אחריות מעסיק לפגיעת עובד בגבו כללי בפני תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף. התובע, יליד 1953, טוען כי נפגע בגבו ביום 18.6.97 במהלך עבודתו אצל הנתבעת וכי הנתבעת אחראית לפצותו בשל נזקי הגוף שנגרמו לו בארוע. המחלוקת היא הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק. נדון תחילה בשאלת החבות. החבות העובדות התובע הוא מסגר במקצועו ועובד כאזרח עובד צה"ל ביחידת הבינוי בבסיס חיל אויר בתל - נוף משנת 1975. בשנת 1977 נפגע בתאונת עבודה בגב התחתון וביד שמאל ונגרם לו בקע דיסק L 4-5. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה כי עקב תאונה זו נותרה לו נכות רפואית צמיתה בשיעור של 20% בגין הגבלה בתנועות עמוד השדרה המתני. לאחר אותו ארוע חזר לאותה העבודה, כסגן מנהל עבודה במחלקת מסגרות, אך נמנע מהרמת משאות כבדים: "המגבלות שהיו לי הן שהיה אסור לי להרים דברים כבדים, להתכופף, לשבת הרבה גם" (עמ' 8 שורות 13-14). התובע ציין כי "המערכת הייתה מודעת לנכות שלי... הם ידעו מזה. הייתי אצל רופא תעסוקתי, שלחו אותי כמה פעמים והבאתי להם ניירת והם הכניסו אותה לתיק" (שם, שורות 16 ואילך). במסגרת עבודתו עסק במתן שירותי אחזקה בעזרת טרקטורון: "אני הייתי אחראי עליו והייתי מחליט איזה עבודות לעשות ומה לעשות. בבוקר אני בא לעבודה, נכנס ובודק מה דחוף ומה לא, מסתובבים בבסיס ועושים את התקלות" (שם, שורות 10-13). עבד עמו עוזר צמוד לצורך הרמת משאות: "יש את הבן אדם שעוזר לי להרים את הדברים הכבדים, אני הייתי משתדל לא להרים משאות כבדים...אני לא הייתי סבל, הוא היה עובד איתי בשביל להרים את הדברים הכבדים...לא הייתי מרים דברים כבדים במהלך העבודה" (שם, שורות 15-29). הוא תמיד עבד עם בן זוג, אברהם קלצקין שמו, שהיה צמוד אליו במהלך כל היום ובצע את כל העבודות הכרוכות בהרמת משאות (שם, שורות 15-20) "לא היה מצב שהייתי לבד...הוא תמיד נמצא איתי 8 שעות עבודה"( עמ' 10 שורות 19-20). הוא אישר כי לא בא אף פעם בטענה לנתבעת שאסור לו להרים משאות כבדים כיון שתמיד הייתה לו עזרה (שם, שורות 4-5). ביום הארוע, 18.6.97, עוזרו של התובע, אברהם קלצקין, לא היה בעבודה. התובע יצא לבדו לבצע את העבודות בבסיס. בהתאם לגרסת התובע, בסיום יום העבודה, בשעה 15:30 לערך, הוא היה צריך להחזיר את ארגז הכלים עמו עבד מהטרקטורון למשרד במחלקה. בעת שרצה להניח אותו בחדר, חש "כאב חד ועז בגבו" (סעיף 5 לתצהיר). את אותו ארגז הוא הרים בבוקר והכניסו לטרקטורון. אז לא ארע דבר, וכך גם במהלך יום העבודה כולו בו בצע תיקונים לבדו אך לא הרים דברים כבדים (עמ' 14 שורות 20-21, 23). לעניין משקל אותו ארגז כלים, לא הובאה גרסה ברורה. בתצהירו ציין התובע כי מדובר בארגז כלים במשקל של כ- 30 ק"ג. בחקירתו ציין: "בסביבות 25- 30 ק"ג, אני לא יודע, אני אומר בערך...אני מכיר כאלה שגם ב 5 ק"ג נדפק להם הגב. אני בטוח שהוא שקל יותר מ - 10 ק"ג. היו שם חתיכות פלטות וחבילות של ברגים וכן מפתחות וכל מיני חבילות של אלקטרודות...אני מעריך שמדובר ב 20 - 30 ק"ג...בארגז להערכתי היו יותר מ 15 ק"ג" (עמ' 13 שורות 17 ואילך). למומחה ביהמ"ש, ד"ר כספי, סיפר התובע שהרים ארגז במשקל 40 ק"ג. התובע ציין בעדותו כי מעולם לפני יום הארוע לא הרים ארגז כלים דומה כיון שעוזרו, אברהם קלצקין, היה עושה זאת (עמ' 10 שורות 17-20). לשאלה מדוע הרים את הארגז אם יש לו בעיות גב השיב: "כי אם לא ארים אותו, יגידו לי קום ולך הביתה כי ככה הנהלים. המפקד היה עלול להגיד לי את זה...אם לא הייתי עושה את העבודה שלי היו שולחים אותי הביתה. אני מקבל משימות ואני חייב לבצען ולכן הייתי חייב להרים את ארגז הכלים. אני צריך לתקן תקלות...אם למחרת יבואו בטענות למה השארתי את הציוד וגנבו אותו" (עמ' 11 שורות 10 - 19).לשאלה מדוע לא בקש עזרה בהרמת הארגז השיב: "הוא לא יכול להביא לי בן אדם אחר, זה הבן אדם שעוזר לי" (עמ' 12 שורות 1-2). בנוסף, טען, כי "אם הייתי יודע איך להרים את הארגז נכון זה לא היה קורה לי...אני מצפה שיבואו בן אדם עם סמכות ויגיד לי איך להרים...יכול להיות שאז לא הרמתי נכון, יכול להיות שזה היה ביום של הצטברות. אם היו מלמדים אותי אולי הייתי מרים נכון" (עמ' 12 שורות 4 ואילך). אברהם קלצקין לא הובא לעדות: "אני בקשר עם קלצקין אבל הוא לא עובד איתי, הוא במחלקה אחרת. אני מכיר אותו. אני צריך לזמן אותו להעיד בבית משפט? אני צריך לזמן אנשים?" (עמ' 14 שורות 2-4). לארוע לא היו עדים. התובע פנה מיד לאחר הארוע לפקידה בשם זהבה, ממשרדו של מנהל כח - אדם, מר אלי שדה, שנתנה לו הפניה לקופ"ח (ת/4), בה נרשם שנפגע בגבו בעת שהוריד ציוד מטרקטורון. כמו כן הוצגה "הודעה על תאונה" שמולאה על ידי מפקד יחידת הבינוי, בה נרשם תאור התאונה מפי התובע: "כאשר הורדתי את ארגז הכלים מן הטרקטורון נתפס לי הגב". גם בטופס ההודעה למוסד לביטוח הלאומי רשם התובע: "לאחר גמר העבודה פרקתי את הציוד שהיה על הטרקטורון וכשהרמתי את ארגז הכלים נתפס לי הגב" (ת/2). מטעם הנתבעת הובא לעדות מר יצחק סמי אשר היה מנהל העבודה של התובע בעת הארוע. הוא ציין בתצהירו כי עבודתו של התובע לא כללה מעצם טבעה הרמת משאות וכי הייתה הקפדה על כך. בדרך כלל עבד עם התובע עובד נוסף. התובע לא התלונן בפניו מעולם על קשיים בעבודתו ולא התלונן כי עליו להרים משאות במסגרת עבודתו. בחקירתו ציין תחילה כי אינו זוכר אם ידע שלתובע היו בעיות גב משמעותיות לפני הארוע וכי אם היה יודע לא היה נותן לו עבודות מסגרות וקונסטרוקציות, חפירות והרמות (עמ' 11), אך לאחר מכן אישר כי ידע שהתובע מוגבל בהרמת משאות ולא יכול לבצע עבודות הקשורות בהרמת משאות (עמ' 16 שורות 24-25). הוא ציין כי "לתובע היה כל יום עובד שהיה מוצמד אליו...היה לו עובד צמוד, כי בתחום העבודה שהוא עבד הוא צריך את העובד שיבוא איתו, כמו פירוק שערים, חלונות, מסילות, דברים מאד כבדים שהוא צריך לעזור לו. לבד התובע לא יכול היה לעשות את זה" (עמ' 16 שורות 20-23). הוא ציין כי באותה עת לא היה במחלקה ממונה בטיחות בתקן מלא אלא אדם שהיו לו תפקידים נוספים וכי לא היו הדרכות לעובדים (עמ' 17 שורות 4-7). היום יש הדרכות "לא על כל תנועה, רק על פרויקט רציני" (שם, שורה 10). הוא אינו יודע כמה שוקל ארגז כלים "תלוי מה את שמה בארגז" (עמ' 18 שורה 3). הוצגו מטעם התובע טפסי הערכת עובד לגבי השנים לפני התאונה (ת/3). ברוב הטפסים נרשם כי מדובר בבעל מקצוע טוב, אשר מבצע עבודתו בצורה טובה, למרות שהוא סובל מכאבי גב והוא מוגבל עקב בעיות רפואיות. בשנת 1988 אף נבחר כעובד מצטיין ביחידתו. טענות הצדדים התובע בסיכומיו טוען כי התובע פעל כעובד סביר ונורמלי, אשר בדרך כלל מבצע את המשימות המוטלות עליו במסירות מבלי לחשוב על ההשלכות של כל פעולה מהפן הבטיחותי או הבריאותי. התובע לא יכול היה לבקש עזרה מאדם אחר כי לא היה עוזר אחר באותו היום ולכן עשה את כל העבודה בעצמו. לא ניתנו כל הדרכות או הנחיות בנושא בטיחות בכלל ובנושא הסיכונים הכרוכים בהרמת הארגז בפרט. התובע טוען כי, במיוחד לאור פגיעתו הקודמת, היה על הנתבעת לפקח במידה רבה יותר על עבודתו, לתת הנחיות ברורות ולוודא ביצוען. נטען כי הממונה הישיר, מר סמי, כלל לא ידע על נכותו הקודמת של התובע ועל מגבלותיו. נטען שהיה על הנתבעת להדריך את התובע בדבר האופן הנכון להרמת משאות, כך שכובד המשקל יהא על הברכיים ולא על חוליות הגב. התובע טוען כי כלל לא היה ביחידה ממונה בטיחות באותה עת ולא היו הדרכות בנושא בטיחות. נטען כי הנתבעת לא נתנה הנחיות, לא בצעה הדרכות, לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה להרמת ציוד, לא פקחה על בצוע העבודה, לא ספקה עזרים מתאימים להרמת ציוד כבד, לא העמידה לרשות התובע עזרה להרמת ציוד כבד ולא נתנה הנחיות ברורות לממונה הישיר של התובע בקשר למגבלותיו. נטען כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית שהיא חבה לתובע ובגין הפרה זו נגרמו לתובע נזקים. עוד טוען התובע כי הנתבעת הפרה חובות חקוקות על פי תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ממונים על בטיחות), תשנ"ו - 1996 וכן על פי תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשמ"ד - 1984. התובע טוען כי אין לחייבו באשם תורם כיון שאין להטיל אשם על עובד שלא דרש את אותם אמצעים שהמעביד נמנע מלספק. נטען כי בהתאם לפסיקה אין התובע חב באשם תורם, גם אם טעה בלהט עבודתו. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי קיימות סתירות בעדותו של התובע לעניין נסיבות הארוע המדויקות וכי בראשית עדותו ציין כי הארוע ארע בתחילת יום העבודה, לעומת גרסאות אחרות. הנתבעת טוענת כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין, כי התובע לא הוכיח שגבו נפגע במסגרת מערכת עובדות המקימה עילה כנגד הנתבעת ולכן יש לדחות התביעה ולו מטעם זה. גם משקל הארגז כלל לא הוברר. עוד טוענת הנתבעת כי התובע זכה לעוזר צמוד ועבודתו כלל לא כללה הרמת משאות. הנתבעת טוענת כי עשתה לכל אשר לאל ידה על מנת להעמיד לתובע סביבת עבודה תומכת ובטוחה, העמידה לו עוזר צמוד בדיוק בשל בעיות הגב שלו ובכך קיימה את חובת הזהירות המוטלת עליה. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התובע הסתכן מרצון והרים הארגז בניגוד לכללים ולחובת הזהירות שלו עצמו ולא ברור מדוע לא נעזר בעובד אחר לצורך כך. הנתבעת טוענת כי לחששו של התובע בדבר פיטורין אם לא יחזיר הארגז אין בסיס. הנתבעת טוענת כי לפי עדות התובע עצמו מדובר במעשה אקראי שנעשה בהיסח הדעת, מבלי שצפה התובע כי יגרם לו נזק בעטיו, כך שלא ניתן לדרוש מהנתבעת דווקא לצפות את התרחשות הארוע, שהיה בלתי צפוי לתובע עצמו, אשר מודע למגבלותיו יותר מכל אדם אחר. הנתבעת מדגישה כי התובע העיד כי לא הרים משאות כבר 20 שנה קודם לכן, מאז התאונה בשנת 1977, עת נפגע בגבו. התובע ידע היטב את מגבלותיו הרפואיות ולמרות זאת לא נקט זהירות. נטען כי לא ניתן לחייב את הנתבעת לפקח על כל פעולה ופעולה של התובע, עד לפעולה ברמה השגרתית ביותר, במיוחד כאשר מדובר בפעולה שאין כלל צפיות כי התובע יבצע אותה לאור מגבלותיו ולאור עברו. לכן, טוענת הנתבעת, כלל לא הייתה חובת זהירות קונקרטית עליה באותן הנסיבות. לעניין טענות התובע כי לא הודרך כיצד להרים משאות כבדים, טוענת הנתבעת, לא הובאה חוות דעת של מומחה בטיחות שיעיד על קשר סיבתי בין אופן הרמת הארגז על ידי התובע ובין הנזק שארע ויעיד כי הרמה באופן אחר הייתה מונעת הנזק. הדרכה אינה על כל פעולה שגרתית ולא נדרשו אמצעי בטיחות מיוחדים לצורך פעולה זו. הנתבעת מפנה לפסיקה השוללת אחריות מעביד במקרים דומים. לחילופין, טוענת הנתבעת, אשמו התורם של התובע הוא מכריע. דיון והכרעה תחילה - לעניין נסיבות הארוע. לארוע אמנם לא היו עדים ועדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל דין, אך אני מקבלת את גרסת התובע כמהימנה ואמיתית. גרסה זו מקבלת סיוע גם מההודעות על התאונה שנרשמו בסמוך לה: ההודעה שנרשמה על ידי הפקידה זהבה ממחלקת כוח אדם באותו היום מיד לאחר הארוע, ההודעה לבטוח הלאומי וההודעה החתומה על ידי מפקד היחידה. בכל המקרים ניתנה אותה הגרסה. איני סבורה, כטענת הנתבעת, כי בראשית עדותו בבית המשפט סיפר התובע גרסה אחרת לעניין נסיבות הארוע. התובע העיד כי באותו היום לקח תחילה את הארגז בבוקר והכניסו לטרקטורון, אך אין בכך כדי לפגוע בגרסתו העקבית והברורה כי הארוע עצמו ארע בסיום יום העבודה, בעת שהחזיר את הארגז מהטרקטורון למשרד. גרסה זו לא נסתרה ואני מקבלת אותה. ולענין אחריות הנתבעת. אין חולק כי לנתבעת, כמעבידתו של התובע, חובת זהירות מושגית למנוע סיכון של פגיעה בגופו ובחייו של התובע. יש לבחון אם הסיכון של פגיעת התובע בגבו עקב הרמת ארגז הכלים באותן נסיבות הוא סיכון בלתי סביר, שהיה על המעביד לצפותו, סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, המקים חובת זהירות קונקרטית, בגינו על המעביד היה לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו. ההלכה הפסוקה מחמירה ומדקדקת מאד עם המעביד וחובות הזהירות המוטלות עליו הן חובות מוגברות. על המעביד להנהיג שיטת עבודה בטוחה, הדרכה בדבר שיטת העבודה, הסיכונים הטמונים בה וכללי הזהירות הנדרשים. על המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות, גם אם מדובר בסכנות שאינן בלתי רגילות או יוצאות דופן במקום העבודה. חובת המעביד היא חובה כללית וגורפת לנקוט כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע עבודתם בתנאי בטיחות אופטימלים. הנטייה בפסיקה היא להחמיר עם המעביד ולהקל עם העובד. "היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה ושיטת העבודה יהיו בטוחים" (ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו,פ"ד לו(2) 592). חובת המעביד, מעבר לאספקת כלי עבודה הולמים ומכשירים בטוחים, היא גם לתת הדרכה נאותה ודאגה לכך שהעובדים ישננו היטב את ההנחיות בדבר שיטות העבודה הבטוחות. המעביד אינו יוצא ידי חובתו אך מעצם אספקת האמצעים המגנים והעברת ההדרכה. עליו לפקח גם באופן יעיל על בצוע ומלוי כראוי של כל ההנחיות וראה ע"א 663/88 שיריזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209; ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3) 172; ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל ,פ"ד מז(3) 345; ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592. המעביד חייב להנחיל לעובדים נהלי עבודה ברורים לבטיחות וגהות. הוא אינו רשאי להניח כי העובדים ינקטו מיוזמתם אמצעים למניעת תאונות: "מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" (ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785). המעביד נדרש להביא בחשבון שהעובד עשוי להתרשל ולשגות ולכן עליו ליצור סביבת עבודה שתגן עליו ותקשה את התרשלותו. המעביד חייב להגן על העובד גם מפני רשלנותו הוא וגם מפני טעויותיו (ע"א 453/72 ג'רבי נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1) 197); ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415; ע"א 741/83 גוריון נ' גבריאל, פ"ד לט(4) 266). "ידוע הוא, ועל המעביד לקחת זאת בחשבון, שעובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך ובלהט העבודה, אף אם הוזהר בפני סיכונים" (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה (2) 593). "בלהט העבודה עלול עובד להיכשל באי מתן תשומת לב מלאה לכל הסכנות שמסביב. לא אחת עובדים נחפזים ומבצעים קיצורי דרך, להספיק ולהשלים את עבודתם במהירות, בין אם לפי דרישת המעביד ובין אם מיוזמתם. מטרתם היא טובת המעביד והעבודה, מבלי להידרש יתר על המידה לבטחונם האישי. דווקא אצל עובד טוב ומסור קיים הרצון לעשות מלאכתו היטב ולהשביע את רצון המעביד, הכל - תוך נטילת סיכונים על עצמו, מבלי לשקלם ביישוב הדעת...העובדה לפיה התובע היה עובד ותיק ואחראי, אינה פורקת את עול חובת הזהירות מהמעסיק...גם עובדים ותיקים ומיומנים חשופים לפגיעות" (ת"א (י-ם) 1519/96 בן - ישי נ' לוי, 19.2.01). אחריותו של העובד נבחנת, ככלל, במסגרת דיני האשם התורם ואינה יכולה לפטור את המעביד מחבותו הוא לדאוג לשלום העובד. עם זאת, כמובן, לעיתים נותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה. קיימים גם סיכונים רגילים שיש להכיר בהם ולחיות איתם בחיי היום יום, אשר המעביד אינו נושא באחריות להם, שכן הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות ( ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72). לעניין אחריות מעביד לפגיעת עובד בגבו בעת הרמת משא, בחנה ההלכה הפסוקה את חובת הזהירות של המעביד ואת סבירות אמצעי הבטיחות שנקט בהתייחס למספר פרמטרים כמו - טיב ומשקל המשא וחריגותו, הבחנה בין עובד מיומן ומנוסה שעיסוקו בהרמת משאות ובין עובד שהרמת המשא אינה במסגרת עיסוקו, שיטת העבודה לגביה הודרך העובד וההקפדה על יישום השיטה, היכולת להיעזר באחרים ואמצעי העזר שניתנו לעובד לצורך הרמת המשא. נפסק כי אין די בעובדה שגבו של העובד "נתפס" במהלך הרמת משא, לבדה, כדי ללמד על רשלנות המעביד. ראה: ע"א 5580/92 מרקוביץ נ' התעשיה האוירית (7.5.95); ע"א 5379/90 סימה מתיתיהו נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1)167; ע"א 2162/90 מצא נ' אגד , דינים עליון כז 785 (9.2.93); ע"א 11227/03 עמי - אגודה לשיפור ולפיתוח ילדים מוגבלים נ' גל , דינים עליון עד, 430 (7.9.05); רע"א 4215/04 טיטו נ' אבו חצירא (12.9.04); ע"א (ת"א) 1089/01 אירובוט בע"מ נ' גרשגורין , תק- מח 2003(1) 229 (9.1.03); ת"א (חי) 1223/00 חיים נ' החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ, דינים מחוזי לה(6) 674 (1.8.05). בענייננו, הגעתי למסקנה כי הנתבעת חבה בנסיבות העניין חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע וכי הפרה חובתה זו, אך בד בבד גם התובע חב באשם תורם לארוע. הבסיס לחובת הזהירות של הנתבעת בענייננו הוא מצבו המיוחד של התובע, אשר סבל מנכות בגבו והיה מוגבל בהרמת משאות. מצב זה היה ידוע היטב לנתבעת והיא אף דאגה לכך שבמהלך עבודתו לא יבצע עבודות הכרוכות בהרמת משא והעמידה לרשותו עובד אחר אשר עבד באופן צמוד לתובע ובצע באופן בלעדי עבודות אלו. עם זאת, הנתבעת הייתה צריכה לצפות מצבים בהם אותו עוזר יעדר מעבודתו מסיבות שונות והתובע יוותר לבדו במהלך יום העבודה. הנתבעת צריכה הייתה לצפות את שארע, כאשר בהעדר עוזרו, התובע, כעובד מסור אשר רוצה לבצע עבודתו לשביעות רצון מעבידתו, יבצע את כל העבודות לבדו, גם אלו הכרוכות בהרמת משאות, ללא עזרה. הנתבעת הייתה צריכה להבהיר ולהנחות את הממונים של התובע ואת התובע עצמו, בנוהל ברור, כיצד לנהוג במקרה בו עוזרו נעדר מהעבודה ולדאוג לכך שיוצמד לו עובד אחר תחת עוזרו הקבוע או להנחותו למי לפנות לקבלת עזרה. הנתבעת לא הייתה צריכה להשאיר את הנושא ליד המקרה או לטיפולו של התובע עצמו, שיחפש לעצמו עזרה אקראית. היא הייתה אמורה לדאוג מראש לפתרון למקרים כאלו. זו הייתה חובת הזהירות הקונקרטית שחבה הנתבעת לתובע וחובה זו הופרה. אם היה לתובע עוזר, כפי שהיה תמיד ועל פי נוהל העבודה הרגיל, ניתן לקבוע בדרגת הסתברות גבוהה כי הארוע היה נמנע שהרי התובע לא היה מרים את ארגז הכלים בעצמו, כפי שלא הרימו בעבר. לא הובהר מה משקלו המדויק של אותו ארגז כלים כאשר גרסתו של התובע כי מדובר במשקל של כ 25 - 30 ק"ג לא נסתרה, למרות שיכולה הייתה הנתבעת להביא עדים מטעמה לעניין זה. עם זאת, גם אם היה מוכח שאין מדובר במשקל חריג להרמה עבור כל עובד אחר, הרי שבענייננו מדובר בעובד עם מוגבלות מיוחדת בהרמת משאות, מוגבלות אשר הייתה ידועה לנתבעת. לאור כך, חובת הזהירות כלפיו והפרתה נבחנות לא על פי הסטנדרטים הרגילים על פיהן בוחנים את החובה כלפי כל עובד אשר אין לו מגבלות, אלא באופן ספציפי, בהתחשב במגבלותיו של התובע. בהתחשב בכך, מדובר בסיכון חריג שהיה על הנתבעת למנוע. לאור מסקנתי זו, אין צורך להגיע להכרעה חדה בעניין טענות התובע בדבר העדר הדרכה והפרת התקנות השונות לעניין הדרכת עובדים. מחד, כאמור, הרמת משאות לא הייתה כלל בתחום עיסוקו של התובע והרי לצורך כך הצמידה לו הנתבעת עוזר מיוחד, כך שלכאורה לא היה צורך להדריכו בעניין זה. מאידך, נראה כי ראוי היה להדריך את כל העובדים בעבודות שטח, ולרענן הדרכות אלו מעת לעת, בדבר האופן הראוי להרים משאות, מכל סוג ומשקל שהוא, ללא כיפוף הגב ושמירה על גב ישר. יתכן שאם היה התובע מודרך בעניין זה ומודע לסיכונים בהרמת משקל תוך כיפוף הגב ניתן היה למנוע הפגיעה. אשם תורם ולשאלת האשם התורם. גם כאשר קיימת חבות של המעביד "יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד" (ע"א 655/80 הנ"ל). המבחן המקובל לבחינת אשמו תורם של עובד הוא מבחן "מידת האשמה", כלומר, בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72; ע"א 819/77 הנ"ל; ע"א 662/89 הנ"ל). בבחינת האשם התורם יש להתחשב, בין היתר, בשאלת מודעותו של העובד לסיכון, היותו בעל מקצוע מיומן, ותיק ומנוסה, בחינת מידת האוטונומיה של העובד ושיקול דעתו העצמאי (ע"א 435/85 מחמור נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524; ע"א 119/58 מזרחי נ' פרידמן, פ"ד יג 529; ע"א 741/83 הנ"ל; ת.א. (חי) 280/95 מלול נ' מרכז לטניס בישראל , 24.9.01. בענייננו, אני סבורה כי התובע עצמו, אם ידע שמדובר בארגז כלים כבד עבורו, כנטען על ידו, היה צריך להימנע מהרמתו. לפי עדותו הוא לא הרים כל משא כבד, לרבות ארגז במשקל כזה, מאז התאונה שארעה לו 20 שנה לפני הארוע הנדון. הוא העיד כי לא הרים בעבר את ארגז הכלים בעצמו ורק עוזרו עשה כן. אם כך, במקרה בו עוזרו לא היה בעבודה, היה צריך התובע להימנע מהרמת הארגז לבדו ולבקש עזרה מעובד אחר או לפנות לממונה עליו. התובע, יותר מכל אדם אחר, היה מודע למגבלותיו והיה צריך להימנע מבצוע פעולה מאומצת לגבו. הרמת הארגז לא הייתה במהלך בצוע העבודה אלא לאחר סיומה, כך שהתובע לא היה בלהט בצוע משימה כלשהי ובלחץ זמנים לסיימה. הוא יכול היה להמתין עד שימצא עובד אחר שיעזור לו בהרמת הארגז, גם אם לטענתו הייתה עליו חובה להחזיר הארגז למשרד בסוף יום העבודה. על התובע היה לנהוג זהירות רבה יותר. לאחר שקילת כלל הנסיבות הרלוונטיות אני מעמידה את שיעור אשמו התורם של התובע על 30%. הנזק הנכות הרפואית לאחר פגיעתו פנה התובע לבי"ח קפלן ונשלח לביתו עם המלצה למשככי כאבים. בהדרגה התגברו כאבי הגב התחתון והוא טופל במסגרת פיסיותרפיה, כירופרקטיקה ובמשככי כאבים אך ללא הטבה. באוקטובר 1997 עבר בבי"ח קפלן ניתוח כריתת בלט דיסק L4-5 אשר במהלכו נגרם קרע למעטפת עמוד השדרה (דורה) שנתפר. לאחר הניתוח לא הייתה הטבה בכאבים. ברור אורטופדי ונוירולוגי העלה בלט דיסק בגובה L-5 -S-1 עם עדות לפגיעה שורשית מתאימה בגובה L-4 S-1 הגורמת לחולשת רגל ימין. הומלץ על ניתוח נוסף אך התובע סרב לבצעו. משנת 1999 החלו תלונות על בעיות בתפקוד המיני וביכולת הטלת השתן. לצורך הערכת נכותו הרפואית של התובע כתוצאה מהארוע מונו על ידי בית המשפט מומחים רפואיים בתחומי האורטופדיה, האורולוגיה והפסיכיאטריה. הצדדים הסכימו כי קביעות המומחים מטעם בית המשפט הן הקביעות המחייבות בענייננו (פרוטוקול מיום 9.10.07 עמ' 18). ד"ר ישראל כספי מונה כמומחה רפואי בתחום האורטופדי. בחוות דעתו מיום 22.1.03 ציין כי בבדיקת התובע בולט יישור הלורדוזיס המתני עם ההגבלה בתנועות עמוד שדרה מתני, קפוח עצבי ודלדול שרירי רגל ימין. ד"ר כספי קבע כי בעקבות הארוע מיום 8.9.97 נגרמה החמרה בבעייתו של התובע בעמוד השדרה המתני שהייתה עוד משנת 1977. ההחמרה הביאה להתערבות ניתוחית עם תוצאות אחר ניתוחיות של הגבלה בינונית בתנועות עמוד השדרה המתני והפרעות שורשיות ברגל ימין. בגין הגבלת תנועות עמוד השדרה המתני קיימת לתובע נכות צמיתה בשיעור 20% לפי התוספת לתקנות הבטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"), כשיעור הנכות שהייתה לתובע לפני הארוע. בגין פגיעה בשורשים המתנים נותרה לתובע נכות בשיעור 10%, לפי סעיף 32(7) ב' לתקנות הביטוח הלאומי. הנכות הרפואית האורטופדית עקב התאונה, אם כן, עומדת על 10%. פרופ' יעקב רמון מונה כמומחה רפואי בתחום האורולוגי. בחוות דעתו מיום 19.1.04 ציין כי לתובע הפרעה אורגנית במנגנון הזקפה. הוא מטופל בהזרקות. כמו כן לתובע הפרעה בתפקוד המיני של שפיכה מוקדמת המיוחסת להפרעה סקסולוגית שמקורה לא אורגני. פרופ' רמון ציין כי התובע מעשן כבד, יש לו הסטוריה של טיפול פסיכיאטרי תרופתי והסטוריה של פגיעה בגב התחתון קודם לתאונה משנת 1997. כל אלה מהווים גורמי סיכון להתפתחות הפרעה אורגנית בתפקוד המיני אצל התובע. פגיעה אורגנית במנגנון הזקפה מקנה נכות אורולוגית בשיעור של 30% לפי תקנה 24 (5) לתקנות הביטוח הלאומי. פרופ' רמון קבע כי בחלוקה בין גורמי הסיכון שהיו לתובע ובין התאונה, הרי שהתאונה גרמה לפגיעה אורגנית המקנה נכות בשיעור 10%. לעניין תלונות התובע על תכיפות ודחיפות בהטלת שתן ואיבוד שתן מתוך דחיפות, קבע פרופ' רמון כי אלו עומדות בסתירה לממצאי הבדיקות האובייקטיביות שבצע התובע, בהן הועלה חשד לפגיעה עצבית המאופיינת בשלפוחית אטונית שאינה מתרוקנת. הבדיקות הדגימו אצל התובע חסימה במוצא כיס השתן שניתן לייחס אותה לערמונית מוגדלת וחוסמת. בהפרעה חסימתית במוצא כיס השתן על רקע ערמונית מגדלת ניתן לטפל תרופתית או ניתוחית ואין בכך כדי להקנות נכות אורולוגית בגין התאונה. לא נמצאה אצל התובע עדות לפגיעה עצבית בתפקוד שלפוחית השתן או הסוגרים התואמת לפגיעה עצבית בחוט השדרה בגובה הפגיעה בתאונה ולכן, קבע פרופ' רמון, לא נגרמה ולא נותרה לתובע נכות אורולוגית על רקע הפרעות בתפקוד שלפוחית השתן בגין התאונה. נכותו האורולוגית של התובע, אם כן, בגין התאונה, עומדת על 10% . ד"ר גאוני מונתה כמומחית רפואית בתחום הפסיכיאטרי. בחוות דעתה מיום 6.6.05 קבעה כי התובע סובל מנכות נפשית שהינה תגובתית לנכות הפיסית בשיעור של 10% לפי סעיף 34ב לתקנות הביטוח הלאומי. מומחי בית המשפט לא נחקרו על חוות דעתם ובהעדר נימוקים מיוחדים לקבוע אחרת, אני מקבלת את חוות דעתם. הנתבעת טוענת כי אין לקבוע כל קשר סיבתי בין התאונה ובין ההפרעה האורגנית בתפקוד המיני שמצא פרופ' רמון, שהרי זו נגרמה בעקבות הטיפול הרפואי שקיבל ולא עקב התאונה, מה שגורם לניתוק הקשר הסיבתי. כך, טוענת הנתבעת, גם הנכות בתחום הנפשי שנגרמה כתוצאה מהנכות האורולוגית אינה נובעת מהתאונה אלא רק מהטיפול הרפואי. דין הטענה להידחות. ראשית, לא הוכח כי ההפרעה שמצא פרופ' רמון נובעת רק מהטיפול הרפואי שקיבל התובע ולא מהתאונה. פרופ' רמון לא ערך הבחנה בין התאונה ובין הטיפול הרפואי שלאחריה ולא ראיתי גם שהופנו אליו שאלות הבהרה בעניין. שנית, גם על פי מבחני ריחוק הנזק בהתאם לסעיף 76 לפקודת הנזיקין ניתן לומר שהחבות עקב התאונה כוללת גם נזקים עקב הטיפול הרפואי שבוצע בעטיה ומדובר בנזק שבא במהלך הרגיל והטבעי של הדברים (וראה, לעניין תאונות דרכים אשר גם לגביהן הוחל סעיף 76 לפקודת הנזיקין, ע"א 3765/95 אכרם חוסיין נ' ד"ר טורם, פ"ד נ(5) 573). פרופ' רמון הסביר מדוע מצא לנכון לקבוע נכות בגין התאונה בשל ההפרעה שמצא, תוך ייחוס מרב הנכות הקיימת לגורמי סיכון קודמים. קביעותיו מקובלות עלי. נכותו הרפואית הצמיתה של התובע עקב התאונה עומדת, אם כן, על 27%. הפגיעה התפקודית על מנת לבחון את פגיעתו התפקודית של התובע יש להתחקות אחר תפקודו והשתכרותו במהלך 11.5 השנים שחלפו מהתאונה. הנתבעת הגישה תעודת עובד ציבור חתומה על ידי מר רונן ביטאולי, עובד מדור שכר במרכז תעסוקת עובדי צה"ל אצל הנתבעת. בתעודת עובד הציבור פרט מר ביטאולי את תעסוקת התובע ושכרו מינואר 1997, חצי שנה לפני התאונה, עד שנת 2006. כמו כן פורט מספר השעות הנוספות שבצע בשנים 1995, 1996, 1997 וחודשיים בשנת 2008. בהתאם לתעודת עובד הציבור שכרו הממוצע של התובע לחודשים ינואר 1997 - יוני 1997 עמד על 9905 ₪ ברוטו. התובע, מצידו, צרף תלושי שכר לחודשים אלו, בהם ממוצע ההשתכרות עומד על 10,927 ₪ ברוטו. מר ביטאולי העיד כי הנתונים נשאבו ממחשבי יחידת השכר, כאשר כל תלוש מגלם בתוכו גם הפרשי ניכויים בגין חודשים קודמים: "השכר משולם מראש ולאחר מכן יש התחשבנות" (עמ' 17 שורות 14-15). "חלק מהתקופות קשה לראות מתלוש אחד בצורה ברורה, זה מורכב מכמה תלושים ולפעמים יהיה קשה להגיע לכמה נתונים גם מכמה תלושים" (שם, שורות 5-6). חישוב השכר החודשי לא נעשה לפי תלוש השכר של אותו החודש אלא "בהסתכלות מצרפית" של מספר חודשים (עמ' 20, שורות 12-22) ומכאן הפער בין תלושי השכר ובין הנתונים הרשומים בתע"צ. הסבר זה מקובל עלי והנתונים לגבי שכר התובע עובר לתאונה כפי שנרשמו בתע"צ מהימנים עלי. נתונים אלו גם דומים לנתונים שדווחו למוסד לביטוח לאומי (שכר רבע שנתי של 29,981 ₪). לאור כך, יש לקבוע כי שכר התובע לפני התאונה עמד על 9905 ₪ ובשערוך להיום - 13,400 ₪. מתעודת עובד הציבור עולה כי במהלך השנים לאחר תקופות אי כושר עבד התובע בחלק מהתקופות עבודה במשרה חלקית ובחלק עבודה במשרה מלאה. מאוקטובר 2005 הוא עובד במשרה מלאה. התובע הועבר בשלב מסוים, לא הוברר מתי בדיוק, למחלקת אלומיניום, "מחלקה שמבחינת דברים כבדים אין בה" (עדות מר סמי, עמ' 14 שורה 9) "התובע לא יוצא להרכבות, הוא עובד בתוך המחלקה רק בהרכבות. חותכים לו והוא עומד ליד שולחן ומחבר אותו" (עמ' 15 שורות 16-17). התובע משובץ בדירוג מנהלי עבודה רמה א'. מאז התאונה קודם שלוש פעמים: כחודשיים לאחר התאונה, החל מיום 2.8.97, קודם לדרגת שכר 17. מתאריך 1.1.01 קודם לדרגה 18 ומתאריך 1.4.07 קודם לדרגה 19. בהתאם לתע"צ החתומה על ידי מר ביטאולי - זו רמת השכר המקסימלית אליה ניתן להתקדם בדירוגו של התובע (ראה גם עדותו של מר ביטאולי עמ' 20 שורה 29). נתוני השכר המעודכנים ביותר שהוצגו הם לגבי שנת 2006. ממוצע השכר לששה החודשים האחרונים בשנת 2006 עומד על 12,588 ₪ ובשערוך להיום סכום זה מגיע לסך 13,278 ₪. ניתן לראות שמדובר בסכום דומה לסכום שכרו המשוערך של התובע עובר לתאונה. התובע העיד מטעמו את מר אלי קנדיל, אשר עובד אף הוא כאזרח עובד צה"ל משנת 1976 כמסגר במחלקת בינוי ועבד עם התובע עד התאונה. מר קנדיל הוא חברו של התובע. מר קנדיל למד לפני כ- 8 שנים לימודי השלמה ל - 12 שנות לימוד, עשה גם קורס טכנאים מטעם הנתבעת ועבר מדירוג מנהלי עבודה לדירוג טכנאים. הוא הציג תלושי שכר לחודשים 2/05, 10/05, 2/06, 4/06. ממוצע השכר החודשי ברוטו על פי תלושי שכר אלו עומד על כ - 20,000 ₪ ובשערוך להיום - כ 21,500 ₪. עוד העיד התובע מטעמו את מר אלי שדה, מנהל כוח אדם של האזרחים עובדי צה"ל. הוצגו שלושה מסמכים עליהם חתם מר אלי שדה - מהתאריכים 10.2.02, 14.4.04, 21.9.05. במסמכים אלו רשם מר שדה כי התובע ניצל את מלוא ימי המחלה שעמדו לרשותו וכי אם ימשיך לעבוד בחצי משרה יפגע בשכרו ובתנאים הנלווים. הוא הסביר כי דירוג טכנאים נחשב דירוג טוב יותר מדירוג מנהלי עבודה רמה א' ופחות טוב ממנהל עבודה רמה ב'. מנהל עבודה ברמה ב' זכאי לתנאים נלווים כמו רכב שירות. רמת השכר של מנהל עבודה ברמה ב' יכולה להגיע ל כ 28,000 - 29,000 ברוטו. לעניין פדיון ימי מחלה - הסביר כי עובד שצרך עד רבע מימי המחלה שלרשותו זכאי בפרישה לפיצוי על 8 ימים לכל שנה, אם צרך יותר מרבע - פיצוי בגין 6 ימים. אם השתמש ב 70% מהימים - לא יקבל פיצוי בפרישה (עמ' 12-13). מר ביטאולי התייחס אף הוא בחקירתו לנושא הבדלי הדירוג וציין כי "דירוג טכנאים נכנס לקבוצה של אקדמאים ומותנה בתעודת טכנאי או הנדסאי, כלומר אתה צריך תעודה. דירוג מנהלי עבודה לא אקדמאי ונקבע לפי ועדה מיוחדת, בין היתר רואים את הוותק של העובד" (עמ' 20 שורות 23-26) . מר סמי העיד כי אינו מתמצא בשכר עובדים וכי הוא ממליץ על דרגות בלבד. הוא ציין כי יש דרגות שמקבלים בכל שנה ויש כאלו שלא. הוא השיב כי בשל התאונה נפגע קידומו של התובע אצלו והתובע יכול היה להגיע לדירוג מנהל עבודה ב' או ג' (עמ' 13). הוא ציין כי התובע מוגבל בעבודתו וכי אין לתובע אפשרות להתקדם במחלקת אלומיניום. הוא ציין כי התובע גם נפגע מבחינת השעות הנוספות שהוא יכול לעבוד (עמ' 14 שורות 11- 24) אם כי אינו יודע כמה שעות נוספות עבד לאורך השנים ואינו זוכר אם דרש מהתובע לבצע שעות נוספות (עמ' 17 שורה 27 ואילך). כדי לעבור מדרגה לדרגה מספיק ותק ואין צורך בקורסים. מר סמי אינו יודע מדוע התובע אינו יכול להתקדם (עמ' 17 שורות 17-23). מר סמי אישר כי קיימת מגמה בשנים האחרונות של החלפת אזרחים עובדי צה"ל בעובדי קבלן (עמ' 12 שורות 7-8). מר סמי ציין עוד כי הוא התערב לטובת התובע אצל מפקד היחידה על מנת שימשיך להעסיקו ושכנעו להמשיך להעסיק התובע בעבודה קלה יותר (עמ' 15 שורות 21-23). הנתבעת הגישה תעודת עובד ציבור של הגב' ויקי פרחי, רכזת ועדות רפואיות של לשכת הבריאות המחוזית בתל - אביב. לתע"צ צורף פרוטוקול הועדה הרפואית המחוזית מיום 12.9.05 שם נרשמה מסקנת הועדה כי התובע "יכול לחזור לעבודתו התקנית בתפקידו ללא הגבלות ליום עבודה מלא". על בסיס מסקנה זו נרשם מכתבו מיום 22.9.05 של ד"ר מובשוביץ, רופא שירות המדינה שהוא גם יו"ר הועדה, המופנה לצה"ל, בו נרשם כי מסקנות הועדה הרפואית המחוזית אושרו על ידי ראש המחלקה הרפואית לעובדי המדינה והוחלט כי התובע יכול לחזור לעבודתו התקנית בתפקידו ללא הגבלות ליום עבודה מלא. עוד צורף דו"ח פסיכו-סוציאלי מיום 17.2.05, ערוך על ידי הגב' אורית מאירוביץ, עובדת סוציאלית ותעסוקתית בשירות הסוציאלי בצה"ל, המופנה לוועדה הרפואית, שם נרשמה המלצה כי התובע יעבוד רק חצי יום. התובע בסיכומיו טוען כי נכותו התפקודית עולה לעין ערוך על זו הרפואית, שכן כל חייו עסק במלאכת כפיים ולאחר התאונה הוא אינו יכול לבצע משימות רבות לצרכי פרנסה ומחייה. נטען כי קידומו נפגע עקב התאונה, בהתבסס על עדות מר סמי. כמו כן נטען כי אינו יכול עוד לבצע שעות נוספות, שוב, בהסתמך על עדותו של מר סמי. התובע מסתמך על נתוני שכרו של מר קנדיל וטוען כי לשכר זה יכול היה להגיע לולא התאונה ואולי אף מעבר לכך, בהיותו עובד מצטיין ומסור. נטען כי יכול היה להתקדם לדירוג מנהל עבודה ב' ולשכר של 28,000- 29,000 ₪ ברוטו לחודש, ובנוסף לתוספות שונות כמו רכב שירות. נטען כי מעמדו ומשרתו במקום עבודתו נשענים על "כרעי תרנגולת" לאור העובדה שמשרד הביטחון החל להעסיק עובדי קבלן ומסתמנת מגמה של החלפת עובדים קבועים בעובדי קבלן. נטען כי פיטוריו הם בגדר איום ממשי עליו ועל ובני משפחתו, כאשר מר סמי העיד כי הוא התערב על מנת למנוע פיטוריו. התובע טוען כי יש לקבוע כי נכותו התפקודית עומדת על 50%. נטען כי התובע חזר בפועל לעבודה מלאה כי אם לא כן היה מפוטר. נטען כי מאז התאונה אינו מבצע שעות כוננות, שעות נוספות ואינו מקבל תוספת בגין אי היעדרות כיון שהוא נעדר תכופות מעבודתו. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי גם אם יש מגבלה גופנית לתובע, יש לזכור כי שני שלישים ממנה אינם קשורים כלל לתאונה, שהרי לתובע 30% נכות אורטופדית ורק 10% מהתאונה. נטען כי מאז התאונה השתכרותו של התובע רק השתפרה. הוא קודם בדרגתו שלוש פעמים מאז התאונה והגיע לרמת השכר המקסימלית אליה ניתן להגיע בדירוגו. נטען כי לא ניתן להסתמך על הנתונים המתייחסים לעובד אלי קנדיל. מר קנדיל השלים 12 שנות לימוד, למד לתואר של טכנאים ועבר לדירוג טכנאים, המצוי בקבוצת דירוג של אקדמאים. התובע, לעומת זאת, כלל לא השלים השכלתו ולא למד לכל תואר ולכן לא ניתן להשוותו למי שכן למד. מעבר לכך, טוענת הנתבעת, מר קנדיל צרף רק ארבעה תלושי שכר סלקטיביים מהם לא ניתן ללמוד על נתוני שכרו האמיתיים. לעניין עדותו של אלי שדה, הנתבעת טוענת כי אם מדובר בעד מומחה, הרי שהיה צריך להגיש חוות דעת מטעמו. הנתבעת טוענת שלא הוגשה חוות דעת וגם לא תצהיר מטעמו, והתובע ביקש להעידו רק לצורך הגשת שלושת המסמכים עליהם חתם. הנתבעת טוענת כי הופתעה מעדותו של מר שדה ולכן גם לא הייתה ערוכה לחקירתו הנגדית. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי בהתאם להחלטת הועדה הרפואית של לשכת הבריאות המחוזית התובע יכול היה לחזור לעבודתו במשרה מלאה החל מיום 1.11.05. לאחר שקילת כלל הנסיבות החלטתי להעמיד את נכותו התפקודית של התובע כשיעור נכותו הרפואית בתחומי האורטופדיה והפסיכיאטריה, דהיינו, נכות בשיעור 19%. הנכות בתחום האורולוגי שעניינה הפרעה במנגנון הזקפה אינה נכות תפקודית, כפי שציין אף פרופ' רמון. יש לציין כי, מחד, אמנם, התובע חזר לעבודה מלאה ומבדיקת שכרו כיום מול שכרו המשוערך עובר לתאונה עולה כי לא חלה ירידה בשכרו לאורך השנים. מאידך, מקובלת עלי הטענה כי התובע יכול היה להתקדם באופן מסוים במהלך השנים אף מעבר לקידום בדרגות שקודם מאז התאונה. יתכן והתובע יכול היה להתקדם לדירוג מנהל עבודה ב' או ג'. מקובלת עלי טענת הנתבעת כי שכרו של מר קנדיל אינו קנה המידה אליו יש להשוות את התובע, שהרי מר קנדיל השלים השכלתו ולמד לימודי טכנאים. התובע הוא בעל 11 שנות לימוד, לא למד במהלך השנים וגם לא טען כי רצה ללמוד. ההשוואה המתאימה הייתה צריכה להיות מול עובד עם ותק דומה, שלא השלים לימודיו ונשאר בדירוג מנהלי עבודה. לא הוצגו נתונים בהתייחס לעובד כזה על ידי מי מהצדדים. יש עוד לזכור כי גם לפני התאונה היה התובע מוגבל מבחינת תעסוקתו, לא יכול היה לעסוק בעבודות הכרוכות בהרמת משאות ולצורך כך אף הוצמד לו עוזר. עם זאת, כאמור, מקובל עלי כי התובע, אשר כעת הגיע לדרגה המקסימלית בדירוג מנהלי עבודה א', בהיותו מוגבל כעת עוד יותר מבחינת תעסוקתו וניודו במחלקת האלומיניום ואשר אף עמד בפני סכנת פיטורין, נפגע ויפגע במסגרת קידומו האפשרי אצל הנתבעת וכן כי קיימת פגיעה מסוימת בהיקף השעות הנוספות אותן הוא יכול לבצע. כמו כן, אם יפלט התובע לשוק העבודה, סיכון שיש לקחתו בחשבון לאור הגדלת היקף העסקת עובדי קבלן על ידי הנתבעת ולאור הכוונה לפטרו בעבר, הרי שאפשרויות השתלבותו אצל מעסיקים אחרים, בהתחשב במגבלותיו, בגילו ובהעדר כישוריו לעבוד עבודות שאינן כרוכות במאמץ פיסי, הן מצומצמות ביותר. בשקילת כלל השיקולים האיזון הראוי, כאמור, לטעמי, הוא העמדת שיעור פגיעתו התפקודית וחישוב הפסדי שכרו לעתיד כשיעור נכותו הרפואית בתחומי האורטופדיה והפסיכיאטריה, כאשר הפסדיו לעבר יחושבו בהתאם להפסדים שהוכחו בפועל. הפסדי שכר בעבר בראש נזק זה יש לפצות את התובע, כאמור, כשיעור נזקיו המוכחים בפועל. החישוב יעשה כחישוב שנתי בהתבסס על השכר ששולם בכל שנה כמפורט בתע"צ שהוגשה על ידי מר ביטאולי, כשהוא משוערך, בהשוואה לשכר התובע עובר לתאונה - שכר שנתי נומינלי של 118,860 ₪ ומשוערך - 160,800 ₪. איני מקבלת את טענת הנתבעת כי את נזקי התובע בגין הפסדי שכר מאז התאונה ועד היום יש לקשור, בחלקם, גם לנכותו הקודמת. לא הוצגו על ידי הנתבעת נתונים כי התובע נעדר מעבודתו למשך תקופות חריגות לפני הארוע נשוא התובענה במהלך 20 השנים מאז התאונה בה נפגע בגבו, לא הוצגו נתונים לגבי מספר ימי המחלה שנטל לפני התאונה ולא הוצגו ראיות כי תפקודו היה לקוי לפני התאונה. להפך, מחוות הדעת שהוצגו עלה כי הנתבעת הייתה שבעת רצון מתפקוד התובע והוא הוערך כעובד מסור וטוב למרות מגבלותיו הרפואיות. בחודשים יולי 1997 - דצמבר 1997 קיבל התובע שכר נומינלי של 47,743 (חמישה חודשים שולמו כדמי פגיעה על ידי הבטוח הלאומי ישירות למעביד שהעבירם לתובע) סכום זה כשהוא משוערך עומד על 63,749 ₪. ההפסד בשנה זו יעמוד על 16,651 ₪. בתוספת ריבית מאמצע תקופה - 21,112 ₪. בשנת 1998 קיבל התובע שכר שנתי בסך 25,991 ₪. סכום זה משוערך להיום עומד על 33,684 ₪. ההפסד השנתי עומד על 127,116 ₪ ובתוספת ריבית מאמצע תקופה - 158,800 ₪. בשנת 1999 קיבל התובע שכר שנתי של 2903 ₪. סכום זה כשהוא משוערך - 3486 ₪. ההפסד השנתי עומד על 157,314 ₪. בתוספת ריבית מאמצע תקופה - 191,500 ₪. בשנת 2000 קיבל התובע שכר שנתי של 44,111 ₪. סכום זה כשהוא משוערך להיום עומד על 51,884 ₪. ההפסד השנתי עומד על 108,916 ₪. בתוספת ריבית מאמצע תקופה - 129,500 ₪. בשנת 2001 קיבל התובע שכר שנתי של 119,900 ₪. סכום זה כשהוא משוערך עומד על 140,025 ₪. ההפסד השנתי עומד על 20,775 ₪. בתוספת ריבית מאמצע תקופה - 24,200 ₪. בשנת 2002 קיבל התובע שכר שנתי של 88,756 ₪. סכום זה משוערך להיום עומד על 98,208 ₪. ההפסד לשנה זו עומד על 62,592 ₪. בתוספת ריבית מאמצע תקופה - 71,651 ₪. בשנת 2003 קיבל התובע שכר שנתי של 87,968 ₪. סכום זה משוערך להיום עומד על 95,813 ₪. ההפסד השנתי עומד על 64,987 ₪. בתוספת ריבית מאמצע תקופה - 73,220 ₪. בשנת 2004 קיבל התובע שכר שנתי של 122,932 ₪. סכום זה משוערך עומד על 134,692 ₪. ההפסד השנתי עומד על 26,108 ₪. בתוספת ריבית מאמצע תקופה - 28,800 ₪. בשנת 2005 קיבל התובע שכר שנתי בסך 105,588 ₪. סכום זה משוערך עומד על 115,460 ₪. ההפסד השנתי עומד על 45,340 ₪. בתוספת ריבית מאמצע תקופה - 48,840 ₪. הנתבעת טוענת כי החל מיום 1.11.05 יכול היה התובע לחזור לעבודה במשרה מלאה, בהתבסס על דו"ח הועדה הרפואית של לשכת הבריאות המחוזית. למעשה, התובע חזר לעבודה במשרה מלאה במועד זה בהתאם לנתונים המצויים בתע"צ שהוגש על ידי מר ביטאולי. מעבר לכך יש לציין כי לא ניתן לראות בהחלטת הועדה הרפואית כחוות דעת מחייבת בתיק זה לעניין כושר עבודתו של התובע. אין מדובר בחוות דעת של מומחה תעסוקתי שהוגשה בהתאם לסדרי הדין החלים בהליך זה ועורכי המסמך אף לא העידו בתיק ולא נחקרו על מסקנותיהם. החלטת הועדה הרפואית אינה יכולה לשמש כראיה לתוכנה וכראיה למצבו הרפואי של התובע וכושר עבודתו. בהעדר חוות דעת מומחה תעסוקתי בתיק, המסקנה בדבר תפקודיות נכותו של התובע תעשה על פי כלל הראיות הקבילות בתיק, כפי שפורט לעיל. בשנת 2006 קיבל התובע שכר שנתי בסך 149,800 ₪ (לא הוצגו נתונים לגבי חודש דצמבר 2006 ולכן נלקח בחשבון סכום זהה לחודש נובמבר). סכום זה כשהוא משוערך עומד על 158,319 ₪. הפסד השכר השנתי עומד על 2481 ₪. בתוספת ריבית מאמצע תקופה - 2620. בהעדר נתונים נוספים, סכום זה, של 2481 ₪, יילקח בחשבון כהפסד שנתי גם לשנים 2007 ו - 2008 : 2570 ₪ כולל ריבית בגין שנת 2007, 2529 ₪ כולל ריבית בגין שנת 2008. סך כל הפסדי השכר לעבר עומדים על 755,342 ₪ נכון להיום. הפסדי שכר לעתיד הפסדי השכר לעתיד יחושבו, כאמור, לפי נכות תפקודית בשיעור 19% ושכר התובע המשוערך עובר לארוע בסך 13,400 ₪. בהוון עד גיל 67 זכאי התובע לפיצוי בסך 286,000 ₪ במעוגל. הפסדי פנסיה הוכח כי התובע זכאי במסגרת תנאי עבודתו לפנסיה. הפסדי הפנסיה יחושבו גם הם בהתאם לנכות התפקודית בשיעור 19% מגיל 67 עד תוחלת חיים של גיל 79. פנסיה בשיעור 70% משכר של 13,400 ₪ היא 9380 ₪. הסכום לפיצוי בהוון כפול עומד על 155,500₪ במעוגל. ניצול ימי מחלה במהלך השנים ניצל התובע ימי מחלה. בהתאם לעדות מר שדה הוא ניצל את מלוא ימי המחלה שלו. ניצול הימים מנע מהתובע אפשרות לקבל פיצוי על אי ניצולם בעת הפרישה, כאשר בגין כל שנת עבודה הוא יכול היה להיות זכאי לפיצוי עבור 8 ימים. פיצוי בגין ימי מחלה הוא בעל אופי ספקולטיבי מסוים כי לעולם אין לדעת כמה ימי מחלה היה התובע מנצל עד פרישתו לולא התאונה ואין לדעת אם היה זכאי לפיצוי על אי ניצולם בפרישתו. עם זאת, מקובל עלי שהתובע זכאי לפיצוי מסוים, גלובלי, בגין ניצול ימי מחלה רבים, בגינם היה עשוי לקבל פיצוי עם פרישתו. אני מעמידה את גובה הפיצוי לעבר ולעתיד על 25,000 ₪ נכון להיום. כאב וסבל בהתחשב בכלל הנתונים לרבות טיב הפגיעה, גילו של התובע, הטיפולים הרפואייים שקיבל, תקופת אשפוזו ותוספת ריבית - אני מעמידה את סכום הפיצוי על 165,000 ₪ נכון להיום. הוצאות התובע טוען כי במשך תקופה ארוכה היה מוגבל לחלוטין בבצוע פעולות פשוטות, במיוחד לאחר הפגיעה ולאחר הניתוח שעבר. הוא טוען כי נזקק לעזרת בני משפחתו סעה אל הטיפולים הרפואיים ובפעולות יום יומיות. הוא טוען כי גם לאחר תקופת אי הכושר וכיום הוא נמנע מלעזור בבית והוא נאלץ להיעזר בבני משפחתו לצורך הרמת משאות, קניות, תיקונים, שיפוצים ועוד. עוד טוען התובע כי נגרמו לו הוצאות בגין נסיעות ותרופות. צורפו קבלות על הוצאות רפואיות בשיעור של כ - 1000 ₪. לא צורפו אסמכתאות נוספות לעניין הוצאות והתובע אישר כי לא נזקק לעזרה בשכר מעבר לעזרת בני משפחתו. כמו כן ציין בעדותו כי בשלב מסוים הפסיק לרכוש תרופות: "בהתחלה השתמשתי בזה כדי לראות איך אני מגיב ואיך זה, אבל ראיתי שאני לא מצליח והעדפתי לעזור לילדים שלי ולא לקנות" (עמ' 15 שורות 16 ואילך). טענת התובע כי עקב התאונה נבצר ממנו להרים משאות ולבצע קניות אינה סבירה לאור גרסתו הבסיסית בנושא החבות, כאמור, כי גם לפני התאונה נאסר עליו להרים משאות והוא נמנע מהרמת כל משא, כך שלא ניתן לטעון טענה הפוכה כעת. מקובל עלי כי התובע נזקק לעזרה החורגת מעזרת בני משפחה בעיקר בתקופה שלאחר הפגיעה והניתוח וכן כי נגרמו ותגרמנה לו מספר הוצאות נוספות. בהתחשב בנתונים שהוצגו, אני מעמידה את סכום ההוצאות לו זכאי התובע, לעבר ולעתיד, על סכום כולל של 40,000 ₪ נכון להיום. סיכום ביניים סכום הפיצויים לפני הניכויים מגיע לסך של 1,426,842 ₪. ניכויים מסכום הפיצויים תנוכה רשלנות תורמת בשיעור 30% כאמור, כך שהיתרה תעמוד על 998,790 ₪. מהיתרה ינוכו תגמולי המוסד לביטוח לאומי. בהתאם לתע"צ של המוסד לביטוח לאומי שולמו לתובע תגמולים בסך נומינלי של 246,161 ₪ ללא דמי פגיעה. דמי הפגיעה, כאמור, שולמו דרך המעביד ונלקחו בחשבון כשכר אותו השתכר התובע ולכן לא ינוכו כעת. סכום התגמולים המשוערך בתוספת ריבית עומד על 417,000 ₪ במעוגל. סכום הפיצוי יעמוד, אם כן, על 581,790 ₪. ליתרת הפיצוי יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ והוצאות משפט (אגרה, מומחים ועדים). סכומי הפיצוי ישולמו בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין אצל ב"כ הנתבעת ולאחר מועד זה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. אחריות המעביד