1. המערער, קצין במשטרת ישראל, נפצע ביום 7.11.06 בעת מילוי משימה. הוא סובל מבקעים ובלטי דיסק בחלקים שונים של עמוד השדרה. ועדה רפואית עליונה שהתכנסה בתאריכים 3.4.08, 29.4.08 ו-10.7.08 קבעה כי נכותו של המערער היא בשיעור אחוז אחד, בגין כאבים כרוניים מתועדים בגב התחתון, ללא הגבלה בתנועות או קיפוח עצבי, על פי המבחן שבסעיף 37(ג)(2)(I) לתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תשי"ט-1969. בדיון שנערך במסגרת הוועדה הנ"ל התלונן המערער על כאבים, קשיים בהליכה ובעיות אורולוגיות. המערער הציג נתונים בדבר אשפוז, שכלל מתן זריקות אפידורל לנוכח כאביו הקשים, וטיפול שיקומי. הוא התלונן על קשיים, מגבלות וכאבים כמעט בכל מצב (שכיבה, עמידה, הליכה, ישיבה וכו'). המערער נעזר באותה עת במקל הליכה. בבדיקה שערכה הוועדה ביום 3.4.08 היא ציינה קיום הגבלה ניכרת ביותר בשיתוף פעולה עד שלא ניתן היה לבדוק בצורה מלאה את תנועות עמוד השדרה ותפקוד הגפיים התחתונות. הוועדה בקשה הערכה אורולוגית ופסיכיאטרית. בדיון מיום 29.4.08, בהעדר המערער, התייחסה הוועדה לאי התאמה בין תוצאות בדיקות שפורטו במסמכים רפואיים לבין התמונה הקלינית הכואבת שהוצגה לוועדה ע"י המערער. הוועדה דחתה את הערעור בציינה שוב את אי שיתוף הפעולה, שלא איפשר לוועדה לאמוד את מידת ההפרעה התפקודית האמיתית. לעניין התלונות האורינריות נאמר כי הן לא הובאו לפני ועדה רפואית מדרג ראשון ולפיכך הוועדה העליונה לא תדון בהן. לבקשת המערער, שהוגשה בטרם ידע על סיכום הדיון מיום 29.4.08, כונסה הוועדה פעם נוספת, ביום 10.7.08. הפעם הוצג לוועדה גם מכתבו של פרופ' פלומן לפיו נשקלת התערבות ניתוחית בעמוד השדרה הצווארי והמותני. גם הפעם חזרה הוועדה וציינה שאין שיתוף פעולה מצד המערער וכי קיים פער ניכר בין הממצאים הכלולים בתיעוד הרפואי לבין התמונה המוצגת ע"י המערער. דרגת נכותו נותרה בשיעור של אחוז אחד בגין כאבים בגב התחתון ללא הגבלת תנועה. 2. על ההחלטה הנ"ל הגיש המערער ערעור לבית המשפט (ע"א 2420/08). עוד לפני שהגיע מועד הדיון בערעור, הגיעו הצדדים לידי הסכם, לפיו הדיון יחזור לוועדה הרפואית העליונה, אשר תבדוק שוב את טענות המערער ביחס לנכויות בגב התחתון ובצוואר ואת טענותיו בדבר מצב כתף שמאל וברך רגל ימין. ההסכמה קיבלה תוקף של פסק דין ביום 11.1.09. 3. עוד בטרם קיומו של דיון חוזר בוועדה העליונה, עבר המערער שני ניתוחים: ביום 5.10.08 בוצע ניתוח לקיבוע חוליות בעמוד השדרה המותני וביום 1.3.09 בוצע ניתוח לקיבוע שלוש חוליות צוואריות. המערער הופיע לדיון החוזר בוועדה ביום 19.3.09 ולאחר מכן ביום 18.6.09. הרכב הוועדה היה זהה להרכב הוועדה שבדקה את המערער קודם לכן. גם הפעם התלונן המערער על בעיות אורולוגיות, בצד הבעיות האורתופדיות הקשות מהן הוא סובל. באת כוח המערער פרטה בפני הוועדה את מצבו של המערער בתקופות השונות מאז הפגיעה, לרבות המגבלות התפקודיות בהן היה נתון בכל תקופה. הוועדה שבה וציינה כי "למעשה אי אפשר לקבל כל שיתוף פעולה בבדיקת טווח התנועה בעמ"ש מותני וצווארי". בטרם תסכם את דעתה, ביקשה הוועדה חוות דעת אורולוגית. משהתקבלה חוות הדעת האמורה, התכנסה הוועדה ביום 18.6.09. המערער טען כי לא היה מקום לזמנו פעם נוספת לאחר שכבר בדיון מיום 19.3.09 פירט בהרחבה את כל טענותיו. המערער נבדק פעם נוספת. הבדיקה מתוארת בפירוט רב בפרוטוקול, וגם תיאור זה מכיל לא מעט התייחסויות לקשיים בבדיקה עקב התנגדות המערער, אם כי בהקשר מסויים נזכר שמידת שיתוף הפעולה היתה טובה יותר, מה שצויין גם בהחלטה המסכמת. הוועדה קבעה כי מצבו של המערער עשוי להשתפר בעתיד ולפיכך נקבעה לו נכות זמנית עד אמצע 2010. לענין דרגת הנכות הוועדה קיבלה את הערעור וקבעה נכות בשיעור 10 אחוז בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה צווארי, בשיעור 10 אחוז בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני ובשיעור אחוז אחד בגין צלקות. כזכור, בדיון הקודם שנערך בוועדה העליונה דרגת הנכות נקבעה לאחוז אחד. יודגש, כי הנכות נקבעה הפעם למפרע, החל מיום 7.11.06 (יום הפגיעה). באשר לתלונות האורינריות, חזרה הוועדה על העמדה, לפיה אין מקום שתדון בהן כיוון שהעניין לא הועלה על ידי המערער בוועדה הרפואית מהדרג הראשון. 4. בערעורו תוקף המערער את החלטת הוועדה, בין היתר בהסתמכו על ההחלטה שניתנה ב"סיבוב הראשון", אשר התגלתה, לטענתו, כמוטעית מהיסוד ו"אומללה", לנוכח העובדה שהוא אכן נזקק סמוך לאחר מכן לשני ניתוחים לקיבוע מספר חוליות, הן בצוואר והן בגב התחתון, מה שאינו יכול להתיישב עם דרגת הנכות שנקבעה לו אז, בשיעור אחוז אחד בלבד. לעניין זה מציין המערער גם את העובדה שהפעם ראתה הוועדה לנכון לקבוע את מועד תחילת הנכות ביום 7.11.06, מה שמוסיף ומלמד על כך שההחלטה הראשונה היתה מוטעית בעליל, גם לשיטת הוועדה עצמה. עמדת המערער היא, שהוועדה העליונה המשיכה ונקטה כלפיו באותו קו שאפיין את מהלכה בעת הדיון הראשון, קו של חשדנות בלתי פוסקת, ללא כל הצדקה, וזאת אף לנוכח הנתונים הרפואיים שטפחו על פניה. לטענתו, הוועדה לא השכילה לבחון את מצבו לאשורו, תוך הכרה בטעותה, ושבה ונימקה את החלטתה בקשיים בשיתוף פעולה מצד המערער. עוד נטען, שהוועדה לא נתנה דעתה לכך שבעת הבדיקה, זמן קצר ביותר לאחר הניתוח השני שעבר המערער, הגיוני שיהיו למערער קשיים בביצוע תנועות מסויימות, ולא היה מקום לייחס זאת לחוסר שיתוף פעולה מצידו ולרצון להטות את תוצאות הבדיקה. המערער מצביע על סתירות שונות בדברי הוועדה ביחס למידת שיתוף הפעולה, ומפנה גם לממצאים האובייקטיביים שהיו לנגד עיני הוועדה, המחייבים, לשיטתו, מסקנה שונה בדבר שיעור הנכות. עוד נטען, כי היה על הוועדה לקבוע נכויות לתקופת העבר בהתחשב במגבלות מהן סבל המערער בפועל, מעת לעת, כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים ונתוני תעסוקתו (כגון בעת האשפוזים ואחריהם, בתקופות השיקום וכד'). לא היה מקום לקבוע דרגת נכות אחידה לכל פרק הזמן מאז הפגיעה, כשיש נתונים לפיהם בתקופות שונות המגבלות היו ניכרות יותר, ובהתחשב בכך שבאת-כח המערער הפנתה את תשומת לב הוועדה לשלבים השונים. המערער מלין על כי נשלח על ידי הוועדה לקבלת חוות דעת אורולוגית, כשלבסוף הוחלט שהוועדה כלל לא תדון בתלונות בתחום זה, ומבקש שיתקיים דיון גם בסוגיה האמורה, עליה התלונן עוד בדיון הראשון בפני הוועדה העליונה. 5. המערער עצמו הגיש לבית המשפט מכתב, בו הוא מפרט את תחושותיו הקשות עד למאוד. מצער היה לראות כיצד לוחם וקצין מוערך רואה עצמו כמי שהפך לשבר כלי, והעיקר - איבד כל אמון במערכות השונות האמורות לסייע בשיקומו ולטפל בו. המערער חש שזכה ליחס בלתי ראוי מצד הוועדה, ובעיקר מצד מי שעמד בראשה. הוא חש מושפל. הוא מתלונן על כך שצעקו עליו וזלזלו בתלונותיו. כך, למשל, כאשר דיווח לוועדה כי שוקלים לנתחו (במהלך הדיון הראשון בוועדה העליונה) נתקל בחוסר אמון ובלגלוג, עניין שאשרה באת-כח המערער ואף ציינה בפתח דבריה בדיון השני שהתקיים בוועדה העליונה. המערער אינו מבין כיצד מי שנזקק לשני ניתוחים, לטיפולים רבים, למשככי כאבים, להליך שיקום בבית החולים, יכול להיחשב כאדם שאינו משתף פעולה. 6. אפתח בנושא האורולוגי: אכן, לא היה מקום לקיום דיון בוועדה בסוגיה האמורה. ראשית, כיוון שהנושא לא הועלה על ידי המערער בוועדה רפואית מדרג ראשון. שנית, כיוון שבהסכם שקיבל תוקף של פסק דין בע"א 2420/08, לא נזכר נושא זה בין העניינים שהדיון בהם הוחזר לוועדה. העלאת העניין בדיון החוזר בוועדה על ידי המערער לא היתה במקומה. מנגד, לא היה מקום לשלוח את המערער לקבלת חוות דעת אורולוגית אם הוועדה היתה בדעה שלא תדון בנושא. ואולם, טעות זו של הוועדה אינה מקנה לה סמכות לדון בסוגיה. מכל מקום, הבנתי כי המערער פנה בתביעה נפרדת בנושא זה וההליך אמור להסתיים בקרוב. 7. לעניין יתר טענותיו של המערער, עמדת המשיב היא כי מדובר בנושאים רפואיים שלא ניתן להעלותם בבית המשפט במסגרת ערעור על החלטת הוועדה הרפואית, ערעור המוגבל לשאלות משפטיות בלבד. התרשמות הוועדה בעניין חוסר שיתוף הפעולה אינה נושא שבית המשפט יכול להיזקק לו בערעור, הן כיוון שמדובר בקביעות רפואיות והן כיוון שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בקביעות מהימנות, המבוססות על התרשמות בלתי אמצעית של חברי הגוף שעליו מערערים. המשיב מבקש לציין לחיוב את הוועדה, על ששינתה דעתה בנוגע לדרגת הנכות והתחשבה בנתונים שהונחו בפניה, למרות חוסר שיתוף פעולה מצד המערער, ואף ראתה לנכון לקבוע את מועד תחילת הנכות למפרע מיום הפגיעה. הדבר מצביע, לטענת המשיב, על כך שהדיון היה ענייני ונטול פניות. דיון 8. ההחלטה בערעור זה אינה פשוטה כלל ועיקר. לכאורה, המערער מבקש מבית המשפט להתערב בהחלטות רפואיות-מקצועיות, ובהן ההחלטה באשר למידת שיתוף הפעולה מצדו ונפקותו של עניין זה. אין כל סיבה שבית המשפט יניח כי הוועדה לא שקלה שיקולים מקצועיים ולא נהגה באובייקטיביות. הוועדה שבה וקיימה דיונים אחדים בעניינו של המערער ולא מהרה לסכם את עמדתה, אלא עשתה זאת רק לאחר שיקול נוסף ולאחר קבלת חומר רפואי מלא. הוועדה אף מצאה לנכון לשנות את דעתה לרקע נתונים חדשים שהוצגו לה, לאחר שהסוגיה הוחזרה לדיון חוזר. היא ציינה בפרוטוקול כאשר התרשמה שקיים שיתוף פעולה טוב יותר מצד המערער. גם אם יש ממש בדיווחי המערער ובאת-כוחו על התנהגות בלתי ראויה מצד מי מחברי הוועדה, דבר שיש להצטער עליו אם אכן התרחש, אין בכך בהכרח כדי ללמד על הטיה בהחלטה שניתנה לגופם של דברים. היכולת להתרשם ממהימנות התלונות מסורה כולה לחברי הוועדה ולא לבית המשפט, הן בהיותה עניין רפואי-מקצועי והן בהיותה כרוכה בהתרשמות בלתי אמצעית שבית המשפט אינו חשוף לה. יתרה מכך, בסיבוב הראשון בוועדה, ההתרשמות האמורה אף נתמכה, על פי האמור בפרוטוקול הוועדה, במסמכים רפואיים שהוצגו ובתוצאות הבדיקות. 9. מאידך גיסא, קשה שלא להתרשם שמסקנת הוועדה בדבר דרגת הנכות ב"סיבוב הראשון" לא תאמה את מצב הדברים, שכן לכאורה אין היא מתיישבת עם הצורך בהתערבות ניתוחית משמעותית שבאה מיד לאחר מכן. אין בכך כדי לומר בהכרח כי מסקנת הוועדה על אי שיתוף פעולה מצד המערער באותה עת התבררה כמוטעית בעליל, אלא שבהעדר הסבר משכנע, קשה להלום כי גם לרקע חוסר שיתוף פעולה (ככל שהיה), לא היתה הוועדה יכולה וצריכה להגיע למסקנות שונות. בסופו של דבר, ידוע כי מצבו הרפואי של המערער לא היה פשוט, ואין צורך בהשכלה רפואית כדי להבין ששני ניתוחים לקיבוע מספר לא מבוטל של חוליות לא יכולים להתבצע על רקע מצב רפואי קל שהנכות בגינו היא בשיעור אחוז אחד בלבד. אכן, בידי בית המשפט לא מצוי כל ידע רפואי ואין הוא מתיימר להבין בעניינים שברפואה, מה גם שבחינתו את החלטת הוועדה במסגרת הערעור מוגבלת לסוגיות משפטיות. אלא שחובת ההנמקה החלה על הוועדה מחייבת שבהחלטה השנייה של הוועדה יינתן הסבר ממשי, לגבי המסקנה שהוסקה ב"סיבוב הראשון" - האם אכן מסקנה זו התחייבה וכיצד היא מתיישבת עם מה שארע מיד לאחר מכן. הייתי גם מצפה שהוועדה תתייחס במפורש לאפשרות שלא היה מדובר בחוסר שיתוף פעולה, באופן שיצביע על כך שההתפתחויות המאוחרות אכן הביאו את הוועדה לשקול שוב התרשמותה זו. זאת ועוד, גם ב"סיבוב השני" דובר על אי שיתוף פעולה שאינו מאפשר לבדוק טווחי תנועה. אם עניין זה הוא שעמד ביסוד ההחלטה על דרגת הנכות, מדוע שונתה דרגת הנכות הפעם כאשר שוב מדובר באי שיתוף פעולה. בנוסף, אם דרגת הנכות שניתנה עתה הושפעה מהניתוחים, כיצד זה שגם לפני הניתוחים, האמורים לשפר מצב קודם, הנכות הועמדה על אותו השיעור הקיים היום. ואם אכן לפני הניתוחים הנכות אמורה להיות בשיעור גבוה יותר, חוזרת ביתר שאת השאלה כיצד הועמדה הנכות על אחוז בודד. יתכן שיש לכך הסבר רפואי, אך למרות שההסבר התבקש מעצם הסיטואציה שנוצרה, הוא לא ניתן. במילים פשוטות - מהחלטתה הראשונה של הוועדה עולה, גם אם הדבר לא נאמר במפורש, כי המערער אינו אלא מתחזה. המציאות כנראה הוכיחה שאין זה כך. במצב כזה נדרשה רביזיה ממשית בשיקולי הוועדה, לרבות התמודדות במסגרת ההנמקה הכתובה עם מכלול הסוגיות ושקילה שקופה של האפשרויות השונות, לרבות טעות אפשרית של הוועדה. זה לא נעשה. הוועדה גם לא התייחסה לטענות בדבר הבדלים אפשריים בדרגות הנכות בתקופות השונות בעבר. מדובר על פרק זמן לא מבוטל. יתכן שבגין חלק מהתקופה זכאי המערער לנכויות גבוהות יותר. לא ניתנה על כך תשובה. 10. מכלול סימני השאלה המפורטים לעיל, המבטא קיומו של חסר בנימוקי הוועדה, מצדיק דיון חוזר בעניינו של המערער. מעבר לכך, עצם העובדה שמתברר כי דרגת הנכות שנקבעה תחילה לא שיקפה את מצב המערער, בצירוף העובדה שקביעה זו נסמכה במידה רבה על חוסר אמון מצד חברי הוועדה כלפי המערער, מעורר חשש כי הוועדה תתקשה לקבוע בדיון חוזר את מצבו של המערער. חשש זה, שאין עמו כדי להטיל כל דופי במומחיותם של חברי הוועדה, אלא הוא נובע מטבעה של הסיטואציה ומהשאיפה לכך שבעל דין יחוש שזכה להליך הוגן, מצדיק, במקרה דנן, החזרת הדיון להרכב אחר. עמדתי על השיקולים בעניין זה במסגרת פסק הדין שניתן ממש בימים אלה בע"א 3492/09 בן זיקרי נ' קצין התגמולים (20.1.10), כך שניתן לקצר במסגרת הנוכחית. בחכמה שלאחר מעשה, יתכן שמוטב היה, עוד במסגרת הערעור הקודם לבית המשפט - לרקע הניתוח שעבר המערער ב-5.10.08, הפער הבלתי מובן בין הצורך בביצועו לבין מסקנת הוועדה ב"סיבוב הראשון" וחוסר האמון של חברי הוועדה בתלונות המערער - שעניינו של המערער יוחזר לוועדה בהרכב אחר. כמפורט בפסק הדין בעניין בן זיקרי הנ"ל, אחד המקרים בהם תחזיר ערכאת ערעור דיון להרכב אחר הוא כאשר מתברר כי הערכאה המבררת טעתה וכאשר זו הביעה אי אמון בולט בבעל דין, עד שמתעורר חשש סביר שתתקשה לשנות דעתה בסיבוב הנוסף. כזה הוא המקרה דנן. המהלך שהתרחש במסגרת הדיון החוזר בוועדה לא סילק קיומו של החשש, לרקע סימני השאלה שפורטו לעיל, העדר הנמקה מספקת וההתרשמות החוזרת על אי שיתוף פעולה. על מנת שהצדק ייראה ולמען הסר כל ספק שמא נגרם למערער עוול כלשהו, מתקבל הערעור בחלקו הנוגע לתלונות בעמוד השדרה המותני ועמוד השדרה הצווארי ועניינים אלה ידונו פעם נוספת על ידי וועדה רפואית עליונה שתתכנס בהרכב אחר. הוועדה תדון גם בטענה כי בגין העבר יש מקום להבחין בין התקופות השונות ושיעורי הנכות המשתנים בכל אחת מהן. 11. הערה כללית לפני סיום: בית משפט זה נחשף במהלך השנים האחרונות, שוב ושוב, לטענות קשות ביותר כלפי ה"מזג השיפוטי" של חלק מחברי הוועדות הרפואיות הפועלות מכח חוק הנכים ולתחושות קשות של נכים בדבר היחס לו הם זוכים מצד חלק מחברי הוועדות. המקרה דנן הוא אחד הבולטים. בית המשפט אינו יכול לבחון אמיתותן של טענות אלה, וודאי לא בחינה פרטנית. אלא שנדמה כי גם לא ניתן לעבור על כך לסדר היום, כאשר שוב ושוב נחשף בית המשפט לנכים המביעים יאוש, תחושת השפלה, עלבון וזעם. ניתן להניח שבחלק מהמקרים מדובר בתסכול של מי שטענותיו לא התקבלו, אלא שגם ניתן להניח שיש מקרים אחרים. לעיתים נשמעים דברים דומים גם מפי פרקליטים המייצגים נכים בוועדות הרפואיות. לא למותר לציין, כי בדברי אלה אין הכוונה לפן הרפואי-מקצועי של ההחלטות או לאופן ביצוע הבדיקות, אלא לאופיו של הדיון בוועדה וליחס לו זוכה הנכה. ריבוי המקרים ועוצמת הטענות הביאוני למסקנה כי חובתו של בית המשפט להעמיד את האחראים לנושא על חומרת הדברים הנשמעים, בתקווה שגורמים אלה יפעלו לבדיקת הטענות ולתיקון הליקויים, ככל שיימצאו. 12. בהתחשב בכך שמדובר בערעור שני לבית המשפט ובכך שהמערער נתון מזה זמן רב מאד בהליך לקביעת הנכות, ישא המשיב בהוצאות המשפט של המערער, לרבות שכר טרחת עורך דין, בסכום כולל של 10,000 ש"ח להיום ובתוספת מע"מ. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים וכן לפרקליטת מחוז ירושלים (אזרחי), לענין האמור בסעיף 12 לעיל, על מנת שהדברים יועברו על ידה לגורמים המתאימים. ניתן היום, ו' בשבט תש"ע (21 בינואר 2010), בהעדר הצדדים. צבי זילברטל, סגן נשיא אחוזי נכותצווארשאלות משפטיותנכות