תשלום פיקדון במעמד חתימה על הסכם שכירות

בפני תביעה כספית לתשלום סך 68,343 ₪ בגין הפרת הסכם שכירות והטבת הנזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה מכך. א. הרקע לתובענה 1. ביום 11.5.06 נחתם בין התובעת כשוכרת מזה והנתבע כמשכיר מזה, הסכם שכירות בקשר לדירה ברחוב דיזנגוף 159 בתל-אביב (להלן בהתאמה: "ההסכם" ו"הדירה"). ההסכם נערך בשפה הצרפתית, לאור היות התובעת אזרחית שוויצרית שאינה דוברת עברית. 2. דמי השכירות החודשיים נקבעו בהסכם על סך 1,200$, מיום 22.5.06 ועד ליום 21.5.07 (להלן: "תקופת השכירות"), וכן נקבע כי התובעת תשלם לנתבע סך 14,400$ המהווים את מלוא דמי השכירות לכל תקופת השכירות מראש בהעברה בנקאית, ותפקיד ערבות בנקאית על סך 5,000$ (להלן: "הערבות הבנקאית"). הוסכם כי לאחר ביצוע התשלום וההפקדה כאמור, תימסר החזקה בדירה לידי התובעת. 3. במעמד חתימת ההסכם העבירה התובעת לנתבע פיקדון על סך 1,000 ₪ בהתאם להוראות ההסכם (להלן: "הפיקדון"), ונקבע כי סך זה יוחזר לה עם תשלום מלוא דמי השכירות כאמור. ב. טענות בעלי הדין 1. התובעת גורסת כי מילאה אחר כל ההתחייבויות לפי ההסכם וביצעה העברה בנקאית של מלוא דמי השכירות לחשבון הנתבע ביום 16.5.09, שילמה סך 300$ בגין חלק יחסי מהחודש עד למועד בו נכנס ההסכם לתוקף וכי חרף זאת ובניגוד להוראות ההסכם, לא השיב לה הנתבע את סכום הפיקדון. 2. בנוסף טוענת התובעת כי בפגישה שנערכה בין הצדדים ביום 24.5.06 לשם מסירת מפתחות הדירה לתובעת, ביקשה זו למסור לנתבע את הערבות הבנקאית בהתאם להוראות ההסכם, אך הנתבע סירב לקבלה מן הטעם שהונפקה על ידי בנק זר, ודרש כי תומצא לו ערבות מבנק ישראלי, הגם שדרישה כאמור לא נזכרה בהסכם ואף לא הועלתה בשלבי המשא ומתן, וממילא המצאת הערבות הבנקאית לא היוותה תנאי להעברת החזקה בדירה אלא רק תשלום מלוא דמי השכירות מראש. 3. התובעת עותרת לחייב את הנתבע בהשבת הסכומים ששילמה לו בגין דמי השכירות בסך 65,415 ₪ ובגין הפיקדון בסך 1,000 ₪, בצירוף סך 674 ₪ ששילמה בגין ארנונה לעיריית תל-אביב בעבור הדירה, בעקבות רישום שמה של התובע כמחזיק ללא ידיעתה. בנוסף על סכומים אלו, עותרת התובעת לחייב את הנתבעת לפצותה בסך 300,000 ₪ בגין מיטלטלין אישיים שנאלצה למסור ללא תמורה מפאת העדר מקום לאחסונם משלא הועברה לה החזקה בדירה, וכן לפצותה בסך 2,000 ₪ בגין הוצאות הנפקת הערבות הבנקאית. מטעמי אגרה העמידה התובעת את תביעתה על סך 68,343 ₪. 4. הנתבע טוען בהגנתו כי הדירה עמדה ריקה לרשות התובעת משך כל תקופת השכירות אך היא התעלמה מפניותיו בעניין, וכי היא זו אשר הפרה את התחייבויותיה כשהעבירה לנתבע מסמך שאיננו עולה כדי ערבות בנקאית, חרף האמור בהסכם. עוד טוען הנתבע כי חזקה על התובעת שהיתה צריכה להקטין נזקיה ולאתר מקום לאחסון מיטלטליה שעלותו בוודאי היתה פחותה מן הסכום בו העריכה את נזקיה בגין מסירתם ללא תמורה, וכי ממילא לא צורפה חוות דעת שמאית להערכת שווים של מיטלטלין אלו. ג. החלטות ביניים 1. במהלך ישיבת ההוכחות מיום 24.12.08, חשה התובעת ברע וגביית עדותה נפסקה. בתום דיון ההוכחות, הצעתי לצדדים להסתפק בחקירתה הקצרה של התובעת ובחקירות שני המצהירים הנוספים שהתקיימו באותו יום (הגב' רחל צלנקר מטעם הנתבע ומר דניאל אללי מטעם התובעת), ולהגיש סיכומיהם על יסוד החומר המצוי בתיק, לרבות התכתובות הענפות שצורפו לתצהיריהם. 2. ביום 7.1.09, החלטתי על סמך הודעות הצדדים על סיום שלב הראיות והגשת סיכומי הצדדים על יסוד החומר שבתיק. ד. דיון וממצאים 1. המועד למסירת החזקה והפרת ההסכם 1.1 עיון בהסכם מעלה כי הפקדת הערבות הוסדרה בזו הלשון (לקוח מן התרגום בעברית שצורף לכתב התביעה ולסיכומי התובעת): "עד לתאריך 17.5 הגברת טמפלהוף מתחייבת להמציא ערבות בנקאית כל סך של 5,000$ ולהעביר בהעברה בנקאית 14,400$ כדמי שכירות של הדירה לתקופה של שנה". ולמטה מכך: "... המסירה של המפתחות תעשה אחרי ההעברה שתהיה לפני 17.5.06." 1.2 בסיכומיה, טוענת התובעת כי התנאי היחידי למסירת החזקה בדירה לפי ההסכם היה תשלום מלוא דמי השכירות כאמור בפיסקה המצוטטת לעיל, וכי חובת הנתבע למסור לה את החזקה בדירה הינה בגדר חיוב עצמאי ובלתי תלוי במובן זה שהמצאת הערבות איננה תנאי למסירת החזקה. לשיטתה, משהפקידה את מלוא דמי השכירות- לא היה הנתבע רשאי למנוע ממנה את קבלת החזקה בדירה ובעשותו כן הפר את ההסכם. הנתבע מצידו טוען כי מסירת החזקה בדירה שלובה בקיום התחייבות התובעת להמציא לידיו את הערבות הבנקאית באופן שזו קודמת למסירת החזקה בדירה ומהווה תנאי מוקדם לביצוע ההסכם. 1.3 בצומת זו של הדיון אבהיר כי מנוסח ההסכם עולה בבירור שעל התובעת היה להמציא לנתבע, עד ליום 17.5.06, ערבות בנקאית על סך 5,000$ וכי גם על פי טענתה של התובעת, המועד המוקדם ביותר בו ביקשה למסור לנתבע את מה שהוגדר על ידה כערבות בנקאית חל ביום 24.5.06, שכן לגרסתה ביום זה נפגשו הצדדים לצורך מסירת המפתחות והשלמת ההתקשרות בין הצדדים (סעיף 3.3 לכתב התביעה וסעיף 7 לתצהיר התובעת). מכאן שטענתה של התובעת לפיה ציפתה לקבל את החזקה בדירה קודם ליום 24.5.06 תלויה על בלימה. 1.4 למצער, בין אם אקבל את עמדת התובעת לפיה מסירת הערבות הבנקאית לא היוותה תנאי מוקדם למסירת החזקה, ובין אם אקבל את עמדת הנתבע הטוען את ההיפך, לא ניתן לחלוק על העובדה כי בכל מקרה לא עמדה התובעת בהתחייבותה לפי ההסכם להמציא לנתבע עד ליום 17.5.06 ערבות בנקאית על סך 5,000$, ומשכך ניתן להעלות עליה כי היא הפרה את ההסכם. 2. האם יצאה התובעת ידי חובתה להמציא ערבות בנקאית 2.1 התובעת טוענת כי בביקור הנתבע ביום 24.5.06 לשם מסירת החזקה בדירה לידי הנתבעת, המציאה לו האחרונה מסמך שלהבנתה עולה כדי קיום התחייבותה להמציא ערבות הבנקאית, ובכך לשיטתה עמדה במלוא התחייבויותיה לפי ההסכם. המדובר בהודעה מאת בנק שוויצרי המאשרת כי התובעת פתחה אצלו חשבון לטובת הנתבע בו הופקדו 5,000$ המיועדים לכיסוי תביעות עתידיות בקשר לדירה נשוא התביעה. בסיכומיה, מציינת התובעת כי בשוויץ משמעות המונח 'ערבות בנקאית' בהקשר להשכרת דירה הוא הפקדת סכום מוסכם בחשבון בנק ייעודי אשר משמש את המשכיר במקרה של הפרת הסכם מצד השוכר, וכן טוענת היא כי לא ידעה שתידרש להמציא ערבות בנקאית מבנק ישראלי, שכן דרישה זו לא צוינה בהסכם. 2.2 עיון בנוסח ההסכם מעלה כי אכן לא נקבע בו תנאי ספציפי לפיו הערבות תונפק באמצעות בנק ישראלי, ואף הנתבע בכתב הגנתו טוען כי היה מקבל ערבות מבנק זר (שם, סע' 11.2), אלא שלשיטתו המסמך שהוצג לו לא עלה כלל כדי ערבות, ומשכך לא עמדה התובעת בהוראות ההסכם. 2.3 מעיון במסמך אותו המציאה התובעת לנתבע כערבות בנקאית (נספח ג1' לתצהירי התובעת) עולה כי מדובר במכתב מטעם בנק שוויצרי בשם Arzi Bank (להלן: "הבנק"), הממוען לנתבע, ובו מאשרים שני פקידים מטעם הבנק (שתפקידם אינו מפורט) כי העבירו סך 5,000$ לחשבון נפרד של התובעת כביטחון לשכירות הדירה לתקופה שמיום 1.6.06 ועד ליום 31.5.07. כמו כן, צרפה התובעת לתצהירה, מסמך נוסף מטעם הבנק המאשר לשיטתה כי מדובר בערבות בנקאית בת תוקף (נספח ג2' לתצהיר). עיון במסמך מלמד כי מדובר במכתב נוסף מטעם הבנק בו חוזרים ומאשרים שני פקידים אחרים כי קיים אצלם חשבון נפרד של התובעת בסכום של 5,000$, שנפתח במיוחד למטרת כיסוי תביעות פוטנציאליות בקשר לדירת הנתבע במהלך 2006-2007. 2.4 טענתה של התובעת לפיה בשוויץ, ארץ מוצאה, המסמך אותו המציאה מהווה ערבות בנקאית לא הוכחה כדבעי, שכן עסקינן בהוכחת דין זר אשר טעון הוכחה כעובדה ובאמצעות מומחה לדין הזר. מכל מקום, ברי כי המסמך איננו עולה כדי ערבות בנקאית כמשמעה המקובל בארץ, ואינו משרת את הרציונל העומד מאחורי דרישת שוכר לקבלת ערבות בנקאית מאת המשכיר. יתרונה של הערבות הבנקאית- בהיותה התחייבות עצמאית ובלתי תלויה של מוסד בנקאי לשיפוי המוטב בפיצוי כספי כתחליף לאי קיום החיוב העיקרי על ידי החייב. במסמך שהמציאה התובעת אין כדי להקנות לנתבע זכות חד משמעית ובלתי תלויה לקבלת סכום הכסף שהועבר לחשבון, הגם שצוין כי מדובר בחשבון לטובתו. מסמך זה אינו מהווה התחייבות מטעם הבנק עצמו לשיפוי הנתבע בסכום האמור, ולכל היותר הוא מעיד על קיומו בחשבון נפרד, חשבון אותו התובעת יכולה לסגור בכל רגע נתון, מכאן שדין טענת התובעת בעניין להדחות. 2.5 למעלה מן הצורך, אציין כי טענת התובעת לפיה ההסכם לא קבע מפורשות שעליה להמציא ערבות בנקאית ישראלית- אין בה כדי להעלות או להוריד, שכן לפי ממצאי, לא התקיימו במסמך הנ"ל היסודות החיוניים של ערבות בנקאית ואף לא התחייבות לשיפוי. 2.6 אתייחס בקצרה גם לטענת התובעת בדבר חוסר רצונו של הנתבע אפילו לעיין במסמך הערבות הזרה וטענתה כי בכך הכשיל אותה מלתקן את ההפרה שבאי המצאת הערבות הנדרשת- טענה זו איננה ברורה לי כלל ועיקר. משקבעתי כי המסמך אותו הציגה הנתבעת איננו עולה כדי ערבות בנקאית, לא מצאתי כל רלוונטיות לסירוב הנתבע לעיין בו ודין טענה זו להידחות אף היא. 3. התנהגות הצדדים לאחר חתימת ההסכם 3.1 הנתבע טוען כי ביקש לקיים את עסקת השכירות, ועל כן אפשר לתובעת למלא את התחייבויותיה לפי ההסכם במסגרת פניותיו החוזרות ונשנות לתובעת שנשלחו בדואר רשום ואף בעל פה. בפניות אלו ציין הנתבע בין השאיר כי הדירה עומדת ריקה לרשותה, וכי אם תבחר בכך היא רשאית למצוא דייר חלופי שיכנס במקומה לדירה. לתצהירי עדותו של הנתבע צורפו עותקי 6 מכתבים שכאלו, המתוארכים בין יום 23.5.06 ועד ליום 1.1.07 (נספחים א'1-א'6 לתצהירו). במקצת מן המכתבים האלו ביקש הנתבע מהתובעת כי תאשר הסכמתה בכתב להשכיר את הדירה לצד שלישי. הנתבע טוען כי התובעת התעלמה ממכתבים אלו ורק בחלוף שנה ממועד חתימת ההסכם, דהיינו עם סיום תקופת השכירות, הוגשה תביעתה דנן. 3.2 בחקירתה הנגדית עומתה התובעת עם המכתבים האמורים והשיבה כי ראתה אותם (פרוטוקול יום 24.12.08, עמ' 6, שו' 29-30 ועמ' 7, שו' 1). כמו כן, חקירתו של המתווך מר דניאל אללי, שהעיד מטעם התובעת כמי שסייע לה בעסקה מול הנתבע, הניבה כי הנתבע ביקש למצוא שוכר חליפי במקום התובעת (שם, עמ' 12, שו' 1-4) וכן בתשובה לשאלה נוספת לעניין המכתבים (שם, שם, שו' 8-10) השיב הלה: "ש. האם במסגרת התרגומים שעשית הנתבע ביקש מהתובעת לשחרר את עצמה מהשכירות במסמך? ת. כן, הוא ביקש אבל התובעת רצתה להיכנס לדירה." 3.3 מן האמור ולאור הכרעתי הקודמת לפיה התובעת פעלה בניגוד להסכם, דומה כי התנהגות הנתבע היתה סבירה, וכי כל שביקש היה להבטיח את זכויותיו כפי שאלו עוגנו בהסכם שבין הצדדים. נכונותו להעמיד את הדירה לרשות התובעת בכל עת לא נסתרה, והיא אף משתקפת בבירור מתוכן המכתבים שנשלחו לתובעת והתקבלו בידה. לא זו אף זו- הנתבע אפשר לתובעת להשתחרר מן ההסכם ולמצוא תחתיה שוכר חלופי שיסכים למלא את ההתחייבויות לפי ההסכם. גם נכונות זו עולה מאותם מכתבים ומעדותו של אללי, אך התובעת לא השכילה לפעול באף לא אחת מן הדרכים הללו. טענתה של התובעת לפיה הציג הנתבע תנאים מוקדמים נוספים למסירת החזקה ובכלל זה עריכת ביטוח- הוכחשה על ידי הנתבע ואיננה מוצאת כל תימוכין בהתכתבות שבין בעלי הדין. 3.4 בנסיבות אלו, לא ניתן לייחס לנתבע, לפחות מלכתחילה, התנהגות בחוסר תום לב או כזו העולה כדי הפרת הסכם. נהפוך הוא, חומר הראיות מפרנס ממצא ברור לפיו התובעת היא זו שהפרה את ההסכם. 4. חובת הקטנת הנזק וחובת תום הלב 4.1 הגם שבכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבע הפר את ההסכם, גזל את כספיה ו/או עיכבם שלא כדין, הרי שבסיכום טענותיה העלתה התובעת טענה נוספת ולפיה שומה היה על הנתבע לבחור בין ביטול ההסכם והשבת הכספים או מסירת החזקה תוך מתן אפשרות לתובעת למסור לנתבע ערבות בנקאית מתוקנת (סעיף 19 לסיכומי התובעת). כמו כן טוענת התובעת כי הנתבע לא פעל לשם הקטנת נזקיו בדרך של השכרת הדירה לצד שלישי. 4.2 הנתבע בסיכומיו התייחס לטענות אלו של התובעת בפיסקאות 27, 32-35 ו-44 לסיכומיו. 4.3 הלכה פסוקה היא כי צד הנפגע מהפרתו של הסכם איננו חייב לבטלו בעקבות הפרתו, והוא זכאי לבטלו וזכאי גם שלא לבטלו, אך מכל מקום, בברירת הביטול יש לעשות שימוש בתום לב (ראה: ע"א 4329/90 מחלוף נ' קלמנוביץ, פ"ד מו(3) 823, 826, וכן ע"א 1407/92 י.ח. יזום והשקעות בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(3) 45). 4.4 במקרה שבפני, הנתבע נהג בתחילת הדרך באופן סביר עת עמד על זכותו לקיים את ההסכם, ונחה דעתי כי אף כי פעל בתום לב עת פנה חזור ופנה לתובעת בדרישה לקיים את ההסכם ולמיצער דרש לאפשר לו להשכיר את הדירה לצד שלישי. אולם, משראה הנתבע כי פניותיו אלו נפלו על אוזניים אטומות וכי התובעת לא פעלה כדי לקיים את חלקה בהסכם, שומה היה על הנתבע לבחור בין תביעה לאכיפת ההסכם ובין מימוש זכותו לביטול ההסכם, ובדרך זו לאפשר השכרת הדירה לידי צד שלישי תוך הקטנת נזקיו. 4.5 לשיטתי וכנטען בסעיף 14 לסיכומי התשובה של התובעת, ישיבתו של הנתבע בין המשפתיים וחוסר המעש מצידו תוך שהוא מחלט למעשה את מלוא סכום דמי השכירות, איננה מתיישבת עם חובותיו מכוח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. זכות הביטול הינה "זכות הנובעת מחוזה", ובנסיבות העניין גוזרת חובת תום הלב את הפעלת זכות הביטול על ידי הנתבע. תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא בדברים שנאמרו בע"א 158/80 מנחם שלום נ' מנחם מוטה ואח', פד"י לו(4) 793: "יכולות להיות נסיבות בהן נוח לצד הנפגע שהמפר לא קיים התחייבותו כי הנפגע היה רוצה להשתחרר מן ההתחייבויות לפי החוזה בשל טעמים שעימו. אולם אבן הבוחן בכגון דא היא אם עשה מעשה כלשהו או נהג בדרך שיש בה משום העדר תום לב... (שם, פסקה 11). 4.6 לתצהיר הנתבע צורפו פניותיו אל התובעת בהן הוא דורש ממנה לקיים את ההסכם או לחלופין לאפשר לו להשכיר את הדירה לצד ג': מכתבו הראשון מיום 23.5.06, לאחריו מכתבים מהתאריכים 9.6.06, 17.6.06, 27.6.06, בהמשך מכתב מיום 7.9.06 ולבסוף מכתב מיום 1.1.07. כאמור, אין מחלוקת בעניין קבלת מכתבים אלו (ראה תשובת התובעת בפרוטוקול הדיון, עמ' 7, שו' 1). 4.7 לאור המקובץ עד כאן, ניתן לייחס לתובע תום לב למשך התקופה הראשונית מתוך תקופת השכירות ובהתאם לפניותיו לתובעת- עד ליום 7.9.06 (מכתבו האחד לפני אחרון אליה). למען הסדר הטוב אציין כי התובעת טוענת שהשיבה למכתבו זה מיום 7.9.06 במכתב מטעמה מיום 18.9.06, בו עמדה על השבת כספה, אולם הנתבע הכחיש קבלת מכתבה זה והתובעת לא הצליחה להוכיח אחרת (ראה עמ' 6 לפרוטוקול, שו' 19-28). דומה בעיני כי בחלוף 4 חודשים מתוך תקופת השכירות, יכול היה הנתבע להיווכח כי התובעת לא מקיימת את חלקה בהסכם חרף פניותיו הרבות אליה, והיה עליו לעשות מעשה. 4.8 סעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, קובע: "אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 10, 12 ו-13 בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין." משנמנע הנתבע מלפעול לביטול ההסכם חרף זכותו לעשות כן, הרי שקיפח במו ידיו את האפשרות להשכיר את הדירה לצד שלישי ולהקטין את נזקיו באופן סביר. לפיכך, ובהתאם להוראת סעיף 14 הנ"ל, אין התובעת חייבת לפצותו בגין מלוא נזקיו, ובהקשר לסיטואציה בה עסקינן אין להצדיק את החזקת מלוא דמי השכירות בידי הנתבע ויש לחייב אותו להשיב לתובעת את דמי השכירות בגין התקופה החורגת מ-4 חודשים שתחילתם מיום תחילת תקופת השכירות. 4.9 לאור האמור, הרי שעל הנתבע להשיב לתובעת את סכום דמי השכירות ששילמה לו מראש, בניכוי סכום דמי השכירות למשך 4 חודשים כאמור, וסך הכל סך השווה בש"ח ל- 9,600$. 5. תשלום ארנונה 5.1 התובעת טוענת כי חויבה בסך 674 ₪ בגין ארנונה על הדירה נשוא תיק זה, וכי עדיין רשום על שמה בעיריית תל אביב חוב ארנונה בסך 1,894 ₪, הגם שלא גרה בדירה אף לא יום אחד. 5.2 הנתבע טוען כי תשלומי הארנונה הינם חלק אינטגרלי מהסכם השכירות, ומשהפרה התובעת את ההסכם רשאי הנתבע לדרוש את ביצוע התשלומים הנלווים הללו כחלק מזכות האכיפה, שכן תוצאה אחרת תביא למצב בו הנתבע, הוא הצד המקיים, יפגע ויינזק. 5.3 משפסקתי כי על הנתבע היה לפעול לביטול ההסכם כאמור וכי בגין 3/4 מתוך תקופת ההסכם חב הוא בהשבה כלפי התובעת, הרי שהכרעה זו יפה גם לעניין תשלומי הארנונה. לפיכך ולשם הנוחות, הינני קובע בדרך האומדנא כי הסכום ששולם זה מכבר על ידי התובעת- לא יושב לה, בעוד ששארית החוב שרשום על שמה בעיריית תל-אביב- יזקף לחובת הנתבע. 6. עוגמת נפש 6.1 התובעת מותירה לשיקול דעתו של בית המשפט את סך הפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה, תוך שהיא מציינת כי בשל התנהגות הנתבע ומשלא העביר לה את החזקה בדירה, נאלצה לתרום חלק נכבד מחפציה עד למציאת דירה חלופית. 6.2 אינני רואה מקום לפסוק לתובעת פיצויים בגין עוגמת נפש מקום בו הכרעתי כי היא זו שהפרה את ההסכם, ודין טענתה בראש נזק זה להדחות. ה. סוף דבר 1. דין התביעה להתקבל בחלקה: אני מחייב את הנתבע להשיב לתובעת סך 42,672 ₪, המהווים את דמי השכירות ששילמה לו בניכוי 4 חודשים, בחישוב לפי שער הדולר נכון ליום חתימת ההסכם (4.445 ₪ לדולר). כמו כן, אני מחייב את הנתבע להשיב לתובעת את דמי הפיקדון בסך 1,000 ₪, וסה"כ 43,672 ₪. 2. הסכומים הנ"ל ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל. 3. כמו כן, הינני מורה על שחרור סך 2,500 ₪ שהפקידה התובעת בקופת בית המשפט להבטחת הוצאותיו של הנתבע, באמצעותם תסלק את החוב שנוצר לה בעיריית תל-אביב בגין חיובה בארנונה. 4. לאור התוצאה אליה הגעתי, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 1,500 ₪. מעבר לכך, יישא כל צד בהוצאותיו. הודעה זכות הערעור. המזכירות תמציא עותק פסק הדין לצדדים. ניתן היום, 13 בינואר 2010 (כז' בטבת תש"ע) בהעדר הצדדים. חוזה שכירותחוזהמסמכיםפיקדוןשכירות