כף ידו השמאלית של עובד נלכדה בין הכבל הנע ובין אחד הגלגלים שבמתקן ונמשכה אל תוך המתקן. כתוצאה מכך, נגרמה לעובד חבלת מעיכה חמורה בידו, אצבע הזרת נקטעה וכן נגרמו לו שברים וקרעים שונים. פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (א 7008/06 כב' השופט י' טימור - סג"נ) מיום 28.1.2009 בו נקבע כי המערערת (והמשיבה בערעור שכנגד, להלן: המערערת) אחראית לנזקים שנגרמו למשיב (והמערער בערעור שכנגד, להלן: המשיב) כתוצאה מתאונה שארעה לו במסגרת עבודתו אצלה. העובדות הצריכות לעניין 2. המערערת הינה חברה המייצרת כבלים לענף התקשורת והחשמל. המשיב יליד 1955, הועסק כמעט ברציפות אצל המערערת מאז היותו בן 17. התאונה הנדונה ארעה ביום 20.3.2003 בשעה שהמשיב עבד במכונת "הסירוט" אשר תפקידה הוא ציפוי הכבלים באלומיניום, הנועד למנוע פגיעה בהם מגורמים מכאניים. לתהליך הסירוט מספר שלבים. הראשון, מתבצע במתקן המסירה בו מותקן תוף המכיל את הכבל. בשלב השני, נמשך הכבל ממתקן המסירה אל מכונת הסירוט מרחק של 25 מטרים, דרך מתקן המתיחה. תפקידו של מתקן המתיחה (המורכב בין היתר משישה גלגלי פלסטיק קשיחים בקוטר של 170 מ"מ) הוא שמירה על הכבל במצב יציב ומתוח עד הגיעו למכונת הסירוט. בעת התרחשות התאונה, תפקידו של המשיב היה לאחוז את הכבל עם צאתו מן התוף, וללוותו עד למתקן המתיחה. אולם אז, נלכדה כף ידו השמאלית בין הכבל הנע ובין אחד הגלגלים שבמתקן המתיחה, ונמשכה אל תוך המתקן. כתוצאה מכך, נגרמה למשיב חבלת מעיכה חמורה בידו, אצבע הזרת נקטעה וכן נגרמו לו שברים וקרעים שונים. בשל פציעתו זו, שהה המשיב באשפוז מיום קרות התאונה ועד ליום 16.4.2003. ביום 18.6.2003 שב ואושפז המשיב למשך שבוע נוסף עקב נמק במתלה העור, ומאז הוא מטופל באופן אמבולטורי. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי קבע כי המערערת אחראית לנזקים שאירעו למשיב עקב השימוש במכונה במסגרת עבודתו, וכי רשלנותה הייתה המכרעת לעניין קרות הנזק. כן קבע בית המשפט, כי לא הוכח כל מחדל מצד המשיב, ברמה הנדרשת על מנת לחייבו ברשלנות כלשהי. את המסקנות הללו ביסס בית המשפט על מספר קביעות: האחת, כי המשיב לא קיבל הנחייה עדכנית באשר לסיכונים הכרוכים בעבודה במכונת הסירוט, ובדבר דרכי מניעתם, ולא היה כל פיקוח מצד המערערת על נקיטת על נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים. השנייה, כי מכוח סעיף 37 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] חלה על המערערת חובה לגדר כל חלק מסוכן במנוע חשמלי. למרות זאת, גידור המכונה לא היה מספק, ובכך היה אף משום היפר חובה חקוקה. השלישית, בית המשפט קבע כי הוכחה במקרה הנידון רשלנותה של המערערת לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין. כמו כן נקבע, כי המכונה הנדונה, שהינה ממונעת ובעלת גלגלי שיניים מסתובבים, הינה מכונה מסוכנת אשר חל לגביה סעיף 38 לפקודת הנזיקין, ועל כן הנטל להוכחת העדר התרשלות רבץ על כתפי המערערת וזו לא הצליחה להרימו. בהמשך לאמור, קבע בית המשפט למשיב נכות צמיתה בשיעור של 45%. נוכח נסיבותיו האישיות, העמיד בית המשפט את שיעור נכותו התפקודית על 80%. בנוסף, פסק בית המשפט למשיב פיצוי בגין הפסד שכר בעבר בסך 611,070 ש"ח ופיצוי בגין הפסד שכר עבודה בעתיד בסך 1,230,428 ש"ח; פיצוי בגין הפסד פנסיה בסך 53,959 ש"ח; פיצוי בגין עזרת הזולת בעבר ובעתיד בסך 250,000 ש"ח; פיצוי בגין הוצאות רכב אוטומטי בסך 15,000 ש"ח; פיצוי בגין כאב וסבל (בתוספת הצמדה וריבית מיום קרות התאונה) בסך 400,000 ש"ח. כמו כן נוכו מסכום הפיצויים שווי גמלאות מל"ל בסך 1,112,615 ש"ח ודמי שיקום בסך 20,000 ש"ח. מכאן הערעורים שבפנינו. טענות הצדדים 4. עיקרן של טענות המערערת הן: כי היא לא הפרה את חובת הזהירות כלפי המשיב ולחלופין, כי השתלשלות האירועים והתנהלותו הרשלנית של המשיב ניתקה את הקשר הסיבתי בין התרחשותה של עוולה לכאורה, ובין קרות הנזק. לפיכך טוענת המערערת, היה על בית המשפט המחוזי לקבוע כי למשיב בהתנהגותו אשם תורם משמעותי להתרחשותה של התאונה. כן, משיגה המערערת הן על גובה הנכות התפקודית שנקבעה למשיב, והן על גובה הנזק. במסגרת שאלת אחריותה להתרחשות התאונה, טוענת המערערת, כי אין משקל של ממש לכך שמתקן המתיחה לא גודר בחזיתו, שכן המשיב כלל לא נפגע במקום זה. לטענתה, עצם החדרת היד למכונה אינה מצביעה על כך שזו לא הייתה מגודרת כראוי, אלא שרצף פעולות מוטעות של המשיב גרמו לו לעקוף את הגידור הקיים ולהכניס את ידו לאזור המסוכן בו נפגע. לדידה, היא עמדה בחובתה וצפתה את הסיכונים הכרוכים בהפעלת מתקן המתיחה, גידרה אותו בצידיו והתקינה מפסקים אוטומטיים כנדרש, ועל אף כל אלו בחר המשיב במודע, לעקוף את הגידור הקיים ולהכניס את ידו לתוך מתקן המתיחה כשהוא בפעולה, וכל זאת כאשר הוא היה יכול להפסיק את פעולת המכונה, ולתקן את הנדרש ללא כל סיכון. בעניין זה טוענת המערערת, כי שגה בית המשפט המחוזי משנתן אמון בעדות המשיב, לפיה הוא ביצע את העבודה על פי נוהל העבודה ועל פי המקובל בקרב העובדים. בכך, טוענת המערערת קיבל בית המשפט את עדותו של המשיב כעדות יחידה, על אף היותו 'נגוע בדבר' בלי שהובאה לה כל סיוע. לטענתה, המשיב מבקש להיבנות בעניין זה מדו"ח משרד העבודה והרווחה, על אף שהוא אינו מטיל כל אשם עליה בגין נוהלי עבודה לקויים. בנוסף, דוחה המערערת את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה היא לא קיימה נוהלי הדרכה ראויים ולא סיפקה למשיב הדרכה מספקת בנוגע למכונה בה עבד. לטענתה, המשיב נטל חלק במספר רב של הדרכות בטיחות, וכן מדו"ח החקירה של משרד העבודה והרווחה עולה, כי הציוד הופעל בהתאם להוראות הבטיחות הקיימות במפעל. כמו כן טוענת המערערת, כי מעדותו של המשיב עצמו ניתן ללמוד כי הוא מודע ומכיר את נהלי האבטחה הללו. לחלופין, טוענת המערערת כי שגה בית המשפט המחוזי משלא קבע כי למשיב אשם תורם להתרחשותה של התאונה. לטענתה נקבע בפסיקה, כי אשם תורם יבחן על פי שני מבחנים האחד, האם האדם הסביר היה נוהג בזהירות רבה יותר מזו שנהג בה המשיב והשני, 'מידת אשמתו' של המשיב. בענייננו טוענת המערערת, היה מצופה מן המשיב אשר היה עובד ותיק ובעל ניסיון רב המכיר היטב את פעולת המכונה, שלא להכניס ידו לתוכה בשעת פעולתה. ומשעשה כן, יש לקבוע כי אשמו התורם ניתק את הקשר הסיבתי בין רשלנותה לכאורה ובין נזקו, או לכל הפחות לקבוע לו דרגה גבוהה של רשלנות תורמת. כמו כן, המערערת משיגה על שיעור הנכות התפקודית שנפסק למשיב (80%), לשיטתה קביעה זו אינה מתיישבת עם שיעור הנכות שנקבע לו (45%) ולא עם העובדה שהיד שנפגעה אינה ידו הדומיננטית, ואף היד הפגועה, אף אם אינה יכולה לתפקד באופן מלא, היא יכולה לשמש לעזר. באשר לפסיקת הפסד שכר העבודה לעבר, טוענת המערערת, כי שגה בית המשפט בקביעת גובה שכרו החודשי ובקביעתו לפיה עד שנת 2007 המשיב היה באי כושר מוחלט, וזאת למרות שלא נפסקה לו נכות תפקודית מלאה. בנוסף טוענת המערערת, כי היה מקום להפחית מן הסכום האמור, מאחר שהמשיב לא פעל להקטין את נזקיו ולהשתלב בעבודה ולו באופן חלקי. בדומה לכך, טוענת המערערת כי אף הסכום שנפסק לעניין הפסד שכר לעתיד הינו גבוה באופן שאינו מוצדק ואינו משקף את אחוזי הנכות שנקבעו לו. לעניין רכיב הפיצוי בגין עזרת צד ג' שנפסק למשיב, טוענת המערערת, כי הסיוע בגינו קיבל המשיב פיצוי הינו סיוע אשר אינו חורג באופן משמעותי מסיוע שאדם מצפה לקבל מבן משפחתו ואשר אינו מצדיק היקף פיצוי כה גדול. ואם אכן זקוק המשיב להיקף זה של סיוע, מדוע הוא לא פנה למוסד לביטוח לאומי על מנת לקבלו ולהקטין את נזקיו. כן, המערערת משיגה על גובה הסכום שנפסק למשיב בגין הוצאות על רכב אוטומטי. לטענתה, עוד טרם התרחשה התאונה היה ברשותו של המערער רכב אוטומטי, על כן לא ניתן לומר שהפגיעה יצרה לעניין זה הוצאות חריגות. אף בעניין הניכויים משיגה המערערת וטוענת כי היה מקום לנכות אף את דמי השיקום ששולמו למשיב, כמו גם את דמי פיצויי הפיטורין, שכן לא הונחה כל תשתית ראייתית לכך שהוא היה מקבלם במועד פרישתו. 5. מנגד טוען המשיב והמערער שכנגד, כי דו"ח משרד העבודה והרווחה אשר הוגש בהסכמת הצדדים הטיל את מלוא האחריות על המערערת, ומסקנתו היא כי התאונה נגרמה בשל העדר גידור בחזית המתקן. המשיב מציין כי בעקבות דו"ח זה תוקן המתקן, הותקן בו גידור חזיתי ואף הופסקה הפעילות בו. לטענת המשיב, עובדי המערערת העידו בפני חוקר משרד העבודה והרווחה כי לא בוצעה כל הדרכה בנוגע לעבודה במתקן המתיחה, וכי המפסק שאמור היה לעצור את פעולת המכונה עם מגע ראשוני של עובד, לא היה תקין. כן טוען המשיב, כי טענת המערערת לפיה הוא לא נפגע בחזית המתקן, אינה מתיישבת עם קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. כן טוען המשיב, כי המערערת לא הציגה כל ראייה לטענתה כי בפעולותיו הוא עקף מיגון קיים והכניס את ידו במודע אל תוך המתקן. לשיטתו, הוא ביצע פעילות אומנם מודעת אך לכידתה של ידו במכונה הייתה בהיסח הדעת. לשיטתו, תכלית חובת הגידור הקבועה בסעיף 37 לפקודת הבטיחות בעבודה, הינה למנוע סכנה ופגיעה שעשויה להיגרם מתוך היסח הדעת. לטענת המשיב, המערערת מודה בכך כי היא גידרה את צידי המתקן משום שצפתה את הסיכונים הכרוכים בהפעלתו, ובכך היא הודתה כי מדובר במתקן מסוכן. על כן טוען המשיב, צדק בית המשפט המחוזי משקבע כי המכונה הנדונה הינה בגדר "דבר מסוכן" אשר עליה חל סעיף 38 לפקודת הנזיקין, המעביר את נטל הוכחת היעדר התרשלות אל כתפי המערערת. לטענתו, המערערת לא הביאה כל ראיה שיש בה כדי לסתור את תכולת הסעיף ועל כן בצדק נקבע כי היא התרשלה. לעניין טענת המערערת בדבר העדרה של תמיכה ראייתית לגרסתו, טוען המשיב כי תיק המוצגים שלו כולל את עדויותיהם של עובדים שונים בפני חוקר משרד העבודה התומכים בעדותו. מעדויותיהם עולה בין היתר כי ההתקן האלקטרוני שהיה אמור להפסיק את פעולת המכונה לא עבד, וכי לאחר התאונה גודר מתקן המתיחה גם בחזיתו ולאחר מכן הושבת מפעילות. בנוגע לשאלת עריכתן של הדרכות בטיחות, טוען המשיב כי מעדות מנהל הבטיחות במפעל ומגיליונות הבטיחות עולה, כי נערכה הדרכת בטיחות כללית לעובדים, אך לא ספציפית לגבי המכונה הנדונה. באשר לסוגיית קיומו של אשם תורם, טוען המשיב כי לשם ביסוס טענה זו טוענת המערערת טענות עובדתיות שונות מאלו שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, זאת בייחוד בשאלת הגידור. לעניין הנכות התפקודית, טוען המשיב, כי כבר נקבע בפסיקה כי מקום בו מוכח הפסד שכר גבוה מהנכות הרפואית אזי יקבעו נכות תפקודית ואובדן כושר השתכרות גבוהים יותר. לטענתו, נוכח נסיבותיו האישיות, היותו עובד כפיים נעדר השכלה פורמאלית, גילו המתקדם ונוכח המסקנה כי הוא מתאים לעבודה במסגרת מוגנת, היה על בית המשפט אף לקבוע לו נכות תפקודית גבוהה יותר מזו שנפסקה לו בפועל. בנוגע לרכיב הפיצוי בגין הפסד השכר לעבר, דוחה המשיב את טענות המערערת. לטענתו, צדק בית המשפט המחוזי משקבע את שכרו על סמך תקופה של שנה ולא על סמך תקופה קצרה ובלתי מייצגת. כמו כן טוען המשיב, כי המערערת מנסה להציג תמונה שלילית לגבי ניסיונות השיקום שלו בכדי להביא להפחתת סכום הפיצוי לו הוא זכאי. אולם לטענתו, מחומר הראיות עולה כי הוא עשה ככל יכולתו לשוב למעגל העבודה. המשיב אף טוען לעניין גובה הפיצוי כי שגה בית המשפט המחוזי משניכה את ימי החופשה מסכום הפיצוי, שכן לא מדובר בשכר כי אם בזכות העומדת לו; על כך שלא הוסף לסכום הפיצוי שווי הפרשות לקרן השתלמות; על הסכום הנמוך שנפסק לו לטובת עזרת צד ג', וכן על גובה הפסדי פנסיה בגין שנים עודפות. דיון 6. אקדים ואומר, כי רבות מטענות המערערת עניינן השגה על ממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית. כידוע, הכלל הנהוג מלפנינו כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור באלו, אלא במקרים בהם נפל פגם חמור היורד לשורשו של עניין, או שהממצאים אינם מבוססים דיים (ראו בין היתר: ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998); ע"א 1564/06 בן זאב נ' בן עמי (טרם פורסם, 24.2.2008); ע"א 2850/08 CHECK POINT SOFTWARE TECHNOLOGIES LTD נ' בוגנר, פסקה י"ט לפסק הדין, (טרם פורסם, 5.7.2010)). בהתאם לכך נבחן את הסוגיות העומדות לפתחינו. הפרת חובת הזהירות 7. כאמור לעיל, בעת קרות הנזק הועסק המשיב אצל המערערת והתאונה התרחשה במסגרת עבודתו זו. המערערת בטיעוניה אינה כופרת בעצם חובת הזהירות אשר היא חבה כלפי המשיב מתוקף היותו מועסק אצלה, אלא שלטענתה חובה זו לא הופרה על ידה. חובת הזהירות של מעביד כלפי עובדיו, הוכרה בפסיקה באופן גורף, במסגרתה נקבע בין היתר, כי על המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. בתוך כך, על המעביד לספק סביבת עבודה בטוחה, להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה, להנהיג שיטות עבודה נאותות ולפקח על ביצוען (ראו: ע"א 741/83 גוריון נ' גבריאל פ"ד לט(4) 266, 271 (1985); ע"א 447/85 בוארון נ' עיריית נתניה פ"ד מב(1) 415 (1988); ע"א 663/88 שירויאן נ' לבידי אשקלון בע"מ פ"ד מז(3) 225, 229 (1993); ע"א 14/08 אלרחים נ' פלסטינר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו, פס' 10 לפסק הדין (לא פורסם, 2.12.2009)). משקמה חובת זהירות מושגית, אנו נדרשים לבחון את קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, אשר כידוע נקבעת על-פי מבחן הצפיות, בגדרו יש לקבוע האם האדם הסביר יכול היה לצפות, בנסיבות המקרה הספציפיות, את התרחשות הנזק שארע, ואם התשובה על כך הינה חיובית, האם יש לקבוע האם כעניין שבמדיניות היה עליו לצפות את התרחשות הנזק (ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש פ"ד לז(1) 113, 126-125 (1982)). 8. במקרה שבפנינו, אני סבור כי היה על המערערת לצפות את התרחשותו של הנזק שנגרם בפועל ולפעול למניעתו, באמצעות גידור מספק של המכונה, פיקוח מתאים על שיטות העבודה והדרכה ראויה. תוצאה זו נתמכת בחובה המוטלת על המערערת מכוח סעיף 37 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] תש"ל-1970 (להלן: פקודת הבטיחות בעבודה) לגדר כל חלק מסוכן במכונה חשמלית. כבר נקבע, כי על הגידור למנוע כל מגע גופני של העובד עם החלק המסוכן במכונה, וכי חובת הגידור מכוח פקודה זו הינה חובה מוחלטת, אשר לא נועדה להגן רק על העובד הזהיר, אלא אף על הרשלן והבלתי זהיר (ראו: ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר פ"ד יח(1) 563, 584 (1964); ע"א 240/87 קריכלי נ' א.פ.ל בע"מ פ"ד מג(3) 507, 511 (1989). בענייננו, המכונה האמורה הינה מכונה ממונעת בעלת גלגלי שיניים מסתובבים, משכך על המערערת רבצה חובה לגדר את החלקים הללו, באופן שימנע מגע בינם ובין גופו של העובד. בדו"ח חקירת התאונה של משרד העבודה והרווחה (דו"ח מס' 127/2003) נקבע כי "תאונת העבודה הנוכחית ארעה עקב אי - גידור לבטח בקטע מסוכן של המתקן. הדבר מתבטא בכך שאחרי התקנת המכסה הצדדי... לא גודר לבטח פתח כניסת הכבל למתקן". מכך עולה כי באי גידור חלקי המכונה הנדונים הפרה המערערת את החובה המוטלת עליה מכוח פקודת הבטיחות בעבודה. 9. אומנם, הקביעה כי הופרה חובה חקוקה אינה בהכרח מעידה כי אף הופרה חובת הזהירות (ע"א 3889/00 לרנר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 304, 316-312 (ע"א 2906/01 עיריית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פס' 17 לפסק דין (לא פורסם, 25.5.2006)) אך היא יכולה להוות אינדיקציה לקביעת הרשלנות והיקפה (ראו: ע"א 743/83 גוריון נ' גבריאל פ"ד לט(4) 266, 271 (1985)). כאמור לדעתי, במקרה זה היה על המערערת לצפות את הסיכונים הכרוכים בהפעלת מתקן המתיחה, וביניהם לכידת ידו של עובד המפעיל מכונה זו אשר גלגלי השיניים בה הינם גלויים ונגישים. כמו כן, חובת הגידור המוטלת על המערערת מכוח הפקודה הייתה צריכה להדריך אותה באשר לסיכונים שבהפעלת המכונה ודרכי מניעתם. יתרה מכך, מדו"ח החקירה של משרד העבודה והרווחה עולה כי שנה לפני התרחשותה של תאונה זו, ארעה תאונה דומה לעובד אחר, אשר בעקבותיה גידרה המערערת את המתקן באופן לא מספק, היינו, רק בצידו ולא בחזיתו. בעניין זה טענת המערערת, כי אף אם היא הפרה את חובת הגידור, הרי שלא היה לכך משקל מכריע להתרחשותה של התאונה, שכן המשיב הכניס את ידו למכונה באזור שהיה מגודר. אולם, מסקנה זאת אינה מתיישבת עם ממצאי דו"ח חקירת התאונה לפיהן התאונה התרחשה בשל אי גידור חזית המתקן. יוער, כי דו"ח החקירה הוגש בהסכמה לבית המשפט המחוזי, וזה קיבל את ממצאיו. איני מוצא כי טענות המערערת מקימות עילה להתערב בהם. 10. אינדיקציה נוספת להפרת חובת הזהירות ניתן למצוא בקביעת בית המשפט המחוזי, לפיה המערערת לא עמדה בחובת הדרכת המשיב מפני הסיכונים אליהם הוא חשוף במסגרת עבודתו, חובה הקבועה בחוק ארגון הפיקוח על העבודה, תשי"ד-1954 ובתקנות שניתקנו מכוחו. אומנם המערערת משיגה כנגד קביעה זו, וטענת כי המשיב הכיר היטב את מכונת הסירוט, תפעל אותה במשך שנים רבות ולקח חלק במגוון גדול של הדרכות בטיחות. אולם, עובדת היותו של עובד מיומן וותיק, אין בה כדי לפטור את המערערת מחובת ההדרכה והפיקוח על שיטות העבודה הרובצת על כתפיה. אוסיף, כי תקנה 3 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט-1999 קובעת כי הדרכה בנושא הסיכונים והגנה מפניהם תינתן לכל עובד, על ידי איש מקצוע לכל הפחות פעם בשנה. 11. עוד בעניין אחריותה בנזיקין, טוענת המערערת, כי זו נקבעה רק על סמך עדות יחידה של בעל דין "הנגוע בדבר" ואשר לא הובא לה כל סיוע. דין טענה זו להידחות. על אף שמכוח סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 נתונה לבית המשפט סמכות לפסוק כל פי עדות יחידה של בעל דין, שלא הובא לה סיוע על פי התנאים הקובעים בסעיף. הרי שאיננו נזקקים לסעיף זה, שכן עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מלמד, כי שאלת אחריותה של המערערת לא נקבעה תוך הסתמכות על עדותו של המשיב בלבד, כי אם אף על סמך ממצאי דו"ח חקירת התאונה ומכלול הראיות המובאות בו, אשר המערערת עצמה הסכימה להגשתו ולא ביקשה לחקור לא את עורך הדו"ח ולא את עובדיה אשר מסרו עדויות לחוקר במסגרת הכנתו. לסיכום האמור, אני סבור כי צדק בית המשפט המחוזי משקבע כי המערערת אחראית לנזקים שנגרמו למשיב בעטיה של תאונת העבודה, שארעה לו במסגרת עבודתו אצלה. אשם תורם 12. לטענת המערערת, אף אם היא נמצאת אחראית בנזיקין כלפי המשיב, הרי שאינה צריכה לפצותו על מלוא נזקו, שכן אשמו והתנהגותו היוו גורם מכריע להתרחשותה של התאונה. לדידה, לולא היה המשיב אוחז בכבל ומכניס את ידו למכונה בשעת פעולתה, היה נזק זה נמנע. לשיטתה, המשיב נקט בפעולות הללו במודע ומתוך עצלות בכך שבחר שלא להפסיק את פעולת המכונה, אלא לנסות ולסדר את התקלה בשעת פעולת המכונה. כידוע, לא בנקל יטיל בית המשפט אשם תורם על עובד, אלא במקרים בהם אשמו לקרות התאונה הינו בולט וברור, וכך נאמר לעניין זה: "מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו" (ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו פ"ד לו(2) 592, 603-604 (1982). ראו גם: ע"א 663/80 שריזאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 232 (1993); ע"א יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ פ"ד נט(3) 66, 81 (2004); ע"א 5435/07 אבו ליל נ' א.ע. מהנדסים בע"מ, פס' י' לפסק הדין (לא פורסם, 10.3.2009)) יתרה מכך, טענותיה אלו של המערערת בדבר אופן התנהלותו של המשיב עובר לתאונה, לפיהן הוא הכניס את ידו במודע למכונה, אינן מתיישבות עם עדותו כפי שזו ניתנה בפני בית המשפט המחוזי ואשר המערערת לא הביאה ראיה לסתורה: "עובר לתאונה אני תפסתי בכבל על מנת להסיט אותו מעט זאת על מנת למנוע שפשוף של הכבל מהפינה של המתקן. הכבל המשיך ונכנס לתוך מתקן המתיחה... למה לא עזבתי את הכבל לאחר שאני כבר הסטתי אותו והוא המשיך לעבור לעבר מתקן המתיחה ואני משיב כי אתה צריך ללוות אותו עד שהוא חוזר לעצמו ומתאזן מול מתקן המתיחה. כאשר אני אומר מלווה אותו כוונתי שעלי להחזיק בכבל עד אשר הוא מגיע למתקן המתיחה. אני לא יודע איך המשיכה לי היד, זו פעולה שאנו עושים כל הזמן. צריך להחזיק בכבל עד למתקן המתיחה על מנת שלא ישתפשף מדופן של פס היצור". (עמ' 9 לפרוטוקול, ההדגשות הוספו - ס'.ג') 13. בטיעוניה מפנה המערערת לפסיקותיו של בית המשפט, בהן יוחס אשם תורם לעובדים, על אף המגמה המצמצמת המקובלת בעניין זה. אולם, אני סבור כי מקרה זה אינו נופל בגדר אותם החריגים המצדיקים הטלת אשם תורם על עובד. שכן, ניתן לומר לכל הפחות כי מידת אשמו של המשיב אינה ברמה המצדיקה זאת, וכל זאת אף מבלי שאנו נדרשים להכריע בשאלה, האם המשיב במעשיו פעל בהתאם לשיטת העבודה שהייתה מקובלת ונהוגה אצל המערערת. גובה הפיצויים 14. הן המערערת והן המשיב מבקשים את התערבותנו בגובה הפיצוי שפסקה הערכאה הדיונית. המערערת קובלת כנגד שיעורי הנכות שנפסקו למשיב, כמו גם על גובה הפיצוי. מנגד, טוען המשיב כי הפיצויים שנפסקו לו בראשי הנזק השונים אינם משקפים באופן ראוי את נזקו. אולם, הלכה פסוקה היא כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בפסיקת הפיצויים ובבחינת אומדן ראשי הנזק השונים אותם קבעה הערכאה הדיונית, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק אינו עומד בכל יחס סביר למידת הנזק שהוכח (ראו: 4330/03 דוד נ' גורן, פס' 8 לפסק הדין (לא פורסם, 2.10.2005). ועוד נאמר לעניין זה: "אין בית-משפט לערעורים נוטה להתערב על נקלה באומדנת הערכאה הראשונה את נזקי הניזוק, ולא ימיר את הערכת השופט קמא בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר ורחוק מהמציאות." (ע"א 487/82 נדלר נ' שדה פ"ד לח(4) 21, 25 (1984). לעניין היקף ההתערבות בפסיקת פיצויים ראו גם: ע"א 8022/00 רז נ' צור, פס' 6 לפסק הדין (לא פורסם, 19.3.2006); ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון, פס' 7 לפסק הדין (לא פורסם, 4.8.2005); ע"א 741/10 כהן נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ, פס' 9 לפסק הדין (לא פורסם, 12.10.2010)). כך גם בענייננו, סכומי הפיצויים שנפסקו למשיב אינם חורגים מגדר הסביר במידה המצדיקה את התערבותנו. 15. מן הטעמים שבוארו לעיל, הייתי מציע לחבריי לדחות את שני הערעורים. בנסיבות הענין כל צד ישא בהוצאותיו. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ידיים