מכירת מכונית גנובה - אחריות

להלן פסק דין בנושא אחריות על מכירת מכונית גנובה: פסק דין בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופט מר מנחם רניאל) מתאריך 2.10.05 בתיק אז' 8242/02. המערערים בערעור העיקרי רכשו מכונית פרטית ופנו את מכון הבדיקה שבבעלות המשיבה, על מנת שתבדוק את מצבה. לאחר בדיקת המכונית על ידי המשיבה, רכשו המערערים את המכונית. שבועות ספורים לאחר רכישת המכונית המכונית נגנבה, ומשנמצאה, התברר כי זהותה זויפה ועל כן הושבה המכונית לבעליה האמיתיים. התברר גם שהאדם שמכר למערערים את המכונית לא היה בעליה. בפסק הדין של ביהמ"ש קמא, מצא ביהמ"ש את המשיבה אחראית לנזקיהם של המערערים, באשר לפי קביעתו היה על המשיבה לבדוק את המכונית ולזהותה על פי נוהל שפרסם משרד הרישוי בשנת 1998, ולקביעתו של ביהמ"ש קמא לא פעלה המשיבה ולא זיהתה את המכונית כראוי. עם זאת, ביהמ"ש קמא מצא כי יש מקום להטיל אשם תורם על המערערים עצמם, אשר מיהרו לשלם למוכר את התמורה עבור המכונית מיד בתום הבדיקה במקום להמתין עד שניתן יהיה לבצע את העברת הזכויות בה ברשות הדואר, ולפי קביעתו של ביהמ"ש קמא, אם היו המערערים ממתינים עד שסניף הדואר היה נפתח, כי אז "אפשר שהיה המוכר נסוג עקב החשש שמא תתגלה ההונאה בסניף הדואר". שיעור האשם התורם שביהמ"ש קמא ייחס למערערים נקבע אפוא על 40%. בערעור שלפנינו מלינים המערערים על קביעת ביהמ"ש קמא בנושא האשם התורם, באשר לטענתם לא היה מקום להטיל עליהם אשם תורם כלל וכלל לאור הקשר החוזי שנקשר בינם ובין המשיבה עת פנו המערערים אל המשיבה על מנת לבצע את הבדיקה. כמו כן טוענים המערערים טענות לענין סכום הנזק ממנו נגזר הפיצוי שהוטל על המשיבה לשלם להם. בערעור שכנגד טוענת המשיבה כי לא היה מקום להטיל עליה אחריות כלל וכלל, שכן בעת שהמכונית נבדקה על ידה, עמד בתוקפו נוהל שפורסם בשנת 1993 ולא זה שפורסם בשנת 1998, ומנוהל זה עולה כי לא היה עליה לגלות את העובדה שמדובר במכונית מזויפת. תחילה נדון בערעור שכנגד. אנו סבורים כי משפנו המערערים אל המשיבה על מנת שתבדוק את המכונית, היה על המשיבה לבדוק את זהות המכונית בלא כל קשר לנהלים כאלה או אחרים שפורסמו על ידי משרד הרישוי, מה עוד שאף בנוהל משנת 1993 היה על המשיבה לזהות את המכונית, זיהוי כזה ניתן לעשות רק כנגד השוואת מספרי השלדה ומספר המנוע למסמכי הרכב, דבר שלא נעשה, ואם היה נעשה, כי אז היתה מתגלית זהותה המזויפת של המכונית. יתרה מזאת, כמו ביהמ"ש קמא אנו סבורים שבמועד הבדיקה חל על הבדיקה הנוהל משנת 1998, ואין אנו מקבלים את טענת המשיבה כי נוהל זה נכנס לתוקפו בתאריך 1.11.98, ולענין תוקפו של הנוהל ומועד כניסתו לתוקף, אנו מקבלים את קביעתו של ביהמ"ש קמא. על כן, אנו דוחים את הערעור שכנגד. ככל שהדברים נוגעים לשיעור האשם התורם, אנו סבורים כי לא היה מקום להטיל על המערערים אשם תורם בשיעור 40%. בבחינת כל נסיבות הענין, היה מצופה שהמערערים יזהו כראוי את המוכר, וזאת לצד זיהוי המכונית על ידי מכון הבדיקה שבבעלות המשיבה, והיה אפוא מקום, גם לאור הקשר החוזי, להטיל על המערערים אשם תורם בשיעור מסוים, אותו אנו מעמידים על השיעור 15% במקום השיעור 40% שנקבע על ידי ביהמ"ש קמא. אשר על כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור שכנגד ואנו מקבלים את הערעור של המערערים במובן זה שבמקום אשם תורם בשיעור 40%, ייוחס למערערים אשם תורם בשיעור 15% בלבד. כל יתר פרטי פסה"ד, לרבות הסכומים מהם יש לגזור את הפיצוי שיש לשלם למערערים, ישארו בעינם. אנו מחייבים את המשיבה לשלם למערערים את הוצאות הערעור בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. מזכירות ביהמ"ש תשיב למערערים את הפקדון שהפקידו להבטחת הוצאות הערעור, אם הופקד כזה, באמצעות בא כוחם. מכירת רכברכב