התביעה שבפניי, היא תביעה כספית בגין רשלנות מצד עובדי הנתבעת בביצוע פעולות בתיק הוצאה לפועל, שהסבה נזק לתובע. התובע טוען כי עובדי הנתבעת בלשכת הוצאה לפועל בבאר שבע, טיפלו באופן רשלני ובחוסר מקצועיות בתיק הוצאה לפועל שנפתח כנגדו ע"י צד ג'. עובדי הנתבעת, לא מילאו אחר החלטות של כב' ראש ההוצאה לפועל, השתהו בביצוען וביקשו הבהרות מראש ההוצאה לפועל, שלא היה בהן צורך. בכך, הם גרמו לחיוב גבוה מהנידרש מהתובע והטילו עיקולים מיוזמתם באופן שגרם לנזקים, הוצאות, טרחה והכבדה לתובע. התובע אינו טוען כנגד החלטותיו של כב' ראש ההוצאה לפועל או כנגד התנהלותו כי אם כנגד פעולותיהם או מחדליהם של עובדי לשכת ההוצאה לפועל (ראו: כתב התביעה המתוקן, פרוטוקול מיום 18.2.08 ומיום 18.6.08 ובסיכומי התובע). הנתבעת, מכחישה את טענות התובע. לטענתה, עסקינן בסכסוך לא לה, כי אם בסכסוך בין התובע ובין צד ג' - גרושתו (להלן- "צד ג'"). לא נפל פגם כלשהו בהתנהלות של עובדיה בתיק ההוצאה לפועל ואין לתובע להלין כנגדה, בגין התנהלותו של צד ג'. מהותה של התביעה היא כנגד החלטותיו של ראש ההוצאה לפועל, אשר קיימת לגביהן חסינות לפי פקודת הנזיקין. התובע תיקן אמנם את כתב התביעה לאחר שהודיע כי בעילת התביעה איננה כנגד החלטות של ראש ההוצאה לפועל, אך הותיר את און טענות כנגד ההחלטות, באיצטלא של טענות כנגד עובדי הנתבעת. גם אם יוכח כי נפלה טעות כלשהי בפעולותיהם של עובדי הנתבעת, דבר המוכחש על ידה, לא הוכח קיומם של נזקים לתובע שכן בוצע תיקון רטרואקטיבי לקרן החוב ולא הובאו ראיות להוכחת נזק אחר. הנתבעת, טענה כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. תיק ההוצאה לפועל, נפתח בשנת 1996 ואילו התביעה, הוגשה רק בשנת 2006. בסיכומיה, זנחה הנתבעת את טענת ההתיישנות. יחד עם זאת אציין כפי שיובא בגוף פסק הדין, כי קביעותיי לחובת הנתבעת הן בנוגע למחדלים ופעולות שלגביהן לא חלה התיישנות. בנסיבות אלו, טענת ההתיישנות נדחית. בהתאם להסדר דיוני שנקבע בהחלטותי מיום 18.6.08 ומיום 27.1.09 , הוריתי על פיצול הדיון בתביעה העיקרית ובהודעה לצד ג' ופסק הדין ניתן בתביעה העיקרית. אין חולק כי ביום 1.9.1996 נקט צד ג' בהליכי גביית מזונות כנגד התובע בתיק הוצאה לפועל (באר-שבע) 96-5-00197-14 (להלן - "תיק הוצל"פ"). התובע טוען, כנגד פתיחת התיק ביתרת חוב פיקטיבית בסך 999,999 ₪, בהעדר חיוב קצוב. גביית המזונות, נעשתה בעיקול ממשכורתו. התובע נאלץ לדבריו, לפנות בבקשה לבית המשפט המחוזי בתיק מ.א. (ירושלים) 1701/96 (להלן-"התיק במחוזי") על מנת לקבוע כי אין לו חוב בגין העבר ולקצוב את שיעור המזונות. בהחלטת ביניים נקבע בהסכמת הצדדים כי ישולמו מזונות זמניים בסך של 2,500 ₪ לחודש (נספח ג' לתצהירו של התובע). בפסק דין מיום 14.9.98 נקבע כי החיוב במזונות יעמוד על סך של 2,500 ₪ עד מועד פסק הדין וממועד זה ואילך, יעמוד ע"ס של 4,050 ₪ לחודש (נספח ד' לתצהירו של התובע ). התובע טוען כי שיעור הקטנת החוב על ידי עובדי הנתבעת בהתאם לפסק הדין בדבר גובה החיוב במזונות, היתה שגוייה. החוב הוקטן לסך של 11,331 ₪ בעת שהיתרה הנכונה היתה בסך של 2,039 ₪ (סעיף 14 לנספח י"ג לתצהירו, להלן-"הבקשה"). בתגובה לבקשה, טען צד ג' כי יתרת החוב היא ע"ס 4,510 ₪. למרות החלטת כב' הרשם שהזוכה רשאי לשנות מקרן החוב ולהעמידו על הסכום המשקף נכונה את פסק הדין (החלטה מיום 16.6.1999 נספח נת/6 לתצהיר מטעם הנתבעת), רשמה הנתבעת יתרת חוב שגויה בסך של 15,042 ₪, הגבוהה מהיתרה הנכונה בסך של 10,500 ₪, שנשאה הפרשי הצמדה וריבית. בכך, נגרם לתובע נזק ממוני והוא הוטרח לפנות ללשכת ההוצל"פ, על מנת לתקן רישום של יתרה שגוייה בתיק ההוצל"פ. התובע הוסיף וטען כי בהגיע בתו לגיל 18 הוגשה בקשה ביום 14.4.2002 להפחתת קרן החוב החודשית בשליש, החל מיום 2.5.2002. למרות שהבקשה התקבלה, נמנעו עובדי הנתבעת מלבצעה וטענו כי ההחלטה, אינה מובנת להם. לפיכך, פנתה עובדת הנתבעת בשאלת הבהרה לראש ההוצל"פ ועוכבה על כן ההפחתה בחיוביו, עד ליום 30.6.2002. ראש ההוצל"פ הוטעה לחשוב כי קיים חוב פיגורים אותו יש לסלק תחילה והתובע, נדרש לשלם אותו בעיקול ממשכורתו למרות שהחיוב היה גבוה מהמתחייב לפי החלטת ראש ההוצל"פ. עובדי הנתבעת כשלו לטענת התובע, בעיכוב בביצוע במשך כחודש ימים של החלטה שניתנה בבקשתו מיום 22.10.02 בטענת "פרעתי". התברר כי היתה טעות בסך של 9,300 ₪ בחוב הרשום נכון לשנת 1998, שצבר הפרשי ריבית והצמדה אף שההחלטה ניתנה כבר ביום 11.12.2002 . לפי ההחלטה היה על הנתבעת לתקן את קרן החוב וכן לזקוף חיובים נוספים. ההחלטה, בוצעה רק ביום 21.1.2003 למרות פניות רבות שלו לנתבעת. התובע טען כנגד הכבדה והוצאות שנגרמו לו, בשל הצורך להגיש בקשות לבדיקת מחדלי הנתבעת. בקשותיו, הועברו לטיפולו של המוציא לפועל שהשתהה במתן הוראות. רק ביום 8.5.2003 השיב לו המוציא לפועל והודיעו כי נפלו טעויות בחישובים בתיק ההוצל"פ וקבע כי התובע מצוי ביתרת זכות של 14,874 ₪ לאחר שכלל בחישוביו, את חיובו של התובע בסך 12,500 ₪ לשכר טרחת עו"ד לצד ג'. למרות זאת, בהתאם להחלטת כב' ראש ההוצאה לפועל שנעתר לבקשת צד ג', הוטל עיקול על משכורתו של התובע בסך 12,500 ₪ בגין שכר הטרחה, אף שהיתרה הנכונה שעובדי הנתבעת היו אמורים לרשום בתיק לפי קביעתו של המוציא לפועל, היתה יתרת זכות. במשך כחצי שנה עוכב הטיפול בנידון בין המוציא לפועל וכב' ראש ההוצל"פ לברור טענותיו ולרישום נכון בתיק ולבסוף הוחלט כי צד ג' קיבל כספים ביתר. רק ביום 9.6.2003 אופס החיוב בתיק וראש ההוצל"פ הביע צער על העיכוב בהעמדת הדברים על מכונם. התובע טוען כי היתרה הנכונה שצריכה היתה להירשם היא יתרת זכות בסך של 7,602 ₪. עקב טעות ברישום היתרה, ננקטו הליכים לחישוב היתרה הנכונה ולפי החלטה של המוציאה לפועל נקבע כי יתרת זכות עומדת ע"ס 15,570 ₪ נכון ליום 2.7.2003. ראש ההוצאה לפועל העביר את החלטת המוציאה לפועל לצדדים וקבע כי ניתן לקבל את תחשיבה של המוציאה לפועל ולחילופין, למנות מומחה מטעם בית המשפט שיכריע במחלוקת. צד ג', נהג בסחבת והוגשה על ידו בר"ע והטיפול בתיק עוכב עקב זאת, למשך 8 חודשים. רק ביום 16.5.2004 מונה מומחה מטעם ראש ההוצאה לפועל ובחוות דעתו מיום 10.2.2005 נקבע כי התובע שילם ביתר, סך של 8,930 ₪. כב' ראש ההוצל"פ אימץ את חוות הדעת אך לא עלה בידי התובע להביא לקיזוז הסכום מחיוביו, הואיל ועסקינן בתיק מזונות. לפיכך, נדרש התובע לנקוט בהליכים נוספים לגביית התשלום העודף שנגבה ממנו שלא כדין והועבר לצד ג'. התובע טען כנגד עיקול שנרשם ביוזמת הגב' למברטי, עובדת של הנתבעת, על כלל נכסיו ביום 9.8.2005 מבלי שהוגשה בקשה בנידון ע"י צד ג'. הטלת העיקול על משכורתו היתה בסך 2,748 ₪ , אף שלא היתה יתרת חוב. מבירור שערך התובע נימצא לדבריו כי עובד של הנתבעת איבד את ההמחאה שנישלחה ממעסיקתו ללשכת ההוצל"פ אשר בגינו נוכה הסכום ממשכורתו. עקב זאת הוטל עיקול שלא כדין על משכורתו, בפעולתה של הגב' למברטי. ביום 27.4.2005 ניתן פסק דין בבית משפט לענייני משפחה, לפיו הופחתו המזונות בסך של 25%. ביום 4.7.2005 ניתנה החלטה לעדכון דמי המזונות החודשיים לסך 2,341 ₪, החל ממועד פסק הדין. התובע טוען כי עובדי הנתבעת התרשלו בהפחתת החיוב רק עד סך של 2,778 ₪ ונותר חיוב עודף בסך 437 ₪ לחודש ועד למועד הגשת התביעה, לא עלה בידו לגבות את היתרה. ביום 18.7.2005 התגרש התובע מצד ג' ובכך הסתיים החיוב לתשלום מזונותיה. בקשה מיום 23.7.2005 להפסקת גביית מזונות האישה ממועד הגט, לא נקלטה בלשכת ההוצאה לפועל אף שתעודת גירושין מקורית הוגשה על ידי התובע, לטענתו. לפיכך, נאלץ התובע להגיש בקשה נוספת ביום 23.8.2005 להפסקת גביית מזונות האישה והעמדת מזונות הבן ע"ס 780 ₪. בנוסף, הוא דרש להחזיר תשלומים שנגבו ממנו ביתר בסך של 3,119 ₪. למרות שראש ההוצאה לפועל נעתר לבקשתו בעניין מזונות הבן ביום 11.9.2005 לאחר הגירושין, לא בוטל העיקול בסך 2,778 ₪ . שוב, נאלץ התובע לחזור ללשכת ההוצל"פ על מנת להביא לביטול העיקול. למרות זאת, עובדת של הנתבעת נתנה הודעת עיקול על דעת עצמה בסך 924 ₪ ולא ע"ס של 780 ₪ כנידרש הואיל וביצעה הצמדה של הסכום למועד מתן פסק הדין, משנת 1998. לא הועילו טענותיו באזני עובדת הנתבעת וביום 17.1.2006 נעתרה ראש ההוצאה לפועל לבקשתו והוחלט כי החיוב שנירשם שגוי ויש להעמידו ע"ס של 780 ₪. בכך נגרם לו נזק ממוני מעבר לטירחתו בנקיטת הליכים נוספים וההוצאות הכרוכות בכך. בהגיע בנו של התובע לגיל 18 הגיש התובע בקשה ביום 22.1.2006 להפסקת גביית המזונות עבורו. בהחלטתו של ראש ההוצל"פ נקבע כי החל מיום 22.1.2006 יופסקו המזונות. התובע טוען כי שוב התרשלו עובדי הנתבעת בכך שסברו, ללא כל ביסוס, כי קיימת יתרת חוב בסך 904 ₪ שמנעה את סגירת התיק. בנסיבות אלו, הוא נאלץ לשלם את החוב, למרות רישומו בטעות. מאוחר יותר הכירה הנתבעת בטעות שלה והוחזר לו סך של 481 ₪. הנתבעת טענה מנגד כי לא נפל פגם בהתנהלות של עובדיה. ככל שהיו פגמים, הללו תוקנו רטרואקטיבית ולא נגרם נזק לתובע. ביום 1.9.1996 נפתח תיק הוצל"פ על ידי צד ג' וניתן צו המורה למעסיקו של התובע להעברת מלוא משכורתו לחשבון של צד ג'. ביום 8.10.1996 נענה ראש ההוצל"פ לבקשת צד ג' והורה על פתיחת תיק הוצל"פ ברישום חוב של 999,999 ₪ נכון לערך יום 1.9.1996. רק ביום 7.11.96 הגיש התובע התנגדות לביצוע פסק דין. בהחלטת ראש ההוצאה לפועל נקבע כי מדובר ברישום סכום, ל'מטרות טכניות בלבד' ובפעולות עתידיות של הפקדת משכורת ולא בגביית כל חוב ישן (סעיפים 2 ו-4 להחלטה, נספח נת/2 לתצהירה של הגב' למברטי). לטענת הנתבעת, החלטה זו של ראש הוצל"פ ויתר החלטותיו, חוסות תחת הגנת סעיף 8 לפקודת הנזיקין וממילא, התובע הודיע כי בעילת התביעה אינה כנגד החלטות של ראש ההוצל"פ. בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי, ניתנה החלטה ע"י ראש ההוצאה לפועל ביום 16.12.1996 בה הוא הורה על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל בנוגע לחובות העבר והורה על תשלום בסך של 2,500 ₪ לחודש. הנתבעת טוענת כי בהתאם לכך, בוטלו העיקולים על משכורתו המלאה של התובע והוטל עיקול חודשי לפי סכום החיוב החודשי למזונות. ביום 17.9.1998 ניתן פסק דין בבימ"ש לענייני משפחה לפיו הועלו דמי המזונות החודשיים, כמובא לעיל. ביום 28.9.1998 ביקש צד ג' להקטין את הקרן ב - 1,173,231 ₪ ובהתאם לכך יתרת החוב עמדה על סך 11,331 ₪ בלבד. לטענת הנתבעת, ההפחתה בוצעה בהתאם לבקשת צד ג' הואיל והמערכת אינה פועלת באופן עצמאי, מיוזמתה. אין לתובע להלין כנגדה מאחר והוא לא ערער על ההחלטה וכן לא טען בפני עובדי הנתבעת כנגד יתרת חוב זו כי אם לראשונה, לאחר חלוף שנתיים. עקב זאת, נוסף חיוב בהפרשי הצמדה וריבית שאינו בגין מחדל כלשהו של הנתבעת. החוב, נגבה מהתובע על פי החלטות של ראש ההוצאה לפועל. הנתבעת טוענת כי ביום 2.12.1998 ביקש צד ג' הקטנה נוספת בסך 1,550 ₪ בגין חודשים ספטמבר - נובמבר 1998 ועובדיה ביצעו הקטנה זו. גם לאחריה, לא השיג התובע כנגד יתרת החוב שנותרה. ביום 10.5.1999 הגיש צד ג' בקשה להורות למוציא לפועל לערוך חשבון לבירור יתרת החוב בתיק ולחייב את התובע בהתאם. לפי החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 6.6.1999 נקבע כי יותר לצד ג' לבקש לשנות מקרן החוב, על מנת להעמידו על הסכום הנכון. הנתבעת טוענת כי החלטה זו, לא חייבה טיפול כלשהו מצידה והאחריות ליישומה הוטלה על צד ג' שלא פעל על פיה. התובע מסיבותיו הוא, נמנע מלהגיש ערעור על ההחלטה. לפיכך, אין לעובדי הנתבעת אחריות כלשהי למחדלו של צד ג' ואין לחייב אותה בגין הוצאותיו של התובע בגינן, שלשיטת הנתבעת לא הוכחו. לעניין בקשת ההפחתה של מזונות הבת טוענת הנתבעת כי ראש ההוצל"פ נענה לבקשה וקבע כדלהלן: "מזכירות ההוצאה לפועל תקטין הקרנות בהתאם, באופן יחסי, עד למועד הגעת הקטינה לגיל 18". מאחר ולתובע יש שני ילדים, היה בסיס לסברה של עובדי הנתבעת שמא יש להפחית את המזונות בחצי ולא בשליש. ללפיכך, פנו עובדי הנתבעת לראש ההוצל"פ על מנת שיבהיר מהו שעור ההפחתה. על כך שהיה מקום לפנייתם זו, ניתן ללמוד לדידה של הנתבעת מהחלטתו של ראש ההוצל"פ שהורה לבעלי הדין ליתן תגובתם לבקשה למתן הבהרה. לפי החלטתו של ראש ההוצל"פ מיום 30.6.02 התקבלה עמדת צד ג' לפיה יש להקטין את קרן החוב בשליש, החל מיום 2.5.02 . עוד נקבע כי יש להקטין בהתאם את גובה הסכום לעיקול וההוראה תבוצע לאחר סילוק הפיגורים מצד התובע. לעניין עצם חוב הפיגורים היה על התובע לפעול ולא להמתין מספר שנים בטיעוניו כנגד החוב ושיעורו. עיכוב ההליכים נדרש לטעמה של הנתבעת לאור מורכבות הסוגיה ובפעולותיה, היא נהגה משנה זהירות ולא נהגה ברשלנות כניטען ע"י התובע. ביום 31.7.02 הגיש התובע בקשה לעדכון קרן החוב לפי החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 16.6.1999 וביום 26.8.02 הגיש צד ג', בקשה לדחיית בקשתו של התובע. ראש ההוצאה לפועל בהחלטתו מיום 7.10.02, דחה את בקשת התובע ותהה על השיהוי בהגשתה וכן קבע כי לא הובאו ראיות לביסוסה. התובע, לא ערער ולא השיג על ההחלטה. לאור זאת טוענת הנתבעת כי יש לדחות את טענות התובע לפיהן הוא נידרש בעל כורחו לשלם תשלומים גבוהים, בדרך של עיקול משכורתו. התובע במסגרת בקשתו בטענת "פרעתי" מיום 22.10.02 , נדרש לתקן את הבקשה ולפרט סכומים ואסמכתאות להוכחת טענתו ואין הנתבעת אחראית לנזקיו בנידון שלא הוכחו לטעמה. הנתבעת טענה כי לא היה שיהוי מצידה ביישום החלטות. הואיל והתקיים דיון בהסכמות הצדדים לעניין תיקון קרנות החוב, ביקש צד ג' לחייב את התובע, בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד. ראש ההוצל"פ הורה על מתן תגובה לבקשה, שהוגשה ביום 19.12.02. לצד ג' ניתנה רשות למתן תשובה לתגובה בהחלטה מיום 23.12.02 שהוגשה, ביום 31.12.02 . בכל אותה עת, לא היה בידי הנתבעת ליישם את ההחלטה. כמו כן, היה עומס כבד במזכירות ההוצל"פ ונדרש ביצוע של חישובים מורכבים. בכך, נגרם עיכוב ביישום ההחלטה, שלא גרם נזק לתובע. לעניין אופן יישום ההחלטה, אישרה הנתבעת כי חלה טעות בתאריך הזנת ערך, שלא התאים לחוב בפתיחת התיק. טעות זו תוקנה רטרואקטיבית באופן שמנע נזק מהתובע. לעניין שכר טרחת עו"ד לצד ג' קבע ראש ההוצל"פ בהחלטתו מיום 16.3.03 כי התובע ישלם שכר טרחה בסך 12,500 ₪. לפיכך טוענת הנתבעת, היה על עובדיה להגדיל את קרן החוב. בהתאם לבקשת צד ג', הוטל עיקול על ידי ראש ההוצל"פ ביום 15.4.2003 האחד, על גובה החיוב והשני, עיקול מתחדש בגובה צו המזונות. התובע, נמנע מלהגיש ערעור על החלטה זו של ראש ההוצל"פ. עסקינן בהחלטה של ראש ההוצאה לפועל ואין לגביה עילת תביעה לפי החוק ובהתאם לכתב התביעה המתוקן. לעניין בירור יתרת החוב על ידי המוציא לפועל, טוענת הנתבעת כי בתחילה זו עמדה על סך 11,300 ₪ ותוקן רישום הקרן. התובע, השיג על קביעה זו ובבדיקה חוזרת נימצא כי קיימת יתרת זכות בסך 14,800 ₪ נכון ליום 8.5.2003. ביום 9.6.2003 הוקטן סכום החוב בסך 11,249 ₪ בגין הפרשי ריבית. ביני לביני, ביום 28.5.2003 הגיש צד ג' בקשה להטלת עיקול על משכורתו של התובע והבקשה, התקבלה. התובע, ביקש להורות על השהיית ההליכים וביטול העיקול. ראש ההוצל"פ, נעתר לבקשתו ביום 9.6.2003 והורה על צמצום העיקול על המשכורת, עד לגובה המזונות. לטענת הנתבעת, בהטלת עיקול למספר ימים עד לביטולו, לא נגרם לתובע כל נזק. הנתבעת הוסיפה וטענה כי על פי חישוב של המוציאה לפועל מיום 2.7.2003 נימצא כי יתרת הזכות היא בסך 15,570 ₪ בשעה שנותר עדיין חוב לשכר טירחת עו"ד לטובת צד ג', בהתאם להחלטה מיום 16.3.2003. ראש ההוצל"פ הודיע לצדדים על קיום יתרת זכות וכיצד ניתן לפעול בנדון. צד ג' סירב והוגשה בר"ע על החלטה זו. לפי החלטה אחרת, מונה מומחה כמובא לעיל ונקבע כי יתרת הזכות היא בסך 8,930 ₪. בנסיבות אלו, העיכוב אינו של עובדי הנתבעת כי אם בהתנהלות של צד ג'. הבקשה לביטול מזונות האישה הוגשה לטענת הנתבעת ביום 31.7.2005 מבלי שצורפו לה מסמכים כמתחייב. תעודת הגירושין הוגשה רק ביום 17.8.2005. בנוסף, המחאה לתשלום המזונות לחודש יולי 2005 לא הגיעה ללשכת ההוצל"פ ובהתאם לכך,אף לא נפרעה. לאור זאת, פעלו עובדי הנתבעת לגביית החוב והופק צו עיקול, בסך של 2,721 ₪ לגביית המזונות. ביום 11.9.2005 ניתנה החלטה על הפסקת מזונות האישה החל מיום 23.8.2005 והעיקול על משכורתו של התובע עודכן לסך של 780 ₪. הנתבעת טענה כי למרות שהיתה טעות ונשלחה בתחילה הודעת עיקול על סך 924 ₪ בשל הצמדה למועד פסק הדין משנת 1998, תוקנה על ידה הטעות במשכורת החודש הבא ולא נגרם לתובע כל נזק בשל כך. למרות שביום 14.9.2005 ניתנה החלטה של ראש ההוצל"פ כי ככל ששולמו כספים ביתר על צד ג' להשיבם התובע, נדרש התובע להגיש תחשיב מדוייק של דמי המזונות שלדעתו נגבו ביתר, אך הוא נמנע מלעשות זאת. בתגובתו של התובע מיום 22.9.2005 טען התובע כי צד ג' מנסה לקבל כספים לא לה. בהחלטה מיום 25.9.05 העמיד ראש ההוצל"פ את החוב על אפס וקבע כי כספים ששולמו ביתר, יוחזרו לתובע. בעקבות בקשת התובע להפסקת כל ההליכים נגדו וסגירת התיק, ניתנה ביום 17.1.2006 החלטת ראש ההוצל"פ לפיה החיוב במזונות יופסק ביום 22.1.2006. הנתבעת טוענת כי נותרה יתרת חוב בסך של 570 ₪ לחודש ינואר 2006 ולא ניתן היה לסגור את התיק. לאחר שניתנה החלטה של ראש ההוצל"פ ביום 17.1.2006, עודכן חוב הקרן עבור חודשים ספטמבר - דצמבר 2005 באופן רטרואקטיבי ונרשמה יתרת זכות לתובע בסך של 781 ₪. לאור זאת, היה על צד ג' להשיב לתובע את תשלומי היתר שהועברו אליה ואין להלין בנידון כנגד הנתבעת. בנוסף, אם נכרת הסכם עם צד ג' להחזר התשלומים ששולמו ביתר כניטען, אין לחייב את הנתבעת בגין תשלומים אלו בהגיע בני הזוג להסכם והסכמות לסיום הסכסוך ביניהם. דיון ומסקנות: התובע הצהיר בפני בית המשפט כי אין לו כל טענה כנגד החלטות כב' ראש ההוצל"פ כאמור ברישא לפסק הדין. בנוסף לכך הודיע התובע כי אין לו כל טענות כנגד צד ג' היוצרות עילת תביעה כנגדה (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 18.6.2008) כי אם כנגד פעולותיהם של עובדי לשכת ההוצאה לפועל בבאר - שבע. על עובדי המזכירות של לישכת ההוצאה לפועל למלא אחר החלטות של ראש ההוצל"פ. ללא ביצוע פעולה על ידם ליישום החלטה, לא תבוצעה בפועל ההחלטה בשעה שעומדת לבעל דין הזכות ליישומה. בנסיבות אלו, נוצרה זיקה משפטית בין התובע לנתבעת המטילה אחריות על עובדיה לביצוע פעולות בהתאם להחלטות שהועברו לטיפולה ע"י ראש ההוצל"פ (ראו: ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל ניתן ביום 19.3.07 , סעיפים 15 ו-30 לפסק הדין). הנתבעת, אינה חולקת על גדרי תפקידה כי אם מבחינה בין תפקידים המוטלים על עובדי המזכירות ובין פעולות המצויות כולן בסמכות של ראש ההוצל"פ ו/או פעולות או מחדלים של התובע ו/או של צד ג' כמובא לעיל. יחד עם זאת, היכן שיוכח כי עסקינן בפעולות המצויות בתחום הטיפול המסור בידי הנתבעת, באמצעות עובדיה, על הנתבעת לבצען. ביצוע חובותיה של הנתבעת כלפי צד להליך בתיק הוצל"פ, צריך שייעשה בסבירות על פי נסיבותיו הקונקרטיות של העניין המטופל על ידה. המבחן לקיומה של רשלנות על פי סעיף 35 לפקודת הנזיקין ועל פי ההלכה, הוא מבחנו של האדם הסביר. יש לבחון בעניינינו כיצד היה עובד ציבור סביר את הפעולות המוטלות עליו במסגרת מילוי תפקידו בתיק ההוצל"פ (על מבחן האדם הסביר ראו: ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל , פד"י נ"ח (2) 498 , 507-508). היכן שיוכח שההחלטות של ראש ההוצל"פ לא יושמו באופן ראוי ותוך פרק זמן סביר, קיימת התרשלות של הנתבעת במילוי חובותיה כלפי התובע, אשר נזקק ותלוי בשירותיה של הנתבעת למיצוי זכויותיו אל מול צד ג'. הפסיקה, הכירה באחריות של המדינה כמו כל אדם אחר, על רשלנות שב"מעשה", אם יוכח שעובדיה התרשלו בביצוע תפקיד זה או אחר (ראו: ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' יצחק לוי, ניתן ביום 17.5.94 בסעיף 17 לפסק הדין). נכונים הדברים בפרט היכן שעסקינן בחובה ליישום החלטה אשר לגביה, לא נידרשת הפעלה של שיקול דעת ע"י עובדי הנתבעת. שונים הדברים, בביצוע פעולות בהן יוכח כי קיים צורך בהפעלת שיקול דעת הנתון כולו בידי ראש ההוצל"פ לפי מהות תפקידו וסמכותו ולא בידי עובדי הנתבעת. בנוסף, במקרים בהם ביצוע התפקיד ע"י עובדי הנתבעת מחייב הפעלה של שיקול דעת אין הם פטורים מאחריות אך הטלת אחריות בנידון, מחייבת משנה זהירות. כפי שנקבע מפי כב' הנשיא שמגר בע"א 915/91, שם, בסיפא של סעיף 30 לפסק הדין: "קני המידה המקובלים לבחינת רשלנותה של המדינה נותרים בעינם ככל שמדובר ביישום רשלני של ההחלטה שהתקבלה, וכך גם ככל שמדובר בניהול רשלני של ההליכים שקדמו לקבלת ההחלטה." חובת זהירות קיימת, אך החיוב באחריות בגין פעולות הטעונות הפעלת שיקול דעת, ייעשה בריסון (ראו: ע"א 586/84 מקלף ואח' נ' זילברברג ואח' פד"י מ"ג (1) עמ' 137 ). בהתאם לכך, בחנתי את התנהלותם של עובדי הנתבעת בביצוע ויישום של החלטות שהיה עליהם לבצען ככתבן וכלשונן, ו/או בהפעלת מיומנות שלהם תוך שימוש בכלים העומדים לרשותם לצורך כך. לעניין פתיחת התיק בחיוב של 999,999 ₪ טענה הנתבעת בסיכומיה כי התיק נפתח רק לכאורה ביום 1.9.1996 הואיל והאגרה שולמה רק ביום 16.9.1996. לפיכך, מועד פתיחת התיק, הוא מועד תשלום האגרה. העדה מטעם הנתבעת הגב' למברטי העידה כי היא הזינה תאריך שונה להקטנת החוב, בגלל שלא ניתן להקטין חוב לפי ערך מועד מוקדם למועד פתיחת התיק, קרי: לפני 16.9.1966. אמנם, בשל הסכום הגבוה של החוב במועד הפתיחה, היתה לכך משמעות כספית, אך הדבר תוקן (עמ' 28 שורות 2-5) בהקטנת ערך החוב בהתאם לשיעורו ביום ההקטנה, למרות שבדיעבד התברר כי החישוב אינו נכון (עמ' 28 שורה 21). כמו כן, הייתה יתרה של 87 ₪ שלא הוקטנה הואיל והמערכת, 'לא יודעת' להקטין חוב שלא קיים (עמ' 28 שורה 14). העדה אמרה כי על פי נת/18 היא קיבלה הוראה לבצע הקטנה בסך 11,338 ₪. בחקירתה על לשון הכתוב בהחלטה בה נירשמה בלשון עבר, השיבה כי ההקטנה היתה המשך להקטנה של 999,000 ₪, בהתאם להחלטה של ראש ההוצל"פ מיום 26.5.2003. ברגע שנפתח תיק הוצל"פ נכון ליום 16.9.1996 לא ניתן לעשות הקטנה ליום 1.9.1996. לפיכך, ביקשה העדה מהמוציא לפועל לבצע חישוב עקב ההפרש שנוצר. לדבריה, היא הייתה ערה לבעייתיות שנוצרה בנידון אך פעולותיה, נעשו כולן בהתאם להוראותיו של המוציא לפועל מאחר והתיק היה בטיפולו. נוצר עיכוב בביצוע עד למתן החלטה ע"י המוציא לפועל מר מורגנשטרן, למרות שהם דנו בתיק, מינואר ועד יוני , מועד בו הוא התפנה ליתן הוראה (עמ' 28 שורה 26). עיון בנת/1 ו- בנת/2 מלמד כי פתיחת התיק בערך 999,999 ₪ נעשתה לפי החלטה של ראש ההוצל"פ, כב' הרשם אהרון בן יוסף. הואיל ובעילת התביעה אינה כנגד החלטותיו של ראש ההוצל"פ ובהתאם להגנת פקודת הנזיקין על החלטותיו, איני נידרשת לסוגיה זו. הוכח, כי עובדי הנתבעת אינם אחראים לרישום הסכום בפתיחת התיק כי אם ליישום בלבד של ההחלטה של הרשם על גובה החוב בפתיחת התיק. המזכירות, היתה מודעת לבעייתיות בנדון (עמ' 28 שורה 6 ועמ' 34 שורה 14) ופנתה על כן למוציא לפועל לצורך עריכת החישובים לעניין הפרשי הריבית בגין גובה החוב הרשום במועד פתיחת תיק ההוצל"פ (עמ' 34 שורה 23). קיימת תהייה על פי המסמכים, מי מבין המוציאים לפועל נתן את ההוראה ואם בוצע חישוב אחד בנדון או שמא שניים. עיון בנספח יז' לתצהירו של התובע מלמד כי נכון ליום 8.5.2003 הייתה לתובע יתרת זכות בסך 14,874 ₪. מנגד, לפי סעיף 40 לתצהירה של הגב' למברטי עולה כי בגלל שהמוציאה לפועל ( גב' מרים כרמלי, כפי שעולה מהמסמכים) סברה כי היא אינה מוסמכת להפחית את הסכום ללא החלטה בנידון, הועברה פנייה לראש ההוצל"פ. בשונה מכך, בעדותה אמרה הגב' למברטי כי מי שערך את נספח יז' הוא המוציא לפועל, מר מורגנשטרן. מכל מקום, הוכח כי התובע היה באותו זמן ביתרת זכות, לפי חישובי המוציא לפועל. יתירה מכך, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח מדוע הופחתה היתרה לסך של 11,260 ₪ ולא ליתרת זכות בסך 14,874 ₪ עפ"י חישובי המוציא לפועל ומדוע התיקון בוצע רק ביום 9.6.2003 (עמ' 35 שורות 22-26). הגב' למברטי העידה כי היא לא פועלת עצמאית, אלא על פי החלטות של ראש ההוצאה לפועל או באישורו של המוציא לפועל. למרות זאת, מעיון בנת/18 עולה ספק אם החלטתו של ראש ההוצל"פ להקטנת החוב בסך 11,338 ₪ הייתה מלכתחילה וסביר יותר להניח כי היא ניתנה בדיעבד לאחר שבוצעה כבר ההקטנה , כניטען ע"י התובע ומבלי שהדבר ניסתר בראיות מטעם הנתבעת לפי לוח המועדים בנידון (עמ' 34 שורה 2, עמ' 30 שורה 10). הגב' למברטי העידה כי ההפחתה, לא בוצעה על פי חישובים בתיק אלא בהתאם לגובה החוב באותו יום נתון (עמ' 28 שורה 14). ביצוע ההפחתה בדרך זו, אינה על פי ההחלטה של ראש ההוצל"פ. בנוסף, העדה היתה מודעות לבעיה ולחומרתה (עמ' 28 שורה 6) ולהיעדר יכולת של המערכת לעדכן הפחתה החל מיום 1.9.1996 למרות שמועד החיוב החל כבר אז, אף שטרם שולמה אגרה (האגרה שולמה רק ב16.9.96). חומרת הבעייה ברישום הנידון, קיבלה חיזוק יתר לנוכח העיכוב הארוך ביישום ההחלטה למשך כחצי שנה, עד למתן הוראות ע"י המוציא לפועל (מינואר ועד יוני 2003 , עמ' 28 שורות 24-26). בפרק זמן זה, לא בוצע קיזוז ונימשכה הגבייה לטובת צד ג'. בנסיבות אלו, אין לחייב את הנתבעת בגין רישום גובה החוב במועד פתיחת התיק, אך היה על עובדי הנתבעת לחשב נכונה מלכתחילה את הסכום אותו היה עליהם להפחית. הוכח, שנפלה טעות מצד עובדי הנתבעת בעריכת החישוב לפי החלטה שניתנה מאוחר יותר ע"י המוציא לפועל. היה בידי עובדי הנתבעת לבצע נכונה את החישוב מלכתחילה וככל שעלה ספק בליבם בנידון או עקב פנייה של התובע, היה עליהם לעקוב מקרוב אחר אחר הטיפול של המוציא לפועל בפנייתם אליו, לרבות פנייה חוזרת ונישנות בכתב או בעל פה אליו, שלא הוכחו ע"י הנתבעת ולחילופין בבקשה למתן החלטה ע"י ראש ההוצל"פ, על מנת שייקבע מהי יתרת הזכות הנכונה עקב אי מתן הוראה בנידון ע"י המוציא לפועל למשך פרק זמן ארוך. נכונים הדברים, בפרט לאור הידיעה של עובדי הנתבעת בדבר הבעייתיות בגובה ההפחתה שבוצעה על ידם ולאור טענותיו של התובע כנגד שיעור ההפחתה. במחדלם זה, גרמו עובדי הנתבעת להתארכות לא סבירה של פרק הזמן בו נירשמה יתרה שגוייה בתיק ההוצל"פ, עד ליישומה של ההחלטה שניתנה הרבה קודם ע"י כב' ראש ההוצל"פ. התובע, היה נתון במקרה זה לחסדיהם של עובדי המזכירות והמוציא לפועל, באופן שגרם לו לטרחה, לשוב ולפנות, ללשכת ההוצל"פ עד לרישום החוב הנכון. לעניין זכותו של צד ג' לבקש ולשנות את קרן החוב בהתאם להחלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 16.6.1999, לא הוכחה רשלנות מצד עובדי הנתבעת. לא הובאה ראייה לסתור את משלוח ההחלטות לצדדים (ראה נספח נת/7 לתצהירה של הגב' למברטי על משלוח ביום 23.6.99). גם לשיטת התובע, החלטת ראש ההוצאה לפועל (נספח ו' לכתב התביעה) מופנית לצד ג' ובה נירשם "רשאי...". בהתאם לכך, לא הוכח כי הוטלה על עובדי הנתבעת חובה לביצוע פעולה אופרטיבית, בהיעדר פעולה כלשהי מצד ג'. עובדי הנתבעת, אינם מוסמכים לבצע פעולה עצמאית בהעדר הוראה מראש לכך בהחלטה של ראש ההוצאה לפועל ובזמן, שלא הוגשה בקשה כלשהי בנידון (לרבות ע"י צד ג'). אין להסב אפשרות לביצוע פעולה מצד ג' בהתאם להחלטת הרשם, בחיוב הנתבעת לבצע זאת בהיעדר הוראה ליישום ההחלטה ע"י ראש ההוצל"פ. בנסיבות אלו, לא הוכחה התרשלות של עובדי הנתבעת בשינוי קרן החוב באותו פרק זמן. לעניין הפחתה בהגיע הבת לגיל 18. הוגשה בקשה ביום 14.4.2002 להפחתת קרן החוב החודשית בשליש החל מיום 2.5.2002 וביום 29.4.2002 נעתר לה ראש ההוצל"פ (נת/8 לתצהירה של הגב' למברטי) בקובעו: "מזכירות ההוצאה לפועל תקטין הקרנות בהתאם, באופן יחסי, עד למועד הגעת הקטינה לגיל 18". לאור אי בהירות לעניין גובה ההפחתה (חצי או שליש) הוגשה בקשת הבהרה לראש ההוצל"פ אשר השהה את מתן ההחלטה לגופה עד לקבלת התייחסות של הצדדים לפניית המזכירות, תוך 14 יום. ביום 30.6.02 ניתנה החלטה של ראש ההוצל"פ (נת/10) לפיה יש להקטין את קרן החוב בשליש, החל מיום 2.5.02 ולצמצם את גובה העיקול בהתאם, רק לאחר סילוק הפיגורים מצד התובע. בהיעדר קביעה פוזיטיבית בהחלטת כב' ראש ההוצל"פ על שיעור ההקטנה, לא מצאתי כי היתה התרשלות מצד הנתבעת בביצוע פעולותיה בנידון. יתירה מכך, עם פניית עובדי המזכירות לראש ההוצל"פ היה בידי ראש ההוצל"פ ליתן החלטת ביניים לפיה יופחת החיוב בשליש עד למתן החלטה סופית בבקשה, לאחר שיתקבלו התגובות של בעלי הדין בשאלת ההפחתה לכדי מחצית החיוב החודשי במזונות. לא כך נהג ראש ההוצל"פ. אין לצפות מהנתבעת שעובדיה, יבצעו הפחתה על דעת עצמם בהיעדר הוראה של ראש ההוצל"פ להפחתה על אתר, בדבר שיעור ההפחתה למרות שעובדי לישכת ההוצל"פ פנו בבקשה להבהרה. כמו כן, אין להלין כנגד עובדי הנתבעת בשל עיכוב במתן ההחלטה בדבר שיעור ההפחתה, עד ליום 14.4.2002. אילו ניתנה החלטה ע"י ראש ההוצל"פ במתן הוראה בנוגע לפעולה חשבונאית מסויימת לצורך ההפחתה, היה בסיס לטענת התובע כנגד מחדל מצד עובדי הנתבעת. בנסיבות שבפני , בהתאם למסכת העובדתית ובקשת ההבהרה לרבות ההחלטות של ראש ההוצל"פ, הוכח כי עובדי הנתבעת נהגו בזהירות בביצוע ההחלטה ורק לאחר מתן החלטה בבקשה להבהרת שיעור ההפחתה מאוחר יותר, היה בידיהם לבצע אותה. לעניין טענת "פרעתי" שהגיש התובע ביום 22.10.2002 הועלתה טענה כנגד עיכוב של כחודש ימים ממתן ההחלטה ביום 11.12.2002 לתיקוני קרן החוב וזקיפת חיובים. עובדי הנתבעת, התמהמהו בביצוע ההחלטה רק ביום 21.1.2003 למרות פניות רבות אליהם. טענת הנתבעת היא כי עומס עבודה, היא סיבה מוצדקת ועניינית לעיכוב בביצוע ההחלטה, בפרט כאשר תוצאת העיכוב באה על תיקונה באופן רטרואקטיבי (סעיף 94 לסיכומי הנתבעת). עיון בנספח יד' לכתב התביעה מלמד כי ראש ההוצאה לפועל נתן תוקף של החלטה להסכמות הצדדים והורה למזכירות לתקן את קרנות החוב ולהביא בפניו את התיק בתום הטיפול. לא השתכנעתי מעדותה של הגב' למברטי כי פרק זמן של 40 יום לביצוע ההחלטה, הוא זמן סביר. העדה אמרה כי היא הייתה בתקופה הרלוונטית פקידה יחידה במדור וטיפלה בכל התיקים, לרבות קבלת קהל עד השעה 14:00 (עמ' 22 שורה 21 , עמ' 27 שורה 7). לדבריה, ניתנה החלטה לביצוע תיקוני קרנות החוב תוך 10 ימים והיישום היה, תוך 40 יום (עמ' 27 שורה 22). עיון בנספח יד', מלמד שההחלטה ליישום תוך 10 ימים ניתנה לגבי שכר הטרחה לטובת צד ג' ולא לעניין השינויים בקרנות החוב, אשר לגביהם לא נקבע מועד ספציפי. למרות זאת, אין באי הגבלת המועד ליישום ההחלטה, משום הסדר שלילי המאפשר לעובדי הנתבעת לעכב את ביצוע הההחלטה למשך פרק זמן ארוך ובלתי סביר במהלך 40 יום. לא עסקינן במחדל אישי דווקא של הגב' למברטי כי אם של הנתבעת, בהעמידה עובדת יחידה לפי דבריה של העדה, אשר רק בשלב מאוחר יותר הצטרפה אליה עובדת נוספת (עמ' 22 שורות 20-22). בנסיבות אלו, אני מקבלת את טענת התובע וקובעת כי הנתבעת התרשלה בעיכוב בביצוע ההחלטה לפרק זמן בלתי סביר בהתחשב במהותה של הפעולה המצוייה בתחום סמכותם ותפקידם של עובדי הנתבעת ומבלי שהוכח שנידרשה לצורך כך ידע או מיומנות מיוחדת ושונה מהמטלות המצויות בתחום אחריותם. התובע העלה טענה כי הוטל עליו עיקול באופן יזום על ידי המזכירות ללא כל אינדיקציה לבקשה בנדון מצד ג', או החלטה של ראש ההוצאה לפועל. לדידו, ביום 9.8.2005 הופק על ידי הגב' למברטי עיקול יזום בסך 2,748 ₪ על נכסיו, למרות שלא הייתה כל יתרת חוב שכן, המחאה נישלחה ללישכת ההוצל"פ ע"י המעסיקה שלו. הנתבעת מכחישה את דבר קבלת ההמחאה ו/או תשלום בדרך אחרת עבור מזונות לחודש יולי 2005. לפיכך, לאחר בירור של ראש ההוצאה לפועל ניתנה החלטה ביום 11.9.2005 (נת/26 לתצהירה של העדה למברטי) והוצא צו עיקול. אין מחלוקת עובדתית כי ההמחאה לא נפרעה. המחלוקת העובדתית היא בשאלת אובדנה ובשאלת נטילת יוזמה להטלת העיקול ע"י עובדי הנתבעת, כטענת התובע. מנספח כד' לכתב התביעה עולה כי בוצע עיקול ביום 9.8.2005 ואילו החלטת ראש ההוצאה לפועל בנדון ניתנה רק ביום 11.9.2005 (נספח נת/26 לתצהירה של הגב' למברטי). הגב' למברטי העידה בתחילה כי כאשר הצ'ק לא הגיע היא לא ביצעה את העיקול שכן, היא לא טיפלה בכך בשלב זה (עמ' 36 שורה 23) ומאוחר יותר אישרה כי החתימה על העיקול, היא חתימתה (עמ' 36 שורה 30). בחקירתה על האמור בסעיף 64 לתצהירה השיבה העדה כי העיקול היה לפי בקשת הזוכה (עמ' 36 שורה 25). העדה הוסיפה ואמרה כי למיטב זיכרונה, העיקול לא בוצע בגלל אובדן הצ'ק, כי אם בגלל עדכון הקרן ורק אז נשלח עיקול חדש (עמ' 37 שורה 2) מבלי שהיה בידה ליישב את גירסאותיה בנידון (עמ' 37 שורה 6). הוכח אם כן, כי ההחלטה של כב' הרשמת ניתנה כחודש לאחר שבוצע העיקול ולא הובאה ראייה מטעם הנתבעת במסמך כלשהו בדבר מקור הסמכות לביצוע עיקול לפני מתן ההחלטה ע"י הרשמת, בשעה שהעדה אישרה כי עובדי המזכירות לא מוציאים עיקול על דעת עצמם (עמ' 37 שורה 14 ובשורה 28). כמו כן, על פי דפי החשבון (נספח ה' לכתב התביעה) החוב של התובע היה מאופס ללא הגדלה בחיוב ולמרות זאת, הוטל עיקול ללא החלטה של הרשמת בנידון. לעניין איבוד הצ'ק העיד מר דוד כהן, מנהל מחלקת משכורות של עובדי הדואר בירושלים, כי הוא שלח כל חודש המחאה לרבות לחודש יולי. לעניין נספח כ"ה לכתב התביעה, לדבריו הוא הוציא זאת מהתיקים שלו, היות והוא שומר העתק של המשלוח והוא אינו שולח לעולם מעטפה ריקה (עמ' 32 שורות 1-8). בנוסף, עפ"י נספח כ"ז לכתב התביעה, דבר הדואר התקבל ביום 02.08.2005. לפיכך, אין בידי לקבל את טענות הנתבעת כי לא ידוע מה היה בדואר שהתקבל או שנשלחו מספר דברי דואר (כאמור בסעיף 123 לסיכומיה). אני מעדיפה את עדותו של מר כהן בדבר משלוח ההמחאה במשלוח הנידון, על פני ההנחה של הנתבעת שמא נישלחה מעטפה ללא המחאה. אילו כך היה, צפוי היה שתינתן הודעה או ייעשה בירור של עובדי הנתבעת עם המעסיק או התובע, על מנת להודיע לכל הפחות על היעדר המחאה בדבר הדואר שהגיע אליה. משלא נפרעה ההמחאה הוטל העיקול בהתאם לקביעה של ראש ההוצל"פ בהחלטתו מיום 11.9.05 ולא הוכח נזק ממון של התובע, בגין העיקול שהוטל. התובע טוען כי ההחלטה להפחית את שיעור המזונות באופן כללי ב- 25% על פי פסק הדין בתיק המזונות למרות שביום 4.7.2005 ניתנה החלטה על ידי ראש ההוצל"פ להפחית לסך 2,341 ₪ החל ממועד פסק הדין, היא החלטה שגויה. התובע מלין כי עובדי הנתבעת ברשלנותם הפחיתו רק לסכום 2,778 ₪ באופן שהותיר תשלום ביתר מידי חודש בסך 437 ₪, שלא עלה בידו לגבותו בחזרה. הנתבעת טוענת מנגד כי לא נגרם לתובע כל נזק הואיל והחיוב בוטל לפני תשלום משכורתו של התובע, אף אם לכאורה אירעה טעות. העיקול הוטל על סכום גבוה מזה הואיל והיה על הנתבעת להצמיד את הסכום למדד. הגב' למברטי העידה כי כאשר היא קיבלה את החלטת ראש ההוצל"פ מיום 4.7.2005 (נספח כ"ח לכתב התביעה) היא הצמידה את הסכום לפי התאריך של 27.4.2005 ובהתאם לכך עודכן הסכום. בנסיבות אלו, לא הוכחה התרשלות של עובדי הנתבעת בביצוע ההחלטה ואף לא הוכח קיומו של נזק לתובע עקב ההצמדה שבוצעה ע"י הנתבעת. התובע טוען כי למרות החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 11.9.2005 להעמיד את מזונות הבן ע"ס 780 ₪ עקב הגירושין (נספח ל"ד לכתב התביעה), ניתנה הודעת עיקול ע"י מזכירות ההוצאה לפועל על דעת עצמה בסך 924 ₪. זאת עשו עובדי הנתבעת למרות ההחלטה לפיה המזונות יועמדו ע"ס 780 ₪ בגין החלטת עובדי הנתבעת להצמיד את הסכום לפסק הדין שניתן בשנת 1998 (נספח ל"ה לכתב התביעה). רק ביום 17.1.2006 נעתרה ראש ההוצל"פ לבקשה וניתנה החלטה לפיה החיוב הינו שגוי (נספח מ' לכתב התביעה). בהתאם לכך, הועמד החיוב על סך של 780 ₪. הנתבעת טוענת כי למרות שהיתה טעות ונשלחה בתחילה הודעת עיקול על סך 924 ₪ בשל הצמדה למ ועד פסק הדין משנת 1998, הדבר יושם בעיקול המשכורת בחודש העוקב. הוכח אם כן, כי חלה טעות בביצוע ההצמדה בחישוב המזונות ע"י עובדי הנתבעת באופן, שדרש מהתובע להגיש בקשה לתיקון עד לרישום נכון, לפי החלטת הרשמת מיום 11.9.2005 (נספח ל"ד לכתב התביעה). הטעות תוקנה בדיעבד ולא הוכח קיומו של נזק ממון ישיר בגינה, כי אם נזק עקיף בשל הכבדה וטירחה שנגרמה לתובע בפנייתו ללישכת ההוצל"פ על מנת לתקן את הטעון תיקון. התובע טוען כי התקבלה בקשתו מיום 15.1.2005 להפסקת המזונות, בהחלטה של ראש ההוצל"פ מיום 17.1.2006 לפיה, החל מיום 22.1.2006 יופסקו המזונות (נספח מ"ב לכתב התביעה). למרות זאת, התיק לא נסגר עקב טעות של המזכירות שסברה כי יש חוב רשום בסך של 904 ₪ והטילה עקב זאת עיקול שלא כדין על משכורתו (נספח מ"ג לכתב התביעה). מהראיות עולה כי עובדי הנתבעת עמדו על הטעות לאחר בירור והוחזר לתובע סך של 481 ₪ (נספח מ"ד לכתב התביעה). הנתבעת טענה בסיכומיה כי התיק לא נסגר הואיל והיה חוב רשום על התובע. לפיכך, לא היה בידה לסגור את התיק. לעניין היווצרות חוב זה נטען כי בוצעה הגדלת חוב מזונות עבור חודש ינואר 2006 בסך 570 ₪ (סעיף 77 לתצהירה של הגב' למברטי). אין בידי הנתבעת ליישב את אופן הגדלת החוב בימים 28.12.2005 ו- 23.1.2006 והיחס ביניהם, לתשלום דמי המזונות עד ליום 22.1.2006 (ראה נספח ה' לכתב התביעה). הוכח, כי חלה טעות בחיובי התובע ע"י עובדי המזכירות ולפיכך, הושבו לתובע כספים שנגבו ביתר (נספח מ"ד לכתב התביעה וסעיף 79 לתצהירה של הגב' למברטי ) וכן בהחלטתו של ראש ההוצל"פ מיום 15.1.06 לתיקון טעות בהעמדת החיוב בסך 780 ₪ לחודש (נספח מ לכתב התביעה וסעיף 76 לתצהירה של הגב' למברטי). סיכומם של דברים, הוכחה התרשלות של עובדי הנתבעת בביצוע של חלק קטן מהפעולות נשוא התביעה אשר לגביהן היא חבה חובת זהירות כלפי התובע והיה עליה, לצפות את תוצאות מחדליה בחיוב או בגבייה של תשלומים שלא כדין, אף שהללו תוקנו בדיעבד על ידה (ראו: ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס ואח', פד" נ"ח (5) 167, 182). בשונה מכך, לא הוכח קיומה של עילת תביעה בגין הפרת חובה חקוקה. אין בהוראות סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כדי ליצור חיוב עצמאי אשר יש בו כדי ליצור את מקור החיוב להפרת חובה חקוקה (ראו: ע"א 10508/08 דור זהב חב' לקבלנות בניין והשקעות בע"מ נ' הוועדה המוקמית לתכנון ובנייה ואח', ניתן ביום 4.2.10 , סעיף 54 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר וכן ע"א 1678/01 , שם, עמ' 187 ). נזקי התובע: על התובע לעמוד בנטל להוכיח את הנזקים להם הוא טוען. התובע, לא טען ולא הוכיח קיומו של נזק ממון ישיר עקב פעולות או מחדלים של עובדי הנתבעת. בפירוט נזקיו בכתב התביעה ובסיכומים מטעמו ניטען בדבר הוצאות שנגרמו לתובע עקב טרחתו לחזור ולפנות לנתבעת לרבות הצורך להגיש בקשות לראש ההוצל"פ על מנת לגרום ליישום נכון של החלטותיו, ע"י הנתבעת. לא נסתרה טענת הנתבעת בדבר החזר מלוא הסכומים שנצברו לחובת התובע שלא כדין עקב טעויות ברישום קרן החוב או בחישובי הצמדה שגויים שכן, התיקון נעשה רטרואקטיבית, כפי שקבעתי לעיל. אין גם לחייב את הנתבעת בתשלום הנזקים להם טוען התובע, עקב פעולות שבוצעו על ידי עובדיה בהתאם להחלטות של ראש ההוצל"פ ובגין פעולות או מחדלים של צד ג', לאור קביעותיי על דחיית התביעה בגינן. התובע טוען כי הוא נאלץ לשכור את שירותיו של עורך הדין על מנת להגיש בקשות לתיקון טעויות של עובדי הנתבעת והוצאותיו בנידון הגיעו לסך של 65,800 ₪ בהתאם לחשבוניות שהוגשו והוצגו על ידו. עיון בחשבוניות מלמד כי חלק ניכר מהן, הוצאו עבור טיפול ב'תיקים משפטיים ו/או בתביעות משפטיות' ומועדי התשלום על פיהן הם בחודשים פברואר - אפריל 2008, הרבה לאחר שהוגשה התביעה. חשבוניות שהוצאו בטרם הגשת התביעה ובמועדים הרלוונטיים לטענות התובע כנגד הנתבעת, נרשמו עבור "טיפול בתיקי משפחה" והוצאו בחודש אפריל 03' , במרוצת שנת 2005 וכן, בחודשים פברואר - נובמבר 2006. אינני מקבלת את עדותו של התובע לפיה כל הקבלות שהוצגו להוכחת הוצאותיו לשכר טרחת עו"ד הן עבור הטיפול בתיק ההוצל"פ. כותרתן של הקבלות מעידה על טיפול בתיק משפחה בשעה שלגבי טיפול מאוחר יותר בתיק הוצל"פ נעשתה ההבחנה בין תיק הוצל"פ לתיק משפחה, ברישום בדבר טיפול בתיק הוצל"פ (בקבלה המאוחרת למועד הגשת התביעה). בנוסף, בקבלות מאוחרות למועד הגשת התביעה נירשם "טיפול בתיקים או בתביעות משפטיות" ואילו בקבלות הרלוונטיות למועד הטיפול בבקשות נשוא התביעה, לא נירשם כך. אילו אכן כל הקבלות נסבו על תיק ההוצל"פ, היה ניתן לכך ביטוי בקבלות בשים לב לשוני ברור בין טיפול זה ובין טיפול בתיק משפחה. קיים גם קושי לקבל את גרסתו של התובע על דחיית מועד החיוב והתשלום בגין הטיפול בתיק ההוצל"פ, במשך שנתיים (עמ' 41 שורות 30 ) בשעה שהוכח כי היה טיפול משפטי במועדים המאוחרים למועד הגשת התביעה, אשר סביר שהקבלות, שכותרתן מתאימה לטיפול המאוחר להגשת התביעה ולא בטיפול של עו"ד וייצוג שניתן שנתיים או יותר קודם לכן לצורך הגשת מס' בקשות בגין מחדלי עובדי הנתבעת. הוכח בכתבי בי-דין רבים שהוצגו מתיק ההוצל"פ ומתיק בית משפט המחוזי כי התנהלו הליכים בין התובע ובין צד ג'. מטבע הדברים, הטיפול בסכסוך בין בני הזוג כרוך בתשלום שכר טרחה לעו"ד בפרט בשעה שנוצרה מערכת יחסים עכורה שהביאה לריבוי בקשות שביחס אליה, העיר כב' ראש ההוצל"פ בהחלטתו מיום 16.3.03(נספח נת/15 לתצהיר מטעם הנתבעת). אין לחייב את הנתבעת בתשלום הוצאותיו של התובע בגין הטיפול בסכסוך בינו לבין צד ג' כי אם אך ורק בגין הוצאותיו לשכר טרחת עו"ד למיצוי זכויותיו למילוי אחר החלטות של ראש ההוצל"פ עקב התרשלות של עובדי הנתבעת. עוד יוער, כי לא הוצגו חשבוניות או קבלות בגין התשלומים שהתובע טוען כדבריו כי הם "נוטרלו" מתיק ההוצל"פ שהגיעו לכדי 65,000 ₪ נוספים לערך עבור הטיפול בהליכים אחרים (עמ' 41 שורות 10-14).חזקה על התובע שהיה מציג את הראיות בנידון, אילו היה בהם כדי לחזק את עדותו. למרות זאת, משהוכח כי ניתנו שירותי עו"ד לתובע לצורך תיקון טעויות ומחדלים של עובדי הנתבעת (כפי שעולה מכתבי בי-דין שהוצגו בפני מתיק ההוצל"פ) אין לפטור את הנתבעת מנשיאה בתשלום לשכר טרחת עו"ד מחמת אי הצגת מלוא החשבוניות ו/או הקבלות בנידון. בהתחשב בריבוי הליכים בהם יוצג התובע יכול שתינתנה קבלות, מבלי שיוקפד בהן על הפרדה בין מהות הייצוג לסוגי הליכים שונים. לפיכך, לאחר עיון בקבלות הרלוונטיות לתקופה נשוא התביעה ולהיקף הבקשות לראש ההוצאה לפועל, כמובא בגוף פסק הדין, אני קובעת כי יש להעריך על דרך האומדנא את גובה הפיצוי בגין רכיב תביעה זה. על כך מצינו בע"א 355/80 נתן אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ ניתן ביום 9.3.81, בסעיף 4 סיפא לפסק הדין בו נקבע כי מקום שהוכח קיומו של נזק, אך אין אפשרות לחשב אותו במדויק, אין בכך כשלעצמו, כדי לדחות את תביעת הפיצויים. אין להניח כי היה ידוע לתובע מלכתחילה כי יהיו טעויות מצד הנתבעת שיביאו אותו להגשת תביעה בסופו של יום. לפיכך, אין באי הצגת דרישת תשלום לתובע וכן קבלות עבור הטיפול כנגד פעולותיה של הנתבעת, כדי לשלול מהתובע את הזכות לפיצוי בגין הוצאותיו לשכר טרחת עו"ד. בהיעדר ראייה על קיומו של הסכם שכר טרחה ממנו ניתן היה ללמוד על שיעורו, אי הצגת מכתבי דרישה לתשלום שכר טרחה, אי הצגת פירוט של שעות עבודה לטיפול בבקשות נשוא התביעה ובשים לב לקבלת התביעה בחלקה בלבד, אני מעמידה את הפיצוי בגין הוצאות לשכר טרחת עו"ד בתיק הוצל"פ עקב התרשלות של הנתבעת בסך כולל של 20,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל. התובע, טען לנזקיו בגין הפסד זמן וטרחה בסך 10,000 ₪ ובגין עגמת נפש בסך של 100,000 ₪, בגין התרשלותה של הנתבעת בטיפול בענייניו. הנתבעת טענה כי לא הוכח קיומו של נזק כלשהו וכי אין לחייב אותה בגין עגמת נפש שכן, זו נגרמה לו עקב היריבות עם צד ג' ולא בגינה. כך גם טענה הנתבעת כי טעויות, ככל שהיו, היו מינוריות בלבד ואין לחייבה בגינן. התובע, הוכיח כי הוא נאלץ שוב ושוב לפנות ללשכת הוצל"פ בבאר שבע. הוכח בתצהירו ובעדותו כי נגרמה לו הכבדה, טרחה ואי נוחות רבה עקב זאת. יוער ויובהר כי התובע לא הביא ראיות על מנת להוכיח את שיעור הוצאותיו לנסיעות וכן לא הוכח היקף אובדן שעות עבודה לצורך טיפול בענייניו אל מול עובדי הנתבעת ואף לא הוכחה עלות שכרו לשעת עבודה והפסדיו בגין אובדן זמן. התרשמתי מעדותו של התובע כי נגרמה לו עגמת נפש רבה עקב מחדלי הנתבעת בטיפול בפניותיו. התובע, נאלץ 'לעמוד על המשמר' לבחינת פעולותיה של הנתבעת ובמספר פעמים הוא נידרש לפנות לנתבעת כדי להביא לרישום נכון של יתרת חוב או יתרת זכות בתיק ההוצל"פ. כמו כן, הוכח מפח הנפש ותסכול של התובע, בשל עיכוב בטיפול בהחלטות ובישומן ע"י עובדי הנתבעת. יחד עם זאת, יש להבחין בין עגמת הנפש שנגרמה לתובע מהתנהלותה של הנתבעת ובין עגמת הנפש שנגרמה לו עקב הסכסוך עם צד ג' וריבוי ההליכים שלו כנגדה, ושלה - כנגדו. בקביעת גובה הפיצוי בגין עגמת נפש, אין לדרוש דווקא התאמה לשיעור הנזק הישיר עקב פעולות לקויות של הצד שכנגד (ראו: ע"א 611/89 דרוקר זכריה חב' קבלנית אזרחית נ' נחמיאס, פד"י מ"ו (2) 60,65 וע"א 602/03 סגל נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ). יש לקחת בחשבון את הישנות המקרים במחדליה של הנתבעת וכן את פרק הזמן הארוך שחלף עד לביצוע תיקון הליקויים באופן ביצוע ההחלטות. מנגד, יש להתחשב בכך שבחלק מהמקרים בהם היתה התרשלות מצד הנתבעת, בוצע התיקון על אתר ובכל המקרים, בוצע התיקון בהחלה רטרואקטיבית למועד היישום השגוי. כך גם, יש להתחשב בהתנהלותו של התובע, אשר נמנע בחלק מהמקרים מפנייה לנתבעת על אתר על מנת לתקן רישום שגוי בתיק ההוצל"פ עד לאחר חלוף מס' חודשים. כמו כן, התחשבתי בדחיית חלק מטענותיו של התובע כנגד הנתבעת, אשר הוכח שלא היו באחריותה בהטריחו אותה לריק, בגינן. בהתאם לשיקולים כמובא לעיל ובהתחשב בתכלית תפקידם של עובדי הנתבעת לשרת את בעלי הדין הבאים בפתחה, תוך הקפדה על יישום החלטות כראוי ומבלי שיהא על התובע לעקוב מקרוב ולבחון שוב ושוב את תקינות פעולותיה להבטחת זכויותיו כחייב, תשלם הנתבעת פיצוי לתובע בגין ההכבדה ועגמת הנפש שנגרמו לו עקב מחדליה בסך של 25,000 ₪. התשלום, יישא ריבית והפרשי הצמדה ממועד פסק הדין ועד יום התשלום בפועל. אני מחייבת את הנתבעת בתשלום הוצאות המשפט וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 8,000 ₪. עותק יישלח לצדדים. ניתן היום, י"ז אדר ב' תשע"א, 23 במרץ 2010, בהעדר הצדדים. מזונותהוצאה לפועל