העותר החזיק שלושה כלי נשק ברישיון. רישיונו של העותר בוטל. בעתירה זו תוקף העותר את החלטת המשיבה על ביטול רישיונו להחזיק כלי יריה. זוהי בתמצית העתירה שלפניי. העובדות שלעניין העותר החזיק בכלי ירייה להגנה עצמית ברישיון משנת 1995, לטענתו בשל התנכלויות מהן הוא סובל. ביום 26.11.07 נפתח תיק חקירה נגד העותר בחשד של חטיפה לשם סחיטה, קשירת קשר לביצוע פשע, שוד ועבירות נלוות נוספות, הכל בעקבות תלונה של מר אחמד שייק חוסיין מאותו מועד. העותר הוזמן לחקירה תחת אזהרה, התייצב במשטרה ונחקר. ביום 28.11.07 החליטה המשטרה לבטל את רשיון הנשק של העותר לשלושת כלי הירי שהיו ברשותו. ביום 30.11.07 נחקר העותר שנית בגין אותו אירוע. ביום 4.12.07 נשלח מכתב ביטול מאת פקיד רישוי כלי הירי באריאל. באותו יום עצמו (על הקשר בין הדברים חלוקים הצדדים), במסגרת ת.פ. 6523/07 הורה בית משפט השלום בפתח תקווה על השבת נשקו האישי של העותר (העתירה מתמקדת בנשקו האישי של העותר). על אף שהחלטת בית המשפט ניתנה ביום 4.12.07 ועל אף שיחות שקיים ב"כ העותר עם נציגי המשטרה, הנשק לא הושב. ביום 16.12.07 פנה העותר בבקשה לבטל את ההחלטה על ביטול הרישיון ובאותו מועד הוחזר לו נשקו האישי. ביום 6.1.08 הודע לעותר כי החלטת הביטול הינה סופית ובעקבות זאת הפקיד העותר את נשקו (ביום 10.2.08). ביום 14.2.08 נמסרה לעותר תשובה לפיה הביטול עומד בעינו, והעותר הגיש ערעור לועדת הערר. ההליכים שלעניין העותר שחשש לחייו, כפי שיפורט, פנה לועדת הערר ונמסר לו כי מתן החלטה עלול לקחת מספר חודשים. בעקבות זאת הגיש העותר עתירה ביום 17.3.08 (עת"מ 1484/08, להלן: העתירה הראשונה), וכן בקשה לצו ביניים להורות להשיב לו את נשקו האישי. העתירה נדונה ביום 20.3.08 והעתירה נמחקה בהסכמת הצדדים על מנת להמתין להחלטת ועדת הערר, תוך שהמשיבה התחייבה לעשות מאמץ לזרוז מתן ההחלטה. העותר שמר על זכותו להגיש עתירה נוספת, אם יהיה בכך צורך, לאור החלטת ועדת הערר. ביום 18.6.08, ארבעה חודשים לאחר הגשת הערר, ובעקבות ההחלטה בעתירה, ניתנה החלטת ועדת הערר. הערר נדחה בנימוק של הרשעות קודמות בהן הורשע המערער ותיקים פתוחים נגדו. כנגד החלטה זו הוגשה העתירה שלפניי. בדיון שהתקיים ביום 17.5.09 התברר כי מרבית התיקים שהיו תלויים כנגד העותר נסגרו (חלקם לפני הדיון בועדת הערר וחלקם לאחריו), ביניהם התיקים בדין החשדות החמורים נשוא ביטול הרישיון - חשד לחטיפה לשם רצח. לאור זאת המלצתי למשיבה כי עניינו של העותר ידון מחדש לפני פקיד הרישוי, על סמך המידע המצוי אצל המשיבה נכון לאותו מועד. ביום 23.7.09 ניתנה החלטה חדשה בעניינו של העותר ובקשתו סורבה. ההחלטה החדשה מנומקת גם היא בכך שתלויים נגד העותר מספר לא מבוטל של תיקים אשר: "להערכתנו מבססים סיכון לשלומו של הציבור באופן שאינו מצדיק את מתן הרישיון המבוקש.". על החלטה זו הוגש ערר, אך לא היה ברור אם לאור הדיון בעתירה ידון הערר אם לאו. בעקבות החלטה זו התקיים דיון נוסף בעתירה ביום 4.12.09. ב"כ המשיבה טען בדיון כי יש מידע גלוי אך גם מידע מודיעיני המבסס את החשש למסוכנות. כיון שבמהלך השנתיים בהם מתנהלים ההליכים, טענה זו של מידע מודיעיני עלתה פעם ראשונה, ולא הופיעה גם בהחלטה החדשה של פקיד הרישוי, לא קיבלתי את החומר המודיעיני, והדיון התקיים על ההחלטה המבססת עצמה על התיקים התלויים ועומדים כנגד העותר. באופן מפתיע ובמהירות שלא אפיינה את ההליכים הקודמים בערר, בסמוך לאחר הדיון, ביום 28.12.09 ניתנה החלטה בערר, החלטה לפיה יש חומר חסוי הקושר את העותר לעבירות, אותו חומר שבהחלטה מנומקת דחיתי את הבקשה להגשתו בדיון. לעניין זה אדרש בהרחבה בהמשך. טענות הצדדים טענות העותר בתמצית הן כי חייו מאוימים באופן ממשי. כראיה מצביע העותר על תלונות שהגיש במשטרה בנוגע לאיומים נגדו ונגד בני משפחתו, מצביע על העובדה שאביו חוסל ביריות בראשו ע"י רעולי פנים ביום 18.3.08, כי ביום 17.8.08 רעולי פנים ירו עליו ועל בנו איימן, שנפצע באירוע, אושפז ועבר שיקום, וכן לעובדה שביום 2.10.08 בסביבות השעה 02:00 חדרו רעולי פנים עם נשק אוטומטי למתחם "סוכת השלום" בבעלותו, ירו לכל ערב ופגעו בביתו של העותר. על הטעמים להתנכלויות אלו, ניתן לקרוא בעתירה, ואין מקום להוסיף פרטים במסגרת פסק הדין. עם זאת, יש להדגיש כי אין מדובר בסכסוכים על רקע פלילי (על כך אין מחלוקת). מנגד, טוען העותר, אין נימוק ממשי לביטול רישיונו. לטענתו, משלל התיקים התלויים ועומדים, נסגרו מרבית התיקים, ביניהם העיקריים בהם נחשד בחטיפה לשם רצח. לטענתו, אותם גורמים המתנכלים לו, הם אלו המגישים תלונות שווא נגדו. עוד טוען העותר כי תיקים שהיו פתוחים לפני התלונה מ-2007, אינם יכולים להוות בסיס לביטול הרישיון, שכן הרישיון ניתן לו בשנת 1995 ורק בעקבות התיק מ-2007 רישיונו בוטל והוא נדרש להפקיד את הנשק. בנוסף טוען העותר כי הסבירות שיוגדו כתבי אישום בגין אותם תיקים נמוכה. המשיבה טוענת כי ההחלטה ניתנה כדין. לטענתה, החלטות של פקיד הרישוי אינם חייבות הנמקה כלל ועיקר. בנוסף, ההנמקה סבירה. טענת המשיבה היא כי גם אם התיקים נגד העותר נסגרו במישור הפלילי בהעדר ראיות, הרי שבמישור המינהלי מדובר בראיות סבירות. עוד טוענת המשיבה כי אחד מהתיקים שלא נסגרו עניינו ביצוע ירי שלא במטווח, ובתיק בו מואשם העותר בגניבת מים, קיימת עדות של איומים. לאור זאת, טענת המשיבה היא כי אין להתערב בהחלטת הרשות לבטל את רישיונו של העותר. המסגרת המשפטית עוסקים אנו בהחלטה לפי חוק כלי הירייה, תש"ט-1949 (להלן: חוק כלי הייריה או החוק). סעיף 12 לחוק רלבנטי לעניננו וקובע את סמכויות פקיד הרישוי: "(א) המוסמך לתת רשיון לפי חוק זה רשאי, לפי שיקול דעתו - (1) לתת רשיון או לסרב לתתו; (2) לתת רשיון בתנאים ובהגבלות ולהטיל תנאים והגבלות על רשיון שניתן; (3) לבטל רשיון תוך תקופת תקפו. (ב) פקיד רישוי רשאי לדרוש שמבקש רשיון יתייצב לפניו לשם בירור פרטי בקשתו. (ג) פקיד רישוי רשאי לדרוש שמבקש רשיון ייבדק אצל רופא שקבעו מנהל משרד הבריאות לבדיקת כושרו הרפואי לשאת כלי יריה; תוצאות הבדיקה יועברו לפקיד הרישוי. (ג1) (1) הרואה עצמו נפגע מהחלטת רשות מוסמכת כמשמעותה בסעיף 11(2) (להלן - ההחלטה), רשאי להגיש עליה ערר בכתב, תוך 45 ימים ממועד קבלתה, בפני מי ששר הפנים ימנה לענין זה (להלן - הממונה); (2) התקבלה ההחלטה על פי המלצת קצין משטרה, יעביר הממונה את הערר לתגובתו של קצין משטרה בכיר שימונה לענין זה על ידי המפקח הכללי של משטרת ישראל; התקבלה ההחלטה על פי הודעת מנהל משרד הבריאות או מנהל משרד העבודה והרווחה, כאמור בסעיפים 11א או 11ב, יעביר הממונה את הערר לתגובתו של מנהל משרד הבריאות או מנהל משרד העבודה והרווחה, לפי הענין, בכפוף להוראות סעיף זה; (3) הממונה יחליט בערר תוך 45 ימים מהמועד שבו הגיע הערר לידיו." סעיף 13 לחוק קובע את סמכויות המשטרה: 13. (א) הנושא או המוביל כלי יריה בהיתר לפי חוק זה - חייב לשאת את הרשיון או את תעודת ההרשאה לכך. (ב) בעל רשיון או תעודת הרשאה לפי חוק זה חייב להראות את הרשיון או את תעודת ההרשאה לכל שוטר הדורש זאת ממנו. (ג) כשיש לשוטר יסוד לחשוב שבכלי יריה מסויים נעברה עבירה לפי חוק זה, רשאי הוא לתפוס אותו כלי יריה; והמשטרה רשאית להחזיק ברשותה כלי יריה שנתפס כך, עד שבית משפט מוסמך יחליט מה ייעשה בו." יש להדגיש כי בעניינו של העותר התנהלו שני הליכים במקביל. הליך אחד של תפישת כלי הנשק של העותר, או הפקדתם לאור העובדה שנחשד בעבירת החטיפה. הליך זה הסתיים משהורה בית המשפט בפתח תקווה על השבה נשקו של העותר לידיו, כאמור בסעיף 13(ג) לחוק. גם אם השבת הנשק נעשתה באיחור, אין להשליך מהליך זה להליך המינהלי נשוא עתירה זו. ההליך המשפטי הסתיים, ומשלא הוגש ערעור הינו חלוט. עניינה של העתירה שלפניי בהליך המינהלי בו בוטל רישיונו של העותר ע"י הרשות המוסמכת כאמור בסעיף 12 לחוק, ובעקבות הביטול, הפקיד העותר את אקדחו, לאחר שהושב לו מכוח החלטת בית המשפט. ודוק, החלטת בית המשפט נוגעת לתפישת האקדח בשל חשד לעבירה מסוימת בתיק נתון. החלטת הרשות רחבה יותר ומנומקת, כפי שפורט בכלל התיקים התלויים ועומדים כנגד העותר. סמכות הביקורת בהעדר חובת הנמקה פטור מחובת ההנמקה אינו פוטר את הרשות מחובותיה במשפט המינהלי. הלכה היא, כי יש מקום לנמק החלטות מנהליות. הדבר נקבע, בעקבות הפסיקה בחוק לתיקון סדרי מינהל (הנמקות) תשי"ט-1958. עם זאת נקבע באותו חוק פטור מחובת ההנמקה, בין השאר על החלטות לפי חוק כלי הירייה. סעיף 9(א) קובע כי חובת ההנמקה לא תחול: "על החלטות לפי חוק כלי היריה, תש"ט-1949, כאשר גילוי הנימוקים עלול להביא לפגיעה בשלומו של אדם או בדרכי פעולה של המשטרה". על פטור גורף זה נמתחה ביקורת (אליעד שרגא ורועי שחר, המשפט המינהלי, 59 (חלק 3: עילות ההתערבות, תשס"ח-2008, עמ' 362): "סעיף 9 הנ"ל מותיר אחריו "טעם מר", שכן הוא אינו נשען על ההבנה שהמינהל הציבורי הוא נאמן הציבור ואינו נסמך על הצורך בשקיפות המינהל הציבורי ובהגינותו, על שלל התכליות העומדות בבסיס חובת ההנמקה...". חברתי, כב' השופטת מיכל רובינשטיין, קבעה כי גם כאשר ניתן לשר הפנים פטור כאמור מחובת ההנמקה, ייתכנו מצבים שבהם ראוי והוגן לנמק את ההחלטה, או להבהיר, ולו בהערה, את החלטת הסירוב. בעת"מ (מחוזי ת"א) 2242/05 לפרטו נ' מדינת ישראל  (לא פורסם, פס"ד מיום 10.10.05): "אולם גם באין חובה שכזו יתכנו מצבים, כמו המקרה שלפנינו, בהם ראוי, הוגן ואף מועיל לנמק החלטות מסוג זה, או למיצער להוסיף הערה אשר תבהיר את החלטת הסירוב."  על אף הפטור האמור נקבע כי ניתן להוכיח בדרכים אחרות כי נפל פגם בהחלטת הרשות. בבג"ץ 758/88 ריצ'רד קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו (4) 505, 518, ציין כב' השופט מ' חשין: "ואם אין בו באותו פטור מחובת הנמקה, כשהוא לעצמו, כדי לשרטט את היקפו של שדה שיקול הדעת, הנה יש בכוחו כדי לחסום - הלכה למעשה - ביקורת על שיקול הדעת, ובוודאי מקשה הוא במאוד על אותה ביקורת. שכן באין הנמקה, כיצד יוכל עותר לשכנע את בית המשפט בפסלות שיקוליה של הרשות? ובלשונו של השופט לנדוי בבג"צ 2/79 [14], בעמ' 513: "... באין גילוי הנימוקים אין לעותר במה להיאחז: עם ספינקס אי אפשר להתווכח" .... אכן, פטור מחובת הנמקה מעמיד מחסום גבוה לפני עותר, ואותו מחסום יוצר קושי מעשי לייסד טענה בדבר פסלותו של שיקול דעת. פטור זה מהנמקה מצמצם איפוא במאוד את יכולת הביקורת, ואולם נזהיר עצמנו ונבחין בין יכולת הביקורת לבין סמכות הביקורת; ...  חלילה לנו מערב מהות בדרכי הוכחה, ושטח התפרשותו של שיקול דעת בקושי למעשה להמציא ראיות על פסול שנפל באותו שיקול דעת. סמכות וזכויות לעצמן ודרכי הוכחה לעצמן. אכן, החובה המוטלת על רשות לנמק החלטתה הינה אחד הכלים היעילים לביקורת ההחלטה - אשר על כן נקבעה אותה חובת הנמקה - ובהיעדר הנמקה נשמט מידי בית המשפט אותו כלי לביקורת. ואולם יש שיעלה בידו של עותר לשכנע את בית המשפט בפסלות שיקוליה של הרשות, גם אם פטורה היא מהנמקה ". (הדגשה שלי - מ' א' ג') בעניין בגץ 222/81 אפרים זיזי נ' שר הפנים והמשטרה, פ"ד לו(2) 186, (ניתן ביום 21.3.82, להלן: פרשת זיזי) בהקשר של ביטול רישיון לנשיאת נשק נאמר לעניין זה (בעמ' 192): "לפי סעיף 12(א) לחוק כלי היריה, "המוסמך לתת רשיון לפי חוק זה רשאי, לפי שיקול דעתו...(3) לבטל רשיון תוך תקופת תקפו". בסעיף 9של החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), נאמר, שאותו חוק לא יחול על החלטות פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה. הוראה זו אינה פוטרת את פקיד הרישוי מלמלא אחרי החובות היסודיות המוטלות על רשות, כאשר היא צריכה להחליט על ביטול רישיון, שניתן כדין לאזרח. במקרה דנא לא קוימו חובות אלה על-ידי פקידת הרישוי, כשזו החליטה על ביטולו של הרישיון. בנוסף לכך מסתבר, שבעת שניתנה ההחלטה על ביטול הרישיון, לא היו בפני פקידת הרישוי העובדות המלאות והנכונות בקשר עם העניין הנדון." 6. שיקול דעת הרשות בפרשת זיזי התעורר מקרה דומה לעניננו, בעמ' 190 מתאר בית המשפט את הנסיבות: "מהאמור לעיל מסתבר, כי על העבירה הראשונה כבר עבר מזמן הכלח כבסיס לשיקול בקשר למתן רישיון לכלי ירייה. שתי העבירות האחרות היו לנגד עיני המשטרה, ויש להניח גם לנגד עיני פקידת הרישוי, בשעת חידוש רשיונו של העותר מדי שנה בשנה, לרבות מועד חידוש הרישיון בשלהי שנת 1979לתקופה של שנתיים. פקידת הרישוי לא ראתה בהרשעותיו של העותר מהשנים 1973ו- 1977"עבירות בעלות אופי אלים ותקיפות חבלניות" (כאמור בסעיף 18לתצהיר). עברו הפלילי של העותר לא היה לו לרועץ בשעת חידוש רישיונו בפעם האחרונה. אולם, ב- 15.2.81התהפך הגלגל מן הקצה אל הקצה, ואף-על-פי שהעותר זוכה במשפטו מאשמת האיומים נגד שכניו - אם כי מטעמים שלא ירדו לגופן של העובדות - הוא נהפך בעיני המשטרה לאדם בעל אופי אלים, שמסוכן למסור לו בחזרה את אקדחו. בעובדות אלה ישנה תמיכה לשתי מסקנות: א. אכן ההודעות הבלתי מאומתות של שכני העותר במשטרה היו הגורם המידי והיחידי לביטול רישיונו להחזקת אקדח. ב. מי שהיה ממונה על חקירת העניין במשטרה קיבל, באופן שרירותי וללא כל התייחסות להכחשות העותר, את דברי המתלוננים במשטרה, ולא הרפה מן העותר גם כשזה זוכה בדין." לאור דברים אלו קבע בית המשפט, שם: בנסיבות האלה נראית לנו המלצת המשטרה לביטול רישיונו של העותר כבלתי מבוססת ובלתי מוצדקת. נעשה עוול לעותר, שהודבק לו תג של אדם אלים על יסוד תלונות בלתי בדוקות של שכנים, שמן הראוי היה להתייחס בזהירות לדבריהם בגלל היותם יריביו של העותר בסכסוכים שפרצו ביניהם. אשר על-כן הונחה על-ידי העותר התשתית להתערבות בית-משפט זה לשם החזרת המצב על תיקונו. כל השיקולים האחרים, שהועלו על-ידי בא-כוח המשיבים להצדקת ביטול הרישיון, כגון, מדיניות המשטרה ומשרד הפנים להפחית עד למינימום את מספר נושאי כלי ירייה בגלל מצב הפשיעה בארץ, נדחים על- ידינו, כיוון ששיקולים אלה לא היו לנגד עיני פקידת הרישוי, כשהחליטה לבטל את רישיונו של העותר." במקרה שלפנינו ההחלטות נומקו בחלקן, ומהנימוקים עולה כי הרשות לא פעלה בסבירות. כפי שציינתי בפתח הדברים, נשקיו של העותר נלקחו ממנו, לראשונה, בעקבות החשד בחטיפה לשם רצח, בעקבות תלונה מיום 26.11.07 בסעיף 9 לתגובה לבקשה לצו ביניים בעתירה הראשונה אישרה המשיבה שזו הייתה הסיבה המרכזית לביטול הרשיון והפקדת הנשקים. אכן, המלצת המשטרה בדבר ביטול הרישיון ניתנה לראשונה ביום 28.11.07. בדו"ח על ביטול הרישיון (נספח ג' לתגובה לבקשה לצו בינים בעתירה הראשונה) צוינו הדברים. כך צוין גם בהמלצת המשטרה למשרד הפנים מאותו מועד. יש להדגיש כי בדיון בבית משפט השלום, בבקשה לשחרור בערובה בהקשר לאותה תלונה, שהתקיים ביום 4.12.07 הורה בית המשפט על השבת הנשקים מפני שבאירוע נשוא בקשת השחרור לא היה שימוש בנשק. לאחר החלטת בית המשפט פנה ב"כ העותר לגב' אלבלדס, פקידת רישוי כלי יריה על פי החוק, בבקשה לבטל את בקשת הביטול בכל הנוגע לנשקו האישי של המערער (כזכור טרם הביטול החזיק העותר בשלושה כלי נשק ברישיון). במכתבה מיום 14.2.08, כתבה הגב' אלבלדס כי סממ"ר שומרון אינו חוזר בו מהמלצת הביטול לגבי שלושת הנשקים. העותר הגיש ערר. בהחלטת ועדת הערר, נשוא עתירה זו נכתב: "לדחות את הערר - ביטול הרישיון והפקדת כלי הירייה הינו על רקע הליכים פליליים המתקיימים נגד העורר במ"י. כנדרש בחוק ערר זה הועבר לתגובה נוספת של הקצין הממונה במשטרה בתגובה שבסימוכין מיום 11 מאי 2008, ממליץ הקצין הממונה שלא לחזור בו מעמדתה בגין 11 תיקים הפתוחים כנגד העורר: 5/08 - החזקת חלק אביזר תחמושת של כלי נשק 11/07 - חטיפה לשם רצח או סחיטה, שוד ויריה מנשק חם באזור מגורים. 1/08 נטילת חשמל או גז בגניבה 1/08 מכירת משקה משכר לקטין. 1/08 נטילת מים בגניבה 4/04 מרמה בנסיבות מחמירות4/06 גניבה 10/0 קבלת דבר במרמה, זיוף ושימוש במסמך מזויף 1/06 הגרלות והימורים אסורים, החזקת מקום להימורים או הגרלות6/03 מרמה בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף וזיוף 6/03 מרמה בנסיבות מחמירות" בסוף ההחלטה נאמר כי: "העורר יוכל לפנות ולבקש רישיונו מחדש, בסיום ההליכים ולאור תוצאותיהם. בדיון שהתנהל לפניי ביום 17.5.09 טען ב"כ העותר כי התיק המרכזי בחדש של חטיפה, נסגר, ועל כן החלטת ועדת הערר אין לה על מה שתסמוך. ב"כ המשיבה חזר על כך שהנימוק המרכזי לביטול הרישיון היה אותו תיק בו נחשד העותר בחטיפה. בעקבות הדברים נערך בירור שהעלה שאכן התיק האמור נסגר והמשיבה הסכימה לדון מחדש בבקשתו של העותר. ביום 23.7.09 ניתנה ההחלטה של גב' ענת אלבלט ולפיה סורבה הבקשה: "בקשתך שבנדון לא אושרה עקב התנגדות משטרת ישראל, על פי החלטת משטרת ישראל, תלויים ועומדים נגדך מספר לא מבוטל של תיקים אשר להערכתנו מבססים סיכון לשלומו של הציבור באופן שאינו מצדיק את מתן הרישיון המבוקש." על החלטה זו ערר העותר, אך החלטתי לקיים דיון בעתירה כיון שלא היה ברור אם ומתי ידון הערר. כפי שציינתי בפתח הדברים, בתחילת הדיון דחיתי את בקשת המשיבה להגיש חומר מודיעיני שלטענת ב"כ המשיבה מצדיק את ביטול רישיונו של העותר. זאת, לאור העובדה שהעתירה הוגשה על בסיס החלטת ועדת הערר (באותו שלב הייתה לפניי רק החלטה אחת של ועדת ערר, ההחלטה נשוא העתירה). לאחר הדיון הגיעה החלטת הממונה בערר מיום 28.12.09 (להלן: החלטת הערר השניה). החלק הרלבנטי לעניינו קובע: "כנדרש בחוק, ערר זה הועבר לתגובה נוספת של הקצין הממונה במשטרה, בתגובתו שבסימוכין מיום 17.12.09, ממליץ הקצין הממונה שלא לחזור מעמדתה משום מידע הקושר את העורר לעבירות מרמה, אלימות, רכוש ואמל"ח. אי גילוי החומר נעשה בהתאם להוראות סעיף 9(א) לחוק סדרי המינהל החלטות והנמקות התשי"ט-1958. עמדת המשטרה היא כי באם העורר ישא כלי ירייה יהיה בכך סיכון לשלום הציבור ובטחונו..." החלטה זו של הממונה ניתנה, כאמור, לאחר שבית המשפט נתן החלטה ולפיה לא ניתן "לשלוף" חומר מודיעיני כאשר הנימוק' בהחלטה המקורית היו עבירות שהיו תלוייות ועומדות כנגד העותר. כך, ראתה המשיבה כי בית המשפט לא יקבל החלטה המבוססת על תיקים תלויים ועומדים כנגד המשיב, ובהחלטת הממונה למעשה אין החלטה בערר אלא החלטה חדשה, המבוססת על נימוקים חדשים. החלטה זו אין לה על מה שתסמוך. משראתה המשיבה כי התיקים התלויים ועומדים נגד המשיב אינם מבססים החלטת סירוב, מסתמכת היא, לאחר גמר הדיון, ולאחר שקודם הובהר שלא ברור אם ומתי תינתן החלטה בערר (לאור קיומה של העתירה), על "מידע הקושר...", זאת לאחר שבית המשפט, בהחלטה מנומקת סירב לקבל חומר כזה. אשר להחלטה המקורית גם היא אינה סבירה. בהחלטת ועדת הערר הראשונה צוינה רשימה של 11 תיקים תלויים כנגד העותר, ביניהם תיק חמור בגינו נלקחו ממנו הנשקים. ב"כ העותר טען כי התיק האמור, ותיקים אחרים נסגרו. משראתה המשיבה כי ב"כ העותר מתייחס לכל אחד מהתיקים ברשימה וכי דבריו מבוססים, כי יש ממש בדבריו, וכי לא ניתן לבסס החלטה על רשימת התיקים הפתוחים נגד העותר, ניסחה נוסח כללי של תיקים תלויים ועומדים. המשטרה או פקידת הרישוי לא טרחו לציין אלו מתוך 11 התיקים נשארו פתוחים. רק בשל כך ניתן היה לבטל את ההחלטה. כאמור, נראה כי התשובות ניתנות בהתאם להחלטות בית המשפט. אולם גם לגופו של עניין עיון ברשימה של 11 התיקים המנויים בהחלטת ועדת הערר, תוך אישור שתיק החטיפה אכן נסגר מעלה כי לא היה מקום להחלטת פקידת הרישוי ואפרט. כל התיקים הקודמים לנובמבר 2007, אים רלבנטיים שכן על אף קיומם החזיק העותר בשלושה נשקים. בנוסף, יש להדגיש ולציין שתיקים אלו עניינם מרמה, גניבה וגניבת מים, כשבאף אחת מעבירות אלו אין שימוש בנשק או קשר לשימוש כזה. מכל מקום אין זה סביר לציין לפני העותר כי יוכל להגיש בקשה מחודשת עם סיום ההליכים, כאשר המדינה עצמה אינה מקבלת החלטות בתיקים שנפתחו נגד העותר בשנת 2003 ואילך. יש להדגיש כי רישומו הפלילי של העותר כולל תיקים נוספים שלא נסגרו, אולם על אלו חלה התיישנות. אין זה סביר כי בשנת 2010 יוגש כתב אישום על עבירות מרמה וגניבה שנפתחו בין השנים 2003-2006. התיק שבגינו נלקחו הנשקים, חשד לחטיפה לשם רצח, שוד ויריה מנשק חם באזור מגורים נסגר ביום 2.7.08 מחוסר ראיות. לאחריו נחשד העותר בארבע עבירות. שתיים עניינם נטילת מים בגניבה, הליך המתנהל בבית משפט השלום; מכירת משקה משכר לקטין, שנסגר מחוסר ראיות ביום 20.7.08 והחזקת חלק אביזר תחמושת של כלי נשק שנסגר ביום 2.7.08 בהעדר עניין לציבור. כלומר, לבד מההליך המתנהל נגד העותר בחשד לגניבת מים, אין דבר העלול לבסס את החלטת פקידת הרישוי. המדינה טענה כי גם אם אין די ראיות להעמיד את העותר לדין פלילי, יש ראיות מינהליות באום ציקים פליליים ממש, כדי לבסס מסוכנות של העותר ולהביא לביטול רישיונו. טענה זו אין לקב. בהחלטות השונות שעניינם היה התיקים התלויים ועומדים נגד העותר, נאמר במפורש כי העותר יוכל להגיש בקשה חדשה בהתאם לתוצאות ההליכים. על פי הגיונה של טענת המשיבה, לעולם ניתן יהיה לטעון לריומו של חדש לעבירה גם אם התיק נסגר בהחלטת המשיבה עצמה. עניינן של ראיות מינהליות במקרים בהן קיימות ראיות שאינן עולות כדי חדש פלילי, או שהמשטרה, מסיבות שלה אינה פותחת בהליכי חקירה ובירור לגביהם. כאשר היה הליך חקירה, נגבו עדויות רבות והתיק נסגר, הרי שהמשטרה מצאה שאין ממש בתחונה. יש לזכור כי התיק בשלו בוטל הרישיון, חטיפה לשם רצח, נפתח בעקבות תונה של מאן דהוא. העותר, מציב הסבר סביר להגשת תלונה זו. אם המתלונן אינו אמים ולא ניתן להגיש כתב אישום בהתבסס על עדותו, הרי לא ניתן לסמוך על אותה תלונה עצמה כדי לבסס מסוכנות של העותר. אם ההליים המינהליים היו מתנהלים כסדרם ניתן היה לסיים את פס הדין בשלב זה. אולם, כזכור, לאחר הדיון לגופה של העתירה וסיכומי הצדדים, ניתנה והוגשה לבית המשפט החלטת הממונה בערר, ההחלטה השנייה. יש להדגיש כי אם פסק הדין היה ניתן על אתר שוב לא ניתן היה להגיש החלטה זו. מכל מקום, משניתנה אותה החלטה יש להתייחס גם להחלטה זו. ככל הנראה שכיון שבפתח הדיון ציינתי שלא ניתן לבסס החלטה על התיקים התלויים ועומדים, שמרביתם, כמפורט, נסגרו, מיד לאחר הדיון הגיעה החלטת ועדת הערר שעניינה "חומר הקושר" את העותר לעבירות שונות. אין מקום לקבל התנהלות זו של המשיבה. העותר ביסס חשש אמיתי לחייו. מתוך שלושת הנשקים הוא מבקש כי יושב לו נשקו האישי. אין זה סביר שהמשטרה תשנה את נימוקיה בכל פעם שבהליך ביניים בית המשפט מגלה דעתו שההחלטותיה אינן סבירות. הרי ניתן היה לקיים דיון עם הגשת העתירה על החלטת ועדת הערר הראשונה. עם זאת, לאור דברי ב"כ העותר כי מרבית התיקים, בינהם המרכזי, נשוא החלטת ועדת הערר נסגרו, סברתי כי ראוי יהיה כי תתקבל החלטה בהסתמך עך התיקים התלויים ועומדים שנותרו. למרות זאת החלטת פקידת הרישוי החדשה, המשיכה וביססה את ההחלטה על המלצת המשטרה בדבר תיקים תלויים ועומדים הפעם בהיעדר פירוט. הרושם שהיה כי הערר שהוגש על החלטה זו לא ידון כלל בשל ההליכים בבית המשפט. רק לאחר שבית המשפט גילה דעתו כי לא ניתן יהיה לבסס החלטה על התיקים התלויים ועומדים התקבלה ההחלטה השנייה. מהתנהלות זו נוצר הרושם כי ההחלטה שהתקבלה לגבי העותר היא לא להשיב לו את נשקו ויהי מה, וההחלטות התאימו עצמן לכך. 7. סוף דבר לאור האמור אני מבטלת את החלטות פקידת הרישוי והחלטת הממונה בערר, ומורה למשיבה להחזיר לעותר את הרישיון להחזקת כלי ירייה שבוטל, וכן את נשקו האישי. המשיבה תשא בהוצאות העותר ושכר טרחת עו"ד בסכום של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. לבקשת המשיבה, שהתבקשה מראש, אני מעכבת ביצוע פסק הדין בשבעה ימים לצורך הגשת ערעור. המדינה תודיע בתוך שבעת הימים לבית המשפט ולב"כ העותר האם בכוונתה להגיש ערעור. אם תודיע כי אין בכוונתה להגיש ערעור יוחזרו לעותר הרישיון והנשק כאמור בפסק הדין. אם המדינה תודיע שבכוונתה להגיש ערעור, יעוכב הביצוע ב-14 ימים נוספים לצורך הגשת הערעור לבית המשפט העליון. ניתן היום, ט' תמוז תש"ע, 21 יוני 2010, בהעדר הצדדים. נשקרישיון נשק