התובעת, ילידת 1987, סובלת מפיגור שכלי בינוני מלידה. לתובעת נכות רפואית בשעור 65% ונקבעה לה דרגת אי כושר בשיעור 100%. הנתבע שילם להורי התובעת קיצבת ילד נכה. בפסק דין של בית דין זה בתיקים בל 11989/05 ו-בל 11574/06, אשר ניתן ביום 6.11.2008 (להלן: "פסק הדין"), נקבע כי התובעת והוריה הינם תושבי ישראל החל מיום 1.1.05. בהתאם לכך, אין מחלוקת כי בעת הגיעה לגיל 18 (במהלך שנת 2005) היתה התובעת תושבת ישראל ונכה וכי היא זכאית לקצבת נכות כללית בשיעור 100%. ואכן, הנתבע משלם לתובעת קצבת נכות כסדרה מאז מתן פסק הדין. על רקע סוג הליקוי ממנו סובלת התובעת, מונתה אם התובעת לקבל את קצבת הנכות המגיעה לה, על פי סעיף 304 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"). לאור קביעת פסק הדין בדבר מועד תחילת תושבות התובעת, אין מחלוקת בין הצדדים כי קיצבת ילד נכה ששילם הנתבע בגין התובעת להורי התובעת - שולמה ללא בסיס בדין. אין מחלוקת שסך הקיצבאות ששולמו להורי התובע כגמלת ילד נכה בגין התובעת עומד על 110,078 ₪. לתובעת הגיעו הפרשי קצבת נכות שנבעו מכך שההכרה בתושבותה (במסגרת פסק הדין) היתה רטרואקטיבית. הנתבע הודיע על קיזוז סך 90,146 ₪ מן ההפרשים על חשבון החוב בגין תשלומי גמלת ילד נכה ששולמו בגין התובעת ללא בסיס בדין. את יתרת החוב גובה הנתבע בדרך של ניכוי 10% מקצבת הנכות השוטפת של התובעת. המחלוקת המחלוקת הטעונה הכרעה היא האם כדין קיזז הנתבע מכספי קצבת הנכות שהגיעו לתובעת החל מהיותה בת 18 סכומים בגין החוב שנוצר בשל תשלום קצבת ילד נכה בגין התובעת ללא בסיס חוקי (והאם כדין הוא מקזז כספים כאלה מקצבת הנכות השוטפת המשולמת לה?) טענות התובעת על פי חוק הביטוח הלאומי, התובעת היא הזכאית לקבלת קצבת נכות כללית בעוד שהזכאות לקבלת קצבת ילד נכה הינה של הורי התובעת. לפיכך אין זהות בין מי שקיבל שלא כדין את קצבת הילד הנכה לבין מקבל קצבת הנכות הכללית. סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי אינו מסמיך את הנתבע לנכות סכומים ששילם בטעות או שלא כדין ממי שלא שולמו לו אותם כספים. קצבת נכות יש לשלם לנכה עצמו, שהוא הזכאי לקצבה. כאשר הנכה הינו פסול דין, יש למנות לו מקבל קיצבה המקבל את הקצבה בשמו ועבורו. לעומת זאת, הזכאים לקצבת ילד נכה הם הורי הילד הנכה. טענת הנתבע על פיה הניכוי נעשה כדין בשל כך שהורי התובעת הינם מקבלי התשלום הן של קצבת הילד הנכה והן של קצבת הנכות של התובעת, אינה מבססת את עמדת הנתבע, שכן אין רלוונטיות, לעניין סמכות הניכוי לפי סעיף 315 לחוק, לשאלת "מקבל הגימלה" אלא אך ל"זכאי לגמלה". עמדת הנתבע מבוססת על כך שאימה, לה שולמה קצבת ילד נכה בגין התובעת, מונתה כמקבלת הגמלה של התובעת. מעמדת הנתבע משתמע כי הוא מודה בכך שלו היתה נכותה של התובעת כזו שלא היתה מצריכה מינוי "מקבל גמלה" במקומה לפי סעיף 304 לחוק (למשל - נכות אורטופדית), לא היה כל בסיס לביצוע ניכוי כלשהו מקצבת הנכות המגיעה לה. עמדת הנתבע מענישה את התובעת על חטאם של הוריה. טענות הנתבע כשם שהורי התובעת קבלו בגין התובעת את קצבת ילד נכה עד שהתובעת בגרה, כך מקבלת אם התובעת את קצבת הנכות המגיעה לתובעת מעת שבגרה. לפיכך, אין הבדל מהותי בין מקבלי שתי הקצבאות שכן כספי הקצבה מגיעים לאותו כיס. בהתאם לכך, אם התובעת היא "מקבל התשלום" של קצבת הנכות של התובעת, לעניין סעיף 315(1) לחוק. בקביעת סמכותו של הנתבע לנכות סכומים או לתבוע סכומים ששילם בטעות או שלא כדין, נקט המחוקק בסעיף 315 במונח "מקבל התשלום", להבדיל מהמונח "הזכאי לגמלה" המופיע בסעיפים רבים אחרים בחוק. במיוחד מפנה הנתבע להוראת סעיף 312(ב)(1) לחוק המסמיך את הנתבע לקזז דמי ביטוח, מקדמות וסכומים שהנתבע שילם בטעות או שלא כדין, כנגד גמלאות כסף או תשלום אחר לפי החוק או לפי כל דין אחר, המגיעים "לזכאי או לאדם אחר מכוח הזכאי". החוק מבחין, איפוא, בין "זכאי לגמלה" לבין "מקבל התשלום". חזקה היא שאין המחוקק משחית מילותיו לריק, ולכן יש ללמוד מן העובדה שהמחוקק נקט בלשון של "מקבל הגמלה" בסעיף 315 לחוק כי סמכות הניכוי על פיו קמה כלפי מקבל הגמלה ולא רק כלפי הזכאי לה. קבלת עמדת התובעת תביא לעשיית עושר ולא במשפט של משפחת התובעת על חשבון ציבור המבוטחים. הנתבע היפנה לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע נא/140-0 מוסא טהה באמצעות אפוטרופסיתו היגר עבדאללה נ. המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 382, וטען כי פסק דין זה תומך בעמדתו. תשובת התובעת לסיכומי הנתבע אם התובעת מונתה לפי סעיף 304 לחוק כ"מקבלת גימלה", ואין זהות בין מונח זה לבין המונח "מקבל התשלום" שסעיף 315 דן בו. המונח "מקבל התשלום" אינו מתייחס לזהות של האדם ממנו ניתן לקזז ולנכות חובות אלא לאופן ניכוי התשלום בהתחשב במצבו של אותו אדם. פרשנות הנתבע סותרת את הוראת סעיף 304(ג) לחוק לפיה "שולמה גמלה למי שמונה לפי סעיף זה, יראו את התשלום כתשלום לזכאי". פסק הדין בדב"ע נא/140-0 תומך בעמדת התובעת דווקא. הכרעה על פי סעיף 222 לחוק הביטוח הלאומי, גמלת ילד נכה משולמת למבוטח "בעד ילדו הנכה". משמעות הדבר היא שהזכאי לגמלת ילד נכה הוא ההורה המבוטח של הילד הנכה. לעומת זאת, הזכאי לקצבת נכות הוא הנכה עצמו, אף אם התשלום מתבצע באמצעות מי שנתמנה כ"מקבל הגמלה" לפי סעיף 304 לחוק. מטרתה של קצבת הנכות היא לממן את הצרכים השוטפים של הנכה מעת הגיעו לגיל 18. סעיף 312(ב) לחוק הביטוח הלאומי קובע: "(ב)   המוסד רשאי לקזז - (1)   כנגד גמלאות כסף או תשלום אחר לפי חוק זה או לפי כל דין אחר, המגיעים מהמוסד לזכאי או לאדם אחר מכוח הזכאי, סכומים אלה בלבד: (א)   דמי ביטוח; (ב)   מקדמות שקיבל הזכאי על חשבון הגמלה או התשלום האחר; (ג)   סכומים ששילם המוסד לזכאי בטעות או שלא כדין, בצירוף תוספת לפי שיעור עליית המדד שפורסם לאחרונה לפני יום קיזוז התשלום לעומת המדד שפורסם לאחרונה לפני המועד שבו שולם הסכום בטעות או שלא כדין". סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי קובע: 315. החזרת גמלאות [140] "שילם המוסד, בטעות או שלא כדין, גמלת כסף או תשלום אחר לפי חוק זה או לפי כל דין אחר, יחולו הוראות אלה: (1)   המוסד רשאי לנכות את הסכומים ששילם כאמור מכל תשלום שיגיע ממנו, בין בבת אחת ובין בשיעורים, כפי שייראה למוסד, בהתחשב במצבו של מקבל התשלום ובנסיבות הענין". עלינו להכריע בטענת הנתבע לפיה ההבדל בין לשון סעיף 315 לחוק, הנוקט מילים "מקבל התשלום", לבין לשון סעיף 312(ב), הנוקט לשון "הזכאי לגמלה", מבסס את עמדת הנתבע לפיה סעיף 315 הוא רחב יותר ומאפשר ניכוי של כספים המגיעים ל"מקבל תשלום" אף אם אינו "זכאי לגמלה". 25. כידוע, בפרשנות דבר חקיקה מסויים יש לתת משקל לא רק למטרות הספציפיות של אותו סעיף בחוק בו מדובר, אלא גם למטרות הכלליות של החוק ולעקרונות השיטה המשפטית בכללותה (בג"ץ 693/91, ד"ר מיכל אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין, פ"ד מז [ו] 749). 26. אנו סבורים שבפרשנות הוראות חוק הביטוח הלאומי, עלינו לשוות לנגד עינינו עקרון פרשני לפיו בהעדר אינדיקציה ברורה מצד המחוקק להורות אחרת, כוונת המחוקק היא שלא לאפשר קיזוז כספים מקצבאות מבוטחים בשל חובות של זולתם. עקרון זה נובע מן התפיסה הבסיסית לפיה "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומת" (דברים כד, טז). 27. על רקע עקרון פרשני זה, נראה לנו כי היחס בין סעיף 315 וסעיף 312(ב) לחוק הוא שסעיף 312 (ב) מסדיר באופן כללי אלו חובות כלפי המוסד לביטוח לאומי ניתנים לקיזוז כנגד גמלאות כסף או תשלום אחר לפי החוק או לפי דין אחר. תשלומים שביצע המוסד לביטוח לאומי בטעות או שלא כדין הם רק סוג אחד של תשלומים שהמוסד רשאי לקזזם כנגד גמלאות כסף. זכות הקיזוז קיימת, על פי סעיף 312(ב) לחוק, גם בגין דמי ביטוח ומקדמות. לעומת זאת, סעיף 315 לחוק עניינו אך בתשלומים שהמוסד לביטוח לאומי שילם בטעות או שלא כדין, והוא עוסק בטכניקה של ביצוע הקיזוז שהיא ניכוי מתשלומים המגיעים ממנו. לאמור: סעיף 312(ב) יוצר את הזכות המהותית של המוסד לביטוח לאומי לקיזוז חובות המגיעים לו שהוגדרו, וסעיף 315 לחוק מסמיך את המוסד לבצע בדרך של ניכוי מתשלומים המגיעים ממנו את הקיזוז בגין חוב שמקורו בתשלום שנעשה בטעות או שלא כדין. 28. בהתאם לכך, איננו סבורים שיש לייחס משמעות להבדל הלשוני בין סעיף 312(ב) לחוק לבין סעיף 315 לחוק, שכן מדובר באותה מאטריה, ולא נראה שהפרשנות של שני המונחים צריכה להיות שונה. 29. מקובלת עלינו טענת התובעת כי המילים "מקבל התשלום" בסעיף 315 אינן באות להגדיר את מי שבגין חובו למוסד לביטוח לאומי ניתן להפעיל את סמכות הניכוי אליו היא מתייחסת. עניינו של סעיף זה הוא הסמכת הנתבע לנכות סכומים בבת אחת או לשיעורין, ולענין זה ננקטה לשון "מקבל התשלום". לפיכך, מקובלת עלינו הטענה שאין ללמוד מכך שהמחוקק נקט בלשון "מקבל התשלום" לעומת "הזכאי לגמלה", כי בכך התכוון המחוקק להורות כי סמכות הניכוי עומדת לנתבע אף אם אין זהות בין הזכאי לגמלה לבין מי שמקבל בפועל את כספי הגמלה. כאמור, איננו סבורים, כטענת הנתבע, כי יש ליתן משקל מכריע להבדלי הנוסח בין הסעיפים. 30. עלינו להכריע אם עמדה לנתבע זכות מהותית לקזז מכספי קצבת הנכות של התובעת את הסכומים שהוריה קיבלו, שלא כדין, כקצבת ילד נכה בגין התובעת עד שהיא בגרה. אם עמדה לנתבע זכות קיזוז, כי אז הניכוי נעשה כדין. אם לא עמדה לנתבע זכות קיזוז, כי אז הניכוי נעשה שלא כדין. 31. אנו סבורים כי לא עמדה לנתבע זכות לקזז מכספי קצבת הנכות של התובעת את הסכומים שקיבלו הוריה שלא כדין בגין קצבת ילד נכה. הטעם לכך הוא שיש להעמיד את המחוקק בחזקתו שלא התכוון להסמיך את הנתבע לנכות תשלומים מקצבאות של מבוטחים בגין חובות שאינם שלהם אלא של זולתם. העובדה שהחוב הוא של הורה של המבוטח שהתמנה כ"מקבל תשלום" לענין סעיף 304 לחוק אינה רלוונטית בענייננו. על מנת להסיק כוונה להסמיך את הנתבע לנכות חובות של מי שאינם המבוטח מקצבת המבוטח, היה על המחוקק להבהיר זאת בצורה מפורשת וברורה. 32. אנו סבורים שיש טעם רב בטענת התובעת לפיה עמדת הנתבע מבוססת בענייננו על עובדות לא רלוונטיות, דהיינו, העובדה כי זכותה של התובעת היא כזו המצריכה מינוי "מקבל תשלום" עבורה. מצבה של התובעת, שנכותה היא כזו שמצריכה מינוי "מקבל תשלום" עבורה, אינו צריך להיות שונה ממצבו של נכה אחר שנכותו אינה מצריכה מינוי "מקבל תשלום" עבורו. נוסיף כי לכאורה לו היה מתמנה "מקבל תשלום" שאינו אחד מהורי התובעת, לא היה כל בסיס לעמדת הנתבע. 33. אנו סבורים שפסק הדין בדב"ע נא/140-1 אינו תומך בעמדת הנתבע. באותו עניין שילם המוסד לביטוח לאומי למערער קצבת נכות באמצעות דודתו, שמונתה לאפוטרופסיתו. לימים התברר שדודתו של המערער היטעתה את המוסד לביטוח לאומי בנוגע לתושבותו של המערער ונקבע כי המוסד שילם בגינו (באמצעות דודתו) קצבת נכות ללא בסיס בדין. המוסד לביטוח לאומי ניכה כספים ששולמו כקצבת נכות בגין המערער (באמצעות דודתו) מקצבאות ילדים שהגיעו לדודה, ובית הדין הארצי לעבודה אישר את הניכוי. פסק דין זה מבוסס על ממצא פוזיטיבי שנקבע באותו ענין על פיו דודתו של הנכה עשתה שימוש פרטי, שלא כדין, בכספי קצבת הנכות של אחיינה והניכוי נעשה מקצבאות שהגיעו לדודה. בענייננו מבקש הנתבע לנכות מקצבאות המגיעות לתובעת סכומים בגין חוב הוריה. 34. לאור כלל האמור לעיל, החלטנו לקבל את התביעה. הנתבע יחזיר לתובעת את הסכומים שניכה מקצבת הנכות שלה מעת הגיעה לגיל 18 ויחדל מביצוע ניכויים נוספים ממנה. 35. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות. 36. הערעור על פסק דין זה הינו בזכות. הודעת ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצדדים. ניתן היום כ"ו בתשרי, תש"ע (14 באוקטובר 2009) בהעדר הצדדים. ד. גולדברג, שופט נ.צ. עובדים נ.צ. מעבידיםקטיניםנכותילד נכה / פעוט נכה