אי עמידה בחובת ביטוח

התובעת נטלה בינואר 1996 מהבנק הנתבע (להלן: "הבנק"), הלוואת משכנתא בסכום של 225,000 ₪ לשם רכישת דירה בשדרות ירושלים, תל-אביב. התובעת הינה אם חד הורית והייתה אז עולה חדשה, וההלוואה האמורה הועמדה לרשותה במסגרת הלוואות לדיור בסיוע המדינה, כש-153,000 ₪ מסכום ההלוואה ממומנים מכספי האוצר. ערבו להלוואה זו (להלן: "הלוואת הזכאות"), ד"ר גדי ברנדר ז"ל שלו נישאה התובעת בספטמבר 1997, ואחותו, הגב' אורית ברנדר. ביולי 1997 מכרה התובעת את הדירה ובסמוך לאחר מכן רכשה ביחד עם ד"ר ברנדר ז"ל דירה ברח' אלחריזי בתל-אביב. רכישה זו מומנה בין היתר באמצעות הלוואת הזכאות שנגררה מהדירה שנמכרה לדירה החדשה, כשהמנוח מצטרף להלוואה זו כלווה נוסף, ובאמצעות הלוואה נוספת בסכום של 180,000 ₪ שהבנק העמיד לבני הזוג בדצמבר 1997, ממקורותיו (להלן: "ההלוואה השנייה"). בנובמבר 2003 הלך ד"ר ברנדר ז"ל לבית עולמו לאחר מחלה, ואז התברר שהוא לא בוטח בביטוח חיים במסגרת איזה מההלוואות הנ"ל. ההלוואה השנייה שניתנה ל-5 שנים אומנם סולקה במלואה עד יוני 2003 - מספר חודשים לפני פטירת המנוח, אך הלוואת הזכאות אמורה להיפרע עד 2024, ובדצמבר 2003 עמדה יתרתה הבלתי מסולקת על כ-151,000 ₪ (נספח יט' לתצהיר התובעת). עתה עותרת התובעת לפסק דין המצהיר שהיא זכאית לפיצוי כספי בגובה היתרה הבלתי מסולקת של הלוואת הזכאות במועד פטירת המנוח או לחלופין, שהינה פטורה מסילוק יתרת ההלוואה הנ"ל החל ממועד הגשת התביעה, וזכאית להחזר הסכומים שכבר שולמו בגינה ממועד הפטירה. הבנק מסביר את העובדה שד"ר ברנדר ז"ל לא בוטח במסגרת ההלוואות הנ"ל בכך, שזכאותו לביטוח חיים במסגרת ביטוח חיים קבוצתי אותו ניתן לרכוש באמצעות הבנק, מוצתה במלואה במסגרת הלוואות קודמות שהוא נטל מהבנק ביחד עם אחותו בשנת 1995. כפי שהתברר, הד"ר ברנדר ז"ל היה זכאי בעצמו להלוואה לדיור בסיוע המדינה, אך הוא מימש את זכאותו להלוואה כזו על מנת לעזור לאחותו לרכוש דירה לאחר שזכאותה שלה להלוואות מסוג זה כבר מוצתה בעבר. על פי הסידור שביניהם ההחזרים בגין ההלוואה בוצעו מחשבון המנוח כשאחותו מזרימה לחשבונו את הסכומים הדרושים לכיסויים. ואכן, לאחר פטירתו, הזרים הבנק לחשבון ההלוואה שנטלו המנוח ואחותו את תגמולי הביטוח שהתקבלו בגינה. אלה כיסו את מרבית היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה, אך לא את כולה, משום שבמסגרת ביטוח חיים קבוצתי שנערך באמצעות הבנק, סכום הביטוח המרבי ללווה בגין כלל ההלוואות שהוא נוטל מהבנק, מסתכם ב-120,000$, ואילו סכום ההלוואות שהשניים נטלו ביחד עלה על הסכום האמור (נספח ב' 1 לתצהיר התובעת. יצוין אגב, שבטופס "מצב הביטוחים בעת ביצוע ההלוואה" שנעשה ביולי 1995 בהקשר להלוואות שהמנוח ואחותו נטלו ביחד (נספח ה' בתיק המוצגים של הבנק), השניים מוצגים כבעל ואשה - הטופס לפי מבנהו מניח שכשמדובר ב-2 לווים, מדובר בבני זוג נשואים וההנחיה שבטופס היא ש"במקרה של קרבה מסוג אחר יש לתקן", מה שלא נעשה במקרה זה - ובנספחים להלוואות הללו, ביטוח החיים שנעשה מתואר כ"ביטוח חיים צמוד (זוגי)" (נספח ו' למוצגי הבנק). התובעת מאשרת שהיא אומנם ידעה על כך שבעלה ואחותו נטלו ביחד הלוואה מהבנק, אך לא היה לה שמץ של מושג על המגבלה בעניין סכום הביטוח - לא כל שכן שהיא לא הייתה מודעת לכך שמכסת הביטוח נוצלה במלואה על ידי המנוח במסגרת אותה הלוואה. לעובדה שהמנוח כלל לא בוטח במסגרת ההלוואות שמימנו את רכישת הדירה המשותפת לה ולבעלה, התוודעה התובעת לטענתה רק לאחר פטירתו, ואת האשם בכך היא תולה בבנק שלא גילה לה את העובדות כהווייתן - לא בעת שנחתמו המסמכים הדרושים לצורך גרירת הלוואת הזכאות, ולא בעת שנעשו המסמכים לצורך נטילת ההלוואה השנייה. התובעת משוכנעת שגם בעלה המנוח לא היה ער לכך שהוא לא בוטח בביטוח חיים במסגרת ההלוואות. הוא מתואר על ידה כאדם אחראי שדאגתו הייתה נתונה לה ולילדיה, ולטענתה, אילו ידע שהוא אינו מבוטח, הוא היה דואג באופן עצמאי לביטוח חיים על מנת להבטיח שעול המשכנתא לא ייפול על רעייתו וילדיה. התובעת העידה בחקירתה שלצורך רכישת דירת המגורים המשותפת, מכר גם המנוח את דירתו, והיא מצדה עמדה על כך שהדירה שנרכשה תירשם על שם שניהם. עוד מאשרת היא שהצטרפותו של המנוח כלווה בהלוואת הזכאות שהיא נטלה בזמנו לבדה, הייתה תנאי לגרירת אותה הלוואה לדירה החדשה, משום שזו נרכשה על ידי שניהם, ולדבריה הם אף נישאו על מנת שגרירת ההלוואה תאושר (פרוטוקול מ-31.10.2007 עמ' 30). עם זאת, גם לאחר גרירת ההלוואה החדשה המשיכה התובעת לשלם את ההחזרים בגינה מחשבונה, ואילו ההחזרים בגין ההלוואה הנוספת שולמו מחשבונו של בעלה, אם כי בהמשך החשבונות הפכו למשותפים - כך לפי עדותה (פרוטוקול מ-31.10.2007, עמ' 36). בפי הבנק שלל טענות בכללן "טענות סף" שצומצמו בסיכומיו לטענת התיישנות וגם זו נדחקה לסוף הטיעונים "וזאת על מנת להמחיש כי הבנק אינו מסתתר אחר טענה פרוצדוראלית (הגם שהוא עומד אף עליה)" - (סעיף 226 לסיכומי הבנק). אני סבורה שטענת ההתיישנות דינה לדחייה ואתייחס לנושא זה בקצרה. הבנק טוען שבעילת התביעה מתייחסת "לאירועים ולמגעים עם הבנק שהתרחשו והושלמו בשנת 1997" ולכן מרוץ ההתיישנות מתחיל לא במועד פטירת המנוח כטענת התובעת, כי אם במועד צירופו של המנוח כלווה נוסף בהלוואה הראשונה, כך שחלפו למעלה מ-7 שנים עד יוני 2005 שאז הוגשה תובענה זו. כן טוען הבנק שהתובעת אינה יכולה ליהנות מדחיית מירוץ ההתיישנות מכוח הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), משום שהיא ידעה או בזהירות סבירה יכלה לדעת שהמנוח לא בוטח במסגרת ההלוואות שבהן מדובר כאן. התובעת משיבה על כך: הנזק הנטען על ידה הוא אחד מיסודות העוולה; אלמלא נפטר המנוח לא היה מתרחש כל נזק, ולתובעת לא הייתה עומדת כל עילת תביעה כלפי הבנק חרף מחדליו; אין מדובר אפוא בנזק שרק כומת עם הפטירה או שרק התגלה אז, כפי שטוען הבנק, אלא בנזק שנוצר וגובש רק עם פטירת המנוח ולא קודם לכן, למרות שמחדלי הבנק שהכשירו את הקרקע להיווצרות העילה "הושלמו" שנים קודם לכן. לפי גישה זו, והיא נראית לי, לסעיף 8 לחוק ההתיישנות אין בעצם תחולה בענייננו. סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אומנם חל לפי הפסיקה גם בעוולות שהנזק הוא אחד מיסודותיהן (ראה לעניין זה: ע"א 1254/99, אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2), 535) - אך הוא חל מקום שמדובר בגילוי מאוחר של עובדות קיימות שאך נעלמו מידיעת התובעת, וזה אינו המקרה כאן ביחס לכל העובדות המהוות את בעילת התביעה, משום שכל עוד המנוח היה בין החיים, העובדה שבעקבות התרחשותה קמה לתובעת עילת תביעה - טרם התרחשה. אבל אפילו היינו גורסים שגם במקרה זה מדובר בגילוי מאוחר - אותו גילוי מתייחס לרכיב הנזק וגם אז אין לסעיף 8 הנ"ל תחולה משום שעל פי אותה פסיקה כאשר הגילוי המאוחר מתייחס לרכיב זה - חלות הוראות סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין, והוראת סעיף 8 הנ"ל נדחית מפניה. ומכאן לגופם של דברים. התובעת טוענת שהבנק הפר את חובותיו כלפיה בכמה מישורים: הלוואת הזכאות מומנה בחלקה הגדול מכספי תקציב המדינה; המנוח הצטרף להלוואה כלווה נוסף, והיה זה מחובתו של הבנק לבטח את המנוח בביטוח חיים בגין הלוואה זו; אם סבר הבנק שאין זה מחובתו לבטח את המנוח באמצעותו, כי אז היה עליו לכל הפחות לידע הן את המנוח והן את התובעת רעייתו, על כך שהמנוח אינו מבוטח במסגרת ההלוואות; הבנק, לא רק שלא עמד בחובה הזו, אלא אף הטעה את המנוח ואת התובעת, בכך שצייד אותם בטפסים שמולאו ברשלנות ובאופן שלכל הפחות משתמע לשתי פנים במה שנוגע לסטטוס הביטוחי של המנוח. אי עמידה בחובת ביטוח או למצער בחובה ליידע את התובע על העדרו, מטילה על הבנק אחריות חוזית ונזיקית כלפי התובעת, ועליו לפצותה בגין נזקה. על הטענות בעניין חובת ביטוח משיב הבנק: התובעת "גוזרת" את חובת הביטוח מחוזר של משרד האוצר - החשב הכללי, לבנקים, מיום 17.4.1990 (סומן ת/3), לפיו "כל זכאי שיקבל הלוואה שמקורה מכספי תקציב המדינה, יהיה חייב בביטוח חיים בגין החזרי ההלוואה. תנאי הביטוח יהיו לפי המקובל בבנק, לגבי הלוואות מכספי בנק", אלא שהמנוח כלל אינו בא בגדרו של החוזר הנ"ל ובכל מקרה, חובת הביטוח אינה חלה מקום שלפי תנאי הביטוח המקובלים בבנק לא ניתן כלל לבטח באמצעות הבנק. ואכן נראה שעל פי לשון החוזר כפשוטה, המנוח, כמי שהצטרף בשלב מאוחר להלוואת הזכאות, לא היה חייב בביטוח חיים. הוא אומנם נדרש לקבל על עצמו אחריות להחזר ההלוואה באופן סולידארי עם רעייתו, אך את ההלוואה קיבלה התובעת כמעט שנתיים קודם להצטרפותו, ומתוקף זכאותה שלה לסיוע ברכישת דירה; המנוח מצדו מימש את זכאותו להלוואת סיוע במסגרת הלוואות אחרות שנטל מהבנק עוד קודם שהתובעת נטלה את הלוואת הזכאות, והצטרפותו להלוואה זו נדרשה משום שהבטוחה החלופית שהוצעה לבנק הייתה דירה שנרכשה על ידי שני בני הזוג ועמדה להירשם על ידי שניהם. הדבר נועד אפוא למנוע פגיעה או גריעה מהבטוחה המקורית בשל גרירת ההלוואה לנכס אחר שמצב הזכויות בו שונה, אך ספק הוא אם בנסיבות שכאלה גם המצטרף המאוחר להלוואת הזכאות, נחשב לצורך החוזר הנ"ל כמי שהיה זכאי מלכתחילה לקבלה. במילים אחרות: מהחוזר הנ"ל, אין זה ברור שהיה על הבנק להתנות את הסכמתו לגרירת הלוואת הזכאות, בכך שהמנוח יבוטח בביטוח חיים בגין ההלוואה הזו, מה גם שבמקרה זה היה על המנוח לרכוש לעצמו ביטוח "חיצוני" לאחר שהוא כבר בוטח באמצעות הבנק בסכום המרבי, במסגרת הלוואות קודמות. הבנק, יש לציין, גם לא דרש מהמנוח לרכוש ביטוח חיים להבטחת ההלוואה הנוספת שהועמדה לבני הזוג, מה שלכאורה מצביע על כך שהימנעותו מלבוא בדרישה כזו אל המנוח ביחס להלוואות הזכאות, לא חרגה מהמקובל אצלו לגבי הלוואות מכספי הבנק, והרי חובת הביטוח לפי החוזר הנ"ל סויגה באמצעות הקביעה לפיה: "תנאי הביטוח יהיה לפי המקובל בבנק לגבי הלוואות מכספי בנק". מה שבכל זאת תמוה על רקע הטענות הללו של הבנק, שעל פני הדברים יש בהן ממש הוא, שדווקא במסמכיו מוצג המנוח כמי שקיבל מלכתחילה את הלוואת הזכאות. כך למשל באישור של הבנק "לכל מאן דבעי" שנושאו "גרירת הלוואה" נאמר: "הרינו לאשר בזה כי ה"ה גדי ברנדר ג'ולייטה סימון (להלן "הלווים") גררו את כל ההתחייבויות שקיבלו על עצמם בגין ההלוואה בסך 153,000 ₪ שניתנה בזמנו על דירתם הנמצאת ביפו... שד' ירושלים בית 112 לדירתם החדשה הנמצאת בתל אביב... רחוב אלחריזי בית 10 (להלן "הנכס החדש")". כך גם "בשטר מישכון על זכויות חוזיות" שנעשה ב-26.9.97. שם נאמר בין היתר: "הואיל ו הממשכנים קיבלו מאת הבנק הלוואות בתנאים שונים במסגרת הסכם/מי משכנתא מסגרת ו/או אחרת, בסכום כולל של 153,000 ₪... " ובהמשך: "וזאת על מנת לממן לעצמם רכישת דירת מגורים אשר בת"א רח' שד' ירושלים מס' 112 (להלן "הנכס הישן")..." - מה שכמובן רחוק מלהיות מדויק. עוד טוען הבנק שגם לפי נהלי בנק ישראל לא חלה עליו חובה לדרוש מהלווה ביטוח חיים להבטחת ההלוואה, אלא שבעניין זה "מתפרץ הבנק לדלת פתוחה" משום שהתובעת אינה טוענת ל"חובת ביטוח" מכוח נהלים אלה, אלא לחובת גילוי ויידוע בנושא הביטוח ובעיקר, ביחס לסטטוס הביטוחי של כל אחד מהלווים, ועל הפרת החובה הזו היא מעמידה את עיקר טענותיה כלפי הבנק - בראשן הטענות שהבנק התרשל כלפיה ואף הפר את חובת הנאמנות שהוא חב לה. חובת הגילוי על פי נהלי בנק ישראל - הוראות ניהול בנקאי תקין כנוסחן בתקופה הרלבנטית, חייבו את התאגיד הבנקאי ליתן למבקשי הלוואות דפי הסבר שבהם מפורטים שורה של עניינים וביניהם: "התנאים לביטוח חיים ולביטוח נכסים, לרבות שיעורי הפרמיות" (סעיף 4.(א)(8) להוראות הנ"ל)) וסעיף 11 להוראות חוזר ומחייב את התאגיד הבנקאי להודיע ללווה בכתב לפני החתימה על הסכם ההלוואה על תנאי הביטוחים הנדרשים ממנו, כמו גם על כך שהלווה רשאי לבצעם במישרין "עם חברת ביטוח שלא באמצעות התאגיד הבנקאי". הנוהל מתייחס אפוא לחובת גילוי כללית ביחס לתנאי הביטוחים שנדרשים מהלווה וביחס לזכותו של הלווה לעשות את הביטוחים הנדרשים שלא באמצעות הבנק - להבדיל מחובת יידוע ספציפית ביחס למצבו של הלווה או הלווים, מקום שיש מספר לווים בהלוואה - והתאגיד הבנקאי יוצא ידי חובת גילוי כאשר זו נעשית בכתב ולפני החתימה על הסכם ההלוואה. ההנחה כמובן היא שהלקוח קורא את הכתוב ואילו עבור התאגיד הבנקאי - תיעוד מתאים יהיה במקרים רבים האמצעי הראיתי היחיד שיעמוד לרשותו בבואו להתגונן מול תביעות של לקוחות. הבנק מקיים את הדרישות הללו באמצעות "תדריך ללווים בנושא קבלת הלוואה". התובעת קיבלה תדריך כזה פעם אחת כשפנתה לבקש את הלוואת הזכאות ובפעם השנייה, כשהיא והמנוח פנו לבקש את ההלוואה השנייה, שהועמדה לרשותם כ-3 חודשים לאחר שבוצעה הגרירה של הלוואת הזכאות. נראה שכאשר מדובר בגרירת הלוואה מנכס אחד לנכס חלופי, הבנק פוסח על שלב התדריך הן ביחס ללווה שלו ניתנה ההלוואה במקור - הוא הרי קיבל אז את התדריך - והן ביחס ללווה הנוסף שמצטרף להלוואה בשלב הגרירה, ככל שלווה כזה קיים. אולי משום שבמקרה של גרירת הלוואה, ההלוואה המקורית ממשיכה "לרוץ" ללא שינוי והבנק מסתפק בתצהיר של הלווה המצטרף לפיו הוא מקבל על עצמו את "המשך סילוק ההלוואה" על פי חוזה ההלוואה המקורי, "באופן סולידרי" עם הלווה הראשון (מוצג טז' למוצגי הבנק). עבור התובעת אפוא, ההזדמנות לרענן את המידע ביחס לביטוחים הנדרשים על ידי הבנק, הייתה ההלוואה הנוספת שהיא והמנוח פנו לבקש מהבנק, שאז סופק להם, תדריך. במובן זה, למרות מה שטוען הבנק, ההלוואה השנייה שאומנם נפרעה לפני פטירת המנוח והתובעת אינה דורשת בגינה דבר - כן רלבנטית למחלוקת בתיק זה. אלא שהמידע הכלול בתדריך בנושא הביטוחי אינו שלם, משום שסכום הביטוח המרבי של 120,000$ אומנם מצוין בתדריך, אך לא נאמר שם שמדובר במגבלה אשר מתפרשת על כלל ההלוואות שהלווה נוטל מהבנק - אולי משום שמקרים מסוג זה הם נדירים כפי שציין אחד מעדי הבנק (פרוטוקול מ-26.3.2008, עמ' 87). התובעת, גם אילו קראה את התדריך בעיון, בהזדמנות זו של ההלוואה השנייה, למרות שידעה על הלוואות קודמות שנטל בעלה המנוח, לא הייתה יכולה לחשוד בכך שהוא מנוע מלהצטרף לביטוח משום שהוא כבר בוטח בסכום המרבי במסגרת הלוואות קודמות, והיא גם לא יכלה לחשוד בכך אילו קראה את הסכם ההלוואה. אומנם, הסכם ההלוואה מטיל על הלווה חובת ביטוח רק ככל שהוא עומד בקריטריונים של חברת הביטוח לרכישת ביטוח, אך ההסכם מבהיר שללווה עומדת הזכות לבחור בין שתי חלופות - ביטוח באמצעות הבנק או ביטוח אצל מבטח "חיצוני", ומהצגת הדברים כזכות בחירה הנתונה ללווה ברור, שהקריטריונים שבהם מדובר אינם קשורים למגבלה המיוחדת של סכום הביטוח המרבי שחלה רק בהקשר לביטוח באמצעות הבנק מתוקף ההסדרים שבינו לבין המבטח שעמו התקשר, ואך מובן הוא שלא ניתן לנחש שמגבלה כזו קיימת. זמן קצר לאחר שהועמדה לבני הזוג ההלוואה הנוספת, הורחבה חובת הגילוי לפי נהלי בנק ישראל, באופן שאם קודם לכן נדרש התאגיד הבנקאי למסור מידע בכתב על תנאי הבטוחים ועל האפשרות לבצעם במישרין אצל חברת ביטוח חיצונית, רק קודם לחתימה על הסכם ההלוואה, הרי החל מינואר 1998 נדרש התאגיד הבנקאי למסור אותו מידע גם במסגרת הסכם ההלוואה ובאותיות מודגשות, וכן גם בדיווחים שנתיים ללווים. הבנק טוען שדיווחים שנתיים נשלחו לתובעת ולבעלה, וטענה זו אושרה על ידי התובעת בחקירתה (פרוטוקול מ-31.10.2007, עמ' 35), אך עותק מדיווח שנתי כזה ששוגר לתובעת, לא הוצג. הבנק הציג רק דוגמאות לדיווחים כאלה ומהן עולה שבסעיף "ביטוח חיים" נוהג הבנק לציין, אם שני הלווים מבוטחים או רק אחד מהם, או שאין ביטוח חיים למי מהם. התובעת נשאלה בחקירתה: "קראת את הרובריקה שמתייחסת לביטוח?" ועל כך השיבה: "לא" (שם, בעמ' 29). עד כאן נראה לי שלא ניתן לקבוע שהבנק הפר את החובה לבטח את המנוח או לדרוש ממנו שירכוש לעצמו ביטוח, כך שגם בהנחה שהדרישה שהופנתה לבנקים על ידי האוצר מקימה ללווה הספציפי זכות להסתמך עליה כלפי הבנק - התובעת אינה יכולה להיבנות ממנה. אשר לחובת הגילוי ככל שהיא נסמכת על נהלי בנק ישראל - אומנם רק תיקון מאוחר של פקודת הבנקאות (תיקון מס' 23, תשס"ה-2005) מבהיר שהוראות ניהול בנקאי תקין של המפקח על הבנק נועדו להבטיח לא רק את ניהולו התקין של התאגיד הבנקאי אלא גם "את השמירה על עניינם של לקוחותיו" (סעיף 5(ג1) לפקודה), אך אין ספק שזו הייתה תכלית ההוראות כפי שהיו בתוקף עוד בעת שהתובעת ובעלה המנוח הסדירו את גרירת הלוואת הזכאות לדירה שרכשו במשותף, ודווקא בנקודה שהייתה אולי יכולה לסייע לתובעת - המידע שנמסר אז ללווים באמצעות התדריך, אכן לא היה שלם. עם זאת, הבנק נוהג להחתים את הלווים על טופס מיוחד המכונה "מצב הביטוחים בעת ביצוע ההלוואה" אשר אמור לדווח ללווה על הסטטוס הביטוחי שלו ושל "שותפו" להלוואה - מה שלא נדרש אפילו על פי נהלי בנק ישראל - ויש להניח שבמקרים רגילים הבנק אכן יכול לצאת ידי חובת גילוי באמצעות הטופס הזה, אם ללווה ניתנת הזדמנות נאותה לעיין בו טרם החתימה ועותק ממנו נמסר ללווה לאחר החתימה. מדובר בטופס קצר שחלקו מתייחס לביטוח הנכס, חלקו לביטוח חיים, ובנושא האחרון כולל 8 חלופות. 4 חלופות מוקדשות לביטוח חיים, מלא או חלקי, שנעשה באמצעות הבנק; באמצעות מבטח חיצוני או על ידי שניהם. 2 חלופות נוספות מתייחסות למקרה שלא נעשה ביטוח חיים מחמת גיל או עקב מצב בריאות; חלופה אחת מתייחסת לערבים, והחלופה האחרונה מתוארת כ"אחר" ולצדה ניתן להוסיף הערות. על פי ההנחיה שבטופס יש לסמן ב-x את החלופה הרלבנטית על ידי סימון "הקוביה" שבצדה, הן לגבי ה"בעל" הן לגבי ה"אשה" והן ביחס ל"ערבים". התובעת חתמה לבדה על טופס כזה בעת שנטלה את הלוואת הזכאות ב-1996, וב-1997 חתמה ביחד עם בעלה המנוח על טופס מצב ביטוחים - במסגרת הליך ביצוע גרירת הלוואת הזכאות לדירתם המשותפת (מוצג יז' למוצגי הבנק), וכן במסגרת החתימה על מסמכי הבנק לצורך קבלת ההלוואה הנוספת כ-3 חודשים לאחר מכן (מוצג כא' למוצגי הבנק). מהסימונים בטפסים הללו עולה באורח ברור למדי שרק לתובעת נעשה ביטוח מלא באמצעות הבנק. ביחס לבעלה המנוח, סומנה בשני הטפסים שנחתמו על ידי בני הזוג, החלופה "אחר" כשבטופס שנחתם בהקשר להלוואה שנגררה אין לצד הסימון הזה כל הסברים, ואילו בטופס שנחתם בהקשר להלוואה הנוספת, לצד המלה "אחר" נרשם: "מבוטח בהלוואות קיימות". התובעת טוענת בסיכומיה שההסבר הזה עלול להתפרש בדיוק להיפך ממה שהבנק כיוון לו. בין היתר, משום שגם ביחס לביטוח הנכס צויין "אחר" ולצד הסימון הזה מופיע הסבר דומה: "בהלוואה קודמת", כשבהקשר לביטוח הנכס ברור שהכוונה היא לביטוח שנעשה במסגרת הלוואת הזכאות. לכאורה אפוא עלול הקורא להסיק שביטוח החיים של ה"בעל" נעשה גם הוא במסגרת הלוואה קודמת - היא הלוואת הזכאות, ושאותו ביטוח מכסה את כלל ההלוואות שלו. ואולם, גם בלי הסבר נלווה ומבלבל לפשר המלה "אחר", ברור שה"סיווג" הזה, במיוחד על רקע שתי החלופות האחרות באותו טופס, אשר מתייחסות במפורש למצבים של העדר ביטוח - מותיר את מעמדו הביטוחי של הלווה שלו הוצמדה המלה "אחר" - מעורפל. יצויין שבהערות לפקיד המטפל שבשולי הטופס אחת ההנחיות היא: "חובה להתייחס לכל אחד מבני הזוג ולערבים בנפרד, ולסה"כ ההלוואות אם ניתנו יותר מהלוואה אחת)". בטופס מצב ביטוחים שנחתם בקשר להלוואה השנייה, אכן נעשה ניסיון בלתי מוצלח להתייחס להלוואות קודמות של בעלה המנוח של התובעת. לא כן בטופס מצב ביטוחים שנחתם בהקשר להלוואת הזכאות שנגררה. שם לא נעשה על ידי הפקיד המטפל כל ניסיון לקיים את ההנחיה הזו, שאילו קוימה כראוי יכול היה הבנק לצאת ידי חובת גילוי והסבר כלפי התובעת. אפשר שמלווה ערני ניתן לצפות שישאל ויעשה לברור דברים סתומים לכאורה, וזה מה שטוענים חלק מעדי הבנק, אבל בנק אמור לקיים את חובת הגילוי כלפי לקוחו ללא תלות בשאלות שיוצגו לו על ידי הלקוח, ובכל מקרה, הבנק עצמו כפי שעולה היטב מנהליו לא סומך על ערנותו של הלקוח ובצדק, ואף מודע כנראה לכך שגם כשהטופס ממולא כראוי, עדיין אפשר שהלווה יטעה בהבנת המידע שנמסר באמצעותו, וכך מנחה הוא את פקידיו: "בכל מקרה בו ישנו יותר מלווה אחד, בין אם הוא בר-ביטוח ובין שלא, יש לתת הסבר מספק לכל אחד מיחידי הלווים בנושא ביטוח החיים שכן אין להסתפק במתן הסבר ללווה אחד בלבד, וזאת גם אם המדובר בלווים שהינם בני זוג. ההסבר יכלול פרטים על הצעת ביטוח החיים ומהותו, עלותו ותנאיו, הקריטריונים המאפשרים הצטרפות לביטוח זה באמצעות הבנק והמגבלות המונעות אותה. במיוחד יש להבהיר לכל אחד מהלווים החפצים להצטרף למסגרת הביטוח באמצעות הבנק, מי מביניהם יכול להתקבל לביטוח ומי לא עפ"י קריטריונים אלה" (סעיף 8.8.2 לנוהלי הבנק, נספח כ' לתצהיר התובעת). יותר מזה, טופס מצב ביטוחים חוזר למעשה על ההנחיה שבנוהל ומורה לפקיד שמטפל במילוי הטופס ובהחתמת הלווים, לאשר על ידי סימון "הקוביה" הרלבנטית ש"כל פרטי הביטוח כדלעיל, ובמיוחד בדבר קיומו או אי קיומו לגבי מי מהם, הודעו לכל אחד מיחידי הלווים", והמילים "לכל אחד", מודגשות בגוף הטופס. התובעת טוענת שהחתימה על מסמכי הבנק התנהלה תמיד באורח מזורז, ואין ספק שקליטה נכונה של המידע שנמסר באמצעות הטופס מצריכה עיון יסודי בו; את טופס מצב ביטוחים קיבלה התובעת לדבריה רק לאחר שנודעה לה עמדת הבנק ביחס ל"מצבו הביטוחי" של בעלה המנוח, ואז היא אומנם ראתה "שיש לגדי אחר ולי אחר" אבל בזמן אמת: "בוודאי גם אז אף אחד לא אמר לנו שימו לב, תסתכלו, יש כאן ביטוח, אין ביטוח" (פרוטוקול מ-31.10.2007, עמ' 32), ובהמשך: "אף אחד לא חידד את הנקודה שבעלך הוא לא מבוטח ואתם צריכים לעשות ביטוח ולבעלך יש משכנתאות אחרים" (שם בעמ' 41). אני נוטה להאמין לתובעת שהנושא הביטוחי באמת לא חודד על ידי פקידי הבנק בשתי ההזדמנויות בהן חתמו היא ובעלה המנוח על טופס מצב ביטוחים, ושאין לתלות את הדבר בקשיי זיכרון אצל התובעת, כפי שטוען הבנק. האפשרות שנאמר לה ברחל בתך הקטנה שבעלה המנוח לא יבוטח באמצעות הבנק משום שמכסת הביטוחים שלו מוצתה בשל הלוואות קודמות שבמסגרתן הוא כן בוטח, אך הדבר אינו זכור לה - קלושה עד מאוד. לבד מכך שעדותה של התובעת הייתה מהימנה בעיני, יש לא מעט נימוקים שתומכים בה. במסגרת הליך הגרירה ולצורך ההליך הזה - נושא הביטוח תפס מקום שולי ביותר מזווית הראיה של הבנק, וכבר משום כך סביר להניח שלבד מעצם החתימה על טופס מצב ביטוחים לא הוקדשה לו תשומת לב מיוחדת על ידי הפקיד המטפל. הרי התובעת כבר בוטחה בעבר במסגרת הלוואת הזכאות; גרירת ההלוואה לנכס אחר, לבד מעצם צירופו של המנוח כלווה נוסף, לא הייתה כרוכה בשינוי כלשהו בתנאי ההלוואה; הבנק שעמד על צירופו, ידע שהמנוח כבר מיצה את מכסת ביטוחי החיים באמצעותו - הנתונים הללו, כפי שהעיד מר שמעון סבן, מופיעים על מסך המחשב ונצפים על ידי הפקיד המטפל - ולא ראה להתנות את הסכמתו לגרירת ההלוואה בביטוח חיים "חיצוני" של המנוח. מהבחינה המעשית אפוא, עניין ביטוח החיים של המנוח, לא עמד על הפרק ולא הייתה סיבה של ממש להעלותו. ועד כדי כך, היה זה נושא "שלא קיים" מבחינת הבנק, שטופס מצב ביטוחים מופנה אל התובעת לבדה, למרות צירופו של המנוח להלוואה וחרף העובדה שאף הוא הוחתם על הטופס. מר שמעון סבן שטיפל בהסדרת הגרירה של הלוואת הזכאות, אומנם הותיר רושם של פקיד מיומן, ולדבריו הוא תמיד מסביר ללווים את נושא הביטוח, אבל את המקרה הספציפי למרות היותו נדיר - הוא אינו זוכר, ועל השאלה אם הסביר לתובעת ש"בפועל שלא נעשה ביטוח למנוח ואת הסיבה לכך" השיב: "אין לי שום סיבה להאמין שלא עשיתי את זה, אני לא זוכר" (פרוטוקול מ-8.11.2007, עמ' 62). דווקא במקרה הזה, אפשר שהייתה סיבה נוספת להעדר הסברים מפורשים ביחס לסיבת אי ביטוחו של המנוח, משום שהבנק לא ראה עצמו חופשי למסור לתובעת מידע בקשר להלוואות שהמנוח נטל עם אחותו ולביטוח שנעשה במסגרתן. עובדה היא שלצורך קבלת מידע, נדרשה התובעת להמציא לבנק יפוי כוח מאחותו של המנוח - הגב' אורית ברנדר, כפי שעולה ממכתב הבנק לב"כ התובעת (נספח ו' לתצהירה). ומכל מקום, מר שמעון סבן שלא זוכר את המקרה, ולא זוכר אם הוא הבהיר לתובעת שבעלה המנוח אינו מבוטח במסגרת הלוואת הזכאות, למרות צירופו כלווה להלוואה זו - לא סימן במקום המיועד לכך בטופס מצב ביטוחים שכל פרטי הביטוח אכן הודעו "לכל אחד מיחידי הלווים", מה ששוב תומך במסקנה שההנחיה לעניין מתן הסברים מפורטים - לא קוימה. אשר להלוואה השנייה שבני הזוג נטלו כ-3 חודשים לאחר מכן - בהחתמתם על מסמכי ההלוואה טיפלה פקידה חדשה ובלתי מנוסה - באותה עת מלאו חודשיים בלבד להעסקתה בבנק, ובחודשיים האלה היא נדדה בין הסניפים - וגם היא לא סימנה בטופס את הקוביה הרלבנטית לאות שכל פרטי הביטוח הוסברו והודעו לשני בני הזוג. הבנק טוען שהמידע החסר בהלוואה השנייה, ככל שהיה חסר, הושלם על ידו מספר ימים לאחר החתימה על מסמכי ההלוואה, משום שעם העמדת ההלוואה הנפיק הבנק ללווים דיווח תמציתי של פרטי ההלוואה (נספח כב' למוצגי הבנק), ובדיווח הזה צוין בסעיף "תשלומים נלווים" "ביטוח חיים צמוד (בודד)", אלא שהתובעת פשוט לא עיינה בדיווח הזה. אני סבורה שדיווח מסוג זה אינו יכול לבוא במקום דיווח ברור באמצעות טופס שיוחד לנושא הביטוחי, ובוודאי שאינו תחליף להסברים ממצים בנושא זה, אם כי ברור שהתובעת הרימה תרומה משלה, לעובדה שהמידע ביחס למצבו הביטוחי של בעלה המנוח השיג אותה רק לאחר פטירתו, ובהפתעה. עוד טוען הבנק שהתובעת הייתה אמורה להסיק מהעובדה שבעלה המנוח לא חתם על בקשת הצטרפות לביטוח חיים - שהוא לא בוטח. אלא שטופס כזה כלל לא נחתם במסגרת הליך הגרירה - גם לא על ידי התובעת, ואילו במסגרת ההלוואה השנייה - התובעת, כפי שעולה ממסמכי ההלוואה, חתמה עליהם ב-18.12.1997, ואילו בעלה חתם על אותם מסמכים למחרת היום - ב-19.12.1997 (ראה: "חוזה" ו"הסכם משכנתא מסגרת" - נספח יח' למוצגי הבנק), כך שהתובעת יכלה לא להיות מודעת לכך שבעלה המנוח לא התבקש לחתום, ולא חתם על בקשת הצטרפות לביטוח חיים. אשר לטענת התובעת שהיא לא צוידה בטופס מצב ביטוחים לאחר החתימה עליו - גם לטענה הזו יש רגליים. בנושא הביטוח התווה הבנק נהלי עבודה מפורטים ומוקפדים עבור פקידיו, ואלה מסבירים שחשיבותו של הטופס נעוצה בכך שהוא משמש עבור הבנק כלי בקרה ועשוי להביא לו תועלת במניעת תביעות נגדו, משום שהוא משקף את רצון הלווים בעת ביצוע ההלוואה במה שנוגע לביטוח חיים (סעיף 8.8.1 לנוהל, נספח כ' לתצהיר התובעת). עולה מזה שהטופס נועד בעיקר לשרת את צרכי הבנק, ואולי מטעם זה אין הנוהל מחייב את הפקיד המטפל למסור ללווה עותק מטופס מצב ביטוחים לאחר שמולא ונחתם. בניגוד לטופס הצטרפות לביטוח חיים שעל פי הנהלים יש למסור עותק ממנו ללווים - אין בנהלי הבנק הוראה דומה ביחס לטופס מצב ביטוחים, מה שמטבע הדברים מגדיל את התלות של הלווה בהסברים מפורטים בעל פה בנושא הביטוחי. מר שמעון סבן נשאל בחקירתו: "אתה אומר לי שטופס מצב הביטוחים עם האיקסים אתה מסרת ללווים או נוהג למסור ללווים יחד עם כל מסמכי ההלוואה?" ותשובתו הייתה: "אני נוהג. אבל במקרה הספציפי הזה אני לא יכול להגיד לך אם מסרתי או לא מסרתי" (פרוטוקול מ-8.11.2007, עמ' 59). אפשר שניתן להניח, בהעדר ראיות לסתור, שפקידי הבנק משתדלים לנהוג כפי שמורים אותם נהלי הבנק, אך יהיה זה מרחיק לכת להניח שפקידי הבנק מקיימים גם את מה שהם לא נדרשים לקיים על פי הנהלים. ואולם, הבנק טוען שעל פי ההלכה הפסוקה כלל לא חלה עליו חובת גילוי בנושא הביטוחי משום שאין מדובר בפרט מהותי לעניין חוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א-1981, וכללי הבנקאות שהותקנו מכוחו; גם לא הייתה לטענת הבנק כל התרשלות מצדו, משום שאין עליו כל חובת זהירות כלפי התובעת במה שנוגע למסירת מידע ביחס למצבו הביטוחי של בעלה, הן משום שכל תכליתו של ביטוח החיים היא להעמיד לרשות הבנק בטוחה נוספת לסילוק ההלוואה ואין מדובר "בפעולה שנועדה לטובתו של הלווה, או בשירות הניתן לו, ממילא לא חלה על הבנק כל חובת זהירות להסביר דבר מה ביחס אליה ללקוחותיו, ובמיוחד כאשר מחליט שלא לדרוש בטוחה זו" (סעיף 159 לסיכומיו), והן משום שנסיבות מקרה זה במיוחד שוללות קיומה של חובה כזו כלפי התובעת. שהרי, הלוואת הזכאות ניטלה במקור על ידי התובעת לבדה ולצורך רכישת דירה שרק היא הייתה בעלים שלה, ומלכתחילה היא התכוונה לסלק את ההלוואה בכוחות עצמה, ואף המשיכה לשלמה מחשבונה גם לאחר שנישאה למנוח. אומנם נכון, ביטוח החיים שנערך ללווה במסגרת הלוואת משכנתא, נועד בראש ובראשונה לשמש בטוחה נוספת בידי הבנק מעמיד ההלוואה. אלא שנראה שמתוך שלא לשמו בא לשמו, משום שביטוח החיים במסגרת הלוואות לדיור כנגד משכון הנכס נתפש, כפי שעולה גם מהוראות ניהול בנקאי תקין, כנושא שבו יש ללווה אינטרס עצמאי ראוי להגנה, וככזה אין הבנק רשאי להתעלם ממנו. ואכן, הבנק, כפי שעולה מנהליו, אינו מתכחש לקיומו של אינטרס כזה ואינו מתעלם ממנו. אשר לפסיקה - האקלים המשפטי בנושא ביטוח חיים בהלוואות משכנתא השתנה ולא במעט, לאחר שניטלה הלוואת המשכנתא מושא פסק דינו של בית המשפט העליון ב-ע"א 9358/96, בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נ' אורה רוזנברג (ניתן ביום 3.6.98) - עמד על כך כב' השופט ק' ורדי ב-ה"פ 176534/00, שפיצר דוד נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (ניתן ביום 12.6.2001), ובאשר לנוהלי הבנק - הפרה של נהלים פנימיים, היא כשלעצמה לא יכולה להיחשב כמקימה עילת תביעה עצמאית ללקוח (השווה: כב' השופט ש' מנהיים ב-ת.א. (ראשון-לציון 4890/03, שריקי סוזאן נ' הכשרת הישוב לביטוח בע"מ (ניתן ביום 1.1.2007), אבל סטייה מהמתווה שעוצב באמצעות הנהלים הפנימיים בהחלט יכולה להצביע על כך שפקידי הבנק אינם מקימים את הסטנדרטים המקצועיים אשר מצופים מתאגיד בנקאי ביחסיו עם לקוחותיו, ונראה לי שזה המקרה כאן. הבנק דרש שהמנוח יצורף להלוואת הזכאות כלווה נוסף, והיה עליו להבהיר הן למנוח והן לתובעת שהצירוף הזה, אומנם עושה את המנוח שותף מלא של התובעת באחריות לסילוק ההלוואה, אך שלא כמוה, הוא לא יבוטח בביטוח חיים באמצעות הבנק, ואם חפצים הם בביטוח עליהם לפנות ישירות למבטח. עד כדי כך פשוט. דווקא כשצירוף לווה להלוואה נדרש על ידי הבנק על מנת להבטיח שהבטוחות שבידו לא יפגעו, שומה עליו להביא בחשבון שהדרישה הזו עשויה לטעת אצל הלווה הוותיק צפייה סבירה לכך שמי שנעשה שותפו להלוואה יבוטח באמצעות הבנק, בדיוק כמוהו. ולהזכיר, הבנק עצמו מציג את המנוח במסמכיו, כלווה "בדרגה שווה" לרעייתו, היינו כמי שנטל מהבנק ביחד עמה את הלוואת הזכאות לצורך רכישת הדירה ברח' שדרות ירושלים למרות שאת הדירה הזו רכשה התובעת לבדה. אין זה מעלה או מוריד אפוא שהתובעת לא הטרידה עצמה בנושא הביטוחי כשהיא ובעלה המנוח פנו לבקש את גרירת הלוואת הזכאות. בדיוק משום שעניין זה עשוי להיתפש כמובן מאליו אצל הלווה, וכך העידה התובעת, על הבנק לצפות שללווה עלול להיגרם נזק אם הוא לא יועמד באורח ברור ומבעוד מועד על העובדות לאשורן. ולבסוף, הבנק טוען שלא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הנזק הנטען לפטירת המנוח לפי שלא הוכח שהמנוח היה עורך ביטוח חיים אצל מבטח "חיצוני", ושאין בדיבורים על היותו אדם אחראי - כדי להרים את הנטל הדרוש. אני סבורה שכאשר מדובר בהתרשלות של בנק על רקע של אי עמידה בסטנדרטים ראויים של חובת גילוי והסבר, די בהוכחת האפשרות שניתן היה למנוע את הנזק כדי לצאת ידי חובת הוכחת קיומו של קשר סיבתי. ומכל מקום, הוכח שבשנת 2000 ערך המנוח ביטוח חיים לאובדן כושר עבודה, מה שמצביע על כך שהמנוח לא זלזל באופציות ביטוחיות, ומאידך הוכח שהמחלה התגלתה אצלו רק זמן קצר לפני הפטירה (סעיף 7 בתצהיר תשובה לשאלון מטעם הבנק). עם כל זה, וכפי שכבר נאמר, התובעת אינה יכולה לפטור עצמה מכל אחריות בטענה שהיא לא עיינה ולא קראה את הדיווחים ששוגרו אליה על ידי הבנק לאחר החתימה על מסמכי הגרירה, ויש לייחס לה אשם תורם לעניין הנזק. מאז פטירת המנוח ועד היום חלפה כ-1/5 מתקופת ההלוואה, ועל כן התובעת תהא פטורה מתשלום ההחזרים בגין ההלוואה מהיום ואילך, ואילו סכומים ששולמו בגין הלוואת הזכאות מאז הפטירה ועד היום - לא יוחזרו לה. משזו התוצאה אליה הגעתי, איני רואה לעשות צו להוצאות. ניתן היום בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים, בדואר. ניתן היום, ג' חשון תש"ע, 21 אוקטובר 2009, בהעדר הצדדים. פוליסהחובת ביטוח