שעבוד פרי פסו

השופטת נחמה מוניץ ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריית שמונה (כב' השופט נדל), שניתן ביום 22/11/07 בת.א. 1635/04. בית משפט קמא דחה את התביעה הכספית אשר הגיש המערער, יחד עם אשתו עו"ד רחל רוה ובתם טל רווה (להלן: "התובעים"), בגין הנזק שנגרם להם, לטענתם, כתוצאה ממעשי המשיב או מחדליו ואשר בעטיים לא קיבלו התובעים הלוואה מבנק משכן לצורך שיפוץ ביתם. א. רקע עובדתי: המערער ואשתו תושבי שדה אליעזר שבגליל העליון, מזה כעשרים שנה, וגרים בבית בן שתי קומות (להלן: "הבית"). שדה אליעזר הינו מושב עובדים המאוגד כאגודה שיתופית (להלן: "האגודה"). לאגודה זכויות של בר רשות בשטח מקרקעין המכונה "שטח משבצת", בהתאם להסכם בינו לבין מינהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית. [ראה חוזה שכירות (משבצת תלת-צדדי) (להלן: "הסכם השכירות")- נספח א לתצהיר עו"ד טולדנו]. בשנת 1976, נרשמו על שטח המשבצת שני שעבודים לטובת שלושה בנקים, בגין הלוואות אשר ניתנו על ידם לאגודה. חליפם של הנושים האמורים הינו בנק הפועלים בע"מ (להלן: "המשיב"). (ראה מכתבו של מינהל מקרקעי ישראל מיום 15.1.01- נספח יט לתצהיר עו"ד טולדנו). בשל חובותיה של האגודה לנושים שונים, נכנסה האגודה להסדר חובות בהתאם לחוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן: "חוק גל") בפני המשקם עו"ד הרמלין (להלן: "המשקם"). בשנת 1995, לבקשת המערער, הודיע המשקם לנושי האגודה כי על משפחת המערער לא יחול חוק גל, זאת בהתאם לקבוע בסעיף 10 לחוק גל. ביום 25.12.96 ניתן על ידי המשקם צו מניעה זמני ביחס לכל שטח המשבצת (להלן: "צו המניעה") לשם הבטחת חובות האגודה, כפי שיקבעו בסיום הליך ההסדר. צו המניעה נרשם ברישומי המינהל על כלל שטח המשבצת של האגודה, אשר כלל אף את נחלת המערער (להלן: "הנחלה"). במהלך חודש אוקטובר 2001, פנה המערער לבנק "משכן למשכנתאות בע"מ" כדי לקבל הלוואה בסכום של 420,000 ₪, לצורך שיפוץ הבית. הבנק הסכים ליתן הלוואה כנגד שעבוד הנחלה ו/או יצירת משכנתא על זכויותיו בנחלה. אולם, המשיב לא הסכים לביטול השעבודים וצו המניעה של המשקם, אלא בכפוף לתשלום חוב האגודה על פי פסק המשקם. ב. פסק הדין של בית המשפט קמא: בית משפט קמא דחה על הסף את התובענה האישית נגד ב"כ המשיב (נתבע 2), וקבע כי לא דבק רבב בהתנהגותו וכי הוא פעל ללא דופי כשלוחו של המשיב על פי אמות המידה הנדרשות מעו"ד המייצג תאגיד בנקאי. בית משפט קמא דן בעניין הנזק הנטען, בחן כל ראש נזק בנפרד ודחה את התביעה נגד המשיב על כל ראשי הנזק. התובעים לא חוייבו בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד לטובת המשיב. באשר לתביעה לשכר טרחה ראוי, קבע בית משפט קמא כי אשתו של המערער (תובעת 2) בחרה לא להעיד ואף בחרה שלא להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה. עוד קבע כי לא הוגשה חוות דעת בגין שכר טרחה ראוי. בית משפט קמא דחה את טענת התובעים, לפיה נאלצו לשלם לעו"ד בשם משה גבע סכום של 3,310 ₪ בגין הטיפול בתיק, וקבע כי טענה זו לא הוכחה, עו"ד משה גבע לא זומן להעיד בבית משפט ולא הוגש תצהיר מטעמו. באשר לתביעה להחזר ההוצאות והאגרות ששולמו לצורך ניהול ההליכים בבית משפט המחוזי, קבע בית משפט קמא כי התובעים הגישו בקשה זהה בתוכנה לבית המשפט המחוזי בנצרת, לכן אין מקום שבית משפט קמא ידון בעניין שאינו בסמכותו, קל וחומר לאחר שבית משפט המחוזי החליט בענין ביום 1.4.03. יתרה מזו, המערער בתצהירו המשלים מיום 6.2.05 ציין כי אינו יודע מהי עלות הערבות וכן את יתר פרטי חיוביה, פרט שניתן היה לברר על נקלה בסניף הבנק אשר הנפיק את הערבות עבור המערער. באשר לתביעה לשיפוי בגין נזק לא ממוני/עוגמת נפש אשר נגרם, בעקבות חוסר היכולת לשפץ את ביתם, קבע בית משפט קמא כי היה על התובעים לפעול להקטנת נזקיהם על ידי כך שהיו מזמינים לביתם מדביר מזיקים ו/או לוכד נחשים. עוד קבע בית משפט קמא כי לא הוגשה חוות דעת מומחה בעניין זה. באשר לתביעה לחיוב בגין כפל תשלומים לאגודה, קבע בית משפט קמא כי לא צורפה אסמכתא מטעם האגודה, לא היתה פניה לאגודה בדרישה להחזר כספים, ולא הוכח גרם הפרת חוזה. ביחס לתביעת המערער להפרשי העלויות לשם מימון המשכנתא, קבע בית משפט קמא כי לא זומן לעדות נציג מטעם בנק משכן או בנק לאומי, כן לא הוגשה חוות דעת מומחה למשכנתאות. בית משפט קמא לא קיבל טענת התובעים כי הצווים נרשמו בפנקסי המקרקעין ללא ידיעתם וללא הסכמתם. פסק משקם הינו פסק בורר לכל דבר ועניין מכח חוק גל, צווי העיקול הוטלו כדין, התנהלות המשיב היתה כדין ובתום לב, ולא נמצא כי התובעים הופלו אל מול תושבים אחרים. ג. עיקר טענות הצדדים: (1) טענות המערער: פסק דינו של בית משפט קמא אינו מנומק, רצוף טעויות בהרצאת הדברים, ובממצאים לא נכונים. בית משפט קמא התעלם משורה ארוכה של עובדות וראיות חשובות שהוכחו. עוד טען, כי מפסק הדין הושמט פרק חשוב אשר עוסק בתחילת הסכסוך עם המשיב ומהות זכויות המערער. בית משפט קמא נמנע מלדון בשאלות החבות והאחריות. המשיבים העלו טענות מרחיבות חזית ושגויות. טענת המשיב בעניין חובו של המערער לאגודה, הינה הרחבת חזית אסורה, שכן טענה זו לא פורטה בכתב ההגנה של המשיב, אלא המשיב למד על קיומו של החוב מתצהיר המערער. צו המניעה הוטל שלא כדין. חובתו של המשיב היתה להסכים להסרתו, זאת מאחר שהמערער הוצא מחסות חוק גל כבר בשנת 95. המערער הוסיף וטען בהשלמת טיעוניו כי המשקם לא היה מוסמך ליתן צו מניעה, אלא רק צו עיקול. באשר לנזק, טען המערער כי בית משפט קמא לא התייחס להפסד השימוש בכסף במשך שנה בסך 63,755 ₪, הכולל הצמדה ורבית. עוד לא התייחס בית משפט קמא להוצאות ושכר טרחה ראוי בסך 30,630₪, שנגרמו למערער בהליכים אחרים בפני המשקם ובתובענה בפני בית המשפט המחוזי נצרת שנמחק. עוד טען המערער, כי טעה בית משפט קמא שלא פסק פיצוי בגין כאב וסבל לו, לאשתו ולבתו. עוד לטענתו, בית משפט קמא התעלם מהפרש ריבית לאגודה בסך 6,890 ₪. הדגיש, כי בקשתו מיום 19.3.03, בת.א 1125/02, לפסוק הוצאותיו כ- 25,700 ₪ לא נענתה בנימוק כי התובענה לא נדונה לגופה ולא נוהל הוכחות. (2) טענות המשיב: דין הערעור להידחות על הסף, בשל אי צירוף כל בעלי הדין שהיו צדדים בבית משפט קמא, בניגוד לתקנה 424 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "תקנות סד"א"). לגופו של עניין, קיומם של השעבודים הישנים לא מנע את מתן הלוואת המשכנתא למערער. לטענתו, כפי שהוכח בבית משפט קמא, בנק משכן והמינהל לא דרשו את הסרת השעבודים הישנים, אלא דרשו את הסכמת הבנק לרישום שיעבוד מדרגה ראשונה שוות זכויות (פרי פסו) לטובת בנק משכן. הבנק הסכים לבקשה זו באופן מיידי, וכבר בינואר 2002 נתן הסכמתו לרישום שיעבוד "פרי פסו" לטובת בנק משכן. לטענת המשיב, צו המניעה שניתן על ידי המשקם ביחס למשבצת האגודה, ואשר נרשם אצל המינהל ובמסגרתו גם על הנחלה כחלק מאותה משבצת, איננו מקים עילת תביעה כנגד הבנק. האגודה היתה ברת רשות בכל המשבצת. באשר לנזק, טען המשיב כי הנזק הנטען לא הוכח והוסיף, כי בעל דין אינו זכאי לתבוע בהליך נפרד הוצאות משפטיות שנגרמו לו בהליך קודם. ד. דיון ומסקנות: (1) תחילה ראוי לדון בטענת המשיב, כי יש לסלק את הערעור על הסף בשל אי צרוף כל בעלי הדין שהיו צדדים בבית משפט קמא לערעור, לרבות עו"ד טולדנו אשר היה נתבע 2 בבית משפט קמא וכן אי צירוף שני התובעים הנוספים כמערערים. תקנה 424 לתקנות הסד"א קובעת: "כל מי שהיה בעל דין בתובענה לפני הערכאה הקודמת ואיננו מערער, יהיה משיב בערעור". באשר לתקנה זו, נקבע כי: "אין מדובר בתקנה טכנית, הואיל ואם בעל-דין העשוי להיפגע מתוצאות הערעור לא יצורף, יכול שתיגרמנה תקלות חמורות בהליך, כגון שתוצאת פסק-הדין לא תחייב אותו... מטרת התקנה האמורה היא ליידע את בית-המשפט שלערעור לגבי זהות בעלי-הדין העלולים להיפגע על-ידי הערעור. אכן צירופם של המשיבים שהיו בעלי-דין בערכאה הקודמת מקנה להם זכות טיעון...". (ראה בש"א 4553/01 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' ברזילי, נה(5) 357 ,359) עוד נקבע כי: "יתר-על-כן, כתב הערעור יהיה פגום, אם ישמיט ממנו המערער את שמו של אחד הנתבעים. מטרתה של תקנה 424 היא ליידע את בית המשפט לערעורים מי הם בעלי הדין אשר להם נגיעה עניינית לדיון שהגיע לשלב הערעור, ואשר הערעור עשוי לא אחת להשליך גם על עניינם. המערער אינו רשאי להחליט אם להשמיט שמו של המשיב מהודעת הערעור; מחובתו להביא לפני בית המשפט לערעורים את שמות כל בעלי הדין, שהיו צדדים לדיון בערכאה דלמטה". (ראה ע"א 1439/90 מדינת ישראל (רכבת ישראל) נ. הום חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ"ז (2), 346, בעמ' 354). בענייננו אי צירופו של נתבע 2 להודעת הערעור לא גרם עיוות דין או חשש שמא תוצאות הערעור ישפיעו על הנתבע 2, הואיל והתביעה נגדו נדחתה על הסף. יתרה מזו, המערער תיקן עצמו בשלב עיקרי הטיעון והוסיף את נתבע 2 כמשיב בערעור. יחד עם זאת, אומר כי ראוי היה בכל מקרה לצרף הנתבע 2, לכתב הערעור לשם השלמת התמונה כולה. גם באשר לאי צירוף שני התובעים כמשיבים בערעור, אין המדובר בפגם שאינו ניתן לתיקון. המערער, כבר בעיקרי טיעוניו, ביקש להוסיף אותם כמשיבים פורמליים. ראוי להדגיש כי סילוק ערעור על הסף בשל מחדל דיוני זה, צריך להשתמש בו בזהירות ראויה ואין בו תחליף לדיון ממשי בערעור. סילוק הליך על הסף הוא בבחינת אמצעי הננקט בלית ברירה, פתרון ענייני של המחלוקת לגופה עדיף. (ראה עעם 10865/07 עירית חיפה נ' חברת אורלן (1983) בע"מ ניתן ביום .3/11/08). בענייננו, ניתן לפתור את הפגם הדיוני על ידי צירוף נתבע 2 כמשיב בערעור, וכן צירוף התובעים הנוספים כמשיבים פורמאליים. וכך נעשה לבקשת המערער. (2)  הטענה המרכזית של המערער הינה כי בית משפט קמא לא נימק את פסק דינו, טעה בהרצאת העובדות ולא דן בעניין החבות. חובת ההנמקה מעוגנת בתקנה 192 לתקנות הסד"א הקובעת כדלקמן: "פסק דין בתובענה שהוגש בה כתב הגנה יכיל הרצאה תמציתית של הענין, ממצאי בית המשפט לגבי העובדות המהותיות, השאלות שעמדו להכרעה, ההחלטה ונימוקיה".   כבר נפסק לא אחת, כי ההנמקה הינה חלק מהותי ובלתי נפרד מפסק הדין. נקבע כי,"ההנמקה היא שמאפשרת לצדדים להבין את הבסיס לפסק הדין והיא שמאפשרת לבית משפט שלערעור לבקרו. יתרה מזאת, להנמקה חלק חשוב בתהליך של גיבוש ההחלטה ובלעדיה לא ניתן לומר שזכה להתברר בבית המשפט". (ראו רע"א 1982/05 מקומון כל הצפון נ' פלוני, ניתן ביום 23.1.06, ראו גם רע"א 8228/08 יוסף סגל נ' קורן, ניתן בים 25.1.09). העדר הנמקה עשוי לשמש עילה לביטול פסק דין (ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 521). אולם, שיקול זה הינו אחד מיני רבים ואין בו כשלעצמו כדי להצדיק ביטול פסק הדין. מן המפורסמות הוא, כי על בית המשפט לנמק החלטתו, אלא אם ההחלטה מקובלת על שני הצדדים. כך קובע הדין החרות וכך קובעת גם ההלכה הפסוקה. ההנמקה הנדרשת יכולה להיות, לפי נסיבות המקרה, קצרה ותמציתית. (ראו רע"א 7836/04 תורג'מן נ' בנק הפועלים; רע"ב 3019/98 מדינת ישראל נ' ארזי, פ"ד נב(2) 743, בע' 748-749; רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף, פ"ד נ"ט(5) 17, 21 (2004); אורי גורן ,סוגיות בסדר דין אזרחי, 366 (מהדורה תשיעית, 2007)]. בנסיבות המקרה שבפנינו, בו המחלוקת בין בעלי הדין הינה עובדתית בעיקרה ומצריכה התייחסות והכרעה באשר לראיות שהונחו בפניו, הנמקתו של בית משפט קמא אינה מפורטת דיה. בית משפט קמא דן בעניין חבות נתבע 2, שלאחריה עבר לדון בעניין הנזק, מבלי לדון בשאלת החבות ביחס לעובדות המתייחסות למשיב. בית משפט קמא קבע, כי התנהלות המשיב היתה כדין ונעשתה בתום לב, ללא שנימק קביעתו זו. ברור כי ראוי היה שבית משפט קמא ינמק את פסקו באופן ברור, הגיוני ומסודר, וכך לא נעשה. אולם, אין בכך כדי להביא להחזרת הדיון בתובענה לבית משפט קמא כדי שידון בשאלת חבותו של המשיב. בית משפט שלערעור רשאי על-פי תקנה 454 לתקנות הסד"א לפסוק על סמך נימוק שונה מזה שעל בסיסו פסק בית משפט קמא, זאת בתנאי שהנימוק נתמך בראיות שבתיק. תקנה 454 לתקנות הסד"א קובעת כי: "היה בראיות שבתיק המשפט כדי לאפשר לבית המשפט שלערעור ליתן פסק דין, רשאי הוא לפסוק סופית בתובענה אף אם בית המשפט בערכאה הקודמת הסתמך בפסק דינו על נימוק שונה מהנימוק שעליו מסתמך בית המשפט שלערעור". תקנה 454 מסמיכה את ערכאת הערעור לפסוק בתובענה מנימוק שונה של הערכאה קמא, אם הראיות מאפשרות לעשות כן. (ראה גורן, עמ' 635). בע"א 756/82 קיבוץ יגור קבוצת עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נגד שירותי נפט בע"מ, פ"ד מא(1) 83, 92 נקבע: "מערער זכאי אמנם לצמצם ערעורו לסוגיה ספציפית וצרה, אולם אין בכך כדי להגביל את כוחה של המשיבה לתמוך את התוצאה אליה הגיעה הדרגה הראשונה בנימוקים של הדרגה הראשונה בלבד. מותר לה להציע שהתוצאה תישאר בעינה שלא מטעמה של הדרגה הראשונה, אלא מטעם אחר שראוי היה לו שיאומץ על ידי בית המשפט." מכאן אתה למד, כי אין ערכאת הערעור מוגבלת לפסוק על יסוד נימוקי בית משפט קמא ורשאית היא לפסוק גם על יסוד נימוקים אחרים או נוספים מאלה שבית משפט קמא דן בהם והכריע על פיהם(ראה דנ"א 5144/98 ברקת נ' כל בו הפקות (1979) בע"מ,). במקרה שבפנינו, מאחר וההנמקה בבסיס פסק הדין אינה מספקת, ולא בלא התלבטות שמא יש להחזיר את הדיון לבית משפט קמא, אולם בסופו של יום מצאתי שבנסיבות העניין מהלך זה לא יביא לשינוי התוצאה. יתרה מזו, בפנינו כערכאת הערעור מונח כל חומר הראיות הדרוש לצורך הכרעה בעניין. (3) הכרעה בעניין חבות המשיב: תחילה נחזור ונסקור את המהלך העובדתי כולו: א. בתאריך 11.11.01 הגישה האגודה למשקם, בקשה לביטול צו המניעה מיום 25.12.96, ביחס לנחלת המערער כדי לאפשר למערער לקבל משכנתא מובטחת בשיעבוד מבנק משכן. (ראה מכתב האגודה - נספח ב לתצהיר עו"ד טולדנו). המשיב התנגד לביטול צו המניעה על זכויות האגודה בשטח הנחלה בו למערער זכויות של בר רשות. המשיב טען כי כל עוד לא הושלם ההסדר בין האגודה למשיב, והחוב של האגודה לא שולם במלואו, זכאי המשיב לכך שצווי המניעה על נכסי האגודה ישארו בתוקפם. יחד עם זאת, הסכים המשיב לביטול הצו כנגד תשלום סכום "חלף הערבות" המתחייב, כקבוע בחוק. (ראה תגובת המשיב לבקשה - נספח ג לתצהיר טולדנו). ביום 21.1.02 פנה בנק משכן למשיב וביקש לקבל הסכמתו לכך שתינתן משכנתא מסוג פרי פסו, כך שהמשיב יסכים לרישום משכנתא על סך 420,000 ₪ שתהיה שוות זכויות (פרי-פסו), למשכנתא הראשונה העומדת לזכות המשיב. במכתבו מיום 29.1.02, הסכים המשיב לרישום משכנתא ראשונה ובאותה דרגה על שם בנק משכן (פרי-פסו). ביום 21.5.02 התקיימה בפני המשקם ישיבת בוררות בעניינה של האגודה בנוכחות מזכיר האגודה, יו"ר האגודה, נציג הסוכנות היהודית ובנוכחות נציגת המשיב ועורך דינו, במהלכה הגיעו הצדדים להסכמה דיונית אשר קיבלה תוקף של פסק משקם חלקי. בגדרי הסכמה זו נקבע כי האגודה תפרע את מלוא חובה ואת מלוא החוב הפסוק של חברי האגודה, כפי שייקבע ע"י המינהלה תוך 30 ימים, וכי כנגד תשלום מלוא חובות האגודה יימחקו כל השעבודים והעיקולים שהוטלו, למעט שעבודים אישיים של כל חבר וחבר. בתאריך 6.6.02 הגיש המערער תביעה לבית משפט המחוזי בנצרת (ת.א 1125/02), למתן פסק דין הצהרתי ובו ביקש להורות כי השעבודים וצו המניעה בטלים, בטענה שנרשמו בחוסר תום לב מהותי. כן ביקש צו עשה כנגד מינהל מקרקעי ישראל אשר יחייב אותו ליתן התחייבות לרישום משכנתא על נחלתו לטובת בנק משכן. בתגובתו לתביעה שבתיק 1125/02 (להלן: "תביעת נצרת"), הפנה המשיב להסדר שהושג בינו לבין האגודה ביום 21.5.02. אולם, האגודה לא עמדה בהתחייבויותיה על פי ההסכם שהושג. לפיכך ניתן ביום 30.9.02 צו עשה ע"י בית משפט המחוזי בנצרת (בשא 2195/02), ולפיו יכול המערער ליטול הלוואה כנגד משכנתא, בכפוף להפקדת ערבות בנקאית אוטונומית בלתי מוגבלת בזמן לטובת המשיב בסכום של 37,500 ₪, לצורך שיפוי המשיב בגין כל נזק שייגרם לו כתוצאה ממתן הצו הזמני. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי: "... ומשהבינותי כי הבנק המשיב 4 הסכים להתיר את שחרור השעבוד כנגד תשלום "חלף ערבות" בסך של 37,500 ₪, אני מוצא ללכת על פי ההצעה שהתגבשה במהלך הדיון. משמע- ליתן בידי המבקש ואשתו ליטול הלוואה כנגד משכנתא, ובתנאי שיתנו ערבות בנקאית בסכום האמור"(עמ' 8 להחלטה) . ואכן בתאריך 13.11.02 הפקיד המערער את הערבות הנדרשת על פי החלטת בית המשפט, וממועד זה לא היתה קיימת עוד מניעה כי המערער ישלים את ההליכים לצורך קבלת המשכנתא מבנק משכן, כנגד קבלת התחייבות לרישום משכנתא מטעם המינהל. זאת ועוד, ביום 19.2.03 שילמה האגודה את מלוא החוב על פי ההסדר לקופת מינהלת ההסדרים וניתן פסק משקם סופי, במסגרתו בוטלו כל הצווים שהוטלו על ידי המשקם. בעקבות פסק המשקם הודיע המשיב כי אין לו התנגדות להסרת השעבוד הרובץ גם על נחלת המערער. בעקבות החלטת המשקם, הגיש המערער ביום 19.3.03, בקשה לבית המשפט המחוזי בנצרת, לקבל פסק דין כנגד המשיב ולחייבו בהוצאות שנגרמו בעטיים של ההליכים המשפטיים שהתנהלו בפניו (בש"א 594/03 ת.א. 1125/02). ביום 1.4.03 הורה בית משפט מחוזי על מחיקת התובענה וקבע כי מאחר ולא ניהלו הוכחות, אין לחייב את המשיב בהוצאות. ב. נדון עתה בטענות המערער לענין החבות ונזכיר כי, המערער טען שצו המניעה הוטל שלא כדין, מאחר והמערער לא חסה עוד תחת חסותו של חוק גל כבר בשנת 95. מכאן כי חובתו של המשיב היתה להסכים לביטול צו המניעה ביחס לנחלתו. חוק גל, הינו חוק דיספוזיטיבי. חבר אגודה רשאי להודיע למשקם, על-פי הוראת סעיף 10(א) לחוק, כי אינו חפץ שהוראות החוק תחולנה עליו. אולם גם במקרה שחוק גל לא חל על המערער, הרי שעדיין חל החוק על חובות האגודה למשיב. בהתאם להסכם שכירות המשבצת שנחתם בין מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והאגודה, הקרקע היא קרקע מדינה המנוהלת בידי המינהל. המינהל השכיר את שטח המשבצת לסוכנות היהודית כגורם מיישב. הסוכנות מצדה מעניקה רשות שימוש בקרקע המשבצת לאגודה השיתופית, והאגודה כבת-רשות מעניקה רשות שימוש לחבר אגודה בנחלה. מעמד חבר האגודה הוא כבר-רשות. סעיף 8(ב) להסכם השכירות קובע כי האגודה רשאית ליתן לחבריה זכויות בר רשות ביחידות משק, בהסכמת המינהל והסוכנות. סעיף 16 (א) לאותו הסכם, קובע כי במקרה של מתן צו פירוק , תתבטל הרשות שניתנה לאגודה ועקבותיה תבוטל גם כל רשות שניתנה על ידי האגודה לחבריה. בסעיף 18 א', להסכם השכירות, נקבע כי מקום בו מסרה האגודה לחבר האגודה רשות לחזקה ועיבוד ביחידת המשק, עדיין רואים אותה על פי ההסכם כברת הרשות באותה יחידה. מכאן אתה למד מפורשות, כי חברי האגודה קיבלו את זכויותיהם בנחלה מהאגודה וכי גם מקום שהאגודה נתנה זכויות של בר רשות למי מחבריה בנחלתו, זכויותיה שלה באותה נחלה נותרות שרירות וקיימות. ג. שטח המשבצת הכולל את נחלת המערער, שועבד כולו לטובת המשיב עוד בשנות ה- 70, על פי אגרת חוב שערכה האגודה, לטובת המשיב, אשר היתה ברת רשות בכל שטח המשבצת, והשעבוד נרשם במינהל מקרקעי ישראל. לפיכך, לא נמצא כל פגם בכך שהמשקם הטיל צווי מניעה על כלל שטח המשבצת, בגין חובות של האגודה לנושים שונים, ביניהם גם המשיב, והוא רשאי היה לעשות כן. סעיף 13(ג) לחוק גל קובע: "כל עוד לא ניתן פסק המשקם לגבי גורם חקלאי מסוים, יהיה המשקם רשאי, לבקשת נושה של אותו גורם חקלאי, להורות על עיקול נכסיו או כל נכס מהם, למעט כספים ומלאי המשמשים לפעילותו השוטפת של הגורם החקלאי". תקנה 3(א) לתקנות הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי (הוראות בדבר מימוש נכסים בהוראת המשקם), התשנ"ח-1998 הדנה בעניין עיקול קובעת כי: "בפסק משקם המסדיר את חובותיו של גורם חקלאי, רשאי המשקם להטיל עיקול על נכסיו של החייב, לרבות נכסים הנמצאים בידי צד שלישי, לשם מימושם, וכן רשאי הוא לקבוע כי עיקול שהוטל לפי סעיף 13(ג) לחוק הוא עיקול שנועד למימוש הנכסים בהתאם לפסק, והכל בכפוף להוראות החוק ולהוראות סעיף 22 לחוק ההוצאה לפועל;על עיקול לפי תקנה זו יחולו הוראות פרקים ב' עד ד' לחוק ההוצאה לפועל, בשינויים המחויבים, ובמקום "ראש ההוצאה לפועל" יראו כאילו נאמר "המשקם"". ראוי להדגיש כי טענת המערער לפיה המשקם אינו מוסמך להטיל צו מניעה, אלא צו עיקול בלבד, לא הועלתה בפני בית משפט קמא. המערער העלה טענה זו לראשונה בערעור, רק בשלב השלמת הטיעונים, בעוד שבעיקרי הטיעון לא היתה כל התייחסות לטענה זו. המערער ציין, בתגובתו להשלמת טיעוני המשיב, כי "הצורך בהבחנה בין צו העיקול לצו המניעה, מקורו במשיב ובעיקרי טיעונו (שהוגשו ראשונים) שגרר התייחסות המערער. יש הבדל משפטי בין צו מניעה לצו עיקול". די בכך שטענה זו כלל לא נטענה בכתבי טענותיו בבית משפט קמא, כדי להצדיק דחיית טענה זו בפנינו. אולם, לא רק מנימוק זה ראוי לדחות את טענת המערער אלא גם לגופו של ענין, דינה להידחות. על פי סעיף 13 (א) לחוק ההסדרים במגזר החלקאי המשפחתי, התשנ"ב - 1992, הוקנו למשקם הסמכויות הנתונות לבורר, לפי חוק הבוררות תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק הבוררות"), ובסעיף יז' לתוספת לחוק הבוררות מוסמך הבורר ליתן צו עשה או אל תעשה. לפיכך, מוסמך המשקם ליתן גם צווי מניעה. כן מוסמך המשקם, על פי חוק גל, להורות על עיקול ושיעבוד נכסים של האגודה, ביניהם מקרקעין שברשותה, וכן ליתן לגביהם צווי מניעה, כל זאת על מנת להבטיח קיום פסק המשקם כנגד האגודה, והבטחת תשלום חובות הנושים. יודגש עוד, כי צווי עיקול כמו צווי המניעה מטרתם למנוע כל דיספוזיציה בנכסים שלגביהם ניתנים צווים אלה. כך גם בענין שבפנינו, מטרת צו המניעה היתה למנוע "הברחת" אותם נכסים מפני הנושים לשם הבטחת תשלום חוב האגודה כך שאם ניתן היה עיקול או צו מניעה, הרי שבשני המקרים היינו מגיעים לאותה התוצאה. כמו כן לא נתבררה השאלה, האם ניתן היה להטיל עיקול על קרקע שרשומה רק אצל המינהל. לבסוף, אומר כי המסקנה היא, שהמשקם מוסמך היה ליתן את צו המניעה, שיש בו כדי למנוע דיספוזיציה בקרקע המשבצת. המשיב, כאחד מנושי האגודה רשאי היה להתנגד לביטול צו המניעה מחלק כלשהו מחלקי משבצת האגודה בלא שיקבל לידיו בטוחה אחרת. יחד עם זאת, הסכים המשיב להסרת הצו מהנחלה, כנגד קבלת ערבות בנקאית ע"ס 37,000 ₪ (גובה חלף הערבות) ובכך איפשר את קבלת המשכנתא. בנוסף לאמור, וכפי שכבר סקרנו מעלה נתן המשיב הסכמתו לרישום המשכנתא פרי פסו, לזכות בנק משכן, אשר הסכים ליתן משכנתא למערער ובכך איפשר את קבלת המשכנתא. המערער טען בסיכומיו, כי טעה בית משפט קמא באומרו בסעיף 2 לפסק הדין כי "לטענת התובעים, במעמד הפנייה נדרש התובע 1 לחתום על גבי התחייבות לצורך שעבוד ראשון". משום שלטענתו, הוא לא טען כך מעולם. דין טענה זו להידחות, עיינתי בכתב התביעה שהגיש המערער ומצאתי כי המערער אכן טען בכתב תביעתו כי "בנק משכן ביקש מהתובע התחייבות לרישום שעבוד ראשון מהמינהל..."(סעיף 6.2). לסיכום: מכל האמור לעיל, עולה כי לא קיימת למערער כל עילה כנגד המשיב בגין העיכוב בקבלת משכנתא מבנק משכן. התנהלות המשיב הייתה כדין ונעשתה בתום לב. לנוכח קביעתי זו, מתייתר הצורך לדון בשאלת הנזק. יתרה מזו, המערער לא הוכיח את הנזק הנטען על ידו. בית משפט קמא נימק את קביעותיו בעניין הנזק ודחה את תביעת המערער על כל ראשיה, ואין כל מקום להתערב בקביעותיו אלה. לפיכך, אציע לחבריי לדחות הערעור ולחייב המערער בתשלום הוצאות המשיב ושכ"ט עורך דינו בסך 20,000 ₪ ומע"מ כחוק. נחמה מוניץ, שופטת כב' השופט יצחק כהן - סגן נשיא - אב"ד: מסכים. כב' השופט יצחק כהן - סגן נשיא - אב"ד כב' השופט שהאר אטרש: מסכים. כב' השופט שהאר אטרש המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. ניתן היום כ"ד באייר, תשס"ט (18 במאי 2009) בהעדר הצדדים. יצחק כהן, שופט - סגן נשיא נחמה מוניץ, שופטת שאהר אטרש, שופט אב"ד שעבוד