1. לפנינו תביעה לחייב את הנתבעים ו/או מיהם לשלם לתובע החזר הוצאות פינויו בניידת מד"א, עקב מעורבותו בתאונת עבודה מיום 1/6/1998. 2. רקע והשתלשלות א. התובע תושב סחנין, נפגע בתאונת עבודה בתאריך 1/6/1998 (להלן: "התאונה"), ופונה ממקום התאונה בקרית הפלדה בעכו, לבי"ח נהריה, באמצעות ניידת מד"א. ב. במועד הפינוי, חתם התובע לבקשת מד"א על התחייבות לתשלום הוצאות פינויו בסך 535 ₪, (נספח "א" לכתב התביעה). ג. אין חולק כי הפגיעה של התובע בעקבות התאונה, הוכרה, בסמוך, ע"י המוסד לביטוח לאומי כפגיעה בעבודה. ד. עקב אי ביצוע התשלום, הגיש מד"א כנגד התובע ובהתאם להתחייבותו, תביעה בסדר דין מקוצר בבית המשפט השלום בתל אביב, במסגרת ת.א 708680/04. מד"א עתר לחייב את התובע בהוצאות פינויו בתוספת הצמדה וריבית בסך 780 ₪, וכן בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד מד"א. ה. ביום 25/4/04 ניתן כנגד התובע, פסק דין בהעדר הגנה. ו. בתאריך 1/5/05 פתח מד"א בהליכי הוצל"פ נגד התובע לצורך גביית החוב על פי פסק הדין. סכום החוב במעמד פתיחת התיק עמד על סך 2,990 ₪. סכום זה הורכב, מסכום החוב בצירוף הפרשי הצמדה בסך של 779 ₪, 690 ₪ בגין הוצאות משפט וסך 790 ₪ בגין הוצאות שכ"ט עו"ד. ז. ביום 18/7/2005, פנה ב"כ התובע למוסד לביטוח לאומי, (להלן: "הנתבע 1" או "המלל"), בין היתר, בעניין הצורך בהסדרת תשלום הוצאות מד"א הנ"ל. במקביל נשלח מכתב למד"א בעניין עיכוב ההליכים לגבית החוב על ידם, עד לבירור העניין מול המלל. ח. ביום 26/12/05 הוגשה מטעם התובע, התביעה נושא דיוננו כנגד המוסד לביטוח לאומי בלבד, ובמסגרתה הוא עתר לחייב את המלל בתשלום מלוא החוב בתיק ההוצל"פ שנפתח נגדו ע"י מד"א. ט. מעבר לטענת ההתיישנות, טען המוסד לביטוח לאומי שאין עליו כל חובה לשלם את הוצאות הפינוי של התובע ע"י מד"א, נוכח ההסכם מיום 7/6/1990, שיש לו עם קופת חולים כללית והמטיל את החובה לתשלום על קופת החולים. י. לאור טענה זו, ביקשה ב"כ התובע לתקן את כתב התביעה ולצרף את קופת חולים כללית כנתבעת נוספת בתיק. ביום 4/7/06 הוגש מטעם התובע כתב תביעה מתוקן, ושני הנתבעים הגישו כתבי הגנה במסגרתם כפרו בחובתם לשלם לתובע את הסכום, כל אחד מנימוקיו. עיקר טענות הצדדים 3. לטענת התובע, בסמוך לאירוע התאונה בשנת 1998, הוא המציא את כתב ההתחייבות שנתן למד"א יחד עם מכתב שחרור מביה"ח ומסר אותם לפקיד קופת חולים בכפרו סחנין, וזאת מיד לאחר התאונה בשנת 1998, וכי הוא סבר לתומו כי החוב סולק זה מכבר, בעוד שבדיעבד התברר לו כי עקב רשלנותם של הנתבעים ו/או מי מהם לא שולם החוב למד"א במועדו, וזה גרם למד"א לתבוע אותו, לקבל פסק דין ולפתוח הליכי הוצל"פ נגדו, ולדרוש במסגרתם סכום מופרז. עוד טען התובע שהוא לא קיבל לידיו את כתב התביעה שהוגש נגדו ע"י מד"א בבית משפט בתל-אביב בעוד הוא גר בסח'נין, וכי הוא ידע, לראשונה, על התביעה ועל פסק הדין שניתן נגדו בהעדר הגנה, רק בעקבות קבלת האזהרה/ דרישת התשלום מלשכת ההוצל"פ . 4. מנגד טענה ב"כ המוסד, להתיישנות התביעה בהתאם לחוק ההתיישנות משום הגשת התביעה לבית הדין, רק כעבור שבע שנים מיום היווצרות בעילת התביעה וחתימתו על ההתחייבות כלפי מד"א ביום 1/6/98. לחילופין נטען כי התביעה התיישנה על פי סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי שקובע התיישנות יותר קצרה, ושלפי נוסחו בתיקון 19, שנכנס לתוקף ביום 1/6/98, (יום התאונה), בוטל שיקול הדעת שהיה למל"ל בנוסח הסעיף הקודם, כאשר סעיף 296, קובע שכל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שנוצרה בעילת התביעה, או תוך 18 חודש ככל שמתקיימים התנאים לפי סעיף 296(ב) לחוק. לחילופין ולגופו של עניין טענה ב"כ המלל, כי בכל מקרה, החובה לתשלום הוצאות הפינוי ע"י מד"א חלה על קופת החולים בה היה התובע חבר באותה עת, כללית, וזאת מכוח סעיף 14 להסכם מיום 7/6/1990, שנחתם בין קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל, לבין המוסד לביטוח לאומי, (להלן:"ההסכם"). 5. ב"כ קופת החולים כללית, (להלן: "הקופה" או "הנתבעת 2"), העלתה אף היא את הטענה של התיישנות התביעה נגדם, וטענה שזו הוגשה בחלוף יותר משבע שנים לאחר החתימה כל ההתחייבות. מעבר לזאת נטען כי לגופה של התביעה, כי אכן חובת התשלום בגין הוצאות הפינוי במד"א חלה על קופה"ח בהתאם להוראת סעיף 14 להסכם, אך יחד עם זאת נטען כי הפרוצדורה הנהוגה לתשלום הוצאות הפינוי למבוטח, הינה המצאת קבלה בדבר תשלום ההוצאות ע"י המבוטח, וקבלת החזר מהקופה. באשר לתובע נטען כי הוא לא פנה לקופה במשך שנים, ובניגוד לנטען על ידו הוא לא המציא את כתב ההתחייבות, ולא את הדרישה התשלום ולא קבלה על תשלום הוצאות הפינוי על ידו, כך שדין תביעתו להידחות. 6. חרף טענת ההתיישנות שהעלו שני הנתבעים, שלכאורה מהווה טענה מקדמית, בנסיבות העניין יש להיזקק תחילה לטענת התובע בדבר המצאת הדרישה לטיפול הקופה כבר בסמוך לאחר התרחשות תאונת העבודה, בשנת 1998. דיון והכרעה 7. בהתאם לתקנה 7 לתקנות הביטוח לאומי (מתן טיפול רפואי לנפגע עבודה), התשכ"ח - 1968, נפגע הצריך להשתמש באמצעי תחבורה לשם קבלת טיפול רפואי, יהיה זכאי לקבל מהמוסד באמצעות השרות הרפואי שבטיפולו הוא נמצא תשלום לכיסוי הוצאות אלו על פי התעריף המקובל לגבי אמצעי התחבורה הציבוריים הזולים ביותר המתאימים למצב בריאותו. יחד עם זאת, ולאור "ההסכם", שכאמור נחתם בין המוסד לביטוח לאומי לבין קופת חולים כללית מיום 7/6/90, חובת התשלום של הוצאות ההסעה באמבולנס חלים על קופת החולים, הנתבעת 2, וזאת לאור הקביעה המפורשת של הוראת סעיף 14 (ב) להסכם אשר קובע כי: "14. א. על אף האמור בסעיף 13 להסכם זה מתחייבת בזה הקופה לשאת בתשלום הוצאות מתן השירותים הרפואיים שינתנו למקבל שרות לצורך מתן עזרה ראשונית.... ב. למען הסר ספק מודגש בזה שהוצאות האמורות בסעיף קטן א לעיל כוללות שרות הסעה באמבולנס על ידי מגן דוד אדום או כל גוף אחר." 8. הנתבעת 2 הודתה בחבותה העקרונית וכבר בפתח הישיבה מיום 31/3/08 הצהירה ב"כ ואמרה: "...ואכן עפ"י ההסכם הקודם שירותי בריאות כללית אמורה לשאת בהוצאות הנסיעה, הצעתי לחברתי לפנים משורת הדין, לשלם את הקרן + הצמדה, וחברתי סירבה." 9. בתצהיר עדותו המשלים מיום 20/7/08 (מוצג "ת/2") טען התובע כי הוא פנה בסמוך לאחר מועד התאונה לסניף קופת החולים בכפר מגוריו וביקש שיטפלו בהחזר הוצאות הרפואיות למיניהם שנגרמו לו עקב התאונה ובין היתר, הוצאות פינויו באמבולנס, והמציא להם חשבון מד"א, ואישור הנתבע שהכיר בתאונת עבודה. התובע גרס כי מנהל הקופה בסח'נין, דאז, מר אנואר אבו חליל, הוא שטיפל בעניינו יחד עם הפקיד מר מאזן חלאילה, וכי בביקורים חוזרים בקופה נאמר לו על ידם כי עניינו נמצא בטיפול והוא הניח שהעניין סודר. 10. בניגוד לאמור בתצהירו, התובע ובמסגרת חקירתו הנגדית בפנינו, הוא עומת עם העובדה כי המנהל אנואר אבו חליל לא עבד באותה עת בסניף הקופה בסח'נין, ואז הוא השיב שהוא לא פנה בעניין תשלום הוצאות הפינוי ישירות למר אנואר אבו חליל, אלא רק פקיד במשרדי הקופה, למר מאזן חלאילה. לטענת התובע, על פי הנהלים ששררו דאז, די היה בהמצאת דרישות התשלום לקופת החולים, והוא לא היה צריך לשלם את החוב מכיסו (בעמ' 6 ש' 26), וכי לראשונה נודע לו על קיום החוב כלפי מד"א, רק בעקבות קבלת דרישה לתשלום/ אזהרה מלשכת ההוצל"פ. 11. כדי להזים את טענת התובע זמנה הנתבעת 2 מטעם שני עדים, מר אנואר אבו חליל וגב' רחל ענתבי, מרכזת הטיפול בנפגעי תאונות עבודה מחוז חיפה. 12. מר אבו חליל העיד כי בשנת 1998 כלל לא עבד במרפאה בעיר סח'נין, שם הוא עבד בין השנים 1985 - 1997, ואילו בחודש 4/1997 הוא עבר לעבוד בכפר מג'ד אלכרום עד לשנת 2004, שאז חזר בחזרה לעבוד בסניף הקופה בסח'נין (בעמ' 8 ש' 1-3). העד אישר כי באותה תקופה עבדו בקופה מר מאזן חלאילה יחד עם מנסור עלי - מזכיר הקופה (ש' 4). באשר לנוהל הטיפול בתאונות עבודה וביצוע החזר הוצאות לנפגע, העיד מר אבו חליל ואמר: "...קודם המבוטח צריך להביא לי קבלה שהוא שילם חשבון כלשהו, אני לוקח את הקבלה ממלא טופס בקשה ומעביר זאת למחלקת מדור תאונות עבודה בחיפה." (בעמ' 9 ש' 25-26). ובהמשך: "אף פעם הקופה לא היתה משלמת חשבון ישירות אלא רק קבלה. להבדיל בתי חולים זה נושא אחר ונותנים התחייבות" (בעמ' 10 ש' 12). 13. הגב' רחל ענתבי, העידה מטעם הנתבעת 2, ביחס להליך תשלום חוב לאמבולנס כדלקמן: "כדי לשלם חשבון לאמבולנס צריך להיות הכרה של ביטוח לאומי מלאה וקבלה מקורית ששולם לאמבולנס עבור ההעברה." (בעמ' 11 ש' 11). עדי הנתבעת 2, הכחישו כי התובע מסר לידיהם או לידי פקידים אחרים דרישת התשלום ו/או קבלה על תשלום למד"א. מר אבו חליל העיד שהוא לא עבד כלל בסניף סח'נין בתקופה הרלבנטית, ולמעשה גם התובע חזר בו מטענתו שהוא מסר את ההתחייבות לטיפולו של אבו חליל, ואילו העדה גב' ענתבי, ערכה בדיקה של הרשימות במחשב ביחס לתובע ומצאה רק שתי פניות מטעמו, אחת מיום 12/5/04 בעניין קבלת החזר עבור מדרסים, ופניה שנייה מיום 30/8/04, בעניין החזר דמי גביה בקופות חולים אחרות. לטענתה, מלבד שתי פניות אלו לא היו פניות אחרות מצד התובע לקפו"ח, אף לא בשנת 1998. 14. כאמור, התובע במהלך חקירתו הנגדית בפנינו חזר בו מהטענה שהוא מסר את ההתחייבות למנהל קופה"ח בסח'נין בשנת 98 או בסמוך לכך, זאת לאחר שעומת עם העובדה שמר אבו חליל לא עבד באותה שנה בסניף קופ"ח בסח'נין, אך עמד על טענתו שהוא מסר את ההתחייבות לפקיד מאזן חלאילה, אך חרף זאת, הוא לא טרח לזמן את מר מאזן להעיד מטעמו ולתמוך בגרסתו. 15. אם לסכם, התרשמנו מעדות התובע שהוא כנראה האמין שהוא מסר את כתב ההתחייבות יחד עם המסמכים האחרים, מכתב השחרור מבית חולים ומסמכי ההכרה של הנתבע בתאונה, לקופ"ח, אך בכך אין די ובהעדר הוכחה ממשית או פוזיטיבית שהוא מסר את התחייבותו כלפי מד"א לטיפול קופת החולים, אין מנוס מהקביעה שהתובע לא הרים את הנטל המוטל עליו, ולא הוכיח שהוא מסר את התחייבות לטיפול הקופה ו/או המל"ל. טענת ההתיישנות 16. בהמשך לקביעתנו לעיל, אנו נדרשים להיזקק לטענת התיישנות שהעלו שני הנתבעים. מחד, טענה ב"כ המל"ל כי, הוצאות הנסיעה באמבולנס, הינה בגדר גמלת כסף שבהתאם לסעיף 296(ב) לחוק אינה משולמת בעד תקופה מסוימת, ועל הנתבע לשלמה רק אם בעת הגשת התביעה טרם חלפו 18 חודשים מהחודש בו נוצרו התנאים המזכים בגמלה. מאידך, טענה ב"כ קופת החולים כי התובע חתם על ההתחייבות כלפי מד"א ביום 1/6/98, והגיש את התביעה לביה"ד כעבור יותר מ-7 שנים, ביום 26/12/05. עוד נטען כי התובע לא עשה דבר כדי להסדיר את חובו ולשלם את סכום ההתחייבות, ולכן יש לדחות את הניסיון שלו להיאחז בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, כאילו נעלמה מידיעתו העובדה כי חובו עדיין לא הוסדר. כך יש לקבוע שאין אמת בטענתו שהידיעה על אי הסדרת החוב נודעה לו רק עקב קבלת האזהרה מלשכת ההוצאה לפועל ולדחות את תביעתו. 17. על פניו עולה כי טענת ההתיישנות הנטענת על ידי הנתבעים מעלה בנסיבות העניין, מספר קושיות. האחת, ברור כי החובה לשלם את הוצאות הנסיעה, חלה מכוח הוראות החוק על המל"ל, כאשר חובת התשלום הזו הועברה לקופת החולים, מכוח הסכם שנכרת בין המל"ל לבין קופת החולים. השנייה, חרף טענת קופה"ח שהיא משלמת את ההוצאות רק כנגד קבלה ולאחר ביצוע התשלום על ידי המבוטח, לא מצאנו בהסכם כל התניה שעניינה חיוב המבוטח בביצוע תשלום הוצאות הנסיעה כתנאי לקבלת הסכום מקופת החולים. יתרה מזאת, קופת החולים לא הוכיחה את הנוהג הנטען על ידה, ולא תמכה את הטענה בהוראה מחייבת בעניין זה מהתקנון שלה שאמור להסדיר את מערכת היחסים בינה לבין המבוטח/התובע. השלישית, בנסיבות העניין קופת החולים אף אינה יכולה לטעון כי דבר הפרוצדורה ו/או הנוהג שעל המבוטח לשלם בעצמו את הוצאות הנסיעה כדי לקבל החזר בגינו מקופת החולים, אכן הודעו לתובע, זאת מהסיבה הפשוטה שהיא התכחשה לטענתו שהוא מסר את כתב ההתחייבות לטיפולה, סמוך למועד התרחשות התאונה. הרביעית, חרף החובה של המל"ל בהתאם לחוק לשלם את הוצאות הנסיעה, זו הועברה מכוח ההסכם לקופ"ח, ואילו נותן השירות, מד"א, החתים את התובע על כתב התחייבות לשלם לו את ההוצאה תוך 30 יום. אך משהסכום לא שולם, מד"א החליט להגיש את התביעה כנגד התובע על פי ההתחייבות שחתם, רק כעבור כ- 6 שנים מיום ביצוע הנסיעה והחתימה על כתב ההתחייבות, וגם אז הוא עושה זאת בבית המשפט בת"א, ולא באזור מגוריו של התובע. גם הליכי הגביה בלשכת ההוצל"פ, בגין פסק דין שניתן בהעדר הגנה, נפתחים ע"י מד"א רק כעבור יותר משנה מיום מתן פסק הדין. לטעמנו אין לזקוף את מהלכי מד"א והתנהלותו בקשר לגביית הוצאות הנסיעה, לחובת התובע, בהתעלם מהחובה שנקבעה בחוק בדבר הגורם האחראי לתשלום הוצאות הנסיעה. למעשה לקונסטלציה המשפטית שפרטנו, וגם למסכת העובדתית שהתבררה, קיימת השלכה ישירה על קביעת "החודש שבו נוצרו התנאים המזכים בגמלה", בהתאם לסיפא של סעיף 296(ב) לחוק, כמו גם לקביעת מועד הפיכת ההתחייבות של התובע כלפי מד"א לממשית ומחייבת. בנסיבות המקרה, משלא הוכח מועד אחר, אנו קובעים כי מועד זה חל, במועד מתן פסה"ד כנגד התובע בהעדר הגנה, ביום 25/4/04, ועל כן אין לדחות את התביעה של התובע מחמת התיישנותה. 18. חרף קביעתנו זו, מתעוררת בפנינו השאלה האם בנסיבות העניין יש לחייב את קופת החולים בתשלום הוצאות הנסיעה בצירוף ההוצאות הנלוות שהתווספו לסכום המקורי, בעקבות מתן פסק דין נגד התובע ונקיטת הליכי גבייה באמצעות לשכת ההוצל"פ נגדו. כאמור, הוצאות הנסיעה בפועל עמדו על סך של 535 ₪, ואילו סכום החיוב על פי פסה"ד בצירוף ההוצאות ושכר טרחת העו"ד בתיק ההוצאה לפועל עמדו ביום פתיחת התיק, 1/5/05, על סך של 2,990 ₪. לדעתנו, העובדה שהתובע לא הוכיח פוזיטיבית שהוא מסר את כתב ההתחייבות לטיפול הקופה סמוך למועד התאונה ואף לא בשלב מאוחר יותר, והעובדה שהוא לא נקט בפעולה כלשהי לביטול הגזירה וביטול פסה"ד שניתן בהעדר כתב הגנה מטעמו, זאת מיד לאחר שנודע לו דבר מתן פסה"ד נגדו ע"י בית המשפט בתל אביב, והעדר יוזמה מצידו בקשר עם החיוב וההתחייבות שיכולים להראות כי הוא בקש להקטין את הנזק או את סכום החיוב- מצדיקים בנסיבות העניין את הקביעה, שעל התובע לשאת בכל ההוצאות והחיובים הנוספים שנגרמו עקב מחדליו, ואין להטיל חיובים אלו על קופה"ח, אלא שיש לחייבה בתשלום קרן החוב בצירוף הצמדה, שמטבעה מיועדת לשמירת ערכו הריאלי של הכסף בלבד. סוף דבר 19. על סמך כל האמור לעיל אנו מחייבים את הנתבעת 2, קופת החולים, לשלם לתובע סך של 535 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום 1/6/98 ועד התשלום המלא בפועל. 20. התביעה נגד הנתבע 1, המל"ל, נדחית בזאת. 21. בנסיבות העניין, ונוכח תוצאת פסה"ד והעובדה כי הסכום שנפסק בסופו של דבר לטובת התובע, תואם את הצעה הנתבעת 2 בתחילת הדיונים, אין מקום לפסוק לטובת התובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. ניתן היום, כ' סיון תש"ע, 2 ביוני 2010, בהעדר הצדדים. מהא סמיר-עמארשופטת שוגרי מוחמדנציג עובדים כפרי יאירנציג מעבידים מגן דוד אדוםחוב