלמת לו הקצבה האמורה; ... (3) אם העובד אינו זכאי לקצבת פרישה לפי פסקאות (1) או (2) אך קבעה הוועדה הרפואית כי העובד אינו מסוגל להשתכר כדי מחייתו מחוץ לשירות, תשלום לו קצבת הפרישה גם בתקופה שבה איננו זכאי לה לפי הפסקאות האמורות, החל מהחודש המתחיל אחרי יום תחילת אי כושרו וכל עוד נמשך אי כושרו האמור או כל עוד רואים אותו כמובטל לפי האמור בסעיף 127ו לחוק הביטוח הלאומי." כלומר, הכלל הוא שעובד אשר סיים את שירותו לאחר עשר שנים, אך אינו זכאי לקצבת פרישה לפי הוראות חוק זה, ושבחר באפשרות יציאה לגמלאות לפני הגיעו לגיל פרישה - תשולם לו קצבת הפרישה רק ממועד הגיעו לגיל פרישה. האפשרות לקבל את קצבת הפרישה מייד ממועד סיום השירות ניתנת רק לעובד שפרש לפני הגיעו לגיל פרישה מסיבות מצב בריאות לקוי והחל לקבל עקב פרישה זו קצבה מכח חיקוק, הסכם קיבוצי או חוזה עבודה או לאחר שוועדה רפואית קבעה כי איננו מסוגל להשתכר כדי מחייתו מחוץ לשירות. טוען המערער, כי הופרה כלפיו חובת היידוע, בכך שלא נאמר לו בפגישה עם סנ"צ בונט ז"ל דבר בנוגע לזכויות הניתנות במשטרה לעובדים הפורשים מן המשטרה, כאמור בחוק שירות המדינה (גמלאות). המערער, אשר פרש מהמשטרה לאחר ששירת יותר מעשר שנים אך טרם הגיע לגיל 60, זכאי היה לקבל פיצויים או לבחור בזכות לגמלאות אשר יכלו להשתלם לו בהגיעו לגיל פרישה. כך לפי סעיף 46(ג) לחוק שירות המדינה (גמלאות). טענתו של המערער כנגד אי יידועו בדבר האפשרויות כאמור לא הוכחו בבית הדין האזורי, בין היתר בשל העובדה שלא ניתן היה להביא לעדות את סנ"צ בונט ז"ל אשר נפטרה עוד קודם להליך. אולם, גם אם נניח כי סנ"צ בונט ז"ל לא יידעה את המערער בדבר שתי אפשרויות אלו, הרי שלאחר זמן, "תיקנה" המדינה את מעשיה או את הפגם שיכול שנפל, ואיפשרה למערער כשנה שלאחר פרישתו להשיב את כספי פיצויי הפיטורים ולשמור את זכויותיו לגמלה עד הגיעו לגיל פרישה. זאת, על אף שלא קיימת אפשרות חוקית לבצע "החלפה" מעין זו. המערער סירב להצעת המדינה וטען כי הוא זכאי לקבל את תשלומי הפנסיה מיד החל ממועד פרישתו. משכך, מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי כי אין למערער להלין אלא על עצמו, ואין מקום לשמוע את טענותיו בדבר הפרת חובת היידוע, מקום שבו תוקן הפגם והועמדו לו האפשרויות החוקיות שהיו יכולות להיות במועד סיום שירותו במשטרה. 21. בפיו של המערער טענות לגבי אפשרויות פרישה נוספות שהיו קיימות לו אילו ניתנה לו האפשרות לבחור בהן. נדון בהן אחת לאחת. 22. פרישה מוקדמת לגמלאות בהקפאת זכויות - המערער סומך טענותיו על נוהל "פרישה מוקדמת לגמלאות בהקפאת זכויות" שקיים במשטרה מאז שנת 2002. לפי הנוהל שוטר שסיים שירותו לאחר ששירת במעמד קבוע 10 שנים לפחות המוכרות לגמלה, אך אינו זכאי לקצבה כי אינו עונה לקריטריונים אחרים המזכים בקצבה, רשאי לבחור בין שתי אפשרויות: האחת, קבלת תשלום פיצויי פיטורים והשניה, הקפאת זכויות לגמלה וקבלת הגמלה במועד מאוחר יותר על פי סעיף 17א(א) לחוק שירות המדינה (גמלאות). בהתאם לנוהל, קצין אמ"ש במשטרה צריך להודיע לשוטר אשר ביקש לסיים את שירותו כאמור, על זכאותו לבחור ביציאה לגמלאות בהקפאת זכויות או בדרך של קבלת פיצויי פיטורים. אין מחלוקת כי נוהל זה לא חל על עניינו של המערער, מאחר שנכנס לתוקפו שנתיים לאחר שפרש ולמעשה, אפשרות זו לא עמדה בפניו באופן אמיתי במועד פרישתו. 23. טוען המערער, כי על אף שהנוהל לא חל עליו בתקופה הרלבנטית, היה על הגורמים המוסמכים במשטרה ליידע אותו בדבר אפשרויות הפרישה מכח הרציונאלים העומדים ביסודו והמחייבים עוד קודם לתקופה המדוברת. דין טענה זו להידחות. ראשית, על מנת שניתן יהיה לחייב את המדינה לבצע את האמור בנוהל כלשהו ולמעשה לבצע את העקרונות העומדים ביסודו עוד קודם שנכנס לתוקפו, אין להסתפק בטענה מעין זו. יתירה מזאת, וכפי שכבר נאמר לעיל, גם אם נניח כטענתו של המערער, כי היה על הגורמים המוסמכים ליידעו בדבר האפשרויות כאמור, הרי שסירובו לאחר הפרישה להשיב את פיצויי הפיטורים ולקבל את האפשרות להקפיא את זכויותיו עד להגיעו לגיל פרישה סותם כעת את טענותיו כיום. נוסיף עוד, כי גם בטענותיו של המערער המביאות מאמירותיהן של סנ"צ גזיאל ורפ"ק ברקוביץ אין כדי לבסס את טענתו בדבר הודאת המשטרה בהפרת החובות כלפיו. בין יתר הדברים נאמר במכתבה של סנ"צ גזיאל גם כי "הפונה לא ביקש לממש זכאותו להקפאת זכויות מאחר שלא הובא לידיעתו אפשרות זו ואף אחד במשטרה לא יידע אותו בזכאות זו מאחר וטרם הופעלה במשטרה." במכתב מובהר, כי רק באותם ימים גובשה ההודעה בדבר טיוטת ההפעלה של הנוהל לשוטרים ולגורמים המטפלים בנושא. רפ"ק ברקוביץ העידה בבית הדין האזורי והבהירה, כי נוהל הקפאת הזכויות החל רק לאחר שהסתיימו הדיונים עם משרד האוצר, וכי "לפני כן לא היתה הקפאת זכויות במשטרה. זאת, לאור סוגיות משפטיות שונות שהתעוררו בעניין החלת נוהל הקפאת זכויות על שוטרים." המערער קובל כנגד העובדה שעובדים רבים אשר כשלו זוכים לתשלום פנסיה מוקדמת מיידית עם פרישתם, וכי הוא - שביצע את תפקידו בהצטיינות - לא זוכה שיוחל עליו הנוהל. יחד עם העובדה שאין חולק על כך שהמערער היה קצין מוערך ומוכשר, אין בטענה זו כדי לסייע לו. נוהל הקפאת הזכויות יכול לחול רק על מי שעומד בקריטריונים הקבועים בו ואין המדינה מוסמכת לחרוג מהוראותיו וליתן יותר ממה שנקבע במסגרתו. 24. פרישה מוקדמת בשל מצב בריאותי - כפי שנאמר, האפשרות לקבל את תשלומי הגמלה החל ממועד הפרישה (ולא בהגיע עובד לגיל פרישה) קיימת לעובד שפרש לאחר עשר שנות שירות מסיבות מצב בריאות לקוי והחל לקבל עקב פרישה זו קצבה מכח חיקוק, הסכם קיבוצי או חוזה עבודה או לאחר שוועדה רפואית קבעה כי איננו מסוגל להשתכר כדי מחייתו מחוץ לשירות. ושוב, אין מחלוקת לגבי העובדה כי המערער לא פנה לוועדה רפואית על מנת שתכריע בקשר למצב בריאותו, וגם כיום לא קיימת הוכחה לכך שפרישתו של המערער קשורה למצבו הבריאותי הלקוי לטענתו, או לכך שאיננו מסוגל להשתכר כדי מחייתו מחוץ לשירות. המערער טען, כי כאשר נפגש עם סנ"צ בונט ז"ל והודיע לה על רצונו לסיים את השירות, היה במצב אישי ונפשי קשה לאחר גירושים ולאחר תאונת דרכים טראומטית שחווה עם בנו הקטן. קביעותיו של בית הדין האזורי בעניין זה מקובלות עלינו ולא מצאנו להרחיב בהן. נציין את שידוע, כי מסיכום הראיון עם סנ"צ בונט ז"ל עולה באופן מפורש, כי הסיבה לפרישתו של המערער הייתה כלכלית ולא בריאותית; המערער הצהיר בפני מפקד יחידת לביא, רפ"ק אליאסי כי ברצונו לצאת מהמערכת על מנת לבחון אפשרויות עבודה שלצידן רווח כלכלי גדול יותר לאור מצבו הכספי הקשה; המערער גם לא קשר מעולם בין נכותו, אשר אירעה בשנת 1989 לבין פרישתו בשנת 2000, בעוד במהלך תקופה זו ביצע תפקידי שטח שונים ולא טען שהנכות מפריעה לו בדרך כלשהי; גם תאונת הדרכים לא הוזכרה בסיכום הראיונות שעשה לקראת סיום שירותו. לאור האמור, נדחית טענתו של המערער גם בעניין זה. ונוסיף עוד, את שציין בית הדין האזורי בפסק דינו, כי לאחר פרישתו של המערער, הוצגו המסמכים הרפואיים המעידים על פגיעתו לרופאה המשמשת כרכזת הועדות הרפואיות במשטרה. בהתאם לאמור במכתבה מיום 18.12.03, לא די בחומר הרפואי שהועבר אליה כדי להצדיק העברה של התיק לדיון בפני הועדה הרפואית בעניין בעיה נפשית. 25. נוהג במשטרה בעניין פרישה מוקדמת וטענת ההפליה - לפי נוהל פרישה הנוהג במשטרה מאז 1.2.98 בעניין "פרישה ממשטרת ישראל - מדיניות ועקרונות טיפול - הודעה מתוקנת", קיימים מספר קריטריונים לפרישה מוקדמת. אין חולק על כך שהמערער אינו עונה לאף אחד מן הקריטריונים, אלא שהמערער טוען, כי הוא נמנה על אחד החריגים בנוהל, לפיו קיימות לגביו "נסיבות חריגות ומיוחדות". בתוך כך, מפנה המערער לעובדה כי מאז החל נוהל זה לפעול (1998) ועד לשנת 2001, פרשו 544 שוטרים בהיותם מתחת לגיל 40. מתוכם, פרשו 35 שוטרים בהתאם למדיניות פרישה מוקדמת, 52 פרשו על רקע משמעתי ו- 429 במסגרת תכנית עידוד פרישה שאושרה כחלק מתהליך של אזרוח וביטול משרות. כמו כן, פרשו 28 שוטרים כחריג למדיניות הפרישה, "בנסיבות חריגות ומיוחדות" בהתחשב באופי תפקידם. המערער טוען, כי בהתאם לנתונים אלו רק 35 שוטרים פרשו בהתאם למדיניות הפרישה המוקדמת, וכי רובם המוחלט של השוטרים פרשו במסגרת "חריגים" שונים. עובדה זו מוכיחה כי המשטרה נהגה כלפי שוטריה במדיניות לפיה הפך "החריג" ל"כלל". בכך, גם הפלתה לרעה את המערער, אשר מוצא עצמו מקופח ללא הצדקה, לעומת קבוצה גדולה של 544 שוטרים שפרשו לפנסיה מיידית. אין מקום לטעמנו להשוות את עניינו של המערער לאותם שוטרים שפרשו על רקע משמעתי; או במסגרת תהליך של אזרוח משרות וביטולן. ברור, כי לא אלו היו נסיבות פרישתו של המערער. בנוסף, לגבי אלו ביקשה המשטרה מסיבותיה, לסיים את שירותם ואילו בענייננו, המערער היה זה שביקש לסיים את שירותו. המערער מבקש להיות מושווה לאותם 28 שוטרים שהמשטרה הודתה שהוצאו לפרישה מוקדמת כחריג למדיניות הפרישה, וגם מתוכם רק ל- 8 שוטרים שהמשטרה הצהירה שניתן לגביהם אישור חריג בשל נסיבותיהם "האישיות והחריגות". בעניין זה מביא המערער נתונים מתוך דו"ח מבקר המדינה, בעניין תנאי פרישה של קצינים בכירים במשטרה, לפיהם קציני משטרה רבים "פוטרו" קודם הגיעם לגיל פרישה וקיבלו פנסיה באופן מיידי. הלכה למעשה, טוען המערער, כאמור בדו"ח, הורידה המשטרה את גיל הפרישה של הקצינים הפורשים. המדינה מחתה על הסתמכותו של המערער על דו"ח מבקר המדינה, וטענותיה בעניין זה מקובלות עלינו. בהתאם לסעיף 30 לחוק מבקר המדינה, תשי"ח - 1958 דו"חות, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי. כמו כן, לא נתבקשה כל בקשה מצד המערער להגיש את המסמך כראיה בערכאת הערעור. לאור האמור, לא יידרש בית הדין למסמך זה. אולם, אף מבלי להיזקק לטענות אלו של המערער, דין יתר טענותיו להידחות. 26. המערער שב ומפנה לנסיבותיו האישיות המיוחדות, וכן לעובדה שעבד בתפקיד שוחק, וטוען כי כל אלו מצדיקים את הקביעה כי הוא זכאי לקבל פנסיה ממועד פרישתו, כפי שנהוג וחל במשטרה. ראשית, יובהר כי אותם 28 שוטרים פרשו לאחר שהמשטרה קיבלה לגבי נתוניהם אישור על ידי המפכ"ל או על ידי ראש אמ"ש ואילו המערער כלל לא נבחן כחריג למדיניות הפרישה. מתוך אותם 28 שוטרים היו סיבות הפרישה אלו: צמצום תקנים, תפקוד שלא בהתאם לציפיות, העדר אופק קידום, רקע משמעתי, תפקיד מיוחד שוחק, העדר שיבוץ ונסיבות אישיות חריגות. ביחס למערער רלבנטיים רק אותם שוטרים שפרשו בשל נסיבות אישיות חריגות. על אף טענותיו של המערער אין הוא נכנס לגדר תפקיד שוחק. זאת, מאחר והתפקיד בו שימש אינו נכלל בין אותם תפקידים שאושרו כ"עבודה בתנאים מיוחדים": בעלי דרגות ניצב ומעלה, חבלן, לוחם ימ"מ, טייס, לוחם ביחידת 33, מסתערב. כך לפי מכתבה של העוזרת ליועץ המשפטי למשטרה, עו"ד רחל לוי בציה מיום 12.3.07. לפיכך, גם אם נכונות הטענות שמעלה המערער ביחס לשחיקה לאורך השנים בעקבות ביצוע תפקידו, לא ניתן להיענות לבקשתו ככל שאין הוא עומד בקריטריונים הנדרשים. זאת, מבלי שניתן דעתנו לכך שלקראת סיום תפקידו במשטרה ובהתאם לסיכום הראיונות עולה דווקא תמונה בה נראה שהמערער מאוד מרוצה מתפקידו. 27. לסיכום, סבורים אנו כי גם אם נבחן את עניינו של המערער בהתאם לחריגים, נמצא כי אין הוא נכנס לחריג של "נסיבות מיוחדות וחריגות". מעדותה של רפ"ק ברקוביץ עולה כי נתוניהם של אותם שוטרים אשר פרשו בשל נסיבות מיוחדות וחריגות לא דומים לאלו של המערער, ואם היה נבדק כחריג, ככל הנראה לא היה מקבל אישור לפרישה מוקדמת. זאת, מבלי להפחית בערכו של המצב הנפשי שמצוי היה בו המערער לאור גירושיו, תאונת הדרכים שבה היה מעורב, שחיקתו בעבודה והנכות שנגרמה לו במהלך השרות. זאת, מבלי שניתן יהיה להתעלם מכך שלא התלונן ולא הוכיח כי פרישתו היתה בשל אף אחד מאותם גורמים. פרט לעובדה שנקלע למצב כלכלי קשה בעקבות גירושיו. סיכום לאחר כל הדברים האלו, אין מנוס מדחיית ערעורו של המערער. מצאנו לציין, כי לטעמנו נעשו במקרה דנן נסיונות אמיתיים, ואף לעתים לפנים משורת הדין, להשיג בידיו של המערער את אשר חפצה נפשו. זאת, הן על ידי הגורמים המוסמכים במשטרה והן על ידי בית הדין האזורי ובית דין זה, תוך שנבחנו מכלול הקריטריונים העומדים בכל אחת מן האפשרויות שהיו יכולות לעמוד לו במועד סיום שירותו. כל זאת, על אף שברבות מהאפשרויות לא נעשו מצידו של המערער הצעדים הנדרשים לבחינתן. והכל, בהתחשב בטענתו של המערער, כי לא ידע על קיומן של אפשרויות אלו, ולאור התחושה שנסיבות העניין נתגלגלו כך בשל טעות כנה של המערער, אשר ביקש לסיים את שירותו על מנת לבחון אפשרויות העסקה נוספות מחוץ למשטרה. כעת, ולאור האמור לעיל, גם אם מבקש המערער לתקן את טעותו, ואף לשוב ולהיענות להצעתה של המדינה שניתנה לפני כ- 9 שנים והמדינה מצידה מסרבת, הרי שאין בידינו לחייבה לעשות כן. וזאת, גם מבלי שנרחיב על ההגיון הנעוץ בכך שעובד איננו יכול לבקש לאחר מועד סיום שירותו לשנות מתי שיחפוץ את ההחלטה הנוגעת לדרך פרישתו, על השלכותיה הרבות. סוף דבר - הערעור נדחה. לאור נסיבותיו של המקרה, אין צו להוצאות. משטרהקציניםפרישה