שבר שלא אובחן ב-CT

התובעת נפצעה בשלוש תאונות דרכים והגישה לבית המשפט שלוש תביעות. ת.ד. מיום 26.2.02 - התביעה נשוא ת"א 3468/04 - הנתבעת: איי. אי. ג'י. ת.ד. מיום 15.12.03 - התביעה נשוא ת"א 7811/04 - הנתבעת: אליהו חברה לביטוח בע"מ. ת.ד. מיום 26.2.04 - התביעה נשוא ת"א 7812/04 - הנתבעת: אריה חברה לביטוח בע"מ. הדיון בתביעות אוחד. בין הצדדים אין מחלוקת ביחס לאירוע התאונות ולחבות הנתבעות לפצות את התובעת על נזקיה. המחלוקת נוגעת לגובה הנזק שנגרם לתובעת וחלוקת הפיצוי בין הנתבעות. המומחים הרפואיים ארבעה מומחים רפואיים מונו לבדיקת התובעת ומתן חוות דעת בעניינה: ד"ר אהוד שרצר, מומחה בתחום האורטופדיה. ד"ר רימונה דורסט, מומחית בתחום הפסיכיאטריה. ד"ר אפרים מלצר, מומחה בתחום הריאות. ד"ר קורן לובצקי, מומחית בתחום הנוירולוגיה. עפ"י בקשת ב"כ התובעת נחקרו ד"ר שרצר וד"ר קורן לובצקי. עפ"י בקשת ב"כ הנתבעת 3 נחקרו ד"ר דורסט וד"ר מלצר. הנכות בתחום האורטופדיה בחוות דעת מיום 7.4.05 קבע ד"ר שרצר לתובעת נכות בגובה 5% בגין הגבלה קלה בתנועת הסיבוב הפנימי של כתף שמאל. כמו כן קבע ד"ר שרצר נכויות זמניות: בגין הפגיעה בכף הרגל נכות בגובה 30% מיום התאונה ועד 1.2.05 ונכות בגובה 10% מיום 1.2.05 ולמשך שנה. קרסול ימין - 20% למשך שלושה חודשים לאחר התאונה. בחוות דעת נוספת מיום 30.8.06 השלים ד"ר שרצר את חוות דעתו בנוגע לפגיעה בכף רגל שמאל. בחוות דעת זו כתב ד"ר שרצר: "מדובר במצב אחרי שברים של מסרקים 2-4 כף רגל שמאל אשר התחברו תוך יצירת עוות של המשטח המפרקי ונוצר נזק בחיבור בין בסיס המסרקים 2-4 לבין הקונאיפורמים הסמוכים להם. מצב זה גורם לאי נוחות מסוימת לקושי בהליכה ממושכת ולכאבים בעמידה ממושכת." בגין הפגיעה במסרקים 2-4 קבע ד"ר שרצר נכות בגובה 6.6%. ביחס למסרק הראשון קבע ד"ר שרצר כי הפגיעה במסרק הראשון, כמו גם הניתוח שעברה התובעת, איננה קשורה לתאונה. בהמשך, לאחר שהוצג לו חומר נוסף קבע ד"ר שרצר נכות זמנית נוספת בגובה 10% למשך שנה בגין הנוירומה. עוד קבע ד"ר שרצר כי אם תעבור התובעת ניתוח נוסף, יהיה צורך בהערכה נוספת בתום התקופה (תשובות מיום 19.10.06). כשהודיע ב"כ התובעת לד"ר שרצר כי אין בכוונת התובעת לעבור ניתוח נוסף, כתב ד"ר שרצר: "אם החליטה לא לעבור ניתוח ניתן לחשוב שמא מצבה השתפר והרגישות פחתה עד כדי אי צורך בניתוח. לכן ברור שאין מקום להפוך נכות זו לצמיתות" (תשובות מיום 31.1.07). בתשובות לשאלות הבהרה שנשלחו אליו, אליהם צורף מסמך רפואי שנערך על ידי ד"ר אלישוב, הסכים ד"ר שרצר כי יש קשר בין הפגיעה במטטרזוס הראשון ובין התאונה. ד"ר שרצר הבהיר כי ד"ר אלישוב מתמחה בניתוחי כף רגל, ולכן הוא קיבל את דעתו (עמוד 54 לפרוטוקול). ד"ר שרצר הבהיר כי ד"ר אלישוב אבחן שבר תלישה, אשר לא אובחן ב- CT (עמוד 55 לפרוטוקול). לאור השינוי קבע ד"ר שרצר כי יש להעמיד את נכותה של התובעת בגין הפגיעה בכף הרגל על 10% (עמודים 45, 49 ו- 52 לפרוטוקול). בהמשך הוא הסכים כי אם הנכות ביחס לכל מסרק היא בגובה 2.2%, כי אז הנכות הכוללת היא 8.8% ולא 10% (עמוד 56 לפרוטוקול). בחוות דעת משלימה מיום 6.5.10 קבע ד"ר שרצר לתובעת נכות בגובה 1% בגין הנוירומה. בחוות דעת זו כתב ד"ר שרצר: "במהלך בדיקתי תוך הסחת תשומת ליבה מלחץ שאני לוחץ על הצלקת עם כרית כף ידי לא התלוננה על כאב ולא הגיבה ללחץ. בבדיקה מכוונת בנגיעה על הצלקת תגובה של כאב מקומי". הנכות בתחום הנפשי בחוות דעת מיום 14.3.06 קבעה ד"ר דורסט כי לתובעת נכות צמיתה בגובה 20% בתחום הנפשי, כאשר היא מייחסת 10% נכות לתאונה השנייה ו- 10% לתאונה השלישית. התובעת אובחנה על ידי ד"ר דורסט כסובלת מתסמונת נפשית פוסט טראומתית שהלכה והתעצמה מתאונה לתאונה. לפי חוות הדעת לאחר התאונה הראשונה הנכות הנפשית הייתה זמנית, שנה בשיעור 10% וחצי שנה בשיעור 5%. לאחר התאונה השנייה הפכה הנכות לצמיתה, משום שהיא העלתה מחדש את הטראומה של התאונה הראשונה וגרמה לשיבוש תפקודי והרעה בקשר הזוגי. לפי חוות הדעת, לאחר תאונה זו הרגישה התובעת בצורך בטיפול נפשי, טרם הסכימה לרעיון של קבלת טיפול תרופתי, חזרתה לעבודה הייתה חלקית ותפקודה בעבודה בלתי סדיר. לאחר התאונה השלישית, ומשום שהיא זו שנהגה, התווסף לפוסט טראומה גם מימד של דיכאון. לאחר תאונה זו החלה בטיפול פסיכיאטרי תרופתי והיא מקבלת טיפול משולב בשתי תרופות. במועד הבדיקה על ידי ד"ר דורסט התובעת טרם חזרה לעבוד. היא חזרה לנהוג ולתפקד בבית. בחקירה הנגדית לעו"ד איבצן אישרה ד"ר דורסט כי הנכות שהוענקה בגין התאונה השלישית הייתה בשל התוספת של מרכיב הדיכאון (עמוד 65 לפרוטוקול). עו"ד איבצן הציג לד"ר דורסט אישור שכתבה הפסיכולוגית רות בוקר מהמרכז לטראומה נפשית בהדסה עין כרם ביום 1.1.04, דהיינו עוד לפני שאירעה התאונה השלישית (נ/5) בו נכתב כי התובעת אובחנה כסובלת גם מדיכאון קליני שהתפתח אף הוא בעקבות הטראומה הנפשית שעברה. כאשר התבקשה ד"ר דורסט להתייחס למסמך, היא התייחסה לכך שנכתב בו כי נמצאו אצל התובעת סימפטומים של קהות רגשית ודריכות גופנית והשיבה שלא די בסימפטומים אלה על מנת לקבוע דיכאון (עמוד 66 לפרוטוקול). ד"ר דורסט עמדה על כך שאין לקשור את הדיכאון לתאונה השנייה (עמוד 67 לפרוטוקול). בהמשך הסכימה שאם יתברר שהתובעת פנתה למיטב או קיבלה טיפול תרופתי או שהוצע לה טיפול תרופתי בין התאונה השנייה לשלישית, כי אז יש לייחס לתאונה השנייה חלק מהנכות שיוחסה לתאונה השלישית (עמוד 69 לפרוטוקול). בסופו של דבר ניתן היה להבין כי לדעת המומחית יש לחלק את הנכות בין שתי התאונות באופן שווה (עמודים 70 ו- 71 לפרוטוקול), למרות שהיא חזרה ואמרה שאם יוכח כי היו דיכאון וטיפול לפני התאונה השלישית, יש לשנות את חלוקת הנכות (עמוד 72 לפרוטוקול). מעדות המומחית אף עלה כי בין הסימפטומים המתוארים של PTSD (תסמונת פוסט טראומתית) ושל דיכאון יש לא מעט חפיפה (עמוד 71 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט מדוע יש לאבחן בין התאונות לעניין הדיכאון, כאשר פער הזמנים ביניהן כה קטן, השיבה המומחית: "אני חוזרת ואומרת שיכול בהחלט להיות שאחרי תאונה ב', יכול להיות שהתחילה אז התגובה הדכאונית, אבל החומרה והצורך בטיפול התחילו אחרי תאונה ג'. אני ראיתי אותה אחרי כל הדבר הזה, וחשבתי ששתי התאונות הם ביחד וחילקתי שווה בשווה. אני מוכנה להצטרף לזה, שהחלוקה לא קדושה" (עמוד 70 לפרוטוקול). אני מקבלת את חוות דעתה של ד"ר דורסט ואת עמדתה, כפי שעלתה בחקירה הנגדית, לפיה יש לחלק את הנכות הנפשית בין שתי התאונות. סמיכות הזמנים בין התאונות תומכת במסקנה זו. ד"ר דורסט חזרה והשיבה כי אין מקום לזקוף חלק מהנכות לתאונה הראשונה (עמוד 80 לפרוטוקול), וגם בקביעתה זו לא מצאתי כי יש הצדקה להתערב. ד"ר דורסט קבעה נכויות זמניות כמפורט להלן: 10% למשך חצי שנה ולאחר מכן 5% למשך חצי שנה נוספת, לאחר התאונה הראשונה. 15% למשך שנה לאחר התאונה השנייה. 15% במשך השנה הראשונה לאחר התאונה השלישית, בנוסף לנכות מהתאונה השנייה (10%). הנכות בתחום הריאות ד"ר אפרים מלצר קבע בחוות דעת מיום 22.1.07 כי השיעול ממנו סובלת התובעת נובע ממחלת אסטמה. לשאלה האם קיים קשר בין מחלת האסטמה לבין תאונת הדרכים שאירעה בתאריך 26.2.04 השיב ד"ר מלצר בחוות דעתו: "הפגיעה הריאתית כשלעצמה אינה גורמת לאסטמה. חזה אוויר אינו גורם לאסטמה. לעומת זאת, ידוע היטב שקים קשר בין גורמים נפשיים לבין אסטמה. גורמים נפשיים יכולים לגרום להתקפי האסטמה אצל מי שכבר חולה באסטמה, וגורמים נפשיים יכולים להוציא מן הכוח אל הפועל מחלת אסטמה אצל מי שקיימת אצלו נטיה קונסטיטוציונלית לאסטמה. גב' פינטו לא סבלה מאסטמה לפני התאונה. בתיקה הרפואי בקופת חולים אין שום אזכור על אסטמה. אחרי התאונה הופיעה תסמונת פוסט טראומתית ומצוקה נפשית קשה כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים שראיתי. במקביל הופיע גם השיעול שהוא הסימן העיקרי לאסטמה אצל גב' פינטו." לאור קביעתו לפיה אסטמה מופיעה בגלל גורמים נפשיים רק אם קיימת נטייה קודמת, זקף ד"ר מלצר מחצית מהנכות על חשבון התאונה ומחצית על חשבון הנטייה הקונסטיטוציונלית. לפי חוות הדעת, לא נותרה פגיעה ריאתית בעקבות שתי התאונות הקודמות בתאריכים 26.2.02 ו- 15.12.03. ב"כ חברת אליהו הציג בפני ד"ר מלצר את קביעתה של ד"ר דורסט לפיה הנזק נפשי ממנו סובלת התובעת הנו תוצאה של שתי התאונות האחרונות ושאל מדוע אין לייחס את האסטמה, אשר פרצה בגלל גורמים נפשיים, לשתי התאונות. בתשובה לשאלותיו השיב ד"ר מלצר: "אני יודע שהאסטמה הופיעה אחרי התאונה האחרונה שבה הנזק היה יותר קשה. מה שקשור למה שהיה לפני התאונה האחרונה, אני מיחס לרקע קודם שהתבשל בדרכים אחרות" (עמוד 92 לפרוטוקול). ד"ר מלצר הבהיר כי בהיעדר תלונות הקשורות לאסטמה אחרי שתי התאונות הראשונות ומאחר והתלונות הופיעו רק לאחר התאונה השלישית, הוא קשר את האסטמה לתאונה זו (עמוד 91 לפרוטוקול). לשאלה האם החור בריאה אשר נגרם בתאונה השלישית תרם לאסטמה, השיב ד"ר מלצר בשלילה (עמוד 99 לפרוטוקול). אני מקבלת את טענת ב"כ אליהו לפיה אם המצב הנפשי הוא שגרם לאסטמה, כפי שקבע ד"ר מלצר, ואם המצב הנפשי של התובעת לאחר התאונה השלישית הוא תוצאה של שתי התאונות האחרונות, כי אז יש לייחס את האסטמה לשתי תאונות אלה. לא שוכנעתי כי די בעובדה שמחלת האסטמה הופיעה מבחינה כרונולוגית לאחר התאונה השלישית, כדי לקשור אותה במלואה לתאונה זו, וזאת לאור קביעתו של ד"ר מלצר לפיה המצב הנפשי הוא שגרם למחלת האסטמה, ולא הפגיעה הפיזית בתאונה השלישית. לפי חוות הדעת, התובעת התלוננה על שיעול שהחל אחרי התאונה השלישית. בשלושת החודשים הראשונים היה שיעול קשה, אחר כך היה שיפור מסוים, אולם עדיין ממשיכה להשתעל. היא סובלת מהתקפי שיעול בלילה, בזמן דיבור ובזמן אכילה. בתחילת הלילה בזמן שכיבה במיטה יש תמיד שיעול. ניסיון טיפולי במשאפים לא עזר לה (עמוד 3 לחוות הדעת). לאור מצבה של התובעת, כפי שתואר על ידי התובעת, המליץ לה ד"ר מלצר לקבל טיפול מניעתי על ידי משאף בוקר וערב (עמוד 98 לפרוטוקול). מעדות התובעת עולה כי מצבה פחות חמור מזה שמתואר בחוות הדעת. היא משתמשת במשאף רק אם יש התקף (עמוד 111 לפרוטוקול). המשאף נמצא ליד המיטה שלה, ומקל עליה בעיקר בלילה. היא לא אוהבת לקחת אותו איתה בתיק (עמוד 111 לפרוטוקול). היא משתמשת במשאף פעמיים שלוש בשבוע (עמוד 112 לפרוטוקול). הנכות בתחום הנוירולוגיה בחוות דעת מיום 10.10.07 קבעה ד"ר קורן לובצקי כי עבור החמרה בתדירות כאבי הראש מסוג מיגרנה שניתן לייחס לתאונה השלישית מגיעה לתובעת נכות נוירולוגית של 10%. נכות זו ניתנה לתקופה של 3 שנים מיום התאונה. לפי חוות הדעת, לאחר תקופה זו לא תישאר נכות צמיתה. בפרק העובדות בחוות הדעת נכתב כי התובעת ידועה כסובלת ממיגרנה לפני התאונות (סעיף 5 בעמוד 4 לחוות הדעת). בתשובה לשאלות הבהרה שנשלחו אליה על ידי ב"כ התובעת, השיבה ד"ר לובצקי: "1. תמר ידועה כסובלת ממיגרנה מלפני התאונות. 2. בתאונה הראשונה סבלה מחבלת פנים ללא איבוד הכרה, בתאונה השנייה מצליפת שוט ובתאונה השלישית חבלת ראש קלה ביותר מסוג Concussion. 3. חבלת ראש זו יכולה לגרום באופן זמני להחמרה של כאבי הראש מיגרנותיים מהם סבלה תמר לפני התאונה. 4. לאחר פרק זמן שנראה לי סביר לאור מנגנון התאונה והפגיעה שנגרמה ממנו, נשארת תמר עם תלונות של כאבים מיגרנותיים שחומרתם אינה שייכת לחבלת הראש. 5. ידוע שבחיים של מיגרנותיים ישנם לאורך השנים תקופות טובות יותר ותקופות פחות טובות עם תדירות גבוהה של כאבי ראש" (תשובות מתאריך 13.4.08). ביום 17.11.08 שלחו ב"כ התובעת לד"ר קורן לובצקי שאלות נוספות. לשאלה מה שיעור נכותה של התובעת בגין המיגרנה, ללא קשר לתאונה (שאלה 1), השיבה המומחית כי היא לא התרשמה שהתקפי המיגרנה מהם סובלת התובעת מגבילים אותה בחיי היום יום, לכן לא מגיעה נכות בגין מיגרנה. לשאלה מה עמד ביסוד המסקנה כי התובעת סבלה ממיגרנה עוד לפני התאונות (שאלה 2) השיבה כי בתעודת חדר המיון מיום 15.12.03 נרשם כי ברקע כאבי ראש מיגרנותיים. לשאלה האם נכון כי לא עמד בפניה תיעוד רפואי מלפני שלוש התאונות המעיד על קיומה של מיגרנה (שאלה 3) השיבה כי הדבר אינו מדויק שכן במסמך החתום על ידי ד"ר בירמנס נכתב ש"שנים כאבי ראש... לפני שנתיים תאונה נוספת... אז חזרו כאבי ראש חזקים". בסעיף 59 לתצהיר העדות הראשית, הצהירה התובעת: "התקפי המיגרנה לא נעלמו למרות שבשלב כלשהו חל שיפור מסוים בתדירותם. אני סובלת מהתקפי מגרנה עד לעצם יום זה בתדירות של פעם עד 3 פעמים בשבוע. כל התקף כזה גורם להשבתת פעילותי למשך יום עד מספר ימים בכל פעם. איני ניגשת לרופא לאחר כל התקף של מגרנה כיוון שאני כבר מודעת לבעיה ולדרך ההתמודדות עמה" מחקירתה של ד"ר קורן לובצקי התברר כי התובעת נמצאת בדרגה החמורה יותר של הסובלים ממיגרנה, והיא מקבלת טיפול מניעתי וטיפול מיידי בזמן התקף (עמוד 5 לפרוטוקול). לשאלה איזו נכות הייתה קובעת לתובעת, אם ביהמ"ש היה מקבל את תלונות התובעת המפורטות בסעיף 59 לתצהיר, השיבה ד"ר קורן לובצקי כי אם הייתה קובעת לתובעת נכות, הייתה קובעת לה נכות בגובה 15% (עמוד 8 לפרוטוקול). מחקירתה של ד"ר קורן לובצקי עלה כי אין מסמך רפואי שנערך לפני התאונות המעיד על קיומה של מיגרנה (עמוד 10 לפרוטוקול). לשאלה על מה ביססה את הקביעה לפיה התובעת סבלה ממיגרנה לפני התאונה, חזרה המומחית והשיבה כי ביססה זאת על המסמך של ד"ר בירמנס משנת 2005 ותעודת שחרור מחדר מיון מיום 15.12.03 (ת/1). שני המסמכים נערכו לאחר התאונה הראשונה. בתעודת שחרור מחדר מיון מיום 15.12.03 נכתב: "בת 31 שנה שהגיע לחדר מיון אחר תאונת דרכים. לא איבדה הכרה. לא הקאות. היא קיבלה מכה על מצח. מתלוננת על כאבי ראש וגם צוואר. ברקע יש לה Migraine Headache. יש לה גם רגישות ל Acamol" במסמך הנושא את הכותרת "תשובת יועץ" (ת/3) כתבה ד"ר בירמנס ביום 7.12.05: "שנים כאב ראש. ב 2-2002 תאונת דרכים אוטו היתהפך מספר פעמים. חבלת ראש. חצי שנה כאב ראש חזק ירידה בשמיעה וראיה. שיפור ב 80% מאז. לפני שנתיים - תאונה נוספת - היתה מאושפזת הרבה זמן. שברים. אז חזרו כאבי ראש חזקים. מהקיץ התקפים חזקים של כאב ראש 3 פעמים בשבוע. בחילות הקאות. סחרחורת טשטוש ראיה הקאות, לא לוקחת כלום. ניסתה אדביל נורופן אופטלגין אטופאן לא עזרו..." תחת הכותרת "אבחנה" נרשם: MIGRAINE HEADACHE postraumatic לשאלה למה התכוונה כאשר אמרה לד"ר בירמנס שהיא סובלת שנים ממיגרנות, השיבה התובעת, כי כוונתה הייתה שהיא סובלת מאז התאונה הראשונה (עמוד 113 לפרוטוקול). אני מקבלת את עמדתה של ד"ר קורן לובצקי לפיה מהמסמכים ניתן ללמוד שבעבר היו לתובעת כאבי ראש, אולם אי אפשר לדעת מתי החלו (עמוד 14 לפרוטוקול). לשאלה האם יותר סביר שהמיגרנות קשורות לתאונות ולא קדמו לתאונה השיבה המומחית: "אם אין לנו עדות לשום רישום יכול להיות שאתה צודק, השאלה אם יש לנו את כל הרישומים" (עמוד 15 לפרוטוקול). המומחית מתייחסת לטיפול שקיבלה התובעת על ידי ד"ר בירן בהדסה, אשר ביחס אליו לא הוגש תיעוד (עמוד 15 לפרוטוקול). לשאלה האם על יסוד החומר שעמד בפניה מסתברת יותר המסקנה שהמיגרנות קשורות בתאונות מאשר המסקנה שהן היו לפני התאונה, השיבה המומחית: "נכון" (עמוד 16 לפרוטוקול). לשאלה כיצד הייתה מחלקת את הנכות בין התאונות, השיבה המומחית: "עובדתית היא אומרת שזה הופיע לאחר התאונה השניה, ולכן לתאונה הראשונה לא הייתי נותנת אחוזי נכות. מרבית הנכות קשורה לתאונה השלישית, כפי שאנו זוכרים היה הבדל של חודשיים בין התאונה השניה והשלישית. בתאונה השניה לא היה חבלת ראש" (עמוד 16 לפרוטוקול). ובהמשך: "כלום לאחר התאונה הראשונה. שלושים אחוז לתאונה השניה ושבעים אחוז לתאונה השלישית" (עמוד 16 לפרוטוקול). ד"ר קורן לובצקי הצביעה על כך שהמעקב הנוירולוגי דל ביותר (עמוד 21 לפרוטוקול). לאור הערת עו"ד מדר לפיה היא קבעה 15% נכות השיבה המומחית: "הוא לחץ עלי" (עמוד 22 לפרוטוקול). לאור שאלת עו"ד אברהים האם היא חוזרת בה מקביעת הנכות, השיבה המומחית: "לא אך שוב אני התייחסתי למצב היום בלי קשר לתאונות" (עמוד 22 לפרוטוקול). בהמשך, ולשאלות עו"ד לבן בנוגע לתאונה השנייה השיבה: "לא הייתי קובעת נכות צמיתה לאף אחת מהתאונות ובטח שלא לתאונה השניה. אני קבעתי נכות זמנית ולא נכות צמיתה" (עמוד 23 לפרוטוקול). לשאלת ביהמ"ש האם לא העריכה את המצב היום כאשר ענתה שהנכות היא בגובה 15% השיבה ד"ר קורן לובצקי: "לא, הוא שאל אותי תיארוטית, מה אם היא היתה ככה וככה, לפי תלונותיה בתצהיר. בינתיים, לפי מה שדווח לי וגם לד"ר בירמץ (צ"ל בירמנס, ע.כ.) חל שיפור גדול בתדירות הכאבים. אני בחיים לא הייתי נותנת נכות צמיתה" (עמוד 24 לפרוטוקול). בהמשך הבהירה ד"ר קורן לובצקי שוב כי נכות בגובה 15% היא העריכה על סמך הנתונים שהקריא ב"כ התובעת מהתצהיר (עמוד 24 לפרוטוקול). ובהמשך היא הבהירה כי אין כל תיעוד רפואי התומך בתלונות הקשות של התובעת (עמוד 24 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט מדוע אין לתובעת נכות, כאשר התובעת מתלוננת כיום שהיא סובלת ממיגרנה, השיבה ד"ר קורן לובצקי: "אני אומרת שיש נכות אבל לא קשורה לתאונה. התאונות היו מספיק קלות כדי לא להצדיק נכות לאורך השנים" (עמוד 34 לפרוטוקול). לשאלת ביהמ"ש האם ניתן לומר כי מדובר במיגרנה אשר אינה קשורה לתאונות, גם אם התובעת לא סבלה ממיגרנה לפני התאונות, השיבה ד"ר קורן לובצקי: "בן אדם מתחיל מגרנה בגיל מסויים, האם זה קשור למזג האוויר או התאונה, הדברים לא כל כך ברורים" (עמוד 34 לפרוטוקול). לשאלה כיצד יש להתייחס לתלונות התובעת השיבה ד"ר קורן לובצקי: "הייתי מבררת האם היא לוקחת את התרופות. היא חוזרת בהנחה שהיה לה מגרנה לפני התאונה, היא חוזרת למצב רגיל, שבחורה עם מגרנה סובלת פחות או ותר בתקופות של המגרנה, ולא משנה את הקביעות של חוות דעתי בקשר הנסיבתי לתאונה" (עמוד 39 לפרוטוקול). בחקירה הנגדית השיבה התובעת כי החלה לסבול מכאבי ראש לאחר התאונה הראשונה, אולם היא לא הגדירה אותם כמיגרנות (עמוד 113 לפרוטוקול). ד"ר קורן לובצקי כתבה כי לפי תלונות התובעת היא החלה לסבול מכאבי ראש דו רקתיים ובמצח, הרגשה של לחץ, מלווה בבחילה או הקאה ובסחרחורת אחרי התאונה השנייה. בחקירה הנגדית היא השיבה כי התובעת לא ציינה שסבלה מכאבי ראש לאחר התאונה הראשונה (עמוד 21 לפרוטוקול). ד"ר דורסט כתבה כי לאחר התאונה הראשונה החלה התובעת לסבול מכאבי ראש (עמוד 4 לחוות הדעת). בפרק הסיכום של חוות דעתו הנוספת של ד"ר שרצר מיום 30.8.06 כתב ד"ר שרצר: "התבקשתי להתייחס לנכות נוירולוגית באם קיימת... ... מפיה נמסר לי כי לאחר התאונות הקודמות החלימה לגמרי..." (עמוד 3 לחוות הדעת). הממצאים לגבי כאבי הראש אינם עקביים. מהתיעוד הרפואי עולה כי כפי שכתבה ד"ר לובצקי, תלונות על מיגרנות היו במשך שנים ועוד לפני התאונות. בסופו של דבר עמדה ד"ר קורן לובצקי על דעתה לפיה התאונות לא גרמו למיגרנה ואף לא להחמרתה, ואין מקום לסטות מקביעה זו. סיכום הנכויות הרפואיות הנכויות הרפואיות שנקבעו לתובעת בתחומים השונים הן: פגיעה בכתף שמאל - 5% נכות. פגיעה במסרקים - 8.8%. נוירומה - 1%. נכות בתחום הפסיכיאטריה - 20%. נכות בתחום הריאות - 10%. הנכות הרפואית המשוקללת: 38.24%. הנכות המשוקללת כתוצאה מהתאונה השנייה: 14.5%. הנכות המשוקללת כתוצאה מהתאונה השלישית: 26.66%. הנכויות הזמניות: לאחר התאונה הראשונה: 10% למשך חצי שנה ו- 5% למשך חצי שנה נוספת. לאחר התאונה השנייה: 15% למשך שנה לאחר התאונה השנייה. לאחר התאונה השלישית: 20% למשך שלושה חודשים לאחר התאונה (בגין הפגיעה בקרסול ימין). 30% נכות מיום התאונה ועד 1.2.05 (בגין הפגיעה בכף רגל שמאל) - 11 חודשים. 10% למשך שנה בגין הנוירומה. 15% במשך השנה הראשונה לאחר התאונה השלישית בתחום הנפשי, בנוסף לנכות מהתאונה השנייה (10%). 10% למשך שלוש שנים בתחום הנוירולוגיה. 10% למשך שנה מיום 1.2.05 ועד ליום 1.2.06 (בגין הפגיעה בכף רגל שמאל). הנכות התפקודית ד"ר שרצר השיב: "תלונותיה ביחס לכאבי כף רגל שמאל וקושי בנעילת נעליים מסויימות, וכאבים, תלונות אלה בהחלט מתייחסות לפציעה שעברה ולממצאי הבדיקה" (עמוד 43 לפרוטוקול). בהמשך הוא נשאל והשיב כי התובעת תרגיש כאב שיגביל אותה אחרי רבע שעה של הליכה או שעה שעתיים של עמידה ללא תזוזה (עמוד 56 לפרוטוקול). בירידה במדרגות היא יכולה לסבול מכאב. גם בעליה במדרגות, אולם פחות (עמוד 57 לפרוטוקול). הנכות לא אמורה להשפיע על תפקודה אם תעבוד בעבודה משרדית או מזכירותית (עמוד 57 לפרוטוקול). על העבודה במטבח היא יכולה להשפיע (עמוד 57 לפרוטוקול). ביחס לכתף השיב ד"ר שרצר כי מדובר במגבלה מזערית, בסיבוב הפנימי משמאל (עמוד 55 לפרוטוקול). לשאלה מה משמעות הפגיעה בכתף בחיי היום יום, השיב ד"ר שרצר כי התובעת תהיה מוגבלת בסגירת החזיה מאחור (עמוד 56 לפרוטוקול). בחקירה הנגדית השיבה ד"ר דורסט כי נכותה של התובעת אינה מונעת לחלוטין חיי עבודה (עמוד 72 לפרוטוקול). לשאלת ביהמ"ש מה משמעות הדבר, השיבה המומחית כי התובעת יכולה לעבוד לפי כישוריה ויכולתה, בעבודה חלקית, ולפעמים גם יותר מזה. לפי עדותה, לא כל הנכות שהיא קבעה לתובעת משפיעה על תפקודה בעבודה, אלא רק 10% ממנה (עמוד 73 לפרוטוקול). ד"ר מלצר נשאל אף הוא על ההשלכות התפקודיות של הנכות. ד"ר מלצר השיב כי אם תקבל התובעת טיפול מניעתי, משאף בוקר וערב, מדי יום, ניתן יהיה למנוע בעיות תפקודיות (עמוד 98 לפרוטוקול). לפי עדותו, התובעת, בנכותה, תהיה מוגבלת בעבודות שקשורות במאמץ רב, עבודה בקור, עבודה עם חשיפה לחומרים כימיים, לעשן ולאבק. בעבודה משרדית היא לא תהיה מוגבלת, גם לא בעבודה כמורה (עמוד 98 לפרוטוקול). לשאלה האם תהיה מוגבלת בעבודה בקייטרינג או בשיווק, השיב המומחה כי לא היה ממליץ לתובעת לעבוד במטבח בו מבשלים (עמוד 99 לפרוטוקול). ד"ר מלצר חזר על עמדתו בעניין ההשלכות התפקודיות של הנכות בעמוד 101 לפרוטוקול. הוא חזר והבהיר כי את האסטמה של התובעת ניתן לאזן על ידי טיפול (עמוד 101 לפרוטוקול). על רקע עדות התובעת ועדויות המומחים שנשמעו, אני מעריכה את נכותה התפקודית של התובעת כמפורט להלן: 10% בתחום האורטופדיה. 10% בתחום הנפשי. 4% בתחום הריאות. הנכות המשוקללת: 22.24%. חלקה של התאונה השלישית: 71%. חלקה של התאונה השנייה: 29%. גובה הנזק התובעת ילידת 23.5.72. כאב וסבל בגין התאונה הראשונה - 15,000 ₪. בגין התאונה השנייה - לפי נכות בגובה 14.5% בניכוי גיל ובצירוף ריבית מיום התאונה. בגין התאונה השלישית - לפי 134 ימי אשפוז, נכות בגובה 26.66% בניכוי גיל, ובצירוף ריבית מיום התאונה. כושר ההשתכרות של התובעת בשנת 1992 עבדה התובעת כעוזרת פרלמנטרית. לאחר מכן לא עבדה במשך כשלוש שנים וגידלה את שני בניה הראשונים (התובעת, סעיף 64 לתצהיר). בין השנים 1995 - 1999 עבדה התובעת כרכזת קהילה וחוגים במתנ"ס נוקדים (התובעת, סעיף 65 לתצהיר). לאחר מכן, לא עבדה במשך שנתיים וגידלה את שני ילדיה הנוספים (התובעת, סעיף 66 לתצהיר). באוקטובר 2001 החלה התובעת לעבוד בחברת קייטרינג, ושם עבדה עד לאירוע התאונה השלישית (התובעת, סעיף 73 לתצהיר). במסגרת עבודתה בקייטרינג מילאה התובעת פונקציה של שיווק וקשרי לקוחות ושכרה שולם לה לפי עמלות (התובעת, סעיף 75 לתצהיר). לפי תצהירה, שכרה בחברת מגש הכסף, החברה האחרונה בה עבדה, עמד על סך של כ- 3,500 ₪ נטו לחודש, ובנוסף היא קיבלה אחזקת טלפון נייד, אחזקת רכב ושווי ארוחות, אשר לפיה הערכתה מגיעים לסכום של יותר מ- 1,500 ₪. כמו כן היא קיבלה טיפים בסך 1,000 ₪ לחודש בממוצע (התובעת, סעיף 71 לתצהיר). השכר הכולל לפיה התצהיר עמד על 6,000 ₪ נטו לחודש. הפסד השתכרות בעבר התאונה הראשונה לפי חוות הדעת של ד"ר דורסט, התובעת חזרה לעבודה בקייטרינג חודשיים לאחר התאונה (עמוד 4 לחוות הדעת). לאחר שנה חזרה לתפקודיה הקודמים בעבודה ובבית (עמוד 5 לחוות הדעת). לאור הזמן הרב שחלף מאז התאונות לא זכרה התובעת במדויק מה הייתה תקופת ההיעדרות. על גובה השכר היא העידה על פי הערכה. מדו"ח רציפות ביטוח שהגישו הנתבעות (נ/11) עולה כי התובעת נעדרה מעבודתה במשך חודש אחד. אני פוסקת לתובעת הפסד השתכרות בעקבות התאונה הראשונה בסך 4,500 ₪. לסכום יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.5.02. התאונה השניה התובעת העידה כי אחרי התאונה השנייה נעדרה התובעת מעבודתה בין שבועיים לחודש (התובעת, עמוד 128 לפרוטוקול). לד"ר דורסט אמרה שנעדרה שבועיים, אולם "ריחפה" שם ולא עבדה באופן מסודר ועקבי (עמוד 6 לחוות הדעת). הפסד ההשתכרות לאחר תאונה זו יעמוד על 2,250 ₪. לסכום יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.04. התאונה השלישית מהראיות עולה כי התאונה השלישית הייתה הקשה מבין שלוש התאונות. בעקבות התאונה אושפזה התובעת במחלקה הכירורגית מיום 26.2.04 ועד ליום 5.3.04. לאחר מכן אושפזה במחלקת שיקום מיום 11.3.04 ועד ליום 29.3.04, ובהמשך קיבלה טיפולים במחלקת שיקום במסגרת אשפוז יום למשך כשמונה חודשים (התובעת, סעיף 29 לתצהיר). לתובעת נקבעו נכויות זמניות משמעותיות לאחר תאונה זו. עד ליום 31.5.04 (שלושה חודשים): 20% בגין הפגיעה בקרסול ימין; 30% בגין הפגיעה בכף רגל שמאל; 10% בגין נוירומה; 15% נכות נפשית זמנית בנוסף לנכות הנפשית הקבועה בגין התאונה השנייה בגובה 10%; נכות בגובה 10% בתחום הנוירולוגיה והנכות בתחום הריאות. בתקופה זו סבלה התובעת גם מהנכות בתחום הריאות והנכות הצמיתה בגין הכתף. עד ליום 31.1.05 (8 חודשים) - 30% בגין הפגיעה בכף רגל שמאל; 10% בגין נוירומה; 15% נכות נפשית זמנית בנוסף לנכות הנפשית הקבועה בגין התאונה השנייה בגובה 10%; נכות בגובה 10% בתחום הנוירולוגיה. בתקופה זו סבלה התובעת גם מהנכות בתחום הריאות והנכות הצמיתה בגין הכתף. הנכות המשוקללת בתקופה זו הייתה בגובה 63%. עד ליום 28.2.05 (חודש נוסף) - 10% בגין הפגיעה בכף רגל שמאל; 10% בגין הנוירומה; 15% נכות נפשית זמנית בנוסף לנכות הנפשית הקבועה בגין התאונה השנייה בגובה 10%; 10% נכות בתחום הנוירולוגיה. בתקופה זו כבר סבלה התובעת מהנכות בתחום הריאות והנכות בגין הפגיעה בכתף. עד ליום 1.2.06 (12 חודשים נוספים) - 10% בגין הפגיעה בכף רגל שמאל. 10% בתחום הנוירולוגיה. בתקופה זו כבר סבלה התובעת גם מהנכות הצמיתה בתחום הריאות, הנכות הצמיתה בתחום הנפשי והנכות בגין הכתף. הנכות המשוקללת בתקופה זו הייתה בגובה 44.6%. עד ליום 1.2.07 (שלוש שנים מיום התאונה) - נכות זמנית בגובה 10% בתחום הנוירולוגיה בנוסף לנכויות שנקבעו לצמיתות. התובעת לא חזרה לעבוד בקייטרינג לאחר התאונה השלישית (התובעת, עמוד 127 לפרוטוקול). לפי תצהירה, עם גמר הטיפול השיקומי פתחה התובעת חנות בגדים בעזרת סיוע כלכלי ולוגיסטי שקיבלה ממשפחתה המורחבת. המטרה הייתה לסייע לה להשתקם מהר ככל שניתן (התובעת, סעיף 76 לתצהיר; עמוד 118 לפרוטוקול). החנות הייתה שלה במשך כשנה ואז העבירה את הזכויות בה לאחר ועבדה כשכירה בחנות (התובעת, עמוד 119 לפרוטוקול). לפי תצהירה שכרה בחנות היה בגובה 3,000 ₪. מנובמבר 2006 עד אוקטובר 2008 התובעת עבדה בחנות ולמדה (התובעת, עמוד 119 לפרוטוקול). היא הפסיקה לעבוד כי החנות נסגרה (התובעת, עמוד 120 לפרוטוקול). התובעת עבדה כמורה מחליפה בבית ספר בתקוע ובמקביל למדה לתואר שני באוניברסיטת באר שבע (התובעת, עמוד 120 לפרוטוקול). כשעבדה בחנות עבדה במשמרות, כל משמרת כשש שעות (התובעת, עמוד 120 לפרוטוקול). כמורה מחליפה עבדה פחות (שם). היום עובדת התובעת במנהל הקהילתי "יובלים" בהיקף של חצי משרה (התובעת, עמוד 121 לפרוטוקול). בגין הפסד ההשתכרות של התובעת לאחר התאונה השלישית אני פוסקת לתובעת את הסכומים הבאים: הפסד מלא עד לחודש ינואר 2006 לפי שכר בגובה 4,500 ₪ (22 חודשים) - 99,000 ₪. לסכום יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה. על אליהו חברה לביטוח בע"מ לפצות את התובעת על הפסד זה. מינואר 2006 עד היום (58 חודשים) פיצוי בסך 58,000 ₪. הפיצוי מבוסס על נכות בגובה 22.24% ושכר של 4,500 ₪. לסכום יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה. על אליהו חברה לביטוח בע"מ לשאת בסך 41,180 ₪. על אריה חברה לביטוח בע"מ לשאת בסך 16,820 ₪. הפסד השתכרות בעתיד התובעת כיום בת 38. היא עובדת במשרה חלקית, במקביל ללימודים לתואר שני. אני מקבלת את טענתה לפיה כושר ההשתכרות שלה גבוה משכרה היום. תחשיב המבוסס על השכר הממוצע במשק (8,000 ₪ נטו) ונכות תפקודית בשיעור 22.24% עד הגיע התובעת לגיל 67 (מקדם היוון 67: 230.976) מגיע ל- 410,952 ₪. תחשיב המבוסס על שכר בגובה 5,000 ₪, נכות תפקודית בשיעור 22.24% עד הגיע התובעת לגיל 67 מגיע ל- 256,845 ₪. לאחר שקלול הנתונים בתיק אודות כושר ההשתכרות של התובעת והיקף עבודתה עד היום, אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך 350,000 ₪ בגין הפסד השתכרות בעתיד. על אליהו חברה לביטוח בע"מ לשאת בסך 248,500 ₪. על אריה חברה לביטוח בע"מ לשאת בסך 101,500 ₪. הפסד פנסיה קשה להעריך את הפסד הפנסיה, שכן התובעת איננה מבוטחת בקרן פנסיה וטרם החלה לצבור זכויות פנסיה ולכן ייפסק פיצוי גלובלי בסך 25,000 ₪ בגין הפסד זה. על אליהו חברה לביטוח בע"מ לשאת בסך 17,750 ₪. על אריה חברה לביטוח בע"מ לשאת בסך 7,250 ₪. עזרה בבית התובעת הצהירה כי לאחר התאונה הראשונה נזקקה לעזרת חברים ושכנים בעבודות הבית ובטיפול בילדים למשך כמה שבועות. בנוסף העסיקה עוזרת בשכר במשך כחודשיים ושילמה לה סך של כ- 3,000 ₪ למשך כל התקופה (התובעת, סעיף 83 לתצהיר). גם לאחר התאונה השנייה נעזרה התובעת בבני משפחה ושכנים בכל הקשור לעבודות הבית וטיפול בילדים (התובעת, סעיף 84 לתצהיר). הנכויות שנקבעה לתובעת אינן מצדיקות פיצוי בגין עזרה בעקבות שתי התאונות הראשונות. לאחר התאונה השלישית נזקקה התובעת לשירותי עזרה בשכר. ממרץ 2004 ועד יוני 2005 העסיקה התובעת עוזרת דרך חברת דנאל בתדירות שפחתה עם הזמן בהתאם לצרכים ולהתקדמות השיקום (התובעת, סעיף 86 לתצהיר). לפי תצהירה, העזרה אשר ניתנה בשכר הייתה מעבר לעזרה של בני המשפחה אשר היו צמודים אליה כמעט כל התקופה (התובעת, סעיף 88 לתצהיר). בין העובדים שטיפלו בה, דרך חברת דנאל, היה אחיה (התובעת, עמוד 121 לפרוטוקול). התובעת הסבירה כי החברה התקשתה למצוא מטפל שיטפל בה בישוב נוקדים והבהירה כי אם הם ימצאו משהו שיהיה מוכן לטפל, החברה תהיה מוכנה לשלם (התובעת, עמוד 122 לפרוטוקול). לתובעת נקבעו נכויות זמניות משמעותיות לאחר התאונה השלישית. בגין העזרה שקיבלה התובעת באמצעות חברת דנאל, אני פוסקת לתובעת את הסכומים הבאים: סכום של 25,000 ₪ ששולמו ביום 7.2.05, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד היום. 47,081 ₪ בהתאם לאישור העדכני שהוגש אודות החוב העדכני של התובעת. על אליהו חברה לביטוח בע"מ לשאת בסכומים אלה. בגין עזרת בני המשפחה בשנה שלאחר התאונה אני פוסקת לתובעת פיצוי נוסף בסך 15,000 ₪. הסכום נכון ליום פסק הדין ואין להוסיף לו הפרשי הצמדה וריבית. על אליהו חברה לביטוח בע"מ לשאת בסכום זה. בחקירה הנגדית העידה התובעת כי היא מעסיקה עזרה גם כיום (התובעת, עמוד 123 לפרוטוקול). במועד עריכת התצהיר לא הועסקה עזרה (התובעת, סעיף 89 לתצהיר; עמוד 124 לפרוטוקול). לשאלת ביהמ"ש מי עשה את עבודות הבית באותה תקופה, השיבה התובעת: "זה היה בעיקר בעלי, הילדים, מדי פעם העסקנו עוזרת לפני חגים או כשיש עוזרת. מאחר ולא עבדתי, עשיתי את הדברים יותר לאט. בבוקר הוצאתי ירקות, אח"כ קילפתי ועד הערב בישלתי לשבת" (התובעת, עמוד 124 לפרוטוקול). ד"ר שרצר השיב כי הנכות בכף הרגל לא תפריע לביצוע עבודות ניקיון או בישול (עמוד 58 לפרוטוקול). הנכות התפקודית שנפסקה מצדיקה פסיקת פיצוי בגין עזרה. בהתחשב באופי הנכויות, יעמוד הפיצוי בגין העזרה בעבר על סך 25,000 ₪. הסכום נכון ליום פסק הדין ואין להוסיף לו הפרשי הצמדה וריבית. על אליהו חברה לביטוח בע"מ לשאת בסך 17,750 ₪. על אריה חברה לביטוח בע"מ לשאת בסך 7,250 ₪. הפיצוי בגין עזרה לעתיד יעמוד על 60,000 ₪. על אליהו חברה לביטוח בע"מ לשאת בסך 42,600 ₪. על אריה חברה לביטוח בע"מ לשאת בסך 17,400 ₪. הוצאות לאחר שחרורה ממחלקת הכירורגיה, נאלצה התובעת לעשות שינויים בביתה כדי להתאימו למגבלותיה, ובין היתר לשימוש בכיסא גלגלים. ההתאמות נעשו בהנחיית הרופאים בהדסה (התובעת, עמוד 126 לפרוטוקול). התובעת שילמה עבוד התאמת הדירה סך של 7,000 ₪ (התובעת, סעיף 99 לתצהיר). אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך 7,000 ₪ בגין התאמת דיור. לסכום יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.3.04. אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך 25,000 ₪ בגין הוצאות, על בסיס הקבלות שצורפו לתצהיר ועדותה של התובעת. הסכום נכון ליום פסק הדין ואין להוסיף לו הפרשי הצמדה וריבית. על אליהו חברה לביטוח בע"מ לשאת בהוצאות שנפסקו. אין בקביעות המומחים כדי להצדיק פסיקת פיצוי בגין הוצאות רפואיות בעתיד. ניידות במשך כשנה וחצי מהתאונה השלישית הייתה התובעת מוגבלת מבחינת ניידות. בחלק מהתקופה התניידה בכסא גלגלים וברוב התקופה נעזרה בקבים (התובעת, סעיף 90 לתצהיר). התובעת השתמשה בשירותי החברה לפיתוח גוש עציון בע"מ המספקת שירותי הסעה (התובעת, סעיף 92 לתצהיר). הנסיעות היו רק לצרכים רפואיים (התובעת, עמוד 124 לפרוטוקול). אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך 15,000 ₪ בגין שירותי ההסעה שקיבלה. הסכום נכון ליום פסק הדין ואין להוסיף לו הפרשי הצמדה וריבית. תשלומים תכופים מהפיצוי שעל אליהו חברה לביטוח בע"מ לשלם, לאחר הוספת שכ"ט עו"ד ומע"מ, יש לנכות את התשלומים התכופים ששולמו על ידי חברה זו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום. סיכום על הסכומים שנפסקו יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בצירוף מע"מ. על אליהו חברה לביטוח בע"מ ועל אריה חברה לביטוח בע"מ לשאת בהוצאות המשפט בהן נשאה התובעת, באופן יחסי, כפי שנקבע לעיל. על אליהו חברה לביטוח בע"מ לשאת בשכר הטרחה של ד"ר מלצר, ד"ר שרצר ד"ר לובצקי וד"ר דורסט. על אריה חברה לביטוח בע"מ להשתתף במחצית משכר הטרחה של ד"ר דורסט וד"ר מלצר, כולל שכר הטרחה בגין חקירת מומחים אלה. אליהו חברה לביטוח בע"מ ואריה חברה לביטוח בע"מ יחזירו לאיי. אי. ג'י את חלקה בשכר הטרחה של המומחים בהתאם לחלוקה הנ"ל. את הסכומים שנפסקו יש לשלם תוך 30 יום מהיום. ניתן היום, ב' חשון תשע"א, 10 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים. רפואהבדיקת סי.טי (CT)שבר