מונחת בפני בקשתו של כונס הנכסים של חברת שירותי השומרים (1989) אבטחה שמירה ונקיון בע"מ (להלן: "הכונס" ו"החברה", בהתאמה), לחייב את המועצה המקומית אורנית (להלן: "המשיבה") לשלם סכום אשר אותו היא חבה לחברה. המשיבה מתנגדת לבקשה, הן מטעמים דיוניים והן מטעמים לגופו של עניין. במסגרת שלב כתבי הטענות והחלטות הביניים, נפתרו הלכה למעשה חלק מן המחלוקות בין הצדדים, וכעת נותרה הלכה למעשה מחלוקת אחת בלבד הדורשת הכרעה. מחלוקת זו נסבה על פיצוי מוסכם בסך 50,000 ₪ שקיזזה המשיבה מן המגיע לחברה. תחילה, טענה המשיבה שלל טענות דיוניות בדבר אי-התאמת הבקשה למסגרת המקוצרת של "בקשה למתן הוראות". אלא מאי? בענייננו, והדברים עולים היטב אף מכתבי טענותיה של המשיבה, עניין לנו בשאלה משפטית. המשיבה אינה חולקת על העובדה, כי עבור הפרות חוזה נטענות שארעו בפועל ערב קריסתה של החברה, כבר קנסה את החברה בקיזוז סכומים מן המגיע לה, וזאת בסך אשר לשיטת המשיבה הינו בגין הנזקים שנגרמו לה עקב ההפרות. בכל הנוגע לפיצוי המוסכם, הרי בתגובותיה הראשונות נקטה המשיבה בלשון עמומה, תוך שהיא מתחמקת הלכה למעשה מפרישת גרסתה העובדתית ויוצאת ידי חובה בטענות כי היא "מורכבת". אלא, שבסופו של יום, כאשר עומתה המשיבה עם טענת הכונס כי נוכח השתת הקנסות (עליהם אין הוא מערער עוד) בגין נזקי ההפרות בפועל, מהווה גביית הפיצוי המוסכם כפל פיצוי על אותם ראשי נזק, השיבה כי הפיצוי המוסכם קוזז על-ידה בשל סעיף 9.5.3 לחוזה בין הצדדים. סעיף זה, הלכה למעשה, מגדיר את עצם הקלעות החברה לפירוק כהפרה. מכאן, טענת המשיבה כי אין עסקינן בכפל פיצוי, אלא בשני סוגי פיצויים שנגבו בגין שתי סוגיות - וראשי נזק - אחרים. כמו כן, בכתב טענות מאוחר שהגישה המשיבה, וזאת בלא נטילת רשות מבית המשפט, תמכה את עמדתה בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 7954/03 אמדאוס דוולופמנט אינק נ' הבנק למסחר, שם נקבע כי המועד הקובע הנכון להפעלת דין הקיזוז המיוחד נשוא סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, הינו צו הפירוק הקבוע בלבד. לאחר שעיינתי בתגובות הצדדים, ניתנת החלטתי זו. 1. טרם אגש להכרעת המחלוקת לגופה, הרי שפטור בלא כלום אי-אפשי, ומן הראוי להתייחס לטענותיה הדיוניות של המשיבה. לעניין זה, אין לי אלא לתמוה על הדרך הקלה - שמא, קלה מדי, בה מעלים מתדיינים טענה של אי-התאמת מחלוקת למסגרת בקשה למתן הוראות. זאת, אף במקרים בהם אין נטושה כלל מחלוקת עובדתית אמיתית בין הצדדים. בנסיבות המקרה, התנהלות זו של המשיבה מקבלת משנה חומרה - זאת, לא רק בשל העובדה כי התעלמה במפגיע מן ההלכה הפסוקה העדכנית (אף שחלקה צוטט בידי הכונס), אלא גם ובעיקר משום שעניין לנו ברשות מרשויות השלטון, גוף מנהלי אשר מחוייב ברמה גבוהה במיוחד של תום-לב והגינות. לעניין זה, הרי אין לי אלא להצר, כי נשכחה מן המשיבה מושכלה יסודית: הטוען כי מחלוקת פלונית סבוכה מכדי להידון במסגרת "בקשה למתן הוראות", עליו הנטל להוכיח את טענתו. זאת, גם ובעיקר על-ידי פירוט הוגן של גרסתו העובדתית וגזרות המחלוקת, באורח שיאפשר לבית המשפט להתרשם מהם, להפעיל את שיקול דעתו ולבדוק, האם אכן עסקינן במחלוקת סבוכה אשר אינה הולמת בירור מקוצר, או לחלופין, מקום בו בירור מקוצר עשוי להסב עוול לאחד הצדדים. זאת, כאשר מן הראוי להבחין הבחן היטב בין עוול אמיתי - קרי, מקום בו הדיון המקוצר מונע מאותו צד להתגונן כראוי, לבין "עוול" שכל-כולו אי-מתן יכולת לצד מעוניין לסרבל ולהאריך את הדיון בדרכים שאינן למן העניין. 2. בנסיבות המקרה, הרי שבכתבי טענותיה הראשונים נמנעה המשיבה מפרישת יריעה עובדתית מהותית, אלא אך שבה וטענה בלקוניות למורכבות ולאי-התאמה. להסרת ספק אעיר, כי לו היה הכונס מבקש לתקוף את הקיזוזים בגין הקנסות הספציפיים שהטילה המשיבה על החברה בגין הפרות כאלו ואחרות ערב קריסתה, אזי יתכן מאד כי היתה אכן מתעוררת מחלוקת עובדתית מורכבת הדורשת שמיעת עדים ובירור מפורט לגבי כל אחת ואחת מהן. במצב זה, יתכן מאד כי היה נפסק שהבקשה אכן אינה מתאימה לדיון במסגרת בקשה למתן הוראות. אלא שהכונס לא עשה כן, השלים עם אותם קנסות, ותקף את הקיזוז הנוסף והמשמעותי יותר בסך 50,000 ₪, בטענה משפטית כי מדובר בכפל-פיצוי, או לחלופין "קנס" על עצם הקלעות החברה למצב של חדלות פרעון. עיננו הרואות; בסופו של דבר, כאשר טרחה המשיבה לבסוף להגיב על הדברים לגופו של עניין, התברר על-נקלה כי עסקינן במחלוקת משפטית גרידא, בלא מחלוקת על רכיב עובדתי רלוונטי כלשהו. 3. להסרת ספק, אבהיר; אין עוד מחלוקת, בגין איזה סעיף של החוזה קיזזה המשיבה את הפיצוי המוסכם. כמו כן, הכונס אינו חולק עובדתית כי לכאורה אכן התקיימו דרישות הסעיף, קרי, החברה אכן נקלעה באותו מועד לחדלות פרעון. המחלוקת בין הצדדים נסבה כל-כולה על הלגיטימיות של השימוש בסעיף דנן. זאת ואף זאת; אף הזקקותה של המשיבה להלכת אמדאוס, הינה כל-כולה במישור המשפטי הטהור. יוצא, כי בסופו של דבר אין בפנינו אלא סוגיה משפטית, שעניינה התאמת סעיף 9.5.3 לדיני חדלות הפרעון, כמו גם השאלה האם עסקינן למעשה בכפל-פיצוי שאינו משקף נזק ממשי. נוכח האמור לעיל, אין לי אלא להצר על הדרך הדיונית בה נקטה המשיבה. אעיר, כי למרבה הצער, עסקינן במצב נפוץ ביותר, בו דווקא רשויות מקומיות, אשר כללי המשפט המנהלי מחייבים אותן לסטנדרטים גבוהים יותר משל מתדיין מן השורה, מנסות את כוחן לעיתים קרובות מדי בהמנעות מדיון לגופו של עניין. זאת, שמא מתוך תקווה כי המתדיין שמנגד יותש, או יגיע עימן לפשרה על פחות מן הסכום המגיע לו - כך במיוחד כאשר מדובר בבעל תפקיד, אשר לא אחת המשאבים העומדים לרשותו הינם מוגבלים. 4. הטענה הבאה אשר ראוי לדון בה, הינה נסיונה של המשיבה להבנות מהלכת אמדאוס. אקדים ואעיר; כי אין ספק כי המקרה שבפני מדגים היטב, מבחינות רבות, את הבעייתיות הרבה של ההלכה נשוא ע"א 7954/03. תוצאתה של הלכה זו הינו למעשה יצירת דיסוננס מלאכותי, במקרים מסויימים, בין המועד בו הופכת החברה חדלת פרעון בפועל, לבין המועד בו מכיר הדין בחדלות הפרעון לצורך קיזוז. חלון זמנים זה, שבו חלים חלק מדיני חדלות הפרעון אך לא אחרים - לשיטת בית המשפט העליון - אינם חלים (וזאת מטעמים שעיקרם פורמליים), כמעט ו"מזמין" נסיונות של צדדים שאינם תמי-לב להבנות מאותו פער, ולהעלות טענות מטענות שונות בכדי להשתמט מתשלום חובותיהם לחברה חדלת הפרעון. בעיקר, עסקינן בפער האפשרי שנוצר בין תחולתו המיידית של הדין הקולקטיבי של פירוק בעת שהחברה נקלעת לפירוק זמני (למשל: עיכוב הליכים גורף, איסור לשלם חובות עבר, וכיוצא באלו), לבין העובדה כי המתדיין שכנגד יכול להפעיל קיזוז מול תופעות אלו, כאילו היתה החברה סולבנטית לחלוטין. בכך, מסוכלת למעשה כוונתו המוצהרת של המחוקק נשוא סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, כי קיזוז מול חברה חדלת פרעון יתאפשר אך ורק בגין חובות שקדמו למועד הקובע של הכניסה לחדלות פרעון. כמו כן, נוצרת א-סימטריה חסרת פשר, לפיה מצבו של אותו נושה, באותן נסיבות רלוונטיות, ישתנה לחלוטין נשוא השאלה (שהינה לא אחת מקרית ואינה קשורה לעניינו), האם החברה מולו נקלעה ראשית לפירוק זמני, או שמא הליך זה נחסך ממנה, והיא נקלעה במישרין לפירוק קבוע. נוכח הלכת אמדאוס יוצא, כי דווקא סעד של פירוק זמני, אשר מיועד להגן על החברה משינוי מצב לרעה ולשמר את מצבת נכסיה, מציב את החברה בנחיתות יחסית למצב של הליכה במישרין לפירוק קבוע; זאת, באשר אותו דיסוננס בין צו חדלות פרעון דה-פקטו, וחשיפה מיידית ל"הפרות תלויות קריסה" לבין סירובו של בית המשפט העליון להכיר במצב כזה כזהה להשפעת צו פירוק קבוע בכל הנוגע לקיזוז, פותח פתח רחב לניצול לרעה - לרבות צדדים אשר "מנסים מזלם" ונתלים בקריסה בכדי "לייצר" טענות קיזוז. אם, במצב ששרר לפני הלכת אמדאוס, היו נסיונות כאלו נחסמים באיבם, הרי שכעת המצב סבוך בהרבה. 5. יוצא, כי המצב המשפטי דהיום, נשוא הלכת אמדאוס, הינו בעייתי ולעיתים מעודד צדדים כאלו ואחרים "לנסות מזלם" בייצור טענות סרק, במטרה לנצל את הפרצה שבין הפירוק הזמני לפירוק הקבוע ולהשתמט מתשלום המגיע מהם בדרך של קיזוז. אלא מאי? אמנם, אין ספק כי משאמר בית המשפט העליון את דברו, חובה על בית המשפט של פירוק לציית ולפעול לפי ההלכה דנן; אולם עיון בנסיבות המקרה מלמד, כי חרף נסיונה של המשיבה הספציפית שבפני להסמך על הלכת אמדאוס, הרי שבפועל אין הלכה זו מועילה לה, ולמעשה ספק אם היא רלוונטית לגזרת המחלוקת המשפטית שבפני. להסרת ספק אעיר, כי בחרתי - לפנים משורת הדין וחרף בקשת הכונס - שלא למחוק את כתב הטענות המאוחר שהגישה המשיבה בלא רשות, ואשר עניינה של הלכת אמדאוס עלה בו, ורק בו. זאת, באורח הנראה על-פניו כ"מקצה שיפורים" המנוגד לתקנות סדר הדין האזרחי. נוכח חשיבות העניין, וכדי להמנע ממצב - או אף ממראית עין - של הכרעת מחלוקת מהותית באורח לקוי או חלקי, בחרתי להתייחס לדברים לגופם ולהבהיר, כי אף בכתב טענות מאוחר זה לא דקה המשיבה פורתא, וזאת בלשון המעטה. 6. אבהיר דברי; לו היה הכונס מבקש לתקוף את הקיזוז שנעשה נוכח העובדה כי עילת הקיזוז הינה נזק נטען שהינו "הפרה תלויית קריסה", אשר אינה עומדת בתנאי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, אזי היה אף היה מקום לדון בהלכת אמדאוס. זאת לזכור - טיעונה של חברת אמדאוס נגע לעובדה, כי הבנק למסחר, אשר התמוטט ונקלע לפירוק זמני, לא העניק לה שירותים בתיק ניירות הערך שלה, המחויבים לפי החוזה שבין הצדדים, ואי לכך - קרי, בשל אי מתן השירותים דנן - נגרמו לה נזקים כבדים. לו היתה המשיבה שבפני מעלה טיעון דומה, אזי יתכן כי לא היה בפני מנוס אלא לדחות את עמדת הכונס, חרף אי הצדק שבדבר, ולפסוק בהתאם להלכת אמדאוס. אלא מאי? העניין שבפני הינו שונה לחלוטין. הנזקים הממשיים שנגרמו למשיבה בשל הקריסה, גולמו בקנסות הספציפיים שהטילה זו בדרך קיזוז, ועליהם אין הכונס חולק. מעבר לדרוש אעיר, כי אף לגביהם אין הלכת אמדאוס רלוונטית, משום שאותם נזקים ארעו ככל הנראה טרם הפירוק הזמני, ואי לכך היו ניתנים לקיזוז אף לפי הפרשנות המהותית של סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. השאלה הרלוונטית לעניינו אינה קשורה במישרין לקיזוז, אלא לנפקותו של סעיף המגדיר את עצם ההקלעות לפירוק כהפרה, ו"מתמחר" אותה - כך לשיטת המשיבה עצמה - ב"ראש נזק" קבוע מראש של 50,000 ₪. 7. אכן, משטרחה המשיבה, במאוחר, לגולל את גרסתה לשאלת הפיצוי המוסכם, אין עוד מקום לטענתו הראשונה של המפרק, כי מדובר ב"כפל פיצוי" על אותם סעיפים. המשיבה מודה, למעשה, כי בגין ההפרות העובדתיות קנסה את החברה בפיצויים ספציפיים, ששולמו על דרך קיזוז (וכאמור, הכונס אינו חולק על כך), קרי - סך ה-50,000 ₪ שקוזז בנוסף, אינו בגין ראשי נזק אלו, אלא בגין סעיף 9.5.3 - שענינו אחר לחלוטין: ההכרזה על עצם ההקלעות של החברה לחדלות פרעון כהפרה נוספת, אשר מאפשרת שימוש בתניית הפיצוי המוסכם. יוצא, כי השאלה האמיתית שיש לדון בה, נוגעת למהותה ולתוקפה של תניה כזו; לעניין זה, הרי שלצורך הדיון אין רלוונטיות כלל ועיקר לדיני הקיזוז, באשר לשאלת עצם מהותה של תניה כזו והשתלבותה או אי השתלבותה עם דיני חדלות הפרעון, אין נפקא מינא האם הדרישה לפיצוי בגין "הפרה" שכזו נעשה בדרך של קיזוז, או שמא בדרך של הגשת תביעת חוב נשוא אותו פיצוי מוסכם. שאלה זו, אינה אלא שאלה העוסקת בדרך הגבייה של הפיצוי, להבדיל מתוקפו. לעניננו, ובלא לקבוע מסמרות בדבר, נכונה אני להניח, לצורך הדיון ולטובת המשיבה, כי היה ואין פסול בתניה עצמה, קרי - בתניה המזכה צד לחוזה בזכאות לפיצוי משמעותי בעל עצם ההקלעות לחדלות פרעון של הצד שכנגד (להבדיל מהפרה ממשית תלויית-קריסה, מן הסוג שנדון בפרשת אמדאוס) - הרי שאין אף פסול עקרוני בגביית הפיצוי נשוא התנייה בדרך של קיזוז. 8. עניינן של תניות אשר מבקשות להקנות למתקשר מול חברה פלונית יתרון מהותי או זכות, וזאת אך ורק בשל העובדה כי החברה נקלעה לחדלות פרעון, נדון לא אחת בפסיקה. זאת, תוך עמידה על הבעייתיות הרבה שנודעת לכך. לעניין זה, מן הראוי ליתן את הדעת לעקרון-העל היסודי, לפיו צדדים לחוזה אינם יכולים להתנות על דיני חדלות הפרעון, אשר הינם דינים קוגנטיים. לעניין זה, בצדק ציטט הכונס את האמור בפש"ר 2717/07 בש"א 24654/07 עו"ד איתן ארז נ' אפריקה ישראל להשקעות בע"מ,: "אם בחוזה נקבע כי עצם הוצאת צו פירוק מהווה הפרה יסודית של ההסכם אשר מקנה לצד השני זכות לפיצויים מוסכמים תוך עקיפת סדר הנשיה הקוגנטי, משמעותו של סעיף חוזי כזה הינה גריעה מקופת הנושים והוא עשוי להתבטל בנסיבות מסוימות" אעיר, כי הדיבר "העדפת נושים" בעניין אפריקה, אין פירושו בהכרח ביטול העדפת מרמה לפי סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל, אלא לעיתים קרובות, עסקינן בפסיקה גרידא של בית המשפט, כי תניה כזו או אחרת סותרת דין קוגנטי, ולכן דינה בטלות; במקרים אחרים, יתכן ויפסק כי הפעלת תניה בנסיבות מסוימות, נראית כנסיון להפיק רווח או יתרון לא ראוי מקריסתו של הצד שכנגד, ואי לכך עסקינן בניצול זכות חוזית בחוסר תום לב, בניגוד למצוות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי). 9. כאשר עניין לנו בתניה, המגדירה את עצם ההקלעות לפירוק, קל וחומר הקפאת הליכים, כהפרה יסודית, הרי שהמקרים העשויים להגיע לבית המשפט נחלקים למעשה לשני סוגים. האחד: מצב דברים בו ה"נפגע" מבקש לעשות שימוש בתניה ולבטל חוזה, אך ורק נוכח העובדה כי הצד שכנגד נקלע לחדלות פרעון. בעניין זה, חרף אוביטרים לא מעטים אשר הביעו אי-נחת והסתייגות מהתנהלות כזו, הרי שקיימת רתיעה ממתן הלכה כללית וגורפת על בטלות מוחלטת של תניות כאלו (להבדיל מסיווג ספציפי של התנהלות צד, בנסיבות מסויימות, כנגועה בחוסר תום-לב). זאת, נוכח הבעייתיות הרבה שנודעת לאילוץ הלכה למעשה של צד להוסיף ולהתקשר בחוזה שאין הוא חפץ בו. האחר: קבוצת מקרים אחרת העוסקת במקרים שעניינם מחלוקת כספית, קרי: הצד אשר מגדיר עצמו כ"נפגע" מעצם הקלעות הצד שכנגד לחדלות פרעון, מבקש לגבות פיצוי מוסכם בגין אותו ארוע, וזאת להבדיל מפיצוי בגין הפרות ממשיות, אף אם תלויות-קריסה. 10. אין צורך להכביר מילים, כי קבוצת המקרים השניה היא פשוטה בהרבה. אחזור ואבהיר, כי הבעייתיות במקרים אלו נוגעת לעצם מהותו של החיוב, ואין נפקא מינא האם הוא נתבע על דרך הגשת תביעת חוב (לעניין זה, ראה פש"ר 1361/02 בש"א 10910/03 יוכמן נ' אלבר והאמור בו בהרחבה רבה), או שמא נקרתה בפני ה"נפגע" הזדמנות לגביה באמצעות הסעד העצמי של קיזוז. הלכה למעשה, ניתן "לפשט" תניה כזו ולהבהיר כי היא שקולה לניסוח הפשוט הבא; פלוני ואלמוני עורכים חוזה ביניהם, וקובעים: "היה ופלוני יקלע לחדלות פרעון, יהיה אלמוני זכאי לתשלום נוסף בסך 50,000 ₪, וזאת בנוסף לכל טענה ופיצוי אחר העומד לאלמוני על-פי דין". עיננו הרואות; עניין לנו, פשוטו כמשמעו, בסעיף שהופך את עצם ההקלעות לפירוק, הקפאת הליכים או פשיטת רגל, לעילה לתשלום נוסף, אשר יחודו בכך שאין לו כל הצדקה מהותית אחרת ביחסים בין הצדדים. דבר זה ניכר אף בעניננו, שהרי המשיבה ידעה אף ידעה לנצל את זכות הקיזוז בכדי לקנוס את החברה בגין נזקיה בפועל, במלואם. עצם טענתה של המשיבה עצמה, כי הפיצוי המוסכם אינו בגדר כפל פיצוי, אלא כל-כולו הינו בגין "ראש הנזק הנפרד" נשוא סעיף 9.5.3, יונקת את חיותה ממושכלה זו. 11. דומה, כי הסתירה בין מצב דברים שכזה לבין דיני חדלות הפרעון, ניכרת על פניה. טול, לדוגמא, הסכם בין פלוני לאלמוני, הקובע "היה וימונה לאלמוני מפרק, זכאי פלוני לתשלום מלוא חובותיו, זאת בלא קשר לאחוז שיקבלו הנושים האחרים". אין צורך להכביר מילים, כי הסכם כזה הינו בגדר העדפת נושים ברורה, אשר ה"הסכמה" נוגדת את דיני חדלות הפרעון, מקפחת את הנושים האחרים, ואין לה כל נפקות. עתה, עולה השאלה האם ישתנה דין ברור זה מקום בו פלוני ואלמוני ישנו, במעט, את נוסח החוזה ביניהם. בהעדר ידיעה מראש מה יהיה שיעור הדיבידנד אשר יחולק לנושיו של אלמוני, במידה ויקלע לחדלות פרעון, ישנו את הנוסח כדלקמן "היה וימונה לאלמוני מפרק, זכאי פלוני להגיש תביעת חוב בשיעור כפול משיעור חובו (או נזקיו) בפועל". נקל לראות, כי ההבדל היחיד, למעשה, בין שתי התניות, הינו כי במקרה השני, מנסה פלוני (המכתיב את נוסח החוזה) לנחש את שיעור הדיבידנד שיחולק לנושיו של אלמוני, היה ויקרוס; היות והוא מניח לעצמו כי זה יעמוד על 50% (או למצער, יעמוד על סך גבוה יותר, אולם חלוף הזמן של הליכי הפירוק, הגשת ובירור תביעות החוב ישחק את התמורה לערך ריאלי של 50%), הרי שהוא יוצר תניה המכפילה מראש את תביעת החוב, ובדרך זו הוא מבטיח לעצמו לקבל הלכה למעשה חלק כפול מחלקם היחסי של הנושים האחרים, אף אם בדרך עקיפין. יוצא, כי הפסול אינו נוגע לאורח, האם התניה כוללת "ניחוש" כזה או אחר ועד כמה יתברר בעתיד כמדוייק. הפסול נובע מן העובדה, כי שני צדדים מבקשים, בהסכמה ביניהם, לשנות את תחולת הדין הקוגנטי אשר מורה על חלוקת דיבידנד לנושים באורח שיוויוני ויחסי לחובותיהם. 12. אם וכאשר בקיזוז עסקינן, הרי הסכמה שכל-כולה "ניפוח" של חוב בר-קיזוז אך ורק בשל עצם ההקלעות של הצד שכנגד לחדלות פרעון, אינה שונה במהותה מהסכמה להגדיל באורח מלאכותי תביעת חוב. אלא שנזקה רב עוד יותר, נוכח העובדה כי להבדיל מתביעת חוב, קיזוז נגבה באורח מיידי, ובמלואו. אין בכך, כמובן, בכדי לכפור בעצם תחולתם האפשרית של דיני הקיזוז בחדלות פרעון, אלא אך להבהיר כי הנזק המתרחש משימוש לא ראוי באותו מנגנון, הינו גדול ומשמעותי במיוחד. הערה נוספת שיש להעיר בעניין זה הינה כי הבעייתיות, כמו גם חוסר הצדק שההתנהלות זו במצב של פירוק זמני, גוברים אף יותר נוכח הלכת אמדאוס. יוער, כי חלק גדול מן ההנמקות והרציונל אשר עומד במפורש מאחורי פסק-הדין, הינה ראיית הפירוק הזמני כמצב שאינו מפסיק למעשה את תחולת החוזים והמערכת העסקית בין הצדדים. אם כאלו הם פני הדברים, הרי ניצול דווקא של עצם ההקלעות לסטטוס זה בכדי להפיק יתרון, הינו במידה רבה בגדר אנטי-תזה להנחה בסיסית זו של בית המשפט העליון, ולמעשה מבוססת על התובנה ההפוכה, הרואה בפירוק הזמני שינוי פאזה מהותי, שכל-כולו מנוגד למצב של "עסקים כרגיל". יוצא, אם כך, כי דווקא הלכת אמדאוס, או למצער הרציונל שעומד מאחוריה, לא רק שאינם מסייעים למשיבה אלא למעשה עומדים לה לרועץ. 13. לסיכומה של נקודה זו: פיצוי מוסכם אינו בגדר "מילת קסם", הפוטרת את המעלה אותה מכל דרישה להסביר ולנמק את מעשיו. פיצוי מוסכם, כפי שנקבע לא אחת בעבר, אינו אלא הסכמה מראש בין צדדים, כי נזקה של הפרה אלמונית יועמד מראש על סך פלוני. מכאן, יסודה של ההלכה המכירה בתוקפו העקרוני של פיצוי מוסכם גם בעת שהמפר נקלע לחדלות פרעון, זאת כאשר לעיתים קביעה וכימות מוסכם של נזקה של הפרה פלונית, מביא אף תועלת בכך שהוא חוסך מן הצדדים, כולל מבעל התפקיד, הליכים ארוכים ולעיתים מסורבלים ויקרים של הוכחה וכימות נזק. אלא, שמושכלה זו אינה בגדר היתר לנצל תניות פיצוי מוסכם בחוסר תום-לב, ולהופכן ל"קרדום לחפור בו", בכדי להפיק רווח קל מחדלות פרעונו של הצד האחר. לעניין זה, הרי שתניית פיצוי מוסכם, כמוה ככל פיצוי, כפופה לעקרונות היסוד של דיני הנזיקין, ובין היתר הכלל הבסיסי כי פיצוי אינו נועד להעשיר את הנפגע, אלא לשפותו על נזקיו בפועל. לעניין זה, אם נקבע בעבר (כך למשל, בעניין אלבר) כי יש פסול בתביעת חוב שבבסיסה פיצוי מוסכם ש"נופח" באורח חסר פרופורציה לנזק בפועל, הרי שמכח קל וחומר, ישנו פסול בסיסי ומהותי בפיצוי מוסכם שמאחוריו אין עומד נזק מהותי כלשהו, מלבד עצם תחולתם של דיני חדלות הפרעון. פיצוי כזה, כפי שהוער בעניין אפריקה, אינו אלא נסיון מובהק לעקוף את עקרון השיוויון. זאת, באמצעות פיקציה משפטית אשר קובעת את עצם תחולתו כ"נזק". זאת, חרף העובדה כי "נזק" זה של תחולת הדין הקולקטיבי, הינו משותף באותה מידה לכל הנושים. זאת, להבדיל מהפרה ממשית-ספציפית תלויית קריסה. עיוות וחוסר צדק זה מודגש אף יותר, כאשר אותו "נפגע" מבקש לעשות שימוש במוסד הקיזוז, ולגבות במלואו את אותו ראש-נזק שאין מאחוריו מאומה. 14. סוף דבר; אין לי אלא להצר, על האורח בו מועצה מקומית, שהינה רשות אשר חלים עליה כללי המשפט המנהלי, לרבות חובה מוגברת של תום-לב, בחרה לנהוג בדרך כזו. זאת, תוך שתחילה היא מסרבת למסור את גרסתה ונתלית בטענות סף, ולאחר מכן, כך מסתבר, שמה יהבה על סעיף הסותר דין קוגנטי, ואשר כל-כולו הינו "קנס" על עצם ההקלעות לפירוק זמני, בלא כל קשר מהותי לנזקים בפועל (נזקים עליהם, כזכור, גבתה המשיבה שיפוי מלא, אף לשיטתה, וזאת באמצעות הקנסות האחרים שגבתה באמצעות קיזוז). הלכת אמדאוס, עליה ניסתה המשיבה, בצר לה, להסתמך, אינה מסייעת לה כלל ועיקר, ושמא אף מאירה את התנהלותה באור בעייתי עוד יותר. דומה, כי ראוי להתוות מדיניות חד-משמעית, אשר תבקש להניא רשויות וגופים דו-מהותיים מהתנהלות כזו מול בעלי תפקיד בחדלות פרעון. זאת, לרבות באמצעות הטלת הוצאות משפט בסכום הולם, אשר יגלם בתוכו את אורח ההתנהלות, כמו גם את התמשכותה שלא לצורך של ההתדיינות המשפטית. אי לכך, דין בקשת הכונס בעניין הפיצוי המוסכם להתקבל, ועל המועצה המקומית להשיב את הסכום לאלתר, ולא יאוחר מתום 7 ימים מתאריך החלטה זו. הסכום יוחזר בתוספת הצמדה וריבית מהמועד בו נדרש תשלומו לראשונה ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן, נוכח התנהלותה והתארכות ההליכים בתיק זה, תשא המשיבה בהוצאות הכונס ובשכר-טרחת עורך דין בסך 50,000 ₪ בתוספת מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל. ניתן היום, ט' כסלו תשע"א, 16 נובמבר 2010, בהעדר הצדדים. פיצויים מוסכמיםפיצויים