בפניי תביעה לתשלום דמי שימוש (שכירות) ראויים בגין שליש מנכס מקרקעין, המצוי ברח' מנחם רצון 8 בפתח-תקווה וידוע כחלקה 12 בגוש 6402 (להלן: "הנכס"). הנכס הינו מגרש בשטח של כ-1,250 מ"ר, שעליו בנויים מספר מבנים חד-קומתיים. רקע עובדתי בין הצדדים אין מחלוקת לגבי העובדות שיפורטו להלן. זכויות החכירה של הנכס (הנמצא בבעלות הקרן הקיימת לישראל) היו נתונות במשותף ובחלקים שווים לשני אחים ואחות (שליש לכל אחד ואחת): מר אברהם ושדי ז"ל (להלן: "אברהם"), מר זכריה ושדי ז"ל (להלן: "זכריה") וגב' שרה זרירי ז"ל (להלן: "שרה") (ראו נסח טאבו שצורף כנספח א' לכתב-התביעה המתוקן). התובע, מר בצלאל ושדי (להלן: "התובע"), הינו בנו של אברהם. זכויותיו של אברהם בנכס הועברו בשנת 1992 לבנו, התובע (ראו תצהירי העברה הדדיים של אברהם והתובע - נספח א' לכתב-התביעה המתוקן). בעקבות זאת נרשמה ביום 27.10.96 הערת אזהרה לטובתו של התובע על זכויותיו של אביו בנכס (ראו נסח הטאבו הנ"ל וכן ראו את הודעתה של באת-כוח הנתבע מיום 17.6.07 בבש"א 3377/06 לעניין הסכמת הנתבע בנוגע לזכויותיו של התובע בשליש מן הנכס). הנתבע, מר אבינועם ושדי (להלן: "הנתבע"), הינו בנו של זכריה. הנתבע ירש ככל הנראה חלק מחלקו של זכריה ורכש את יתר החלקים מהיורשים האחרים, כך שנכון למועד הגשת התביעה אין חולק כי זכויותיו של זכריה הועברו לנתבע במלואן. גב' נעמי זרירי (להלן: "נעמי") הינה בתה של שרה. נעמי ירשה את זכויותיה של שרה בנכס על-פי צוואה מיום 6.10.88 (נספח ב' לכתב-התביעה המתוקן). לטענת הנתבע, נעמי מכרה לו ביום 28.5.02 את חלקה בנכס. כלומר, נכון למועד הגשת התביעה הנתבע הינו בעל שני שליש מזכויות החכירה בנכס, והתובע הינו בעל השליש הנותר, כאשר זכויות החכירה בנכס הינן, כאמור, זכויות במשותף. יצוין, כי במקורה הוגשה התביעה נגד הנתבע בלבד, אך הלה טען כי יש לצרף גם את נעמי כנתבעת נוספת. זאת, הואיל והיו לה, כאמור, זכויות בנכס עד לשנת 2002. בהתאם לכך אף הוגש כתב-תביעה מתוקן. ברם, מאוחר יותר הסכימו ביניהם הצדדים כי אין להם כל טענות ותביעות כלפי נעמי והאחרונה נמחקה בהסכמה מכתב-התביעה המתוקן (ראו החלטת כבוד השופט ה' פינשטין בעמ' 6 לפרוטוקול מיום 7.6.07 בבש"א 3377/06). עוד יצוין כי אין מחלוקת בין הצדדים כי שרה, ונעמי בעקבותיה, מעולם לא החזיקו ולא עשו שימוש בנכס. ממילא אין נגד האחות ובתה תביעה מצד התובע לתשלום דמי שימוש (שכירות) ואף אין דרישה כלפיהן מצד הנתבע להשתתף בתשלום כלשהו, אשר עשוי להיות מוטל עליו מכוח תביעה זו. הטענות לטענת התובע, הנתבע השתלט בשנת 1996, ואף לפני כן, על הנכס. מאז עשה הנתבע שימוש בלעדי בנכס, בין היתר על-ידי הפעלת בית מאפה במקום. עוד טען התובע כי הנתבע מונע את כניסתו לנכס. בנסיבות אלה טען התובע כי הוא זכאי לקבל מן הנתבע דמי שימוש (שכירות) ראויים בגין שליש מן הנכס, וזאת החל משבע שנים לפני מועד הגשת התביעה ועד למועד הגשתה (התביעה הוגשה ביום 12.11.06). התובע צירף לכתב-התביעה המתוקן חוות-דעת של שמאי מטעמו, מר מאיר ברכה (נספח ג' לכתב-התביעה המתוקן, להלן: "שמאי התובע"), אשר העריך את דמי השימוש (שכירות) הראויים בגין הנכס למשך שבע שנים בסך כולל של 92,000$. לפיכך הועמד סכום התביעה על שליש מסכום זה, היינו סך של 30,666$, השווה לסך של 131,557 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. כן ביקש התובע לחייב את הנתבע בהוצאות חוות-דעת השמאי בסך של 4,052 ₪ (החשבונית צורפה כנספח ד' לכתב-התביעה המתוקן). בסך הכול הועמד אפוא סכום התביעה, נכון ליום הגשת התביעה, על סך של 135,609 ₪. הנתבע, מצידו, לא הכחיש כי הוא עושה שימוש בלעדי בנכס ללא תשלום דמי שכירות או דמי שימוש, אך טען כי הדבר נעשה בהתאם להסכמות ישנות בין אברהם לזכריה. לטענת הנתבע, לפי הסכמות ישנות אלה, התחלקו ביניהם אברהם וזכריה במקרקעין אחרים, הנמצאים ברחוב שבזי 1 פינת רחוב קלישר בפתח-תקווה (חלקה 190 בגוש 6397, להלן: "נכס קלישר"), בעוד שזכריה קיבל זכות שימוש בלעדית בנכס נשוא תביעה זו. עוד טען הנתבע כי עובדות אלה נקבעו זה מכבר בפסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ח' אפרתי) בת"א 1521/90, ת"א 2748/91 אברהם ושדי נ' זכריה ושדי ואח' (ניתן ביום 5.6.95, צורף כנספח א' לכתב-ההגנה, להלן: "פס"ד אפרתי"). הנתבע טען כי עניינו של פס"ד אפרתי זהה לענייננו אנו, דהיינו מדובר באותו סכסוך ישן בין אברהם לזכריה המועתק עתה - אחד לאחד - ליורשיהם, התובע והנתבע. יצוין כי פס"ד אפרתי סקר את תולדות משפחת ושדי מאז עלייתה ארצה מתימן בתחילת המאה הקודמת ועסק - על דרך הפשרה ובהסכמת הצדדים - במכלול היחסים שבין האחים אברהם וזכריה. כלומר, פס"ד אפרתי עסק בתביעתו של אברהם בנוגע לנכס נשוא התביעה שבפניי ובתביעה נגדית של זכריה בנוגע לנכס קלישר. כאמור, תביעתו של אברהם שנדונה שם התבססה אף היא על השימוש הבלעדי שעשה זכריה בנכס ועניינה היה אף הוא דרישתו של אברהם לתשלום דמי שימוש (שכירות) ראויים בגין שימוש בלעדי זה. בכל הנוגע לתביעתו של אברהם בנוגע לנכס נשוא התביעה שבפניי נפסק בפס"ד אפרתי כדלקמן: גם כאן שורשיו של סכסוך זה נטועים בהסכמות בע"פ בין האחים. מארג הסכמות שמכח אחת מהן יתאפשר לזכריה לעבוד בצרכניה [בנכס - א.ל.ע.]. ציר המחלוקת לעניין זה מתמקד בשאלה האם ניתנה לזכריה חזקה בלעדית או שמא הסכימו הצדדים שאברהם יקבל דמי שכירות. ... אין חולק כי האחים אברהם, זכריה והאחות גב' שרה זרירי, שחלקה, כאמור, מובלע, הינם שותפים בחלקים שווים במקרקעין הנ"ל. אברהם כשותף, אם סבר במשך כל אותן השנים כי הוא זכאי לדמי שכירות ולא קיבלם, יכול היה לדרוש את פירוק השיתוף עפ"י סעיף 37 לחוק המקרקעין. מצאתי כי דרך זו כדרך פשרה, הינה הפתרון הנכון בנסיבות העניין שנסיבותיו פורטו מהטעם שיש בה בטרם יכרתו סופית הקשרים בין הצדדים, לאפשר להם להתדיין ביניהם ללא עזרת זרים להגיע להסכמה. פתרון זה ראוי ורצוי מהטעם שהאחים כבר לא גרים במקרקעין. פירוק שיתוף יכול לדרוש שותף בכל עת, אף ללא קבלת הסכמת יתר השותפים, ולכן תמוה מאוד בעיני שהדבר לא נעשה עד כה ובכך יכלו הצדדים לחסוך מעצמם סבל, כעס ודמים. תרתי משמע. אדגיש שוב, שלאחר מחשבה ומטעמים אנושיים גרידא, מצאתי לנכון לא להורות לאלתר על פירוק השיתוף, הואיל ועסקינן באחים קשישים שראוי ורצוי שבערוב ימיהם יתפשרו ביניהם ויקבעו ללא התערבות זרים את אשר ברצונם שייעשה ביניהם, ומהטעם שאם תוך פרק זמן שלא יניח דעת צד מהצדדים, פתוחה בפני כל אחד מהם הרשות לעתור לפירוק השיתוף. לסיכום נפסק אפוא בנוגע לנכס כי: באשר לנכס במחנה יהודה, מוקנית הזכות לכל צד החפץ בכך, לעתור לפירוק השיתוף... לא מצאתי כל בסיס לחייב צד לפצות את רעהו... בנסיבות אלה טען הנתבע כי על התביעה הנוכחית חל מעשה בית-דין, אם כי חזר בו מטענה זו כטענת סף תוך שמירת זכותו לטעון לעניין הקביעות העובדתיות בפס"ד אפרתי (ראו הודעתה של באת-כוח הנתבע מיום 17.6.07 בבש"א 3377/06). לגופו של עניין טען הנתבע, כאמור, כי הייתה הסכמה בין הצדדים בנוגע לשימוש בלעדי של זכריה (והנתבע בעקבותיו) בנכס וכי, על כל פנים, עובר להגשת התביעה לא הועלתה כל דרישה מצידו של התובע לתשלום דמי שימוש (שכירות) ראויים. כמו כן העלה הנתבע, לשם הזהירות, טענות בנוגע לגובה דמי השימוש (שכירות) הראויים ואף הגיש חוות-דעת נגדית של שמאי מטעמו, עו"ד שלומי יפה (להלן: "שמאי הנתבע"). בחוות-דעת זו הוערכו דמי השימוש הראויים מחודש יולי 1999 ועד לחודש יולי 2006 בסך של 12,950$. כנגד זאת העריך שמאי הנתבע כי לנתבע מגיע עבור תקופה זו סך של 26,600$ בגין "דמי אחזקה ושמירת החלקה בשלמותה". ההליכים מטעם התובע הוגשו תצהיריהם של התובע ושל מר שלום ושדי, אחיו של הנתבע (להלן: "אחי הנתבע"). מטעם הנתבע הוגש תצהירו של הנתבע עצמו. בפתח דיון ההוכחות ביום 3.9.09 הגדירו הצדדים בהסכמה את המחלוקת ביניהם, כדלקמן: בהסכמת הצדדים, להלן הגדרת הפלוגתאות במשפט: כאמור בהודעתו מיום 17.6.07, ובהתאם לגישתו של כבוד השופט ה' פיינשטיין בבש"א 3377/06, הנתבע אינו עומד יותר על בקשתו לסילוק התביעה על הסף מחמת מעשה בית-דין. כמו כן, כאמור בהודעה הנ"ל, מוסכם על הנתבע כי לתובע 1/3 מן הבעלות בנכס. בנסיבות אלה, הפלוגתאות שנותרו לדיון בתובענה הן:  טענתו של הנתבע, לפיה על אף שלתובע 1/3 מן הבעלות בנכס, הרי שאין הוא זכאי לדמי שכירות ראויים, וזאת מאחר ולא הגיש כל דרישה לנתבע לתשלום כזה למעט הגשת התביעה. בהקשר זה יצויין כי לתובע טענה כי נמנע ממנו להכנס לנכס ועל כן לא היתה דרישה כלפי הנתבע. בהנחה שהטענה הראשונה תידחה וייפסק כי התובע אכן זכאי לדמי שכירות ראויים גם בגין התקופה שקדמה להגשת התביעה, זאת על אף שלא היתה דרישה מטעמו - מהם דמי השכירות הראויים לאור חוות-הדעת הנוגדות שהגישו הצדדים וטענות הקיזוז שהעלה הנתבע. [עמ' 7-6 לפרוטוקול מיום 3.9.09.]   בהמשך אותו דיון נחקרו בפניי על תצהיריהם שמאי התובע, אחי הנתבע והתובע עצמו. בתום פרשת התביעה הודיעו הצדדים על ההסכמה הבאה ביניהם: ב"כ הצדדים: לאחר שהתובע הביע הסכמתו לשבת עם הנתבע ולקיים התמחרות וזאת לאחר שהנתבע ישלים את רישום זכויותיו בנכס, אנחנו מבקשים למצות את האפשרות הזאת בטרם נמשיך בהליך ההוכחות. נבקש לדחות את הדיון שקבוע לשבוע הבא ולקיימו במועד קרוב ככל האפשר ועד אז ננסה למצות אפשרות למשא ומתן. מסכימים שבית משפט ימנה אותנו יחד ככונסי נכסים זמניים וזאת לצורך פירוק שיתוף במקרקעין נשוא כתב התביעה בין התובע לנתבע, עד הדיון הבא וזאת על מנת שנוכל לקדם הליכי ההתמחרות. נגיש צו ובו סמכויותינו. [עמ' 21 לפרוטוקול מיום 3.9.09.] בעקבות זאת ניתנה החלטתי הבאה: החלטה אני ממנה את עורכי הדין אריה צ'צ'יק ומרדכי ויניצקי [באי-כוח שני הצדדים - א.ל.ע.] ככונסי נכסים זמניים לצורך פירוק שיתוף בנכס נשוא כתב התביעה והידוע כגוש 6402 חלקה 12 פתח-תקווה. כונסי הנכסים יפעלו להתמחרות של הנכס נשוא כתב התביעה בין התובע לבין הנתבע, וכן יגישו צו הכולל את סמכויותיהם לעניין פירוק השיתוף. ההתמחרות תעשה בהקדם האפשרי. [שם.] כחלוף זמן מה התחדש הליך ההוכחות, וזאת לבקשת הצדדים ובמקביל להליך ההתמחרות. ביום 12.1.10 נחקרו אפוא בפניי על תצהיריהם שמאי הנתבע והנתבע עצמו. בתום פרשת ההגנה הגיעו הצדדים להסכמה הבאה: ב"כ הצדדים: מוכנים שיימנה שמאי לצורך בחינת והערכת דמי השימוש הראויים של הנכס נשוא כתב התביעה מנובמבר 99 ועד נובמבר 2006. מוסכם עלינו שזה יהיה שמאי מכריע, ללא חקירות של השמאי. בנוסף, בנפרד, מתבקש השמאי להעריך את דמי השכירות גם מנובמבר 2006 ועד היום וזאת לצרכי ידיעה בלבד. [עמ' 21 לפרוטוקול מיום 12.1.10.] בהתאם לכך מונה על-ידי השמאי, מר בועז קוט, כשמאי מכריע (להלן: "השמאי המכריע"). השמאי המכריע העריך את דמי השכירות הראויים לנכס בתקופה שבין חודש נובמבר 1999 לחודש נובמבר 2006 בסך של 700$ לחודש, כלומר סך כולל של 58,800$. כמו כן העריך השמאי המכריע, כאמור, גם את דמי השכירות הראויים לנכס בתקופה שמחודש נובמבר 2006 ואילך, וזאת לבקשת הצדדים. ביום 22.7.10 התקיים בפניי דיון תזכורת בנוכחות הצדדים ובאי-כוחם. בדיון זה הובהר כי על אף מינוים של באי-כוח הצדדים ככונסי נכסים לצורך פירוק השיתוף בנכס, ולמרות ההסכמה בנוגע למינוי שמאי מכריע, הרי שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות שייתרו מתן פסק-דין בתובענה זו. בנסיבות אלה הוריתי לצדדים להגיש סיכומים בכתב ומכאן פסק-דיני זה. דיון והכרעה נקודת המוצא להכרעתי הינה זכויותיו הקנייניות של התובע בנכס, שעליהן, כאמור, אין יותר חולק. בנסיבות אלה, הכלל הוא כי - בהעדר הסכמה אחרת - זכאי בעל הזכויות הקנייניות בנכס לממש את זכויותיו אלה, לרבות זכותו לקבלת דמי שימוש (שכירות) ראויים כאשר אדם אחר עושה שימוש בנכס. יצוין כי במקרה המיוחד של שיתוף במקרקעין מוסדרת זכותו זו של השותף בנכס בסעיפים 33 ו-35 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "החוק"), הקובעים, בהתאמה, כי "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש", וכי "כל שותף זכאי לחלק מפירות המקרקעין המשותפים לפי חלקו במקרקעין". בהקשר מיוחד זה של השיתוף במקרקעין נפסק אמנם כי החובה, הקבועה בסעיף 33 לחוק, לשלם שכר ראוי בעד השימוש במקרקעין קיימת רק כאשר השותף האחד משתמש במקרקעין באופן בלעדי, היינו באופן שמונע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. ראו ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס (פורסם במאגרים, ניתן ביום 20.1.93). ברם, בענייננו לא יכולה להיות מחלוקת בין הצדדים כי השימוש בנכס נמנע מהתובע. שכן, כאמור לעיל, הנתבע טען כי קיימת הסכמה בין הצדדים בנוגע לזכות שימוש בלעדית שלו בנכס. ממילא, אפוא, אין הנתבע יכול לטעון כי לתובע ניתנה אפשרות לעשות שימוש כלשהו בנכס. ואמנם, על הלך רוח זה עמד הנתבע עצמו בתיאור הבא שהובא בעדותו: ת. נפגשנו, הוא בא, הייתי במשרד הישן מס הכנסה, רק אשתי רחל וברק היו בחנות [בנכס - א.ל.ע.]. בצלאל רוצה להכנס למגרש, היא אמרה לו אתה לא יכול להכנס, שיבוא בעל הבית אבינועם. אשתי אמרה לו. ... ש. שיבוא בעל הבית. הוא זר? ת. לא אמרתי זר. שיבוא בעל הבית יתן לך להכנס. [עמ' 17 לפרוטוקול מיום 12.1.10, שורות 19-15.] לכך יש להוסיף את העובדה כי הנכס היה מגודר ונעול בידי הנתבע (ראו, למשל, דברי הנתבע בעמ' 13 לפרוטוקול מיום 12.1.10, שורות 15-8). כך, למשל, מנע הנתבע את כניסתו של שמאי התובע לנכס (ראו עדותו של שמאי התובע בעמ' 7 לפרוטוקול מיום 3.9.09, שורה 20) ורק בעקבות התערבותו של בית-המשפט שלחה באת-כוח הנתבע מכתב לבא-כוח התובע (ת/1), שבו נכתב כי הנתבע החליט לאמץ את המלצתו של בית-המשפט ולהרשות את ביקורו של התובע בנכס. עוד הוגדרו במכתב זה שני מועדים בני שעתיים כל אחד בלבד לביקורו של התובע, וכן הובעה בו דרישת הנתבע כי התובע יערוך את ביקורו בנכס לבד, ללא מלווים. ואמנם, גם בהקשר זה באה גישתו של הנתבע כבעל זכות שימוש בלעדית בנכס לידי ביטוי חריף בעדותו: ש. אתה אי פעם סרבת לתת לו להכנס? [הכוונה לתובע - א.ל.ע.] ת. לא. אף פעם. ש. איך אתה מסביר את זה שכשאני פניתי לעו"ד שלך, מראה לך את המכתב, פניתי אליה והיא אומרת "לאור חילופי הדברים בין הצדדים בנושא ביקורו של מרשך בנכס...". באיזו זכות יש לך האפשרות הזאת להגיד לו שהוא יבוא לבד מתי שאתה רוצה. יש לך אפשרות יומיים פה שעתיים ולמחרת שעתיים וזהו. באיזו זכות רשמת את זה? ת. קודם כל יש לי זכות. ש. מכוח מה? ת. מכוח היותי במקום. שאני דואג שהכל יהיה בסדר. ש. אתה לא תיתן לו להכנס? ת. למה? שיבוא עכשיו איתי, אתן לו להכנס. ש. למה כתבת את המכתב הזה? ת. אבל הוא לא מעונין, לא התענין, לא יודע שום כלום. הוא 50 שנה לא במקום, הוא התחתן ועזב. אני מדבר איתך על 50 שנה. אחרי שאביו נפטר, אביו העביר לו ירושה את השליש שאני עזרתי לו בזה. ש. עו"ד התייעצה איתך, מכוח מה אתה אומר לו שרק הוא יכול להכנס? לא יכול להביא את הבת שלו לשם. למה? למה הוא צריך להודיע לך בדיוק מתי יבוא ולמה לבד? ת. שיבוא איתך. אין לי שום טענה. ש. אתה מתחמק מהשאלה. ת. לא מתחמק מהשאלה. לא רוצה להגיד לך שזו טעות שנרשם כך או אחרת אבל בקטע הספציפי הזה אמרתי לו תבוא. אני לא מנעתי ממנו. רק אמרתי אם אפשר שאני נמצא במקום תבוא בשעות כאלה שאני במקום. ש. למה אתה לא נותן לו מפתח להכנס? ת. אין מפתח, פתוח הכל. ש. אמרת קודם שנעלת. ת. שאני סוגר בלילה. ש. הוא רוצה לבוא בלילה. ת. בלילה סגור. ש. הוא רוצה 24 שעות להכנס. למה אתה לא נותן לו מפתח? ת. אני אתן לו מפתח. מה זה שייך? מי ביקש מפתח? מתי הוא בא? אתה מדבר על רצונות שאין לו בכלל ענין בזה. [עמ' 16-15 לפרוטוקול מיום 12.1.10.] מכלל האמור לעיל ברור אפוא כי השימוש בנכס נמנע מן התובע וכי הנתבע נהג בנכס מנהג בעלים יחידי, המחליט בטובו, ואף זאת רק לאור המלצת בית-המשפט, "להרשות" ביקור של בעלים משותפים בנכס, ואף לא נרתע מלהציב תנאים לביקור זה. ואולם, כאמור, על אף נקודת מוצא ברורה זו טען הנתבע כי במקרה זה יש לדחות את תביעתו של התובע - קרי יש לחרוג מן הכלל בנוגע לזכותו של בעל הזכויות הקנייניות בנכס לקבלת דמי שימוש (שכירות) ראויים - וזאת משתי סיבות: ההסכמה בין הצדדים לגבי זכות שימוש בלעדית של הנתבע בנכס, שיסודה בהסכמות הלכאוריות בין אברהם לזכריה - הסכמות שאף ניתן להן ביטוי בקביעותיו העובדתיות של פס"ד אפרתי וחלות עתה גם על יורשיהם של אברהם וזכריה. על כל פנים, עובר להגשת תביעה זו בשנת 2006 ויתר התובע על זכותו לקבלת דמי שימוש (שכירות) ראויים בגין חלקו בנכס ומעולם לא העלה בפני הנתבע דרישה כלשהי בהקשר זה. במאמר מוסגר יצוין כי, למעשה, הנתבע זנח את טענתו הראשונה ונותר רק עם הטענה השנייה (ראו הגדרת הפלוגתאות דלעיל). אף-על-פי-כן - ולשם שלמות התמונה - החלטתי לדון מעבר לדרוש גם בטענה הראשונה, שהועלתה לאורך כל המשפט ואף הוזכרה בסיכומי הנתבע. אדון אפוא בשתי טענות אלה של הנתבע על-פי סדרן, אך עוד לפני כן אדון בתוקף אמירותיו של פס"ד אפרתי, המטילות לכאורה את צילן על הפרשה כולה. אמירותיו של פס"ד אפרתי אשר לאמירותיו של פס"ד אפרתי, הרי שלמעשה טענתו של הנתבע בהקשר זה היא טענה בדבר קיומו של השתק פלוגתא. השתק פלוגתא משמעו כי אם במשפט מסוים הייתה מחלוקת בשאלה עובדתית או משפטית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, ומחלוקת זו הוכרעה שם במפורש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי-דין או חליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט מאוחר יותר ואין הכרח כי התביעות בשני המשפטים הללו תהיינה זהות. ראו פסק-דינו המנחה של כבוד הנשיא אגרנט בע"א 246,247/66 קלוזנר נגד שמעוני, פ"ד כב(2) 561. יסודותיו של השתק הפלוגתא בארבעה תנאים מצטברים: (א) במשפט הראשון הייתה מחלוקת עובדתית או משפטית; (ב) המחלוקת הוכרעה וההכרעה הייתה חיונית לתוצאה הסופית; (ג) מדובר באותם בעלי-דין או בחליפיהם; (ד) ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית-המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהעדר הוכחה. ראו נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (התשנ"א), בע' 441. ואולם, אני סבורה כי אף אם נניח לטובת הנתבע כי במקרה זה מדובר על חליפיהם של בעלי-הדין המקוריים - ואינני פוסקת בעניין מורכב זה (ראו, למשל, ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1) 29, 33-32) - הרי שאין לקבל את טענת השתק הפלוגתא של הנתבע. זאת, מן הטעם שאמירותיו של פס"ד אפרתי נעשו, כאמור, על דרך הפשרה וכל שנאמר בעניין זכות שימוש הבלעדית של זכריה בנכס היה האמירה הלקונית של כבוד השופט אפרתי, לפיה "לא מצאתי כל בסיס לחייב צד לפצות את רעהו". עמד על כך כבוד השופט אפרתי עצמו בסעיף 3 לפסק-דינו, שבו דן בהיבטים המשפטיים של יחסי השיתוף בנכס בין אברהם לזכריה: בנסיבות דנן לא מצאתי צורך להיכנס בעובי הקורה בסוגיה משפטית זו, מהטעם שעסקינן בסכסוך משפחתי שבהסכמת הצדדים ההכרעה בו תינתן עפ"י הוראות סעיף 79א' לחוק בתי המשפט... מטעם זה הצעתי והצדדים קיבלו את הצעתי, לדון בכל המחלוקת שהובאו בפני במיקשה אחת, ומבלי להיגרר, כפי שסיבות אנוש אלה מחייבות, לדקדקנות ופורמליסטיקה... במלים אחרות, ספק רב בעיניי אם המחלוקת העובדתית והמשפטית, כפי שהיא מובאת בפניי היום, אכן הוכרעה (משמע כי ספק בעיניי אם התנאי השני להשתק פלוגתא אכן התמלא). על כל פנים, אין ספק בעיניי כי ההתדיינות הקודמת לא הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא בפלוגתא שביסודה של התביעה שבפניי, היינו פס"ד אפרתי לא כלל ממצא פוזיטיבי בסוגיה זו (משמע כי אין ספק בעיניי כי התנאי הרביעי להשתק פלוגתא לא התמלא). השוו זלצמן, בעמ' 337-330. לבסוף, לא למותר לציין עוד כי קביעתו האופרטיבית של פס"ד אפרתי הייתה, כאמור, כי הצדדים צריכים לפעול לפירוק השיתוף בנכס, ואף נשקלה האפשרות כי בית-המשפט עצמו יורה על כך לאלתר. אלא שהצדדים לא פעלו בהתאם לקביעה אופרטיבית זו ואף בעובדה זו אני סבורה כי יש להחליש מטענת השתק הפלוגתא של הנתבע. על רקע קביעה עקרונית זו אעבור עתה לדון בשתי טענות ההגנה של הנתבע אשר פורטו לעיל. תחולת ההסכמות הלכאוריות בין אברהם וזכריה על התובע והנתבע נקודת המוצא לבחינתה של טענה זו הינה ההנחה כי בין אברהם לזכריה אכן היו הסכמות כלשהן, שעניינן זכות כלשהי שהעניק אברהם לזכריה בנכס. למותר לציין, כי מעבר לאמירותיו של פס"ד אפרתי, שאינן רלוונטיות עוד לענייננו כאמור לעיל, הרי שהצדדים בתביעה זו לא הביאו כל ראיה בנוגע לעצם קיומן ולתוכנן של הסכמות אלה. אשר-על-כן הדיון בטענה זו להלן ייעשה תחת הנחה בלבד - שאינני פוסקת בה - כי אכן היו בעבר הסכמות כלשהן ברוח זו בין אברהם לזכריה. תחת הנחה זו נשאלת אפוא השאלה העקרונית לגבי טיבה של הזכות שהקנה לכאורה אברהם לזכריה בנכס, כזכות קניינית של ממש (חכירה ואולי אפילו הקניית הבעלות כולה) או כרישיון שימוש, והאם זכות זו ניתנה בתמורה או שלא בתמורה (שהרי ניתן לטעון כי "התמורה" בעד הקניית הזכות ניתנה בדמות ויתור של זכריה על זכויות מסוימות שהיו לו בנכס קלישר). בהקשר זה יש לזכור עוד כי בהעדר מחלוקת ביחס לזכויות הקנייניות הרשומות במקרקעין, כאמור לעיל, הרי שנקודת המוצא לדיון הינה כי נטל הוכחת טיב הזכות שיש לו לכאורה בנכס מוטל על הנתבע. השוו סעיף 30 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; רע"א 2249/07 פנינת הכתר אגודה שיתופית וחקלאית בע"מ ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל (2007, פורסם במאגרים). עוד יש להדגיש בעניין זה כי, כאמור, הנתבע אינו יכול להיאחז עוד באמירותיו של פס"ד אפרתי בעניין זה. על כל פנים, כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי בכל מקרה המסקנה הינה זהה ולפיה יש לדחות את טענתו של הנתבע בנוגע לתחולת ההסכמות הלכאוריות בין אברהם לזכריה על מערכת היחסים בינו לבין התובע. אשר לאפשרות כי הזכות שהעניק לכאורה אברהם לזכריה הייתה זכות קניינית של ממש, הרי שאפשרות זו כלל לא הועלתה על-ידי הנתבע, ולכאורה בצדק הואיל ומדובר בהתחייבות לבצע עסקה במקרקעין שלא נעשתה בכתב, ומכאן שאין לה כל תוקף. ברם, ניתן להוסיף ולהקשות בעניין זה ולטעון כי ההתחייבות הלכאורית שהתחייב אברהם לזכריה נעשתה לפני כניסתו של חוק המקרקעין לתוקף, קרי הייתה זו התחייבות שדרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק אינה חלה עליה. ראו סעיף 166(א) לחוק. ברם, אף הנחה זו - שכאמור כלל לא נטענה על-ידי הנתבע - אינה יכולה להועיל לאחרון. זאת, הואיל ומעבר לאמור בפס"ד אפרתי, שאמירותיו אינן חלות על ענייננו, הרי שלא הובאה לעניין זה כל ראיה על-ידי הנתבע (שנטל ההוכחה מוטל עליו), אשר ממנה ניתן ללמוד על מועד ההסכמות בין אברהם לזכריה ועל טיבן - ככל שהיו הסכמות כאלה - ובפרט על ההנחה כי אכן מדובר היה בהקניית זכות קניינית של ממש לזכריה על-ידי אברהם. בהקשר זה יצוין עוד כי אף לגבי עסקאות במקרקעין שאינן כפופות להוראת סעיף 8 לחוק נקבע כי נדרש, למצער, מסמך כלשהו שיענה על דרישותיו של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני. ראו, למשל, ע"א 7716/00 קיסרי נ' רשות הפיתוח ואח' (פורסם במאגרים, ניתן ביום 29.9.05). ברם, אף מסמך חלקי כגון דא לא הוצג על-ידי הנתבע, לא כל שכן שבמקרה זה אותו מסמך אמור לכאורה לסתור את הזכויות הקנייניות המפורשות שנרשמו לטובת אברהם וזכריה במרשם המקרקעין. מעבר להנמקה הפורמאלית הנ"ל, יש לציין עוד כי לעניין זה גם רציונל ברור, שכן קבלת טענה זו משמעה שלילת זכויותיו הקנייניות של התובע על יסוד הסכמה לכאורית שנעשתה בעל-פה לפני שנים רבות ולא נותרו לה כל תימוכין. למותר לציין כי קביעה שכזו המתייחסת לזכות קניינית במקרקעין אינה מתקבלת על הדעת. מכאן שעלינו להניח כי האפשרות השנייה היא האפשרות הנכונה, משמע כי הזכות שהעניק לכאורה אברהם לזכריה - אם העניק לו זכות כלשהי - הייתה רישיון לשימוש במקרקעין. ברם, רישיון לשימוש במקרקעין, בין שניתן בתמורה ובין שניתן ללא תמורה, ניתן בעיקרון לביטול על-ידי בעל הזכויות במקרקעין שהעניק את הרישיון. ראו, למשל, ע"א 496/82 רוזן ואח' נ' סלונים ואח', פ"ד לט(2) 337 (1985). אכן, כפי שנפסק לא אחת, בית-המשפט עשוי להכיר בטענה שמדובר ברישיון בלתי-הדיר, אך זאת רק במקרים נדירים שבהם הוענקה לבעלי הרישיון גם הרשות לבנות במקרקעין, כך שבהסתמך על מתן רישיון לצמיתות הללו ביצעו השקעות משמעותיות במקרקעין. הטעם לכך הוא הגנה על הציפייה הלגיטימית של בעלי הרישיון בדבר זכותם במקרקעין והסתמכותם על קיומה. ראו, למשל, ע"א 7139/99 אלוני נ' ארד ואח', פ"ד נח(4) 27 (2004) (להלן: "פס"ד אלוני"). ברם, במקרה זה הנתבע לא הביא כל ראיות להשקעות משמעותיות כלשהן שהוא או אביו, זכריה, ביצעו בנכס על יסוד הרישיון - השקעות אשר עשויות היו אולי לבסס טענה של רישיון בלתי-הדיר. לכך יש להוסיף את העובדה כי הרישיון לשימוש בנכס ניתן לכאורה על-ידי אביו של התובע לאביו של הנתבע, בעוד שעתה מדובר ביורשי שני הצדדים - קרי מדובר בשינוי נסיבות משמעותי מאז שניתן לכאורה הרישיון. עובדה זו מצדיקה בעיניי, כשלעצמה, את זכותו של התובע לבטל את רישיון השימוש בנכס (ככל שניתן רישיון כזה), שכאמור אינו רישיון בלתי-הדיר, ולממש את זכויותיו הקנייניות בנכס. בהקשר זה יש לשוב ולהדגיש כי מוסד הרישיון במקרקעין יסודו בתורת ההשתק (Estoppel) שפותחה בדיני היושר האנגליים וכי לאור שיקולי הצדק העומדים ביסודו של מוסד זה הרי שההתייחסות אליו היא גמישה למדי ולבית-המשפט ניתן שיקול-דעת בקביעת הסעדים בהתאם לנסיבותיו של כל עניין ועניין. ראו, למשל, פס"ד אלוני, בעמ' 35. לסיכום: מכלל האמור לעיל אני סבורה כי ההסכמות הלכאוריות בין אברהם לזכריה - ככל שהיו הסכמות כאלה - אינן חלות על התובע והנתבע וכי התובע רשאי לממש את זכותו הקניינית בנכס, למשל בדרך של תביעה לתשלום דמי שימוש (שכירות) ראויים. האם התובע ויתר על זכותו לקבלת דמי שימוש (שכירות) ראויים? לאור המסקנה שאליה הגעתי לעיל, הרי שהתובע זכאי באופן עקרוני לקבלת דמי שימוש (שכירות) ראויים בגין חלקו בנכס. ברם, כאמור, הנתבע טען כי עובר להגשת תביעה זו בשנת 2006 ויתר התובע על זכותו לקבלת דמי שימוש (שכירות) ראויים בגין חלקו בנכס ומעולם לא העלה בפני הנתבע דרישה כלשהי בהקשר זה. בעניין זה אני סבורה כי יש להעדיף ללא ספק את גרסתו של התובע, לפיה הוא העלה בעבר בפני הנתבע את דרישתו לקבלת דמי שימוש (שכירות) ראויים בגין חלקו בנכס, אלא שהלה סירב לדרישתו זו ואף מנע ממנו, כאמור, כל כניסה לנכס. אכן, התובע לא הצביע על מכתב, תביעה או הליך פורמאלי אחר שביצע בעניין דרישתו זו עובר להגשת התביעה שבפניי. ברם שוכנעתי כי העדר ביטוי בכתב לדרישתו של התובע נגרם, ככל הנראה, בשל מספר עובדות, כגון: העובדה כי הנכס היה בשליטת משפחתו של זכריה במשך שנים, חשש מסוים של התובע מפני הנתבע, העובדה כי התובע התגורר הרחק מן הנכס וכן העובדה כי בין הצדדים (לרבות אֶחָיו ואחיותיו של הנתבע) התנהלו במשך השנים מגעים שונים לפירוק השיתוף בנכס, לרבות עסקה עם יזם בשם קובו שהייתה קרובה להשלמה. על דברים אלה עמד התובע עצמו בחקירתו הנגדית: ש. מתי בפעם הראשונה פנית אתה או מי מטעמך לאבינועם בדרישה לתשלום דמי שימוש. ת. לא הייתי צריך לפנות אליו. הוא לא נתן לי להכנס. למה באתי לחנות? באתי מדרום לצפון. אני גר בדרום. באתי לאבינועם, הוא היה הוא ובנו ואשתו. אני בא להכנס ולא נתן להכנס. המשפט היה אל תיכנס, אין לך יורש, הבן שלך מת בצבא, לך מכאן. מי שמו שיגיד דבר כזה? לפתוח לי פצעים על בן יחיד? אין לי בנות? ש. למה לא נתן לך להכנס? ת. צריך לשאול אותו. זו השתלטות ובריונות. זה מחזיר אותי חזרה לאותו משפט שאמר הבן שלך הלך. זה קרה לפני 7 שנים שאמר לי לא תיכנס, לך מכאן, אין לך יורשים. ש. אתה טוען שזו היתה הפעם הראשונה שבעצם דרשת? ת. באתי לממש את זכותי. יש לי 1/3. אני רשום. ש. למה לא ניגשת לעו"ד אחרי המקרה הזה? למה לא כתבת מכתב, זה שלי אני רוצה להכנס, אני רוצה שתשלם לי שכירות? ת. אבינועם יודע את המצב, אבינועם רצה גם את חלקי וגם לנשל אותי. ש. חוזרת על השאלה. ת. ממתי שהוא אמר לי את הדבר הזה הלכתי אני למשטרה על מנת להתלונן על בריונות בנושא הזה. נשלח איתי שוטר אליו והוא טען אני נמצא כאן, אני לא רוצה שהוא ייכנס, אם יש עוד תביעות שיתבע אותי. לא תבעתי. אמרתי יש לי את הנכס הזה רשום ואני שילמתי את הכל. יש לי אגרות ששילמתי, זה שלי. אמרתי נחכה. לשאלות בית משפט: ש. למה לחכות? מה הסיבה? ת. אין לי שום סיבה. יש לי שליש, לא נותן להכנס. ש. למה חיכית עד 2006? ת. זו המציאות. אני יודע שיש לי שליש ואי אפשר להשתמש בנכס בלי השליש שלי. ש. יש הסבר לזה שחיכית עד 2006? אם חיכית עד 2006 יכול להיות שחשב שאתה לא מתכוון לדרוש ממנו דבר כי לא שמע ממך. ת. כל הזמן שמע ממני. הוא הזמין אותי אליו הביתה לפתח תקוה. אחרי המקרה שאמר לי הוא אמר נעשה סולחה, הזמין אותי אליו הביתה. באתי אליו, אמר אני רוצה לרכוש ממך את הכל. ש. מתי זה היה? ת. בערך שנה וחצי אחרי המקרה. ש. מתי זה היה שבאת לשם וגירש אותך? ת. לפני 7 שנים. הוא הזמין אותי בערך ב-2003. ישבנו אצלו בבית, הוא לא יכחיש את זה. הוא דיבר ואמר לא התכוונתי, אמרתי נמשיך הלאה, לא נחפור. אנחנו סך הכל כמו אחים היינו, גרנו באותו בית, שנינו ישנו במיטה אחת. אז להגיד את זה הדבר הזה? על מה? ש. עשיתם סולחה? ת. לא. הוא אמר אני רוצה לרכוש ממך את הנכס. עד לפני חודש שולח לי שליחים ואומר רוצה בכל מחיר לרכוש את שלך. אמרתי אני יש לי שליש לא רוצה למכור. אני רוצה לעשות פירוק שותפות אחרי השכירות הזאת. ש. למה אתה לא רוצה? ת. אני רוצה לפרק שותפות ואני רוצה את השכירות. תבעתי את השכירות שמגיע לי. אני מוכן עכשיו לחתום אצל העו"ד שלי. אמרתי את זה לאבינועם ולבאי כוחו, מה שתעשו עם העו"ד שלי שריר וקיים. ... לשאלות בית משפט: ש. מה קרה ב-2006 שהלכת כן לעו"ד? ת. החלטתי כן לעשות את זה, לממש את זכותי בנכס. ש. למה דווקא ב-2006? ת. זה היה ב-2006. אני ידעתי שיש לי, מתוך ידיעה, ואני לא רוצה לפרט, גם בתי עו"ד ואני מתייעץ איתה בכל דבר. לא רציתי להכניס אותה לנושא. היא אומרת אבא יש לך 7 שנים, תירגע. זה מטען כבד. מה אני צריך להכנס שיפגע בי אח"כ ולא אדע מה אעשה? לתת למצב להרגע. יש לי את הזכות 7 שנים לפי החוק. [עמ' 19-17 לפרוטוקול מיום 3.9.09.] בהקשר זה יש להוסיף עוד כי, כאמור, קבעתי במישור העקרוני כי לתובע עומדת זכות לקבלת דמי שימוש (שכירות) ראויים בגין חלקו בנכס, ולפיכך יש לנקוט זהירות יתרה במסקנה לפיה התובע ויתר על זכותו, וזאת, כמובן, בכפוף למגבלת דיני ההתיישנות. עד כאן זווית הראייה של התובע בסוגיה זו. הדברים אף מתחזקים כאשר בוחנים את זווית הראייה של הנתבע בעניין זה. כאמור, הנתבע, מצידו, סבר ממילא כי לתובע אין כל זכות לקבל דמי שימוש (שכירות) ראויים בגין חלקו בנכס ואף מנע ממנו, כאמור, את הכניסה לנכס. בהתאם לכך הודה הנתבע בעדותו בפה מלא כי אף אם התובע היה פונה אליו בעניין זה, הרי שהנתבע היה מסרב לבקשתו זו: ת. לא ככה. אתה מבין את זה לא נכון. אמרתי וגם עכשיו אני אומר לדחות את התביעה שלו לדמי שכירות ראויים בגלל שיש לו קשר רק לקרקע, לא למבנה. כל התביעה שלו הזויה. אבא שלו ואבא שלי נתבעו לפני 20 שנה... ש. הגענו למסקנה שבניגוד למה שידעת שזה שלו, אמרת אין לו זכויות. אתה בונה את ההגנה שלך על זה שלא שלח לך מכתב שרוצה דמי שכירות, לא פנה אליך. אם היה כותב לך מכתב לכבוד בן דודי אבינועם, מגיע לי שליש מדמי השכירות, אתה מפעיל עסק בקרקע שלי, תן לי שליש. היית נותן לו? ת. לא. ש. למה אתה מציין בסעיף 17 שמעולם לא דרש בגלל זה לא מגיע לו, אתה אומר שגם אם היה פונה ודורש לא היית נותן. למה כתבת את זה? ת. לא מבין את השאלה. ש. אתה אומר הוא לא דרש אז בגלל זה לא שילמתי, אבל הגיש כתב תביעה. ת. זה לא שלא דרש ולא שילמתי, לא היה מקום. ש. אתה צריך להשתמש בשטח שלו בחינם. ת. אין שטח שלו. ש. אין לו? ת. רק בקרקע. בוא תיקח את הקרקע, תעשה בה מה שאתה רוצה. הקרקע ריקה. אמרתם קודם חניה, מי יחנה שם? אין מקום חניה. ... לשאלות בית משפט: ש. חשבת שהוא מוותר לך? ת. לא. עובדה שהצעתי לו. העד ממשיך: ש. הצעת לו לשלם? ת. עבור הנכס, עבור השליש שלו. ש. למה דמי שימוש... ת. לא ראוי. אין קשר, התביעה הזאת הזויה. אין קשר. רק לקרקע, לא לאדמה. [עמ' 15-14 לפרוטוקול מיום 12.1.10.] במלים אחרות, הנתבע גילה דעתו בצורה ברורה, שאינה משתמעת לשתי פנים, כי דרישתו של התובע כלל לא הייתה מעלה או מורידה מבחינתו. לפיכך ברור כי כיום אין הנתבע יכול להיאחז בטענה, כי התובע לא השמיע דרישה כלשהי, וזאת כהגנה מפני תביעת התובע לתשלום דמי שימוש (שכירות) ראויים. יתרה מכך, כאמור לעיל, אני סבורה כי גישתו זו של הנתבע היא שהרתיעה, בין היתר, את התובע מלעמוד על זכויותיו, ולמעשה הנתבע אישר בעדותו זו את המסקנה שאליה הגעתי לעיל בכל הנוגע להימנעותו של התובע מהליכים פורמאליים בעניין זה. במאמר מוסגר יצוין עוד כי ההבחנה, שאותה ערך הנתבע בין זכות התובע בקרקע לבין העדר זכותו במבנה, הוזכרה על-ידיו לראשונה בעדותו ואין לה כל אזכור בכתב-ההגנה ובתצהירו. על כל פנים, כמובן שלהבחנה זו אין כל בסיס משפטי, שהרי "מקרקעין" מוגדרים בסעיף 1 לחוק כ"קרקע, כל הבנוי והנטוע עליה וכל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה", בעוד שסעיף 27 לחוק קובע בנוגע לבעלות משותפת במקרקעין כי "מקרקעין שהם של כמה בעלים, בעלותו של כל אחד מהם לפי חלקו מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין ואין לשום שותף חלק מסוים בהם". לסיכום: מכלל האמור לעיל אני סבורה כי יש לדחות גם את טענת ההגנה השנייה של הנתבע, ובכך למעשה יש לקבל את התביעה ולקבוע כי על הנתבע לשלם לתובע דמי שימוש (שכירות) ראויים בגין חלקו של התובע בנכס בשבע השנים שקדמו למועד הגשת התביעה. נותר אפוא לדון בשאלת שעורם של דמי שימוש (שכירות) ראויים אלה. שעור דמי השימוש (שכירות) ראויים כאמור, בעניין זה הסכימו ביניהם הצדדים על מינוי שמאי מכריע לצורך בחינת והערכת דמי השימוש הראויים בגין הנכס מחודש נובמבר 1999 ועד לחודש נובמבר 2006. בהתאם לכך העריך השמאי המכריע את דמי השכירות הראויים לנכס בתקופה שבין חודש נובמבר 1999 לחודש נובמבר 2006 בסך של 700$ לחודש, כלומר בסך כולל של 58,800$ - הערכה שעליה אין יותר עוררין. ברם, הנתבע טען, כאמור, כי מסכום זה יש לקזז סך של 26,600$ בגין "דמי אחזקה ושמירת החלקה בשלמותה". אני סבורה כי יש לדחות טענה זו, שכן - מעבר להערכת שמאי הנתבע, שממילא לא נתקבלה על-ידי בית-המשפט - הרי שהנתבע לא הביא כל תימוכין להוצאות שנגרמו לו, אם נגרמו לו, בכל הנוגע לאחזקת הנכס ולשמירתו. יתרה מכך, כאמור לעיל, הנתבע שלט בנכס באופן בלעדי ולא אפשר לתובע להיכנס אליו. בהתאם לכך, התובע מעולם לא היה מעורב בניהול הנכס ולא היה שותף להחלטות שהתקבלו בכל הנוגע לאחזקת הנכס ולשמירתו ולהוצאות שנבעו מכך, אם נבעו. בנסיבות אלה אך טבעי הוא שלא יהיה זה צודק לחייב עתה את התובע בהוצאות אלה, ואמנם הוצאות מסוג זה אינן מקובלות ביחסי משכיר-שוכר והדבר מגולם בדרך כלל בשיעור דמי השכירות שנקבע בין הצדדים. לא זו אף זאת, אין חולק כי הנתבע ניהל בנכס עסק מסחרי וסביר להניח כי אף הפיק ממנו רווחים. לפיכך, הואיל והנתבע לא חלק את רווחיו עם התובע, הרי שגם אין כל מקום לחייב את התובע בהוצאות שנגרמו לנתבע בכל הנוגע לניהול העסק המסחרי, כגון שיפוצים במבנים ועלויות בקשה שהגיש הנתבע לקבלת היתר שימוש חורג בנכס. סוף דבר מכלל האמור לעיל, התביעה מתקבלת במובן זה שאני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע דמי שימוש (שכירות) ראויים בסך של 233.33$ לחודש (שליש מ-700$ לחודש) בגין שבע השנים (84 חודשים) שבין חודש נובמבר 1999 לחודש נובמבר 2006, כלומר סך כולל של 19,600$. סכום זה יתורגם לש"ח בהתאם לשער היציג של הדולר בכל ראשון בחודש במהלך התקופה הנ"ל ויישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד כל תשלום ועד ליום מתן פסק-הדין. בנוסף לכך, הנתבע יישא בהוצאות ושכר טירחת עורך דין התובע בתביעה זו בסך של 25,000 ₪. כמו כן יישא הנתבע בעלויות השמאים שבהן נשא התובע, קרי בעלות שמאי התובע ובמחצית מעלות השמאי המכריע. בא-כוח התובע יגיש פסיקתא לחתימתי בהתאם, וזאת לאחר שיינתנו לבא-כוח הנתבע 7 ימים להגיב לפסיקתא זו. לבסוף יש לשוב ולהדגיש כי הנתיב הראוי לפתרון סכסוך עתיק יומין זה הינו פירוק השיתוף בנכס. זו הייתה, כאמור, מסקנתו של פס"ד אפרתי לפני שנים רבות וזה היה הנתיב שניסיתי אף אני להוליך בו את הצדדים. לדאבוני הדבר לא צלח בידי, אף שלעתים נדמה היה כי אנו מצויים מרחק נגיעה בלבד מיעד זה. בנסיבות אלה יש לשוב ולהפציר בצדדים לפעול בהתאם, ולמעשה לפי דבריו של בא-כוח התובע, הנתבע אכן הגיש תביעה לפירוק שיתוף למכירת הנכס לכל המרבה במחיר (ראו עמ' 22 לפרוטוקול מיום 22.7.10, שורה 11). המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים בדואר. ניתן היום, ל' כסלו תשע"א, 07 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים. דמי שימוששכירות