כללי 1. תיק זה נשמע במלואו בפני כב' השופט טהר לב והונח לאחרונה על שולחני, עם פרישתו ולאחר שלא היה סיפק בידו לכתוב את פסק הדין. בנסיבות אלה לאחר פנייה לצדדים ובהתאם לסמכותי לפי תקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984, בחנתי את חומר הראיות ובהתאם ניתן על ידי פסק הדין בו. 2. המדובר בתביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, שהוגשה על-ידי יורשיו ותלוייו של יונס אברהים אבו רקייק ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר נפגע בתאונת דרכים מיום 29.10.96 ונלב"ע בו ביום. 3. התביעה הוגשה נגד הנתבעים 1-2 אשר ביטחו את רכב המנוח בתקופה הרלוונטית, ולחילופין, נגד הנתבעת 3 שהינה קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים. 4. ביום 11.2.08 הגיעו הצדדים להסדר פשרה לעניין גובה הנזק, אשר קיבל תוקף של פסק-דין. בנסיבות אלה, עומדת איפוא להכרעה בענייננו שאלת החבות בלבד, הנוגעת למעשה למחלוקת בין הנתבעות, בינן לבין עצמן. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת 5. ביום 9.3.96 נעצר המנוח על-ידי מתנדב המשמר האזרחי לצורך ביקורת רישיונות שגרתית ומשהתברר כי אינו נושא עמו רישיון נהיגה, נרשם לו דו"ח הכולל חובת הצגת מסמכים. 6. המנוח לא התייצב בתחנת המשטרה לצורך הצגת הרישיונות, ועל כן הוגש נגדו כתב אישום על נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה, ונשלחה לו הזמנה לדין ליום 19.6.96. 7. המנוח לא התייצב לדיון בעניינו ועל כן נשפט בהיעדרו. במסגרת גזר-הדין אשר ניתן על-ידי בית המשפט לתעבורה בבאר-שבע, הוטלה על המנוח, בין היתר, פסילת רישיון נהיגה בפועל לתקופה של 6 חודשים. 8. פסק-הדין נשלח למען המנוח והוחזר למערכת בתי המשפט באמצעות רשות הדואר בציון "לא נדרש". טענות הצדדים 9. לטענת הנתבעים 1-2, נפסל רישיון נהיגה של המנוח על-ידי בית-המשפט לתעבורה בבאר-שבע ועל כן, במועד התאונה, נהג המנוח בהעדר רישיון נהיגה בר תוקף. משכך, לא מכסה תעודת הביטוח שבידו, את נזקי התאונה ועל כן, לטענתם, מאחר ונהג המנוח בהיעדר כיסוי ביטוחי, עומדת לתובעים עילת תביעה כנגד הנתבעת 3 כשדין התביעה נגדם להידחות. 10. לטענת הנתבעת 3, נהג המנוח במועד התאונה, כשבידו רישיון נהיגה בר תוקף ועם כיסוי ביטוחי תקף ועל כן, החבות לפיצוי התובעים מוטלת על הנתבעים 1-2. 11. בסיס טענתה של הנתבעת 3 הוא, כי בעת אירוע התאונה, נהג המנוח ברכבו כשלא ידע ולא יכול היה לדעת, עת נידון בהעדרו, שרישיונו נפסל על-ידי בית המשפט, ועל כן אין לראותו כמי שנהג בפסילה וללא רישיון נהיגה תקף. לפיכך, טוענת הנתבעת 3, דין התביעה נגדה להידחות. הראיות 12. מטעם התובעים העידו אלמנת המנוח ואביו. מטעם הנתבעת 3 העידו מר מאיר אסולין, מנהל מחלקת בקרה בדואר ישראל. 13. הצדדים הציגו מסמכים שונים, לרבות פסק דין מיום 19.6.96 של בית המשפט לתעבורה בבאר-שבע בתיק תעב' 6712241-6 (אשר הוגש מכוח תקנה 42 א לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971 ואישור משרד הרישוי מיום 2.9.01 ממנו עולה כי רישיון המנוח נשלל ביום 19/6/96 לתקופה של 6 חודשים עפ"י החלטת בית המשפט לתעבורה בבאר-שבע. סוגיית החבות 14. משזנחה הנתבעת 3 את טענותיה כנגד תוקפו של פסק הדין שניתן על-ידי בית המשפט לתעבורה בבאר-שבע, המטיל על המנוח עונש של פסילה בפועל, הרי שהמחלוקת היחידה העומדת להכרעה הינה זו הנוגעת לסוגיית החבות. 15. מחלוקת זו הינה מחלוקת משפטית שעניינה השאלה, האם התאונה נשוא התביעה מכוסה בכיסוי ביטוחי תחת תנאי הפוליסה שהונפקה למנוח על-ידי הנתבעים 1-2, אם לאו. 16. התשובה לשאלה האמורה, הינה למעשה נגזרת לשאלת משנה הנוגעת לנפקות ההמצאה של פסק-הדין של בית המשפט לתעבורה, המטיל על המנוח פסילה בפועל של רישיונו, שבוצעה - ככל שבוצעה- לכתובת מענו של המנוח, וחזרה בציון "לא נדרש". 17. סעיף 237 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב - 1982 (להלן: "חסד"פ") קובע, כי המצאת מסמכים ניתן לעשות, בין היתר, בדרך של מכתב רשום למענו של אדם. ס"ק (ג) לחסד"פ קובע כדלקמן: "... נוכח בית המשפט כי המצאה לפי סעיף זה לא בוצעה עקב סירוב לקבל את המסמך או המכתב, או לחתום על אישור המסירה, רשאי בית המשפט לראות את המסמך כאילו הומצא כדין". 18. עפ"י ההלכה הפסוקה בעניין זה, החזרת ההודעה בציון "לא נדרש" כמוה כסירוב לקבל את הדואר, והנטל להוכיח כי אי דרישת המסמך לא מהווה סירוב לקבלו, מוטל על מי שטוען זאת (ר', למשל, עפא (ת"א) 80262/01 רמי פבון נ' מדינת ישראל (מיום 6.5.04 - לא פורסם). בענייננו, לא הוכח כי אי דרישת המסמך לא מהווה סירוב לקבלו, והתובעים אף לא נחקרו בסוגיה זו. 19. תקנה 214 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, שעניינה "משלוח ההזמנה", קובעת אף היא, כי ההזמנה לדין תישלח לבעל הרישיון בדואר רשום, לפי הכתובת שנרשמה במאגר נתוני הנהגים של רשות הרישוי. התקנה אף מקימה "חזקת המצאה" וקובעת כי: "...ויראו אותה כמסורה לבעל הרישיון בתום שבעה ימים משליחתה, אלא אם כן הכתובת הרשומה באמור יסודה בטעות של רשות מרשויות המדינה." 20. תקנות התעבורה אינן מסדירות אופן משלוח זהה של החלטת פסילה. עם זאת בת.א. (י-ם) 6201/04 עזבון המנוח חאדג'ג' ז"ל נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (מיום 18.3.08 - לא פורסם), קבע כב' השופט י' שפירא, כי החלטת פסילה הינה החלטה בעלת חשיבות ומשקל יתר ובעלת אופי מעין שיפוטי עונשי. ככזו, יש חשיבות יתרה להמצאתה בדרכים המקובלות שיבטיחו את הגעתה וקליטתה אצל בעל הרישיון, בין היתר לצורך שלילת ה"יסוד הנפשי" שלו כעבריין בכח. 21. אלמנת המנוח ואביו העידו בחקירה הנגדית, כי המנוח אכן התגורר בכתובת אליה בוצעה ההמצאה (עמ' 2-3 לפרוטוקול). לפיכך, גם חזקה זו לא נסתרה. משכך, ככל שמדובר בהמצאה כדין, אין אלא לקבוע, כי מסירת ההודעה על דבר הפסילה למנוח אכן בוצעה, כך נראה, כדין. 22. למרות האמור, אין בכך די, והשאלה המרכזית בסוגיה זו אינה האם בוצעה המצאה כדין, אלא מהי נפקות ההמצאה בהתייחס לעניין הנדון. במילים אחרות, ככל שנוגעים הדברים לידיעה, לא מהווה ההמצאה תנאי מספיק. גם בהגיענו למסקנה כי אכן בוצעה המצאה כדין, עדיין תיבדק, כפי שיפורט להלן, שאלת נפקותה והאם ניתן לראות בה ידיעה של ממש. ידיעת הנהג הינה תנאי להתגבשות שלילת הרישיון, וכל עוד לא נודע הדבר לנהג אין הוא עובר על החוק. רק במקרה בו "המצאה" שקולה ל"ידיעה" אודות דבר הפסילה, יחשב הנהג הפסול כמי שנהג בפסילה וממילא בהיעדר הכיסוי הביטוחי. 23. סעיף 67 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א - 1961 שכותרתו "נהיגה בזמן הפסילה או בניגוד לתנאים" קובע: "...מי שהודע לו שנפסל מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה, וכל עוד הפסילה בתקפה הוא נוהג ברכב שנהיגתו אסורה בלי רשיון לפי פקודה זו ..., דינו - מאסר שלוש שנים או קנס מאה אלף לירות, או שני הענשים כאחד". 24. הדיבור "מי שהודע לו" פורש על-ידי בית המשפט העליון בע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה ממו ז"ל (מיום 20.6.07 - לא פורסם), כדורש קבלת הודעה בפועל, כאשר הידיעה הנדרשת אינה ידיעה קונסטרוקטיבית אלא ידיעה ממשית הכוללת מסירת הודעה על-ידי המודיע וקליטתה על-ידי המקבל. ידיעה קונסטרוקטיבית אינה מספיקה, כך נקבע, מקום בו החוק קובע מפורשות חובת הודעה. עם זאת יוער, כי ב"פרשת שומרה" להבדיל מהמקרה נשוא ענייננו, לא שוגרה הודעת הפסילה מעולם ואף לא נמסרה בכל דרך אחרת. 25. ב"פרשת שומרה" הודגש, כי לעניין הנהיגה בזמן פסילה, יש להשוות בין דרישות הדין הפלילי לדין האזרחי. על כן, המסקנה היא כי אף במישור אזרחי - נזיקי, בתשובה לשאלה האם הייתה או לא היתה ידיעה אודות הפסילה, הידיעה הנדרשת הינה ידיעה ממשית בפועל. 26. ידיעה מסוג זה ניתנת להוכחה על פי דיני הראיות המקובלים, כפי שקבע ברע"פ 2514/92 מדינת ישראל נ' רחמים , פ"ד מו(3), 771 (1992) : "קיומה של ידיעה יכולה להיות מוסקת מהודייה מפורשת של הנודע בדבר או מעדותו הישירה של מי שהשמיע דבר נשוא הידיעה באוזני הנאשם; אולם יכול גם והיא תלמד מן המסקנה ההגיונית העולה בתוך מערכת הנסיבות העובדתית. מבחינה זו אין בסעיף 67 הנ"ל כדי לגרוע מן המסכת הכללית של בית המשפט להסיק דבר קיומה של ידיעה או דבר קיומה הסמוי של כוונה בליבו של העבריין, מתוך מכלול העובדות שהוכחו בבית המשפט. לשון אחרת, ניתן להסיק מן הנסיבות דבר קיומה של ידיעה, אף אם הנאשם טוען כי לא ידע". וכן ר' לעניין זה גם רע"פ 729/92 שיטרית נ' מדינת ישראל, פד"י מו (1), 873 (1992). 27. במילים אחרות, בין אם המסקנה כי בוצעה מסירה כדין ובין אם לאו, עדיין נדרש יסוד ראייתי נוסף שיעיד על קיום ידיעה ממשית. במקרה שלפנינו לא נמצא יסוד כזה, שכן לא הובאה ולו ראיה נסיבתית אחת המצביעה כאפשרות הגיונית מסתברת, על "קליטת" ההודעה אצל המנוח. דבר הדואר הרשום המודיע למנוח על גזר הדין, לרבות הטלת הפסילה חזר למערכת בתי המשפט בציון "לא נדרש", ועל כן המסקנה המתבקשת היא, כי המנוח לא ראה את תוכנו. הטענה כי למנוח הייתה ידיעה ממקור אחר אודות דבר הפסילה, לא הועלתה וודאי שלא הוכחה. 28. אעיר כי לא אוכל לומר שדעתי נוחה ממסקנתי הנ"ל, שכן ממכלול הראיות שהוצגו עולה, שהמנוח התנהל ב"דפוס התנהגות" המתעלם באופן חוזר מהודעות רשות הרישוי, הזמנות לדין ואף מהדרישה להציג מסמכים. יתרה מכך, תהיתי גם מהי הדרך בה יכולה לנקוט מערכת בתי המשפט או כל רשות אחרת, כדי להודיע תוכן פסק-דין זה או אחר או כל הודעה אחרת, למי שנוהג באופן שיטתי שלא לדרוש דברי דואר רשמיים. עם זאת, לאור ההלכה הדורשת קיום ידיעה ממשית כמפורט לעיל והרציונל העומד ביסוד דרישה זו, הרי שכל מסקנה אחרת פוגעת ברציונל זה, שהוא מאבני היסוד של שיטת משפטנו הפלילית - והאזרחית. 29. ער אני לכך, כי ידיעה ממשית יכולה לכלול גם "עצימת עיניים", אך גם לצורך כך, עדיין יש לבסס את אותה "עצימת עיניים", מול הודעה כדין שניתנה לנהג, שממנה התעלם. דוגמא ל"עצימת עיניים" בהקשר זה, ניתן למצוא במצבים בהם אכן בוצעה מסירה בפועל - להבדיל ממסירה כדין - למשולל רישיון, ומכלול הנסיבות מצביע על כך שבחר להתעלם מתוכן ההודעה, לאחר שהובאה לידיעתו (ר' למשל ע"פ (חיפה) 3012/08 מדינת ישראל נ' שריף סעד (מיום 3.3.08 - לא פורסם)). למותר לציין, כי אין זה המקרה שלפנינו, שכן אין מחלוקת שתוכן ההודעה לא הובא לידיעת המנוח, אשר לא דרש את דבר הדואר המכיל הודעה על פסילה. גם בהנחה שניתן לקבל טענה בדבר "עצימת עיניים", ככל שהיא נוגעת לעצם קיום דבר דואר הצפוי להגיע מבית המשפט לתעבורה בעקבות התעלמות מדרישה להתייצב לצורך הצגת מסמכים בתחנת המשטרה, הרי שהידיעה הנדרשת היא ידיעת התוכן, ואין חולק כי במקרה דנן לא הייתה ידיעה כזו. בנסיבות אלה לא ניתן להסיק איפוא "עצימת עיניים". 30. העולה מן המקובץ הוא, שלא ניתן לקבוע כי במועד התאונה השתכללה הפסילה של רישיון הנהיגה וכי המנוח ידע על כי רישיונו נשלל. לפיכך, יש לראות במועד התאונה את המנוח, כמי שהחזיק ברישיון נהיגה תקף, ועל כן קמה החובה הביטוחית לנתבעים 1-2, תוך שנדחית טענתם בדבר היעדר כיסוי ביטוחי. 31. לאור האמור ישאו הנתבעים 1-2 בפיצוי התובעים, בהתאם להסכם הפשרה שהושג בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין חלקי ביום 11.2.08. 32. הנתבעים 1-2 ישלמו לנתבעת 3 הוצאות הליך זה ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. המזכירות תמציא עותק פסק הדין לבאי כח הצדדים. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מהמצאת פסק הדין. ניתן היום ט"ו באדר, תשס"ט (11 במרץ 2009) בהעדר הצדדים. יעקב שפסר, שופטסגן נשיא משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגה