הנתבעת, חברת קווים מערכות ותחבורה בע"מ, פעילה בתחום ביצוע עבודות בטיחות בדרכים ואבטחת תנועה. מר צלי חביב הוא בעל החברה ומנהלה. התובע עבד בנתבעת מחודש דצמבר 1996 עד ליום 9.1.09. תפקידו האחרון בנתבעת היה מנהל מחלקת בטיחות. עבודת התובע בנתבעת הסתיימה בפיטוריו על פי מכתב פיטורים מיום 9.12.08 (נספח ג' לכתב התביעה). חרף פיטוריו, לא שילמה הנתבעת לתובע פיצויי פיטורים. בהליך זה התובע תובע פיצויי הלנה בגין הלנת משכורת חודשים 12/08 ו-1/09, פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, ופיצוי בגין פיטורים שלא בתום לב. התביעה לפיצויי הלנת שכר בגין הלנת שכר 12/08 ו-1/09 אין מחלוקת כי הנתבעת קיזזה, על חשבון חובות של התובע כלפיה, את מלוא הסכומים שהגיעו לתובע (לאחר ניכוי תשלומי חובה על פי דין) על פי תלושי השכר של חודשים 12/08 ו-1/09, כך שבפועל, לא שולמו לתובע כספים כלשהם במועד תשלום משכורות חודשים אלה. התובע טען כי בכך שהנתבעת קיזזה את מלוא הסכומים שהגיעו לו עם תלוש המשכורת לחודש 12/08, היא הלינה את שכרו. לטענתו, שכר חודש 12/08 לא היה "שכרו האחרון" כאמור בסעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, אשר רק ממנו מותר לקזז חובות של עובד, ללא ההגבלה הקבועה בסעיף 25(א)(6) לחוק (המתירה קיזוז של לא יותר מרבע משכר העבודה). לטענת התובע, "שכרו האחרון" היה שכר חודש 1/09. טענת התובע אינה מקובלת עלי, מהטעמים המפורטים להלן. התובע חדל בפועל לעבוד בנתבעת ביום 9.12.08, עם קבלת מכתב הפיטורים באותו יום. הדבר עולה ממכתב הפיטורים, שזו לשונו: "ברצוני להודיעך על הפסקת עבודתך החל מהיום שייכנס לתוקף בתאריך 9.1.09". המשמעות המשפטית של העובדות שקבענו היא שלמעשה הנתבעת נתנה לתובע הודעה מוקדמת לפיטורים ביום 9.12.08, אך ויתרה על עבודתו בפועל בתקופת ההודעה המוקדמת ושילמה לו דמי הודעה מוקדמת בגין התקופה מיום 9.12.08 עד ליום 9.1.09. התובע לא חלק על כך שחובו לנתבעת בעת פיטוריו עלה על הסכום שהנתבעת היתה חייבת לו בגין הודעה מוקדמת בצירוף שכר עבודה לתשעת ימי העבודה שהתובע עבד בחודש 12/08. בנסיבות אלה, אין בסיס לטענת התובע לפיה הנתבעת לא היתה רשאית לקזז את מלוא משכורתו של התובע בחודש 12/08 בשל כך שמשכורת זו לא היתה "שכרו האחרון". טעם הדבר הוא שפיצוי חלף הודעה מוקדמת אינו "שכר עבודה" לפי חוק הגנת השכר, אלא שכר בעד אי-עבודה (דב"ע מו/3-39 צור נ. "אריה חברה לביטוח", פד"ע יח 153). לכן, משכורת חודש 12/08 אכן היתה "השכר האחרון" כאמור בסעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר, והנתבעת היתה רשאית לקזז את מלוא הסכומים שעמדו לתשלום על פי תלוש השכר לחודש זה (שכאמור, אין חולק כי היו נמוכים מחובו של התובע לנתבעת). התביעה לפיצויי פיטורים אין מחלוקת כי נסיבות פיטורי התובע זיכו אותו בפיצויי פיטורים (מוסכמה 6 בדיון המוקדם מיום 5.11.09). קיימת מחלוקת באשר למשכורת הקובעת לפיצויי פיטורים. לטענת התובע, משכורתו הקובעת היתה בסך 22,014 ₪ (סיכומי התובע, פרוטוקול 10.6.10, עמ' 3, שורה 11). הנתבעת טוענת כי משכורתו הקובעת של התובע היתה 20,127 ₪. בתמיכה לגרסתו הפנה התובע לתלושי השכר לחודשים 3/08, 4/08, 5/08 ו-10/08 שצורפו לכתב התביעה. בתלושים אלה מופיע סך 20,127 ₪ כשכר יסוד וכן תוספת קבועה בסך 1,887 ₪. הנתבעת טוענת כי השכר הקובע הוא בגובה שכר היסוד בלבד. בעניין זה אנו מעדיפים את גרסת התובע. אכן, בכל אחד מהתלושים דלעיל מופיעים שכר יסוד בסך 20,127 ₪ וכן תוספת בסך 1,887 ₪. בתלושי משכורת 3/08 ו-4/08 מופיע סך 1,887 בסמל "1251". בתלוש משכורת לחודש 5/08 מופיע סכום זה כ"תוספות". בתלוש חודש 10/08 מופיע סכום זה כ"גמול שעות גלובלי". על פי תקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964, רכיבי השכר שיובאו בחשבון לחישוב פיצויי פיטורים כוללים שכר יסוד, תוספת ותק, תוספת יוקר המחיה ותוספת משפחה. הנטל להוכיח כי תשלום מסויים המכונה "תוספת" מהווה חלק אינגטרגלי של שכר היסוד, מוטל על העובד (עע 3-327/98 אטקה בע"מ נ. דוד רטר, פד"ע לט 49). בענייננו התובע הוכיח כי תוספת בסך 1,887 ₪ שולמה לתובע על בסיס קבוע. אמנם התוספת כונתה בשמות שונים, אך סכומה לא השתנה. בנסיבות אלה עובר לנתבעת נטל להסביר מדוע אין לראות בתוספת זו כחלק קבוע של השכר. הנתבעת לא הרימה נטל זה. בהתאם לכך, שכרו הקובע של התובע היה 22,014 ₪. לפיכך, סכום פיצויי הפיטורים לו זכאי התובע, לפי 13 שנות עבודה, הוא 286,182 ₪. טענות הקיזוז של הנתבעת כאמור לעיל, הנתבעת לא שילמה לתובע פיצויי פיטורים ולא שיחררה לטובתו פוליסת ביטוח מנהלים שנוהלה עבורו, למרות שהתובע פוטר על ידה. לטענת הנתבעת, היא היתה זכאית לקזז מפיצויי הפיטורים חובות שהגיעו לה מהתובע. בתצהיר עדותו הראשית פירט מר חביב שלושה חובות שהתובע חייב, לטענתו, לנתבעת, בסך כולל של 148,700 ₪, נכון ליום הגשת כתב ההגנה. סכומים אלה כוללים: א. סך של כ- 31,700 ₪ בגין הלוואה שהתובע קיבל מבנק לאומי שהנתבעת ערבה לה. ב. הלוואות לשיעורין אותן לקח התובע באמצעות קניית חומרים לבניית ביתו בסך 42,000 ₪. ג. הלוואה שהתובע קיבל ממר חביב אישית ביום 13.3.06 בסך 30,000 ₪. בנוסף לכך, הנתבעת טוענת כי התובע חייב לה דמי שימוש עבור שימוש בגדרות בטון השייכות לה שמצויות בחצרו של התובע, ואשר נלקחו על ידי התובע ללא רשות. לטענת הנתבעת בסיכומיה, סכום דמי השימוש נכון למועד הסיכומים הינו 195,000 ₪. לעומתה טוען התובע כי חובו לנתבעת בעת פיטוריו כלל רק את יתרת ההלוואה שנטל מבנק לאומי בערבות הנתבעת, בסך 31,700 ₪, וכן יתרת חובו בסך 15,441 ₪ על פי כרטסת הנהלת חשבונות של התובע (הכרטסת צורפה לכתב תביעה שכנגד שבקשה להגשתו הוגשה ביום 21.1.10. הבקשה נמחקה (החלטה מיום 22.1.10, עמ' 3 לפרוטוקול)), אך חלק מהמסמכים שצורפו לכתב התביעה שכנגד, לרבות כרטסת הנהלת החשבונות, התקבלו במהלך הדיון כראיות. הכרטסת התקבלה בהחלטה מיום 12.4.10, עמ' 41 לפרוטוקול). כמו כן, מכחיש התובע את טענות הנתבעת כי הוא חייב לה דמי שימוש בגדרות הבטון. לטענתו, הגדרות הועברו לביתו באבן ספיר על ידי נציג הנתבעת, מר גיל גורן, לבקשת מר חביב, שכן מר חביב ביקש לאחסנן אצל התובע (תצהיר התובע, סעיפים 38-39, עדות התובע, עמ' 14, שורות 21 עד עמ' 15, שורה 2). אופן הצבתן בחצרו אמנם נעשה על פי הוראתו, אך כאמור, עצם העברתן לחצרו נעשתה לבקשת מר חביב. כמו כן טען התובע כי אין בסיס לחיובו בסכום כלשהו בגין השימוש בגדרות, שכן הן פסולות לשימוש למטרה להן יוצרו ומהוות למעשה פסולת. המחלוקת לגבי חובות התובע לנתבעת מתמצות, אם כן, בטענות הנתבעת לחובות בגין "הלוואות לשם קניית חומרים בסך 42,000 ₪" וחוב בגין הלוואה בסך 30,000 ₪ שניתן לטענת מר חביב על ידו אישית לתובע בחודש 3/06 ואשר לא הוחזרה, וכן לשאלת חיובו של התובע בתשלום דמי שימוש בגין גדרות הבטון. התובע אינו חולק על קיומו של חוב בסך 31,700 ₪ וסכום נוסף של 15,441 ₪ העולה מכרטסת הנהלת החשבונות. הטענה לחוב בסך 42,000 ₪ בגין קניית מוצרים הנטל להוכחת עילות הקיזוז הנטענות מוטל על הנתבעת. להוכחת טענתה בעניין רכישת מוצרים וציוד על ידי התובע, צירפה הנתבעת לכתב ההגנה חשבוניות מס ותעודות משלוח של ספקים בגין ציוד שנרכש על ידי הנתבעת אך נלקח על ידי התובע לשיפוץ ביתו או לשימושו. התובע טען כי כל החיובים שלו נרשמו באופן מדוקדק בכרטסת הנהלת החשבונות, ולכן ככל שחשבוניות המס שצורפו לכתב ההגנה אכן מייצגות רכישות של חומרי בניין שהתובע רכש, על חשבון הנתבעת, כגרסתה, הרי שחובו בגין כל רכישה כזו נבלע בתוך ההתחשבנות שבכרטסת הנהלת החשבונות. במחלוקת זו, עדיפה עלינו גרסת התובע. לכאורה, גרסת התובע נתמכת בהודאת בעל דין של הנתבעת, המופיעה בסעיף 8 למכתבה של עו"ד בטי נולמן, ב"כ הנתבעת, מיום 18.1.09 (ת/2), בו נאמר: "...בעת שערך עבודות בניה נרחבות בנכס בו הוא מתגורר במושב אבן ספיר, הוא ביקש לבצע חומרי בניה ופרטי ציוד שונים להם נזקק, באמצעות מרשתי, בין היתר על מנת ליהנות מתנאי הרכישה הנוחים להם זכתה מרשתי עקב היקפי רכישותיה. הדבר נעשה בהסכמת מרשתי, כאשר רכישות מרשך נרשמו בכרטיס האישי שלו". הנתבעת לא הציגה בפנינו "כרטיס אישי" אחר מזה שצורף לכתב התביעה המתוקן (שנמחק), ולכן עלינו להניח שמדובר באותו כרטיס אישי. אמנם, לא הצלחנו לאתר בתנועות בכרטסת הנהלת החשבונות של התובע סכומים זהים לסכומי הרכישות לפי החשבוניות שצורפו לכתב ההגנה, אך אין פירוש הדבר שלא ניתן להסתמך על הודאת הנתבעת במכתבה של באת כוחה, שכן ייתכן וחלק מן החיובים בכרטסת מהוים סיכום של מספר חשבוניות. בסופו של דבר, הנתבעת היא זו שעליה מוטל להוכיח את טענת הקיזוז. הודאת הנתבעת במכתב בא כוחה מטילה עליה נטל להסביר מדוע לא נאמץ את גרסת התובע לפיה חיוביו בגין רכישת ציוד לא נבלעו בכרטסת הנהלת החשבונות. הנתבעת לא עמדה בנטל זה. בהתאם לכך, נדחית טענת הקיזוז בגין רכישת מוצרים וציוד עבור התובע על חשבון הנתבעת. הלוואה אישית של מר חביב לתובע בסך 30,000 ₪ הנתבעת העלתה את טענתה בדבר הלוואה אישית של מר חביב לתובע בסך 30,000 ₪ שניתנה ביום 13.3.06, בכתב הגנתה (סעיף 15). מר חביב פירט בעדותו את נסיבות מתן ההלוואה: התובע רכש דירה אך לא עמד בתשלומי הרכישה לבנק למשכנתאות ולקבלן. בעלי החברה סייעו לתובע בכך שהעבירו עבורו כספים לבנק לאומי לכיסוי המשכנתה ולקבלן (עדות מר חביב, עמ' 32, שורות 24-28). התובע, בתצהיר עדותו הראשית, הכחיש טענה זו. הוא טען כי למעט הלוואה בסך 50,000 ₪ שנטל מבנק לאומי, לה ערבה הנתבעת, לצורך סילוק חובותיו לנתבעת, טיעוני הנתבעת אינם אמת (סעיף 31 לתצהיר). לא נוכל להכריע במחלוקת זו, כיוון שמקובלת עלינו טענת התובע כי איננו מוסמכים לדון בטענת קיזוז זו, ולכן הערכאה המוסמכת לדון בה היא בית משפט השלום. הלכה פסוקה היא שעילה שיסודה בהלוואה של מעביד לעובד לצורך רכישת או בניית ביתו אינה עילה "ביחסי עובד ומעביד" לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, אף אם יש להניח כי אלמלא יחסים אלה לא היתה אותה הלוואה ניתנת לעובד על ידי מעבידו (ע"א 4506/91 צבי אהרוני נ. א.ש.ת. כספים בע"מ (ניתן ביום 7.7.94, סעיף 7 לפסק הדין). בהתאם לכך, נדחית מחוסר סמכות טענת הקיזוז בסך 30,000 ₪ בגין הלוואה שקיבל התובע בחודש 3/06 שטרם פרע. דמי שימוש בגדרות הבטון התובע טוען כי גדרות הבטון אוחסנו אצלו על ידי הנתבעת, לבקשתה. מר חביב טוען מנגד (בסעיף 12 לתצהירו המשלים מיום 24.3.10), כי גדרות הבטון הובלו לחצרו של התובע לבקשתו, לצורך גידור השטח בו התגורר. במחלוקת זו אנו מעדיפים את גרסת הנתבעת. הוצגו לנו תמונות של הגדרות (מוצג נ/4, על תתי המוצגים שבו). התמונות תומכות באופן ברור בגרסת הנתבעת. עדותו של התובע בקשר לגדרות (עמ' 14-16) היתה בלתי מהימנה: "ש. מציג 4 תמונות. אלו הגדרות המדוברות. ת. זה הגדרות שאצלי בחצר, של קווים. בית הדין מסביר לעד שהוא לא השיב לשאלה כיצד הגיע(ו) הגדרות אל ביתו. ת. אבקש להסביר: חברת קווים, דרך מנהל המחלקה בעבר גיל גורן, צלי ביקש ממנו להעביר את הבטונים אלי הביתה בתיאום אתי. אני לא ביצעתי את ההעברה, לא הייתי בשטח כשהעלו אותם, הסברתי בטלפון לרינו איפה להציב את הבטונים. רינו זה אותו אחד שהיה עם המשאיות של יוסי אוחנה. .... ש. אתה השתמשת בגדרות האלה לצריך האישיים. עשית אותם סביב ביתך לשמירה. ת. לא. ש. לא שמת אותם סביב ביתך. ת. לא. ש. מי שם אותם. ת. רינו, יוסי אוחנה וחברת קווים, כשאני לא הייתי בשטח. ש. הם החליטו לשים את זה מסודר מסביב לשטח. ת. כן." תשובה אחרונה זו היא בלתי מהימנה בעליל. ניכר שהתובע ניסה להרחיק את עצמו מהגדרות כמי שהיה מעוניין בשימוש בהן, אך טענות התובע אינן סבירות בעינינו ונסתרות באופן ברור על ידי התמונות (מוצג נ/4 וכן נספח ב1 לכתב התביעה שכנגד (שנמחק)). התובע אינו מתכחש לעובדה שהגדרות האמורות הן רכוש הנתבעת. הוא מכיר בחובתו להחזירן לנתבעת, כפי שעולה ממכתב שכתב לב"כ הנתבעת ביום 13.1.10 (נ/5). בהתאם לכך, הנתבעת זכאית, עקרונית, לדמי שימוש של הגדרות מפיצויי הפיטורים אותם היא חייבת לתובע. ואולם, לא מקובל עלינו ניסיונה של הנתבעת לחייב את התובע בדמי שכירות ההולכים ומאמירים ככל שהחודשים נוקפים. הנתבעת טענה בכתב התביעה שכנגד שהגישה (שכאמור נמחק, אך עצם הגשתו לתיק כולל אימרות של הנתבעת המהוות ראיות) כי הגדרות הובאו למקום מגוריו של התובע לפי בקשתו ובאותה עת, כאשר יחסי העבודה בין התובע לנתבעת והיחסים האישיים בין התובע למר חביב היו "חיוביים למדי", הסכים מר חביב לבקשת התובע לשים את הגדרות בסמוך לביתו. משמעות הדבר היא, שההסכמה בין הצדדים היתה לעסקת שאילה. זכות "שאילה" מוגדרת בסעיף 26 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971, כ"זכות להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות, כשהזכות הוקנתה שלא בתמורה". מן האמור בכתב התביעה שכנגד עולה כי מדובר בשאילה (כלומר מסירת החזקה ללא תמורה) לתקופה לא מוגדרת. העובדה שלאחר שבוצעה השאילה התעכרו היחסים בין הצדדים אינה מאפשרת לנתבעת לבטל, באופן רטרואקטיבי, את ההסכמה בדבר שאילת הגדרות ללא תמורה. ואולם, לנתבעת היתה נתונה הזכות, לפי סעיף 29(ב) לחוק השכירות והשאילה, לסיים את השאילה תוך מתן הודעה זמן סביר מראש. כך קובעת הוראת סעיף 29 לחוק השכירות והשאילה: "לא הוסכם על תקופת השאילה, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השאילה תוך מתן הודעה לצד השני זמן סביר מראש". ניתן לראות בהודעת ב"כ הנתבעת לב"כ התובע מיום 18.1.09 (ת/2) כהודעה על סיום השאלה, באופן שהשאילה היתה צריכה להסתיים תוך זמן סביר. אף ייתכן שמכתבו של ב"כ התובע לב"כ הנתבעת מיום 11.1.09, שעליו השיבה עו"ד נולמן במכתבה מיום 18.1.09, אשר לא הוצג לנו, מהווה הודעה של התובע על סיום השאילה. בתום עסקת השאילה, מוטל היה על התובע להחזיר את הגדרות לנתבעת. לעניין זה קובע סעיף 27 לחוק השכירות והשאילה, כי הוראות שונות החלות על שכירות יחולו גם על שאילה, וביניהן הוראת סעיף 20(א) לחוק הקובעת כי "בתום השכירות חייב השוכר להחזיר למשכיר את המושכר והמשכיר חייב לקבלו". כאמור, מכתבה של עו"ד נולמן לב"כ התובע מיום 18.1.09 (ת/2), בו נטען כי חוב דמי השימוש נכון לאותו מועד עמד על 12,365 ₪, מהווה הודעה של הנתבעת לתובע על הפסקת השאילה (יצויין כי במכתבה של עו"ד נולמן מיום 17.3.09 (נספח ז' לכתב התביעה), נאמר שחוב התובע בגין שכירת גדרות הבטון עומד על סך 20,697 ₪, ונאמר כי סכום החוב הסופי ייקבע ויחושב נכון למועד החזרת הגדרות לידי הנתבעת. משמעות הדבר היא כי דמי השכירות, לשיטת הנתבעת, הם כ-4,000 ₪ לחודש, שכן תוך חודשיים עלה הסכום שהנתבעת טענה כי התובע חייב כדמי שימוש בגדרות בכ-8,000 ₪). העולה מן האמור הוא שעם תום "זמן סביר" מיום 18.1.09, היה מוטל על התובע להחזיר את הגדרות לנתבעת. משלא עשה כן, לכאורה חייב הוא בדמי שימוש ראויים. ואולם, ממכתבה של עו"ד נולמן לב"כ התובע מיום 18.1.09(ת/2) עולה כי התובע הודיע, במכתב בא כוחו לעו"ד נולמן מיום 11.1.09, כי הוא מבקש להחזיר את גדרות הבטון לנתבעת וביקש כי נציגי הנתבעת יגיעו לאבן ספיר כדי להחזירם, ותשובת הנתבעת, באמצעות עו"ד נולמן, היתה: "לאור האמור במכתב, נציגי מרשתי יגיעו לאתר בו מוצבים הגדרות על מנת להחזירם לידי מרשתי וחובו של מרשך בגין השימוש בהם, כאמור, יקוזז אף הוא, אלא אם כן מרשך ישלם את חובו בגין פריט זה לידי מרשתי". בהתאם לכך, הנתבעת קיבלה על עצמה את הוצאת הגדרות מחצרו של התובע והעברתן אליה (תוך חיוב התובע בהוצאות ההעברה). אין בפנינו ראיה לכך שהנתבעת נקטה פעולה ממשית לביצוע ההעברה שהיא קבלה על עצמה את ביצועה, עד לתחילת חודש 12/09, כעולה ממוצג נ/5. לפיכך, אין מקום לחייב את התובע בדמי שימוש עד למועד זה. ממוצג נ/5 עולה כי קיימת מחלוקת אם הובלת הגדרות אפשרית כלל בתנאי השטח הקיימים בחצר התובע. מעבר לכך, לא נוכל להכיר בקיזוז המבוקש, משום שהנתבעת לא הוכיחה את שיעורם של דמי השימוש הראויים. ואף זאת: טענת הנתבעת בדבר זכותה לקזז 195,000 ₪ בגין דמי שימוש הינה טענה בחוסר תום לב והיא מנוגדת לחובתה לפעול להקטנת נזקה. הנתבעת היתה חייבת לתובע פיצויי פיטורים 286,182 ₪, והיה ביכולתה לקזז את ערך גדרות הבטון מפיצויי הפיטורים של התובע במועד לתשלום הפיצויים, ולא להמתין על מנת להגדיל באופן מלאכותי את חוב התובע בגין השימוש בגדרות. לו היתה הנתבעת מוכיחה את ערך הגדרות, ניתן היה לקזזו מפיצויי הפיטורים. מר חביב העיד על מחיר הגדרות למ"ר ולקוב (יחידות שטח ונפח) (עמ' 35, שורות 20-25), אך בהעדר נתונים אודות השטח והנפח של הגדרות הנדונות (לא נוכל להעריך את נפחן על פי תמונות הגדרות שהוצגו לנו), לא ניתן לחשב את שווי הקיזוז המגיע לנתבעת בגין הגדרות. בהתאם לכך, החלטנו לדחות את טענת הקיזוז בגין דמי שימוש בגדרות הבטון. בהתאם לאמור לעיל, הסכומים אותם היתה רשאית הנתבעת לקזז מפיצויי הפיטורים ששילמה לתובע, היו: 31,700 ₪ יתרת הלוואה מבנק לאומי. 15,441 ₪ יתרת חובה בכרטסת הנהלת חשבונות. סה"כ: 47,141 ₪. התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים על רקע העובדות דלעיל, עלינו לדון בתביעת התובע לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. סעיף 20(ד) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 קובע שלעניין הלנת פיצויי פיטורים, יחולו הוראות סעיפים 17א, 18 ו-19 לחוק. סעיף 18 לחוק מסמיך את בית הדין להפחית או לבטל פיצויי הלנה על פי עילות מסויימות (טעות כנה, נסיבה שלמעביד לא היתה לשיטה עליה או חילוקי דעות בדבר עצם החוב), ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו. בענייננו, סמכותו של בית הדין להפחית פיצויי הלנה נשללת, לאור העובדה שהנתבעת לא שילמה לתובע את הסכום שלא היה במחלוקת במועדו. לעניין זה נציין, כי לאורך כל חקירתו הנגדית נשאל מר חביב מדוע לא שילם לתובע פיצויי פיטורים, אף בסכום שהגיע לתובע, לגרסת הנתבעת עצמה לאחר כל הקיזוזים להם טענה הנתבעת. למר חביב לא היתה תשובה מניחה את הדעת לשאלה זו. מר חביב טען בחקירתו הנגדית שלגרסתו, הסכום לו היה התובע זכאי לאחר כל הקיזוזים שהנתבעת היתה רשאית לבצע, עמד על 120,000 ₪, אך סכום זה לא שולם לתובע "כי הוא המשיך לצבור חובות מול החברה", כשכוונת מר חביב היתה ל"ציוד שהוא עכשיו משתמש בו". טענה זו אינה שוללת את התקיימות הסייג לקיום סמכותו של בית הדין להפחית או לבטל פיצויי הלנה, שעניינו תשלום הסכום שאינו שנוי במחלוקת במועדו. מקובלת עלינו טענת התובע כי אין זה מתקבל על הדעת שמעביד ילין פיצויי פיטורים בסך 120,000 בשל כך שהעובד לא החזיר לו ציוד שבבעלות המעביד. זכותו של מעביד כזה לתבוע השבת הציוד או לבצע קיזוז של עלות השימוש בציוד או של ערך השימוש, או צירוף של השניים, מסכום הפיצויים, אך משנותרת יתרה חיובית לעובד, אי תשלום הסכום שאינו שנוי במחלוקת במועד שולל את סמכותו של בית הדין להפחית פיצויי הלנה. בהקשר זה, לא למותר לציין כי עו"ד נולמן כתבה לב"כ התובע, ביום 18.1.09 (ת/2), כי "העברת הסכומים שמגיעים למרשך, לאחר ביצוע הקיזוזים המגיעים למרשתי, כאמור, תבוצע ללא דיחוי". אין בפי הנתבעת הסבר משכנע מדוע לא ביצעה את שהודיעה שתבצע (מתוך הבנת חובתה לעשות כן), סמוך לאחר מכן. אמנם מר חביב טען בעדותו כי "הוצע לו הכסף שמגיע לו. הוא לא הסכים לקחת", אך אין בטענה זו כדי לשלול את התקיימות הסייג לסמכות להפחית פיצויי הלנה, שכן לא נדרשת הסכמת עובד לצורך תשלום כספים, וניתן היה לעביר את הסכום שלא היה שנוי במחלוקת לבאי כוחו דאז או לבצע העברת כספים לחשבון התובע. למרות שסמכות בית הדין לכאורה נשללת בשל אי תשלום סכום פיצויי הפיטורים שאינו שנוי במחלוקת במועד, אין משמעות הדבר כי עלינו לפסוק פיצויי הלנה מלאים. הטלת פיצויי הלנה מלאים היא סנקציה עונשית כבדה שפוגעת בקניין המעביד. נפסק, בהקשרים שונים, כי בית הדין מוסמך להפעיל את סמכות ההפחתה של פיצויי הלנה גם במקרים שבהם לא התמלאו באופן דווקני התנאים לסמכות ההפחתה או הביטול של פיצויי הלנה (עע 98/ 29-3 מכון בית יעקב למורות נ. ג'וליה מימון (ניתן ביום 29.11.00), עע 437/03 מרכנתיל ניהול קופות גמל נ. המועצה המקומית כפר כנא (ניתן ביום 1.1.06). משמעות הדבר היא שסוגיית פסיקת פיצויי ההלנה כפופה לשיקול דעת שיפוטי, ולעניין זה נפסק כי על בית הדין לאזן בין שיקולי הרתעה המחייבים הטלת פיצויי הלנה על מעביד המלין שכר או פיצויי פיטורים לבין הצורך להימנע מהטלת מעמסה כלכלית שאינה פרופורציונית, וכי כל ספק לגבי זדוניות ההלנה תפעל לטובת המעביד (עע 98/ 215-3 דומוס תעשיות רהיטים בע"מ נ. מירב בן הלל (ניתן ביום 31.5.00). בקביעת שיעור פיצויי ההלנה, החלטנו לקחת בחשבון גם את תום ליבו של התובע ביחסיו עם הנתבעת ובהליך. לעניין זה היפנתה אותנו הנתבעת לציוד ששמה מתנוסס עליה שנמצא באתרי עבודה של החברה החדשה שהתובע ייסד ושבמסגרתה הקים עסק המתחרה עם עסקי הנתבעת (מוצגים נ/2 ו-נ/3). התובע הודה בעדותו כי אותם שלטים צולמו באתרי בהם עבדה חברתו, אך לטענתו הציוד שייך לקבלן משנה שלו שעבד במקום, והימצאות ציוד ששמה של הנתבעת כתוב עליו בידי קבלן המשנה הוסברה על ידי התובע במונופול של הנתבעת בתחום, עד לפרישתו ופתיחת עסק מתחרה על ידו (עדות התובע, עמ' 12, שורה 16 ואילך). מקובלת עלינו בהקשר זה טענת ב"כ הנתבעת כי טענת התובע היא בגדר "הודאה והדחה", באופן שהנטל לשכנע כי הציוד שנמצא באתר בו עבדה חברתו אכן נמכרה על ידי הנתבעת לקבלן המשנה שלו. מעבר לאמירה סתמית של התובע, גרסתו לעניין זה לא נתמכה בראיה כלשהי. על רקע הקלות שבה ציוד של הנתבעת עבר לידי התובע, כעולה מעניין גדרות ויתר הציוד, ובהעדר תימוכין לגרסתו בעדות קבלן המשנה (פאיז חוסיין), איננו מאמינים לעדות התובע ואנו קובעים כי התובע לקח מהנתבעת שלטים וציוד ובאמצעותם החל את פעילות החברה שלו. בנוסף לכך, אנו לוקחים בחשבון את העובדה שהתובע לא אמר אמת בנוגע לסיבה להבאת גדרות הבטון לחצרו, וכי אף שלא הוכח הסכום שאותו היתה הנתבעת רשאית לקזז מפיצויי הפיטורים בגין השימוש בגדרות, אין מחלוקת כי התובע התעשר על חשבון הנתבעת בשימוש שעשה בגדרות. בהתחשב בכל הנ"ל, החלטנו להטיל על הנתבעת פיצויי הלנה בסך 10% ריבית שנתית (ללא ריבית דריבית). המועד לתשלום פיצויי הפיטורים היה 9.1.09. סכום פיצויי הפיטורים שהגיע לתובע, בקיזוז 47,141 ₪, עמד על 239,041 ₪. פסק דין זה ניתן כשנה ושבעה חודשים לאחר מכן. בהתאם לכך, נפסוק לתובע פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 37,768 ₪. התביעה לפדיון חופשה הצדדים אינם חלוקים על כך שבמועד פיטוריו התובע צבר 75 ימי חופשה שתביעה לקבלתם לא התיישנה. אלא מאי? טוענת הנתבעת כי התובע ניצל בפועל את כל ימי חופשתו בהיעדרויות מן העבודה, ולעניין זה היא מפנה ל"דו"ח" שצירפה לתצהירו של מר חביב, בו פורטו זמנים בשנים 2007 ו-2008 בהם התובע, לטענת הנתבעת, התובע "גנב" 150 ביקורים בביתו, שלעיתים הגיעו עד חצאי ימי עבודה. נתוני הדו"ח פורטו על פי רישום של מכשיר איתוראן שהותקן ברכבו של התובע. התובע לא אישר כי הזמנים שבהם נכתב ב"דו"ח" הנ"ל כי התובע שהה בביתו (עדותו בעמ' 19, שורה 27 - עמ' 20, שורה 1). מכל מקום, הוא טען כי מדובר בדו"ח חלקי והסביר כי עבודתו לא כללה מסגרת של שעות קבועות, וכי הוא עבד לפי הצורך גם בשעות הלילה, בהתאם לקריאות מהשטח מהן עלה כי נדרשת התערבותו בקשר לאופן הנחת ציוד בטיחות בדרכים. אינני סבור כי הנתבעת עמדה בנטל להוכיח ניצול חופשה על ידי התובע בהגשת דו"ח האיתוראן. מקובלת עלינו טענת התובע כי עבודתו התבצעה ללא מסגרת של שעות, וכי דו"ח האיתוראן אינו נותן ביטוי לעבודה שביצע בשעות לא שגרתיות (עדות התובע, עמ' 7, שורות 1-2). אמנם עקרונית רשאי מעביד לזקוף היעדרויות של עובד על חשבון חופשתו, אולם בענייננו, לא ברור שמדובר ב"שעות היעדרות" כלל. הדעת נותנת כי לו היה מדובר בהיעדרויות בהיקף לו טוענת הנתבעת, הדבר היה מקבל ביטוי, אם לא בפיטוריו של התובע במועד מוקדם למועד בו פוטר למעשה, בהודעה כלשהי בדבר הפרות משמעת המתבצעות על ידי התובע. מעבר לכך, לו היה בשעות הימצאותו של התובע בביתו משום היעדרות שניתן לזקוף אותה כנגד ימי חופשה, הדבר צריך היה להופיע ברישום מדוייק בפנקס חופשות, שאין מחלוקת כי לא נוהל על ידי הנתבעת. התובע הודה בנטילת חופשה בת שבוע לרגל נישואיו וכן חופשה בת 4 ימים לרגל הולדת בתו (עמ' 19 לפרוטקול). כמו כן כן, הוא הודה בנטילת ימי חופשה לאחר ביצוע עבודת לילה (עמ' 19, שורה 12), אך הנתבעת לא הוכיחה את מספרם של הימים הללו, והצגת חלקי ימים בהם שהה התובע בבית אינה מוכיחה את אותם ימים. לפיכך, מספר ימי החופשה שהנתבעת הוכיחה כי ניתן להפחית מ-75 ימי החופשה שהתובע צבר עומד על 11 ימים בלבד. לאור האמור זכאי התובע לפדיון 64 ימי חופשה, לפי 847 ₪ ליום (22,041/26). בהתאם לכך זכאי התובע לפדיון חופשה בסך 54,208 ₪. התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא בתום לב התובע טען כי הנתבעת התנכלה לו בשל כך שהחליט להתחתן בשנת 2007, לאחר שבמשך 11 שנים שירת את הנתבעת ללא מחויבויות משפחתיות. לטענת התובע, הנתבעת ראתה בעין לא יפה את העובדה שהתובע נכנס לעול הנישואין והמשפחה וסברה כי הדבר יבוא על חשבונה. עוד טוען התובע כי הנתבעת פיטרה אותו בחוסר תום לב בשל סירובו לחתום על חוזה עבודה שהיה בו משום הרעת תנאים (בכך שהוא נדרש לחתום שעון נוכחות לאחר שנות עבודה רבות בהן לא נדרש לחתום על שעון נוכחות) ושכלל תנאים דרקוניים כמו אבדן הזכות לפיצויי פיטורים בגין עבירות משמעת כגון היעדרות בת שבעה ימים. אין כל בסיס לטענת התובע כי פוטר בחוסר תום לב. טענת ההתנכלות בשל נישואיו היא מופרכת על פניה, וקשה להעלות על הדעת כי הנתבעת היתה מסייעת לתובע במימון הוצאות החתונה לו באמת התנגדה לנישואיו. גם לא מצאנו כל חוסר תום לב בדרישת הנתבעת מהתובע להסדיר את יחסי העבודה בין הצדדים בחוזה או את החלטתה לפטר את התובע לאחר שהוא סירב לחתום על החוזה. בהתאם לכך החלטנו לדחות את התביעה לפיצוי בגין פיטורים בחוסר תום לב. סוף דבר התביעה מתקבלת בעיקרה. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: בגין פיצויי פיטורים - 286,182 ₪. בגין פיצויי הלנת פיצויי פיטורים - 37,768 ₪. בגין פדיון חופשה - 54,208 ₪. מהסכומים הנ"ל רשאית הנתבעת לקזז סך 47,141 ₪. הנתבעת תשלום לתובע שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ. הערעור על פסק דין זה הינו בזכות. הודעת ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מהיום המצאת פסק הדין לצדדים. נציג ציבור (ע)מיכאל בר-און נציג ציבור (מ)מיכאל בן-אבי דניאל גולדברג, שופט קיזוזחובמשכורת