1. הנתבעת (להלן: "העירייה") הטילה עיקול לפי פקודת המסים (גביה) (להלן: "הפקודה") על חשבון בנק המשותף לתובע, רו"ח במקצועו, ולשותפו (להלן: "חשבון הבנק") בגין חוב ארנונה של התובע על נכס בו החזיק בעבר ברחוב קישון 15/23 אשדוד (להלן: "הנכס באשדוד"). החוב (קרן בסך 415 ₪) נוצר לכל המאוחר בחודש דצמבר 1998. העיקול על חוב עדכני בסך 868.40 ₪ הוטל בחשבון הבנק ביום 29.11.07, והתובע קיבל על כך הודעה ביום 3.12.09. בעקבות פניית ב"כ התובע מיום 18.12.07 אל העירייה הוסר העיקול ביום 20.12.07. לאחר מכן שילם התובע את קרן חוב הארנונה בסך 415 ₪ ובכך הסתיים נושא החוב. 2. בתביעתו טוען התובע כי העיקול הוטל בלא שקיבל קודם לכן הודעה או התראה כלשהי ולפיכך לא היה מקום להטלת העיקול והוא טוען לעוולות לשון הרע, רשלנות ונגישה. את סכום תביעתו העמיד התובע על 60,835 ₪. 3. העירייה טוענת כי העיקול הוטל כדין ולאחר שדרישות שנשלחו לתובע להסדרת החוב לא נענו. העירייה טוענת עוד כי התובע לא מסר עדכון על שינוי כתובתו וכי הוא אשם אם ההודעות וההתראות לא הגיעו אליו. כן מפנה היא למכתב התנצלות מיום 27.1.08 שנכתב לתובע על ידי מנהל מחלקת הגביה וחולקת בתוקף על הנזקים הנטענים על ידי התובע ועל הסכום הנתבע בתביעתו. 4. השאלה הראשונה אותה יש לבחון הינה האם העיקול הוטל כדין. 5. התובע טען כי החוב התיישן (אף כי לא חלק על קיומו), אך לא העמיק בטענה זו ולא התמקד בה, אלא בטענה בדבר אי מסירת התראה לתובע. השאלה אם דיני ההתיישנות הרגילים חלים על הליכי גביה מנהליים שנויה במחלוקת (ר' עתמ (ת"א) 1312/07 אלזינטי נ' עיריית לוד ( 22.10.08). נוכח התוצאה אליה אגיע באשר לטענה האחרת, אין צורך לדון בשאלת ההתיישנות במקרה זה. 6. לפי סעיף 4 לפקודה יכולה עירייה להוציא כתב הרשאה לגובה מסים לדרישת ולגביית החוב אם "הוטל על אדם כחוק סכום כסף בקשר עם איזה מס שהוא ולא שלם אותו אדם את הסכום בתוך חמשה עשר יום למן היום שהיה חייב לפרעו ולאחר שנשלחה אליו דרישה בכתב לשלם את הסכום שהוא חייב לפרעו ושלא פרעו". הדרישה בכתב הינה דרישה מקדמית ומהותית על מנת שהחייב (ההופך לאחר מכן ל"סרבן" כלשון הפקודה) יידע כי עומדים להינקט נגדו הליכים לפי הפקודה, ולפי סעיף 1 לתקנות המסים (גביה), תשל"ד-1974 (להלן: "התקנות") עליה להיות ערוכה לפי טופס הקבוע בתוספת לתקנות. סעיף 7 לפקודת המסים (גביה) מאפשר ליתן צו עיקול על נכס של החייב הנמצא בידי צד שלישי. עיקול בבנק הוא כעיקול בידי צד שלישי, ולצורך ביצוע העיקול לא נדרש משלוח הודעה מוקדמת נוספת לזו הנשלחת לפי סעיף 4 לפקודה (ר' בר"ע (י-ם) 2207/06 קריבוס נ' עיריית בית שמש ( 9.10.07). לפי סעיף 12ב לפקודה, "הודעה, דרישה, צו או כל מסמך אחר שיש להמציאם לפי פקודה זו, יראו אותם כאילו הומצאו כדין אם נמסרו למי שנועדו, או הונחו במקום מגוריו או במקום עסקיו הרגיל או נשלחו לשם על שמו בדואר, ובלבד שצו עיקול לצד שלישי שהוא בנק וכן הודעה על מכירת מיטלטלין יישלחו בדואר רשום". יש, אפוא, להמציא את הדרישה הנשלחת לפי סעיף 4 לפקודה למקום מגוריו או למקום עסקיו הרגיל של החייב. אין חובה להמציאם לשם בדואר רשום, שכן חובה זו חלה רק לגבי המקרים הספציפיים המנויים בסיפא של הסעיף. 7. מהם האמצעים בהם על העירייה לנקוט לגבי הליכי עיקול צד ג' לצורך בירור מקום המגורים או מקום העסקים הרגיל של החייב, והאם מקום בו לא הצליחה לגלות זאת מנועה היא מנקיטת הליכי עיקול צד ג' במסגרת הליכי הגביה המינהליים? דומה כי ככלל, אין לדרוש מהעירייה להשקיע מאמצים יוצאי דופן בעריכת בירור כאמור לעיל. החובות שבגבייתם עסקינן הם בדרך כלל חובות בסדר גודל נמוך יחסית והשקעת משאבים ניכרים בעריכת בירורים בנושא דלעיל תשים לאל את מטרת הקניית אמצעי גביה נוחים ויעילים בידי הרשויות. עם זאת, ברי כי על העירייה לבחון ולבדוק (בין בעצמה ובין אם באמצעות מי מטעמה) ולעשות כל מאמץ סביר לבירור הכתובות דלעיל, בטרם נקיטת הליכי גביה מנהליים, שיכולים להיות דרסטיים ופוגעניים. רצוי גם כי הדרישה תישלח בדואר רשום, אף שאין מוטלת על העירייה חובה לעשות כן, שכן באופן זה ייקל על העירייה לדעת אם בוצעה מסירה לכתובת החייב. האם ניתן להסתפק בכתובת אותה מסר החייב לעירייה ככתובת מגוריו? סבורני כי משניתן היום באופן פשוט לברר את כתובתו הרשומה במרשם האוכלוסין של כל אדם, יש לדרוש מהעירייה לברר מהי אותה כתובת רשומה ולשלוח גם לאותה כתובת את הדרישה לפי הפקודה, בנוסף לכתובת שנמסרה לעירייה (אם אין מדובר באותה כתובת), ורצוי כאמור כי הדבר ייעשה בדואר רשום. יש לצפות כמכל אדם לרבות חייב כי יעדכן את כתובתו הרשומה במשרד הפנים. זוהי גם חובתו על פי חוק. חובה מוגברת קיימת על העירייה מקום בו משלוח הדרישה נעשה זמן רב לאחר היווצרות החוב. או אז גדלים הסיכויים כי הכתובת המצויה במרשמי העירייה איננה אקטואלית עוד, ובמקרה בו חולפת תקופה ארוכה כאמור, על העירייה להגביר ולהחמיר את בדיקותיה בבירור כתובת המגורים או העסק של החייב. 8. העירייה טענה בתצהיר מטעמה כי בפועל שלחה לתובע שתי התראות בטרם ביצוע העיקול. ההתראות נשלחו בגין חוב שנוצר עבור התקופה 1.11.98-15.12.98 (עיקרו חוב ארנונה ומיעוטו חוב מים), שכן התובע לא הודיע לגבי תקופה זו על חדילת החזקתו בנכס באשדוד. התראה אחת נשלחה ביום 3.7.06 והשניה ביום 28.10.07. כן טענה העירייה כי ההתראות נשלחו לכתובת שהיתה רשומה בספרי העירייה ככתובת מגוריו של התובע, ברחוב לסל 11/3 חולון. בחקירתו הנגדית העלה נציג העירייה טענה נוספת שלא נזכרה בתצהירו והיא כי כתובת זו היא גם הכתובת שהיתה רשומה במשרד הפנים ככתובתו של התובע. לטענתו הדבר נראה במערכת של משרד הפנים "במסך 2313" הקיים בחברת מילגם (החברה המבצעת את פעולות הגביה עבור העירייה). כן טען נציג העירייה כי העירייה נוהגת לשלוח התראות לחייבים מדי פעם, וכי הוא מעריך שנשלחו התראות נוספות, אך אינו יכול לתת תשובה מדוייקת ואין לו תיעוד בעניין זה (עמ' 7 ש' 10-13). התובע טען בתצהירו כי עד סוף אוקטובר 1998 התגורר בנכס באשדוד וכי ביום 1.11.98 עבר לרחוב עוזיאל 6 חולון. לדבריו עדכן את כתובתו במרשם האוכלוסין ואת כתובתו וכתובת משרדו פרסם בשרותי פרסום שונים (מודיעין 144 של "בזק", דפי זהב) ולא היה כל קושי לאתרו. כן טען כי האמין שסילק את כל חובותיו לעירייה באוקטובר 1998 וכי לא הודיע לעירייה על השינוי בכתובתו. בחקירתו הנגדית של התובע מסר כי מאז שנת 2003 הוא מתגורר בגן יבנה וכי לא התגורר ברחוב לסל 11/3 חולון, אלא אמו היא זו שהתגוררה בכתובת זו בשנת 1998 וכי ב-2007 לא גרה שם. 9. עיון בהתראות שנשלחו על ידי העירייה מגלה כי ההתראה שנשלחה בשנת 2006 (ת/1) הינה התראה שנכתב עליה "לפני נקיטת הליכי הוצאה לפועל" ואף כי יש קושי לקרוא את תכנה (הכיתוב מטושטש) אני נכון לצאת מנקודת הנחה כי יש בה כדי לקיים את הדרישות הצורניות של הודעה כקבוע בסעיף 1 לתקנות דא עקא, הודעה זו נשלחה על ידי העירייה לכתובת הנכס באשדוד שעה שהעירייה יודעת ומודעת לכך כי התובע איננו מתגורר כבר זמן רב בכתובת זו (עמ' 7 ש' 19-23). לפיכך, לא ניתן לראות התראה זו כמקיימת אחר הדרישות למשלוח הודעה חייב לפי הוראות הפקודה והתקנות. באשר להתראה שנשלחה לטענת העירייה ב-28.10.07 (מת/2 עולה שנשלחה ב-30.10.07), מדובר בהתראה שנשלחה לכתובת ברחוב לסל 11/3 חולון. לא אוכל לקבל גם התראה זו כהודעה הנדרשת לפי הפקודה והתקנות וזאת מהטעמים הבאים: העירייה לא הגישה כראיה את עותק ההתראה שנשלחה ולא ניתן לדעת מה שלחה היא לתובע, והאם הנוסח שנשלח מקיים אחר הדרישות שבסעיף 1 לתקנות, דהיינו נוסח המתרה בתובע כי עתידים להינקט נגדו הליכי גביה מינהליים.. אינני יכול לקבוע כי ההתראה נשלחה לכתובת התובע הרשומה במשרד האוכלוסין. אותו "מסך" נזכר הוא של חברת מילגם ואיש מאנשי אותה חברה לא הוזמן להעיד ולהגיש את המסך האמור כראיה. הנטל מוטל על העירייה להוכיח כי שלחה את ההודעה לכתובת הרשומה במרשם האוכלוסין, ובכך לא עמדה. התובע הוכיח כי ההודעה שנשלחה אליו ביום 30.10.07 לכתובת ברחוב לסל 11/3 חולון הוחזרה לשולח ביום 5.11.07 מאחר שהנמען לא היה ידוע בכתובת זו (ר' מידע מרשות הדואר - ת/3 בצירוף אישור על משלוח דברי דואר רשומים ת/2). משמעות הדבר היא כי מספר שבועות לפני הטלת העיקול ידעו העירייה או מי מטעמה כי לכאורה, התובע איננו מתגורר בכתובת זו, וחרף זאת הטילו את העיקול. כאן המקום להדגיש ולציין כי התראה ראשונה לתובע בגין חוב מחודשים נובמבר-דצמבר 1998 נשלחה על ידי העירייה רק בשנת 2006 (ואף זאת לכתובת הנכס), דהיינו למעלה מ-7 שנים לאחר היווצרות החוב. כבר הובהר כי לא נעסוק בשאלת ההתיישנות, אך חלוף הזמן הרב מאז היווצרות החוב מחייב את העירייה לזהירות יתר בקיום הליכי הגבייה המינהליים. ראשית, עליה לוודא כי הדרישה אותה יש לשלוח לפי הוראות הפקודה והתקנות תישלח במתכונת הנדרשת, ולפחות לכתובת החייב הרשומה במרשם האוכלוסין, וכאן לא הוכח כי הדברים נעשו. העירייה פעלה כשורה בכך ששלחה את ההודעה בשנת 2007 בדואר רשום, אך משהוחזר דבר הדואר מהסיבה שהנמען אינו ידוע במען הנקוב על דבר הדואר, היו אמורות להידלק נורות אדומות, במיוחד נוכח חלוף הזמן הרב מאז היווצרות החוב, והיה על העירייה לעשות מאמץ סביר ולאו דווקא כזה הכרוך בהוצאות מרובות, לבירור מענו של התובע, בטרם נקיטת הליכי הגביה המינהליים שמטבעם הם הליכים דרקוניים, המבוצעים ללא בירור מוקדם בערכאות ועלולים לגרום לנזק כבד. ייתכן מאד כי חיפוש במאגרי פרסום נגישים דוגמת אלה שצויינו על ידי התובע, היה מביא לאיתורו של התובע ולמשלוח הודעה לכתובתו הנכונה, דבר אשר קרוב לוודאי היה מונע את הצורך בהטלת העיקול. 10. האמור לעיל מביא לתוצאה כי העירייה לא עמדה בחובת הזהירות המוטלת עליה וכי התרשלה בהליכים שקדמו להטלת העיקול המינהלי על חשבון הבנק של התובע. 11. לא מתקיימים במקרה זה יסודות עוולת הנגישה שכן לא הוכח ה"זדון" הנדרש כחלק מעילת עוולה זו, ואף אין מדובר בהליך נפל בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק (סעיף 60 לפקודת הנזיקין). 12. משלוח הודעת עיקול מנהלי לסניף הבנק של התובע, יש בה משום לשון הרע, שכן מציגה היא את התובע כמי שאיננו פורע את חובותיו, ויש בכך כדי לבזותו או לפגוע במשלח ידו, במיוחד כשמדובר בתובע שהוא רואה חשבון במקצועו. לא נטענו טענות לקיומן של הגנות לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 ואין מקום, אפוא, לדון בקיומן של הגנות אלה. 13. באשר לנזקיו של התובע, לא הוכיח הוא כל נזק ממשי שנגרם לו עקב העיקול. טענותיו היו כי נגרמה לו אי נעימות עצומה ופגיעה צורבת בשמו ובמעמדו כלפי הבנק, כמו גם כלפי שותפו לחשבון, עד כדי כך שבשל הטלת העיקול צומצמה פעילותם מול סניף הבנק ואחרי חצי שנה נאלצו הם לסגור את חשבון הבנק האמור. בחקירתו הנגדית של התובע התברר כי תחת חשבון הבנק שנסגר פתחו הוא ושותפו חשבון בנק חדש באותו סניף בנק. טענת התובע כי העיקול הוא שהביא לסגירת החשבון הינה טענה אבסורדית אשר מוטב היה לה שלא תיטען, שכן אין היא משרתת את עניינו של התובע. גם העובדה כי התובע ושותפו ממשיכים לנהל, שנים לאחר העיקול, את החשבון באותו סניף בנק מצביעה על כך כי העיקול לא גרם כל נזק ביחסיהם בינם לבין עצמם וביחסיהם עם הבנק. טענותיו של התובע כאילו שותפו הוא זה שיזם את פתיחת החשבון באותו סניף בנק עקב היכרות עם פקיד בכיר באותו סניף, לא נתמכו בראיה כלשהי. השותף לא הובא להעיד וגם איש מפקידי הבנק לא זומן לעדות. גם טענות התובע בדבר אווירה לא נוחה בינו לבין שותפו בשל העיקול ופניה "קרה" של הבנק אליו בקשר לעיקול לא נתמכו בראיות חיצוניות כלשהן ואף בקשר לטענות אלה לא הובא לעדות השותף או מי מפקידי הבנק. אי הבאתם לעדות מקימה את החזקה הידועה לפיה אילו היו מובאים הם לעדות היתה עדותם פועלת נגד התובע [ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)]. 14. מקובל עלי כי התובע חש אי נעימות רבה עקב העיקול, אך למעט עגמת הנפש שלו, כל נזק ממשי לא נגרם. 15. כמו כן, לעניין גובה הנזק והפיצוי, עומדים לזכות העירייה הטיעונים הבאים: א. העיקול הוטל רק על חשבון בנק אחד למרות שלתובע חשבונות בנק נוספים. ב. מדובר בעיקול אצל צד ג' שעוצמתו ונזקיו פחותים בדרך כלל מעיקולים אחרים, כגון עיקול מיטלטלין בחצרי החייב. ג. הסכום בגינו הוטל העיקול הינו נמוך מאד (פחות מ-1,000 ₪), ואיננו אמור ליצור רושם כי מדובר בחייב החב סכומי כסף גבוהים. ד. העיקול לא פגע בפעילות החשבון, שכן הבנק ייחד את סכום העיקול, והחשבון הוסיף לפעול כרגיל. ה. העירייה פעלה במהירות ומייד לאחר שקיבלה את מכתב ב"כ התובע מיום 18.12.07 הסירה את העיקול ביום 20.12.07, דהיינו העיקול על הסכום הנמוך שנזכר לעיל היה קיים כשלושה שבועות. ו. העירייה שלחה מכתב התנצלות לתובע ביום 27.1.08. התובע יכול היה להציג מכתב זה בפני הבנק ובפני שותפו, על מנת שיווכחו כי העיקול הוטל בטעות. 15. לאמור לעיל יש להוסיף גם את העובדה כי התובע לא עדכן את העירייה בדבר כתובת מגוריו החדשה כשעזב את הנכס בעיר אשדוד, ואף לא וידא מול העירייה אי קיומו של חוב בגין הנכס. 16. התוצאה המתחייבת מהאמור לעיל היא כי סכום הפיצוי שיש לפסוק לתובע רחוק מרחק רב מסכום הפיצוי המקסימלי האפשרי ללא הוכחת נזק לפי חוק איסור לשון הרע, ואני מעמיד סכום פיצוי זה על סך של 7,500 ₪. 17. אני מחייב, אפוא, את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 7,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל, הוצאות משפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל, ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ ובתוספת מע"מ. הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום. ניתן היום, י"ז טבת תש"ע, 03 ינואר 2010, בהעדר הצדדים. בנקדיני חברותחשבון בנקשותפותעיקולעיקול חשבון בנק