השופטת א' אפעל-גבאי: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ש' דותן, סגן נשיא - כתוארה אז) מיום 27.4.09, בת"פ 4082/06, אשר נמנע מהרשעתו של המשיב בעבירות שנקבע כי ביצע - הסעה שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל), והכשלת שוטר, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). 2. כתב האישום נגד המשיב הוגש ביום 27.9.06. על פי האמור בו, ביום 23.11.04, בשעות אחר הצהריים, הסיע המשיב ברכבו מהר חומה לכיוון חדר ארבעה שוהים בלתי חוקיים. כאשר התבקש המשיב על ידי שוטרים לעצור את רכבו, הגביר את מהירות נסיעתו והחל לברוח. המשיב נעצר לאחר מרדף. במהלך ניהול ההוכחות, ביום 2.4.08, חזר בו המשיב מכפירתו והודה בביצוע העבירות בהן הואשם. הצדדים הסכימו, כי יוגש תסקיר של שרות המבחן אשר יתייחס גם לשאלת ההרשעה. ב"כ המשיב הסביר בעניין זה, כי המשיב הוא אזרח ירדן הנמצא בישראל כשמונה שנים באשרת תייר. המשיב נישא לאזרחית ישראל ולפני כארבע שנים הגיש בקשה לאיחוד משפחות. בקשתו עדיין תלויה ועומדת, ומאז הוגשה מוסדרת שהייתו בישראל על ידי אישורי ישיבה המתחדשים מידי שנה. ב"כ המשיב הביע את החשש שהרשעתו של המשיב בדין תביא לביטול מיידי של אישור השהייה בישראל. בתום הדיון החליט בית המשפט, כי בטרם יוזמן תסקיר של שרות המבחן יתבקש מנהל מרשם האוכלוסין להודיע לבית המשפט, תוך 60 ‏יום, "אם הרשעה בעבירות מן הסוג הנידון עלולה לעמוד בדרכו של הנאשם כסיבה יחידה או כסיבה תומכת בסרוב בקשתו לאחמ"ש". המשך הדיון נקבע ליום 22.10.08. עד למועד הדיון לא נמסרה תשובת משרד הפנים, ובמהלכו הוחלט על הגשת תסקיר של שרות המבחן אשר יתייחס גם לשאלת השפעתה האפשרית של הרשעה על הבקשה לאיחוד משפחות. 3. שרות המבחן ערך תסקיר אודות המשיב. על פי האמור בו המשיב הוא בן 40, ללא רישום פלילי קודם, נשוי ואב לשני ילדים בני 6 ושנתיים ואשתו בהריון. המשיב עובד בשיווק קפה עם אחיו ומתגורר בירושלים עם משפחתו. המשיב הוא תושב ירדן אשר החליט להשתכן בישראל לפני כעשר שנים על רקע בעיות כלכליות וקושי במציאת עבודה בירדן. המדובר במי שסיים 12 שנות לימוד והחל בלימודי מחשבים באוניברסיטה, אך נאלץ להפסיקם ולסייע בפרנסת משפחתו. אשר לעבירה, קיבל המשיב אחריות מלאה לביצועה והביע חרטה על מעשיו. הוא הסביר, כי העבירה התרחשה בתקופת הרמאדאן עת היה מחוסר תעסוקה. שרות המבחן התרשם, כי בעקבות החקירה המשטרתית שחווה וההליך הפלילי הפנים המשיב את חומרת מעשיו והשלכותיהם האפשריות. אשר לעמדת משרד הפנים, נמסר, לאחר שיחת בירור, כי הכללים בנושא מתן אשרת שהייה לאחר הרשעה אינם חד משמעיים וכל מקרה נבחן לגופו. סופו של דבר, על יסוד מכלול השיקולים שמנה, המליץ שרות המבחן על הימנעות מהרשעה והטלת שרות לתועלת הציבור בהיקף של 160 שעות כעונש מוחשי ומרתיע המציב גבולות ברורים להתנהגות. 4. בפסק דין מנומק ומפורט תיאר בית משפט קמא את התלבטויותיו באשר לתוצאה העונשית הראויה בנסיבות העניין: " הנה כי כן, מן הצד האחד העבירות שביצע הנאשם חמורות כשלעצמן וחמורות בנסיבות ביצוען. למעשה - העובדה שהנאשם שוהה בישראל מתוקף אשרת תייר ובוחר לעשות עבירות היא נסיבה מחמירה, שכעת מבקש הוא להקל בעונשו דווקא בגינה. מנגד - החשש שהרשעתו תפגע בו ובמשפחתו באופן שאינו מידתי, הוא חשש אמיתי". בסופו של יום, לאחר התלבטות והתחבטות, החליט בית המשפט, הרבה לפנים משורת הדין, לנקוט בחריג לכלל ולהימנע מהרשעתו של המשיב. זאת עשה על יסוד הטעמים הבאים: ראשית, מדובר באירוע פלילי ראשון ויחיד של המשיב; שנית, העבירות בוצעו לפני ארבע שנים וחצי, והמאשימה השתהתה בהגשת כתב האישום במשך כמעט שנתיים; שלישית, המשיב חזר בו מכפירתו, וחרטתו נראית כנה. נראה גם שההליך הפלילי שנוהל נגדו הילך עליו אימים, מעבר למה שחווה מי שביצע עבירות דומות בנסיבותיהן, ובכך יש לראות חלק מהעונש שנשא המשיב; ורביעית, למאשימה הייתה הזדמנות להתמודד עם חששו של המשיב שהרשעה בדין תפגע בו באופן קשה. הצו שניתן בעניין זה לא זכה לתגובת משרד הפנים, והמאשימה לא עשתה דבר בעניין. הבירור שערך שירות המבחן הותיר מקום לאפשרות שהרשעה אכן תפגע במשיב. חוסר התגובה של משרד הפנים בתוספת התגובה הסתמית שניתנה לשרות המבחן אינם שוללים מסקנה זו. במצב דברים זה, כאשר ישנו סיכון של ממש שתוצאה של הרשעה תמיט על המשיב ומשפחתו נזק שאינו עומד ביחס הולם לחומרת העבירות שביצע, ונוכח יתר הנסיבות שתוארו, החליט בית המשפט לנקוט בצעד חריג ולהימנע מהרשעה. בית משפט קמא הוסיף וציין, כי מכסת שעות השירות לתועלת הציבור שהציע שרות המבחן נמוכה מידי והורה על ביצוע שירות בהיקף של 250 שעות. עוד הורה בית המשפט למשיב לחתום על התחייבות בסכום של 2,000 ₪ להימנע מביצוע העבירות שבכתב האישום. הערעור 5. המאשימה לא השלימה עם תוצאת פסק הדין, ובערעור שהגישה טענה כי טעה בית המשפט בכך שנמנע מהרשעת המשיב והטיל עליו אמצעי שאינו הולם את חומרת העבירות, את נסיבות ביצוען ואת רמת הענישה המקובלת בעבירות אלה. העבירה של הסעת שב"ח נפוצה וחמורה, והיא טומנת בחובה פוטנציאל סכנה לחייהם של תושבי המדינה. בערעורה סמכה המערערת על ההלכה שנפסקה בפסקי הדין ב-רע"פ 5198/01 ח'טיב נ' מ"י פ"ד נו(1) 769 (2001) ו-רע"פ 3674/04 אבו סאלם ואח' נ' מ"י (מיום 12.2.06) וטענה כי פסק דינה של הערכאה הראשונה סוטה ממנה. עוד טענה המערערת, כי שגה בית המשפט כשנתן משקל מופרז לכך שלמשיב אין כל עבר פלילי, שכן הלכת ח'טיב חלה גם על מי שזו לו עבירתו הראשונה, ומכוונת למי שהתנהגותו בדרך כלל נורמטיבית; המשיב עבר את העבירה על רקע כלכלי, ולכך נודעת חומרת יתירה לפי הלכת אבו סאלם, הקובעת כי יש לשרש את התופעה של הסעת שב"ח בהרתעת מי שמרוויחים מהפרת החוק; חומרה יתירה נודעת גם לכך שהמשיב לא עצר את רכבו עת הורו לו השוטרים לעצור, וגרר את כוחות הביטחון למרדף, תוך סיכון חיי אדם. בכך יש להעיד על זלזולו של המשיב בחיי אדם ובביטחון הציבור; באמצעים שננקטו (של"צ והתחייבות) אין הרתעה מספקת מביצוע עבירות מן הסוג הנדון, הן במישור ההרתעה האינדיבידואלית והן במישור ההרתעה הקולקטיבית; אין לייחס משקל מופרז לנסיבות האישיות של המשיב. במאזן שבין נסיבותיו האישיות לבין חומרת העבירה, גובר הצורך בענישה הולמת ובהרתעה ממשית, הן של המשיב עצמו והן של דומיו, וזאת לאור חומרת העבירה וחומרת נסיבות ביצועה. 6. בדיון לפנינו הציג ב"כ המערערת מכתב שנערך בלשכה המשפטית של רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים ביום 3.9.09, לפיו "לנושא המעורבות בפלילים משקל משמעותי בהחלטה אם ליתן לזר מעמד בישראל. לענין זה, מה שנבחן הוא קיומן של ראיות מנהליות לעצם ביצוע העבירה, ולאו דווקא ההרשעה עצמה". עוד נאמר שם, כי בעניינו של המשיב "ברי כי תהיינה לכך [לקביעה כי ביצע עבירות המסכנות את שלום הציבור בישראל] השלכות על בקשתו להמשך קבלת מעמד בישראל, ללא קשר לעצם ההרשעה". ב"כ המערערת לא יכול היה לומר מדוע לא נמסרה תשובה דומה ממשרד הפנים לבקשת בית משפט קמא במסגרת ניהול הדיון. ב"כ המערערת טען, כי מי שהסיע ארבעה שב"חים וברח משוטרים הוא אדם שאיננו "סופר" את המדינה, ולכן אינו ראוי להיות אזרח שלה. אדם כזה אינו ראוי גם להתחשבות יתרה ולתוצאה עונשית של הימנעות מהרשעה. לשאלתנו, לא ידע ב"כ המערערת להסביר מדוע הגשת כתב האישום ארכה כשנתיים. ב"כ המשיב ביקש להותיר את פסק הדין על כנו וטען, כי אם יורשע המשיב הוא יאבד את אשתו ושלושת ילדיו ויגורש מן המדינה. לדבריו, הבקשה לאיחוד משפחות הוגשה לאחר ביצוע העבירה, ואם תסורב ייענש המשיב באובדן הסיכוי לחיות עם משפחתו. דיון 7. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים לפנינו בכתב ובעל-פה, ולא בלי היסוס, אציע לחברי לדחות את הערעור. להלן אפרט את הטעמים שהביאוני למסקנה זו. 8. הכלל הוא כי ערכאת הערעור תימנע מלהתערב בגזר דינה של הערכאה המבררת, והיא תעשה כן רק אם השתכנעה כי בית המשפט לא שקל נכונה את כל שיקולי הענישה הרלבנטיים ולא איזן ביניהם באופן הראוי, וכאשר העונש שנגזר הינו מופרז לחומרה או לקולא. בענייננו, עיון בפסק דינו של בית משפט קמא מעלה, כי בית המשפט לא זנח אף לא אחד משיקולי הענישה ונתן דעתו לכולם, לרבות אלה התומכים בתוצאה עונשית של הרשעה. לאחר שעשה כן, ועל יסוד מותר השיקולים לקולא הגיע לתוצאה בדבר אי הרשעה. תוצאה זו היא אכן חריגה ב"נוף" הענישה בעבירות על חוק הכניסה לישראל, ואולם המדובר בתיק שנסיבותיו הן מיוחדות ומאפשרות נקיטה באמת מידה עונשית בלתי שגרתית. 9. הכלל הבסיסי במשפט הפלילי הוא כי מי שנמצא אשם יורשע בדין. "מושכלות ראשונים הם כי דרך-כלל, בית-משפט אשר קבע כי נאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו ירשיעו בדין. ככלל, משנמצא כי אדם עבר עבירה, מתחייב כי ההליך הפלילי כנגדו ימוצה בדרך של הרשעתו וענישתו, ומציאות זו עומדת ביסוד הליך אכיפת חוק תקין ושוויוני" (ע"פ 2669/00 מ"י נ' פלוני פ"ד נד(3) 685, 689 (2000) מפי כב' השופטת פרוקצ'יה). עם זאת, סעיפים 71א(ב) לחוק ו-192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 מורים, כי בית המשפט רשאי שלא להרשיע נאשם שעבר עבירה, אלא ליתן צו שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה, עם מבחן או בלעדיו. ההלכה הפסוקה הגדירה את הנסיבות בהן ייעשה שימוש בסמכות שלא להרשיע, כדלקמן: "הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל" (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל פ"ד נב(3) 337, 343 (1997), מפי כב' השופטת דורנר). בענייננו, לא יכול להיות חולק על כך שהמשיב ביצע עבירה חמורה שיש בה כדי לסכן את בטחון הציבור, ואף ברח מן השוטרים שביקשו לעוצרו, ועל כך גם עמד בית משפט קמא בפסק דינו. ואולם, התוצאה העונשית היא לעולם פרי איזון בין השיקולים לחומרה לבין אלה לקולא, ובהם נסיבותיו האישיות של הנאשם הספציפי העומד לדין. וכך נקבע בהלכת אבו סאלם: "שתי אונות לה להילכת ח'טיב. האונה האחת, נסבה על טיבה של העבירה שבסעיף 12א לחוק הכניסה לישראל. בית-המשפט הזכירנו כי עבירה זו עבירה חמורה היא, וכי העונש הראוי לה הוא עונש מאסר בפועל. האונה השנייה נסבה על החריג, על אותן נסיבות 'יוצאות מגדר הרגיל' העשויות לשלול הטלתו של עונש מאסר. ושתי האונות כופפות עצמן לעקרון היסוד בדין העונשין, קרא, כי ענישה בפלילים לעולם ענישה אינדיווידואלית היא". ומכאן לענייננו. המשיב הוא אדם בן 40, נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים. העבירה על חוק הכניסה לישראל נעברה לפני כחמש שנים, באורח חד פעמי. מאז ביצוע העבירה לא עבר המשיב כל עבירה נוספת. המשיב הודה בביצוע העבירה, הביע חרטה והסכים לשאת בכל עונש שיושת עליו ובלבד שלא יורשע. כמו כן, גם שרות המבחן המליץ להימנע מהרשעה במקרה זה. המשיב אכן ראוי לעונש בגין העבירה שביצע, ואולם התוצאה העונשית של פירוק התא המשפחתי שבנה בשנים האחרונות והפרדתו מאשתו וילדיו, שלא חטאו, תהווה ענישה בלתי מידתית שניתן להימנע ממנה. במצב דברים זה, כאשר מחד גיסא ניצב לפני בית משפט קמא נאשם אשר עלול לאבד את כל עולמו בגין העבירה שביצע, ומאידך גיסא מורשת הפסיקה לפיה הכלל הוא כי מי שעבר על חוק הכניסה לישראל יורשע ואף ייענש בחומרה, נדרש בית המשפט לבצע מלאכת איזון בין השיקולים הקוטביים שלפניו. האיזון העדין שבית משפט קמא בחר לילך בו, בדמות הטלת עונש מוחשי של מספר שעות רב של שירות לתועלת הציבור (250 שעות) לצד הימנעות מהרשעה, הוא אמנם איזון המביא בחשבון במידה רבה את עניינו הפרטי של המשיב, אך ניתן לקיימו ולאשרו לנוכח נסיבותיו המיוחדות של המקרה. 10. עוד יש לציין, את התנהלותה של המאשימה בהליכים נגד המשיב, אשר מהווה אף היא שיקול שלא להתערב בפסק הדין של בית משפט קמא. ראשית, כתב האישום הוגש לאחר שנתיים מיום ביצוע העבירה. בתקופה זו העמיק המשיב את שורשיו בישראל והרחיב את משפחתו. שנית, הצו שניתן בבית משפט קמא למשרד הפנים לבאר את ההשפעה האפשרית של הרשעה על גורל הבקשה לאיחוד משפחות שהגיש המשיב לא קויים. גם התשובה שניתנה לשירות המבחן, אשר התבקש לבצע את הבירור בהיעדר תשובת משרד הפנים, היתה סתמית וכללית. רק בשלב הערעור הוגשה עמדה מפורטת של משרד הפנים, אשר יש להניח כי לו הונחה בפני בית משפט קמא ניתן היה לה המשקל הראוי. אך מובן, כי אנו לא נוכל להביא בחשבון את עמדת משרד הפנים כשיקול בקבלת הערעור, ויש לדון במצב הדברים שהיה לפני בית משפט קמא. על פיו רשאי היה בית המשפט להניח שהרשעה תביא לקטיעת הטיפול בבקשה לאיחוד משפחות ולגירושו של המשיב מישראל, בעוד שאי הרשעה לא תביא לתוצאה קשה זו. שלישית, עד כה ביצע המשיב את כל מכסת השירות לתועלת הציבור שהוטלה עליו. 117 שעות בוצעו עד להגשת הערעור, והיתרה לאחר מכן. המערערת התעכבה בהגשת הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע העונש, כך שבמועד בו הוגשו אלה רוצה כבר חלק ניכר מן העונש והבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה. 11. עיון בפסיקת בתי המשפט מעלה, כי על אף מוצקותו של הכלל בדבר הרשעתם בדין של מי שעברו על חוק הכניסה לישראל, ניתן למצוא פסקי דין בהם הגיעו בתי המשפט למסקנה כי ניתן שלא להרשיע. כך, למשל, ב-ע"פ (י-ם) 2738/08 מדינת ישראל נ' שאהין יוסף, מיום 20.1.09, נדחה ברוב דעות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום אשר נמנע מלהרשיע נאשם בן 48, ללא עבר פלילי, אשר הסיע ברכבו תושב האזור לביתו על-מנת שיבצע עבורו עבודה. באותו עניין היה מדובר במורה, אשר עלה חשש כי עיסוקו כאיש מערכת החינוך ייפגע אם יורשע; ב-ת"פ (י-ם) 5400/07 מדינת ישראל נ' לאנה עליאן, מיום 1.6.09, נמנע בית המשפט מהרשעתה של מי שהסיעה ברכבה שב"חית, לאחר שסמכה על דבריה של הנוסעת כי היא מחזיקה בידה תעודה רלבנטית. שם דובר במורה בעלת תואר ראשון בחינוך; עוד יש להזכיר את ת"פ (ת"א-יפו) 5313/07 מדינת ישראל נ' רפאל דבי, מיום 7.9.08, שם נמנע בית המשפט מהרשעתו של מי שהסיע ברכבו תושב האזור, לאחר שהעסיק אותו בעבודות אינסטלציה וריצוף בעשר השעות שקדמו לכך. בית המשפט ציין, כי לנוכח גילו הצעיר של הנאשם (מעט מעל 18), העובדה שעבד עם אביו, והחשש שההרשעה תכביד על סיכוייו של הנאשם, אשר נמצא בתחילת דרכו, ללמוד לימודים אקדמאיים ולהשתלב בשוק העבודה (וראה גם ת"פ (י-ם) 3998/05 מדינת ישראל נ' פלוני, מיום 18.2.07), יש מקום שלא להרשיע. סיכומם של דברים. חששה של המערערת כי אי הרשעתו של המשיב בדין תביא לפגיעה בשיקולי ההרתעה, הן האינדיבידואלית והן הקולקטיבית, הוא חשש אמיתי. כפי שאמרתי בפתח דברי, עניינו של המשיב אינו חד משמעי וניתן היה להגיע לתוצאה עונשית סבירה אחרת. ואולם, השאלה שלפנינו היא האם להתערב בשיקול הדעת שהפעילה הערכאה הראשונה עת הגיעה למסקנה כי ניתן במקרה זה להימנע מהרשעה. אני סבורה, וכך אציע לחבריי לקבוע, שאין לעשות כן לנוכח נסיבותיו המאוד חריגות ויוצאות הדופן של המקרה ומבלי שיהא בכך כדי לפגוע במדיניות הענישה המושרשת בעבירות על חוק הכניסה לישראל. צבר השיקולים לקולא בענייננו, לרבות התנהלותה של המאשימה, מאפשרים שלא להרשיע, ובכך לתת בכורה לשיקולים האינדיבידואליים תוך שמירה על אינטרס הציבור. קראתי את חוות דעתו החולקת של חברי, השופט פרקש. כפי שציינתי, ניתן היה להגיע על נקלה לתוצאה שונה מזו שאליה הגיע בית משפט קמא. ואולם, כשלעצמי סברתי שיש מקום לאשר את פסק הדין, אשר ניתן על רקע הנסיבות המאוד מיוחדות של המקרה, ולאחר התלבטות רבה והתמודדות עניינית עם כל הנימוקים לחומרא. אזכיר, כי בעניין עוויסאת המוזכר על ידי חברי דובר בנאשם שהיה עצמו שוהה בלתי חוקי ואשר הסיע שוהים בלתי חוקיים ברכבו. המשיב שלפנינו שוהה בישראל כדין, ובעת שהגיש את הבקשה לאיחוד משפחות טרם הוגש נגדו כתב האישום בגין הסעת השב"ח. אשר למכתב שנערך על ידי הלשכה המשפטית של משרד הפנים בשלב הערעור, המדובר בראיה חדשה לחובת המשיב, אשר לא הובא כל טעם מדוע לא הוגשה בבית משפט קמא, עת התבקשה עמדת משרד הפנים ו"נולדה" רק בעת האחרונה. 13. על יסוד כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור. אורית אפעל-גבאי, שופטת השופט א' פרקש: 1. בית משפט קמא (כב' השופטת ש' דותן, סגן נשיא, כתוארה אז) קבע בפסק-דינו מיום 27.4.09, כי המשיב הסיע ברכבו ארבעה שוהים בלתי חוקיים מהר-חומה לכיוון ח'דר, בניגוד לסעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, וכן כי הכשיל שוטר, בניגוד לסעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כאמור בכתב האישום, שבו הודה המשיב לאחר ניהול הוכחות, התבקש המשיב על-ידי שוטרים לעצור את רכבו בבית צפאפא, סמוך למחסום המנהרות בירושלים, אולם תחת לציית לשוטרים הגביר את מהירות נסיעתו והחל לברוח ורק לאחר מרדף נעצר. ברכבו נמצאו ארבעה שוהים בלתי-חוקיים. בית משפט קמא נמנע מלהרשיע את המשיב, לאחר לבטים רבים, ולאחר שפרש בפסק-הדין המנומק את השיקולים לחומרה ולקולא שהביאוהו לכך, והשית על המשיב ביצוע של 250 שעות של של"צ וחתימה על התחייבות על סך של 2,000 ₪ להימנע מביצוע העבירות שבכתב האישום למשך 3 שנים. 2. בערעורה שלפנינו, הלינה המערערת על הימנעות בית משפט קמא מלהרשיע את המשיב, ועל קולת עונשו, וביקשה להרשיעו ולגזור עליו עונש מאסר בפועל. המשיב מבקש לקיים את פסק-דינו של בית משפט קמא מנימוקיו. 3. חברתי, כב' השופטת א' אפעל-גבאי, בהמלצתה לדחות את ערעורה של המערערת, סקרה בהרחבה ובכישרונה כי רב, את הטעמים שהביאו את בית משפט קמא לתוצאה אליה הגיעה והוסיפה לכך, בין השאר, כי המשיב השלים את ביצוע השעות לתועלת הציבור שהושתו עליו, וכן כי המערערת התעכבה בהגשת הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע העונש. עוד הפנתה למספר פסקי-דין בגדרם נמנעו ערכאות שונות מלהרשיע נאשמים בעבירות של הסעת שוהה בלתי-חוקי. בסיפא לחוות דעתה, אמרה חברתי את הדברים הבאים: "חששה של המערערת כי אי הרשעתו של המשיב בדין תביא לפגיעה בשיקולי ההרתעה, הן האינדיבידואלית והן הקולקטיבית, הוא חשש אמיתי. כפי שאמרנו בפתח דברינו, עניינו של המשיב אינו חד משמעי וניתן היה להגיע לתוצאה עונשית סבירה אחרת. ואולם, השאלה שלפנינו היא האם להתערב בשיקול הדעת שהפעילה הערכאה הראשונה עת הגיעה למסקנה כי ניתן במקרה זה להימנע מהרשעה. אנו סבורים, שאין לעשות כן לנוכח נסיבותיו המאוד חריגות ויוצאות הדופן של המקרה ומבלי שיהא בכך כדי לפגוע במדיניות הענישה המושרשת בעבירות על חוק הכניסה לישראל. צבר השיקולים לקולא בענייננו, לרבות התנהלותה של המאשימה, מאפשרים שלא להרשיע, ובכך לתת בכורה לשיקולים האינדיבידואליים תוך שמירה על אינטרס הציבור". 4. עיינתי בכובד ראש בחוות דעתה של חברתי ובפסק-דינו של בית משפט קמא, ונתתי דעתי לטענות ב"כ הצדדים, אולם לא אוכל להצטרף למסקנתה של חברתי לדחות את הערעור. חברתי ציינה את הכלל הבסיסי לפיו יש להרשיע נאשם שעבר עבירה ומי שטוען ההיפך, שומה עליו לשכנע את בית המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיווידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי (ראו ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, 343 (1996). עוד נקבע כי: "באשר לנאשמים בגירים במאזן השיקולים האמור גובר בדרך כלל השיקול הציבורי ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין" (ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685, 686 (2000)). עוד הפנתה חברתי, להלכותיו של בית המשפט העליון בקשר לעונש שיש להטיל על הסעת שוהים בלתי-חוקיים. פסיקתו של בית המשפט העליון מורה כי יש להטיל במקרים שכאלה מאסר בפועל ורק במקרים נדירים ניתן שלא לעשות זאת (ראו: רע"פ 5198/01 ח'טיב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 769 (2001); רע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.2.06)). 5. אמנם במסגרת שיקולי הענישה יש לשקול שיקולים אינדיווידואליים בקשר למשיב הניצב לפנינו. יחד עם זאת, דומה כי במקרה זה יש להעדיף את האינטרס הציבורי על פני האינטרס האישי של המשיב, וזאת על אף כל הנימוקים שזקפה חברתי לזכותו של המשיב. במקרה דומה, מותב אחר בבית משפט זה (כב' השופט צ' סגל, סגן נשיא, וכב' השופטים ע' חבש וי' נועם), קיבל ערעור על פסק-דינו של בית משפט קמא, וסבר כי יש להרשיע את המשיב שם (ע"פ (מחוזי - י-ם) 9825/05 מדינת ישראל נ' עוויסאת (לא פורסם, 13.12.05), להלן: "עוויסאת"): על פי האמור בפסק הדין, עוויסאת הוא יליד 1969, נשוי לתושבת ישראל ואב לחמישה ילדים. הוא רשום במרשם האוכלוסין של אזור יהודה ושומרון, אך התגורר שלא כדין בישראל מאז נישואיו לפני כשתיים-עשרה שנה. רעייתו הגישה בשעתו בקשה להסדרת מעמדו בישראל במסגרת הליך של איחוד משפחות, אך הבקשה נדחתה בחודש אוגוסט 2003. בני הזוג הגישו לאחרונה בקשה חדשה לאיחוד משפחות. וכך נאמר בפסק הדין: "בענייננו, מהות העבירה והסיכון הנשקף ממנה לביטחון הציבור, מחייבים גינוייה והוקעתה בדרך של הרשעה בדין. טענת המשיב, לפיה ההרשעה תחסום את דרכו להשתלב בעתיד בהליך של איחוד משפחות, נעדרת בסיס, ומכל מקום, אין בה כדי להצדיק נקיטה בסנקציה ללא הרשעה. אשר על כן, שגה בית-משפט קמא בהחלטתו שלא להרשיע את המשיב" (ההדגשה שלי - א.פ.). על פסק-דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור (רע"פ 615/06 עוויסאת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.9.06)), שנדחתה. וכך אמר שם כב' השופט א' א' לוי: ".... סבורני כי לא נפל פגם בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, וזו גם השקפתי בענין העונש. המבקש עצמו שוהה בישראל שלא כדין, ומפיו למדו ערכאות קמא שהוא ביקש מהרשות המוסמכת להעניק לו מעמד בישראל. והרי המעט שאתה מצפה מאדם במצבו הוא שיכבד את חוקיה של המדינה שאת אזרחותה הוא מבקש לקבל. לא זו בלבד שהמבקש לא נהג כך, אלא שאף הוסיף וחטא בעבירות מאותו תחום. נוכח האמור, אני סבור כי יש לדחות את הבקשה למתן רשות לערעור" (ההדגשה השניה אינה במקור - א.פ.). בכל הכבוד הראוי מסכים אני עם הדברים שצוטטו לעיל ומאמץ אותם בנימוקיי בעניין שלפנינו. אמנם בענייננו, בעת ביצוע העבירות המשיב עצמו לא שהה בישראל שלא כדין אלא באשרת תייר, בניגוד לעניינו של עוויסאת, אולם בקשתו של המשיב לאיחוד משפחות הוגשה לאחר ביצוע העבירות (פר' עמ' 2, ש' 20, מפי ב"כ המשיב). 6. במאמר מוסגר אוסיף, כי לא ניתן להתעלם ממכתבה של עו"ד דסי צנגן-רוט מהלשכה המשפטית של משרד הפנים, שהוגש לעיוננו במסגרת הדיון בערעור, וזאת הגם שהמכתב האמור לא עמד לפני בית משפט קמא בעת שנתן החלטתו. על פי האמור במכתב, עמדתו של משרד הפנים היא כי לעצם המעורבות בפלילים משקל משמעותי בהחלטה אם ליתן לזר מעמד בישראל, ולאו דווקא ההרשעה עצמה. דומה, כי יש לצרף שיקול זה למניין השיקולים להכרעה בשאלת הרשעתו של המשיב. עיינתי בפסקי-הדין שציינה חברתי במסגרתם נמנעה הרשעת הנאשמים שם, ובכולם דובר בנסיבות מיוחדות של תושבי מדינת ישראל, שהסיעו שוהה בלתי-חוקי אחד ויחיד ובמקרה אחד גם העסקתו. לא כך במקרה דנן, כאשר המשיב הסיע ארבעה שוהים בלתי-חוקיים, ולדבריו, עשה זאת עקב אילוצים כלכליים. לא זו בלבד, אלא לאחר ששוטר הורה לו לעצור, הגביר את מהירות נסיעתו, החל לברוח ונעצר רק לאחר מרדף. לטעמי, במצב דברים שכזה, יש ליתן משנה תוקף לדבריו של כב' השופט א' א' לוי שצוטטו לעיל לפיהם "... המעט שאתה מצפה מאדם במצבו, הוא שיכבד את חוקיה של המדינה שאת אזרחותה הוא מבקש לקבל". יצויין, כי בצידה של העבירה של הכשלת שוטר קצב המחוקק עונש מינימום של שבועיים מאסר, גישה המצביעה על החומרה היתרה שמייחס המחוקק לביצוע העבירה ותוך ציפייה כי כך ינהג גם בית המשפט. לשיטתי, יש לשקול גם זאת במסגרת מכלול השיקולים לעניין הרשעת המשיב והעונש הראוי שייגזר עליו. אדגיש, כי לא מצאתי כל תמיכה בתסקיר של שרות המבחן או בעדות כלשהי לטענת ב"כ המשיב, או כסברת בית משפט קמא שאומצה על ידי חברתי, שהרשעתו של המשיב תביא לפרוק התא המשפחתי, או להפרדתו מאשתו וילדיו ולאבדן הסיכוי לחיות עם המשפחה שהקים. 9. אמנם המערערת השתהתה בהגשת כתב האישום נגד המשיב, משזה הוגש כשנתיים לאחר ביצוע העבירות על ידי המשיב. יחד עם זאת, אינני סבור כי יש ליתן משקל רב לכך עד כדי שיקלול נתון זה במסגרת השיקולים של אי ההרשעה. בידוע הוא, כי רשויות האכיפה כורעות תחת העומס של הגשת כתבי אישום, ובמיוחד אמורים הדברים בהגשת כתבי אישום לעניין הסעת שוהים בלתי-חוקיים. לדעתי, ככל שנתון זה ראוי שיילקח במסגרת השיקולים, כי אז יש לעשות זאת לעניין העונש שייגזר על המשיב. לעניין זה מצינו בע"פ 876/90 וינקרנץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.8.91) דברים אלו: "הסחבת בה לוקים, לעתים, הליכי חקירה, אישום ושמיעת משפט - כשהמדובר, בעיקר, בחשודים ובנאשמים שאינם נתונים במעצר - הינה תקלה קשה, שיש לעשות כל מאמץ לצמצומה. הכול מסכימים, שבקיומה של סחבת יש טעם המצדיק הקלה במשכו של המאסר הממשי, שייגזר על העבריין, מקום שעונש זה הינו ראוי ומתחייב בנסיבות העניין. ויש אף (כבפרשתו של ע"פ 2848/09 אסא נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 837), שעצם הסחבת תצדיק הימנעות מהטלת עונש מאסר ממשי כלשהו. אך תהא זו תקלה קשה שבעתיים לציבור, אם בכל מקרה ייחלצו בלא עונש מאסר עבריינים הראויים לעונש זה, ואשר בשל התנאים השוררים בקרב רשויות החקירה, והתביעה ובבתי המשפט, השתהו הליכי חקירתם, האשמתם, או בירור דינם". ובנוסף, ברע"פ 4239/05 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.5.05) נאמר כי: "במעבר זמן רב בין מועד ביצוע העבירות לבין סיום המשפט אין, כשלעצמו, כדי לשלול הטלת עונש מאסר בפועל על נאשם, אף שראוי הוא כי נסיבה זו תהווה שיקול לקולא בין שאר שיקולי הענישה. בנסיבות מתאימות, עשוי שיקול זה להצדיק הימנעות מהטלת עונש מאסר בפועל... אולם לא בהכרח כך...". 10. אף באשר לשיקול של סיום ריצוי העונש שהושת על המשיב בבית משפט קמא, לדידי נכון הוא לשוקלו אך לעניין ההחמרה בעונש. על כך נאמר: "נוהג הוא בבית המשפט כי אם הנאשם כבר סיים את ריצוי עונש המאסר שהושת עליו או אף אם רק התקרב לסיום תקופת המאסר שנגזרה לו, יש בכך כדי להשפיע, אם בהרבה ואם במעט, על שיקול דעתו של בית המשפט שלא להחמיר בעונש - אף שמן הראוי היה לעשות כך - וזאת משום שהנאשם כבר הציץ וראה את אור החירות, ואין זה מן הראוי, בשלב כגון זה, לחזור ולשלול את חירותו... ודוק. נוהג זה נכון וטוב הוא, ומן הראוי שבית המשפט ידבק בו..." (בש"פ 1691/92 מדינת ישראל נ' ריבו (לא פורסם, 17.5.92)). 11. המורם מדבריי הוא, כי לו תישמע עמדתי, כי אז נרשיע את המשיב בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. ברם, לעניין העונש לא נמצה עימו את הדין בהטלת מאסר בפועל, אלא שלעונש שהושת עליו בבית משפט קמא נצרף עונש של 3 חודשים מאסר על-תנאי והתנאי הוא שהמשיב לא יעבור תוך 3 שנים מהיום על אחת מהעבירות בהן הורשע, וכן קנס בסך של 1,000 ₪ או 15 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם לא יאוחר מיום 2.12.09. אהרן פרקש, שופט השופט מ' רביד: 1. שבתי וקראתי את חוות דעתם של שני חברי, הכתובות בטוב טעם ובשום שכל, ואודה כי התלבטתי לא מעט עד שהחלטתי לצרף את דעתי לדעת חברי, כב' השופט א' פרקש. 2. כאמור, כתב האישום נגד המשיב הוגש ביום 27.9.06. על פי האמור בו, ביום 23.11.04, בשעות אחר הצהריים, הסיע המשיב ברכבו, מהר חומה לכיוון חדר, ארבעה שוהים בלתי חוקיים. כאשר התבקש המשיב על-ידי שוטרים לעצור את רכבו, הגביר את מהירות נסיעתו והחל לברוח. המשיב נעצר לאחר מרדף, כאשר ברכבו נמצאו ארבעה שוהים בלתי-חוקיים. המשיב הועמד לדין בגין ביצוע עבירה הסעה שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן - "חוק הכניסה לישראל"), ובגין היצוע עבירה של הכשלת שוטר, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - "חוק העונשין"), בית משפט קמא, בפסק דין המגלה רגישות לנסיבותיו האישיות של המשיב, החליט להימנע מהרשעתו, הטיל עליו עבודות שירות בהיקף של 250 שעות וחייב אותו לחתום על התחייבות בסכום של 2,000 ₪ להימנע מביצוע העבירות שבכתב האישום. 3. חבריי לא חלקו על עקרונות הענישה אלא על משקלם. חברתי, כב' השופטת א' אפעל- גבאי, נתנה משקל מכריע לשיקולי ענישה אינדיבידואליים. לדבריה, הרשעתו של המשיב תהיה בלתי מידתית ותביא לפירוק התא המשפחתי מאחר שזו תסתום, ככל הנראה, את הגולל על סיכויי המשיב לקבל אזרחות ישראלית. עוד הוסיפה חברתי ואמרה: "סיכומם של דברים. חששה של המערערת כי אי הרשעתו של המשיב בדין תביא לפגיעה בשיקולי ההרתעה, הן האינדיבידואלית והן הקולקטיבית, הוא חשש אמיתי. כפי שאמרתי בפתח דברי, עניינו של המשיב אינו חד משמעי וניתן היה להגיע לתוצאה עונשית סבירה אחרת. ואולם, השאלה שלפנינו היא האם להתערב בשיקול הדעת שהפעילה הערכאה הראשונה עת הגיעה למסקנה כי ניתן במקרה זה להימנע מהרשעה. אני סבורה, וכך אציע לחבריי לקבוע, שאין לעשות כן לנוכח נסיבותיו המאוד חריגות ויוצאות הדופן של המקרה ומבלי שיהא בכך כדי לפגוע במדיניות הענישה המושרשת בעבירות על חוק הכניסה לישראל. צבר השיקולים לקולא בענייננו, לרבות התנהלותה של המאשימה, מאפשרים שלא להרשיע, ובכך לתת בכורה לשיקולים האינדיבידואליים תוך שמירה על אינטרס הציבור". 4. חברי, כב' השופט א' פרקש, סבר כי העבירות בגינן הועמד המשיב לדין המשיב אינן מצדיקות מתן בכורה לשיקולי ענישה אינדיבידואליים, בהתחשב בחומרתן ובנסיבות ביצוען. 5. מושכלות ראשונים במשפט הפלילי הם, כי משהוכח שפלוני עבר עבירה יש להרשיעו. רק במקרים חריגים ניתן להימנע מהרשעה, כלשונה של כב' השופטת ד' דורנר בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, 343 (1997) (להלן - הלכת כתב), לאמור: "הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל." בענייננו, דומה כי אין חולק שהתנאי הראשון התמלא. ברם, לדידי, התנאי השני לא התמלא. גם חברתי, כב' השופטת א' אפעל-גבאי, אינה חולקת על כך וכדבריה: "בענייננו, לא יכול להיות חולק על כך שהמשיב ביצע עבירה חמורה שיש בה כדי לסכן את בטחון הציבור, ואף ברח מן השוטרים שביקשו לעוצרו, ועל כך גם עמד בית משפט קמא בפסק דינו". יחד עם זאת, חברתי סבורה כי הענישה היא לעולם אינדיבידואלית וכי הנסיבות המיוחדות של המקרה מצדיקות את אי ההתערבות באיזון העדין שבית משפט קמא בחר לילך בו. מסכים אני עם חברתי, כי הרשעתו בדין של המשיב עלולה לפגוע פגיעה חמורה בבני משפחתו שלא חטאו ולהביא לפירוק התא המשפחתי. אפס, מעשה שביום יום הוא כי ברובא דרובא של המקרים מי שניזוק ממעשיו של העבריין, זולת קורבנות העבירה, הם בני משפחתו של הנאשם, אשר ענישתו שוברת, במקרים רבים, את מטה לחמם ולא פעם הם נופלים לנטל על רשויות הרווחה. האם בשל כך לא נטיל עונשים ראויים על עבריינים שהורשעו? טלו מקרה, לצערי נפוץ, של אלימות במשפחה. כולי עלמא לא פליגי כי הקרבן - בת זוגתו של הנאשם - תסבול משליחתו של בן זוגה מאחורי סורג ובריח. האם בשל שיקול זה נקל בעונשו של הגבר האלים? התשובה מתבקשת מאליה. 6. יתרה מזאת, המשיב שוהה בארץ כתייר כשמונה שנים, והגיש את בקשתו לאיחוד משפחות ולקבלת אזרחות ישראלית לפני כארבע שנים, לאחר ביצוע העבירות ובטרם שהוגש נגדו כתב אישום. למרות היותו "אורח" בישראל, הסיע ארבעה שוהים בלתי חוקיים, לא ציית להוראת שוטר ונהג באופן מסוכן עד שנעצר. אדם המבקש להתאזרח חייב בכיבוד חוקיה של המדינה בה הוא מבקש להתאזרח. יפים בהקשר דנא דבריו של כב' השופט א' א' לוי ברע"פ 615/06 עוויסאת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.9.06), לאמור: ".... סבורני כי לא נפל פגם בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, וזו גם השקפתי בענין העונש. המבקש עצמו שוהה בישראל שלא כדין, ומפיו למדו ערכאות קמא שהוא ביקש מהרשות המוסמכת להעניק לו מעמד בישראל. והרי המעט שאתה מצפה מאדם במצבו הוא שיכבד את חוקיה של המדינה שאת אזרחותה הוא מבקש לקבל. לא זו בלבד שהמבקש לא נהג כך, אלא שאף הוסיף וחטא בעבירות מאותו תחום. נוכח האמור, אני סבור כי יש לדחות את הבקשה למתן רשות לערעור". במקרה שנדון ברע"פ 615/06 נמנע בית משפט השלום מלהרשיע את הנאשם. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור והרשיע את המשיב בעבירה של הסעה שלא כדין של שני שוהים בלתי חוקיים (ע"פ 9825/95 מדינת ישראל נ' עוויסאת, לא פורסם (13.12.05). ואלה דברי בית המשפט, לאחר שציטט את הלכת כתב: "בענייננו, מהות העבירה והסיכון הנשקף ממנה לביטחון הציבור, מחייבים גינוייה והוקעתה בדרך של הרשעה בדין. טענת המשיב, לפיה ההרשעה תחסום את דרכו להשתלב בעתיד בהליך של איחוד משפחות, נעדרת בסיס, ומכל מקום אין בה כדי להצדיק נקיטה בסנקציה ללא הרשעה. אשר על כן, שגה בית-משפט קמא בהחלטתו שלא להרשיע את המשיב". 7. צודקת חברתי, כב' השופטת א' אפעל-גבאי, באומרה כי במקרה דלעיל היה המבקש חסר מעמד בעוד שהמשיב שוהה כדין בישראל. ברם, לא זה העיקר. העיקר הוא כי המבקש שם והמשיב חפצו, בסופו של יום, לקבל אזרחות ישראלית ושילמו רעה תחת טובה למדינת ישראל, ואין לדידי נפקא מינה אם האחד שהה כדין והשני רצה לשהות כדין. 8. חבריי גם אינם תמימי דעים בשאלת נפקותו של המסמך שהוצג לנו ממשרד הפנים. כשלעצמי, אין לי צורך במסמך המבטא ככל הנראה את מדיניות משרד הפנים, מדיניות העולה בקנה אחד עם הוראות החוק ועם הפסיקה של בית המשפט העליון. סעיף 3ד לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003 (להלן - "הוראת השעה"), קובע כי שר הפנים רשאי שלא ליתן היתר לשהייה או רישיון לישיבה לתושב האזור אם הוא עלול להוות סיכון ביטחוני למדינת ישראל. הפסיקה אף החמירה והרחיבה את סמכותו של שר הפנים גם למקרים של חשש לסיכון שלום הציבור. עמד על כך כב' השופט מ' חשין (כתוארו אז) בבג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 787 (1999), בקובעו כהאי לישנא: "מדינת ישראל מכירה בזכותו של האזרח לבור לו בן-זוג כרצונו ולהקים עימו משפחה בישראל. ישראל מחויבת להגנה על התא המשפחתי מכוחן של אמנות בינלאומיות ... והגם שאמנות אלו אינן מחייבות מדיניות זו-או-אחרת בנושא של איחוד משפחות, הכירה ישראל - הכירה ומכירה היא - בחובתה לספק הגנה לתא המשפחתי גם על דרך מתן היתרים לאיחוד משפחות. כך סיפחה עצמה ישראל לנאורות שבמדינות, אותן מדינות המכירות - בכפוף לסייגים של ביטחון המדינה, שלום הציבור [ההדגשה שלי - מ' ר'] ורווחת הציבור - בזכותם של בני-משפחה לחיות בצוותא-חדא בטריטוריה שיבחרו בה". על הדברים הללו חזר המשנה לנשיא (בדימ') מ' חשין בבג"ץ 7102/03 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים, פסקאות 2 ו-29 לפסק הדין, טרם פורסם (14.5.06); ראו גם סעיפים 7 ו-8 לחוק האזרחות, תשי"ב-1952; והוראת השעה, המסדירים שלבי הביניים לקבלת אזרחות. על מקרים דומים שנדונו בפסיקה, בהם סירב שר הפנים להעניק אזרחות בשל פעילות עבריינית, ראו גם: בג"ץ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים, פ"ד נו(5) 950, 959 (2002), שם היו לחובת העותר שתי הרשעות בגין כניסה לישראל שלא כחוק, החזקת סכין שלא כדין וגניבה. בנוסף, היה לגביו מידע מודיעיני שהוא עוסק בעבירות רכוש ויש לו קשרים עם הג'יהאד האיסאלמי. בקשתו לקבלת אזרחות נדחתה. עע"מ 9993/03 חמדאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 134, 141 (2005), שם נקבע כי אפילו זיכוי בפלילים אינו חוסם את דרכה של הרשות המינהלית לייחס עבר פלילי למי שמבקש לקבל מעמד בישראל, אך יש ליתן משקל לזיכוי. במקרה זה זוכה המערער בבית המשפט העליון בעבירה של הצתה בנסיבות מחמירות. מאחר שמשקל הראיות נגד המערער לא נבחן, לאור זיכויו בבית המשפט העליון, ובמשך ארבע שנים לא יוחסה לו עבירה פלילית נוספת, בית המשפט הורה לקצר את תקופת ההליך המדורג לקבלת אזרחות. בבג"ץ 7202/96 מנסור נ' שר הפנים, לא פורסם (27.7.95) הורשע העותר בהחזקת נשק שלא כדין. עתירתו לאיחוד משפחות נדחתה. בבג"ץ 876/07 קייסי נ' שר הפנים, לא פורסם (9.10.07), הורשע העותר בעבירות רכוש, נהיגת רכב באזור רשום, שימוש במסמכים מזויפים והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בנוסף קיימים של חשדות כלפיו לפיהם הוא ממשיך לעסוק בפלילים. עתירתו לאיחוד משפחות נדחתה. 9. בענייננו, טען המשיב כי עשה את שעשה בשל מצוקה כלכלית אליה נקלע. מי לידינו יתקע, כי גם בעתיד אם יהיו למשיב קשיים כלכליים הוא לא יהסס שוב לעבור על החוק. 10. העולה מן המקובץ, בנסיבות המקרה דנן לא נתקיימו שני התנאים המצטברים שנקבעו בהלכת כתב. מדובר בעבירות חמורות שבוצעו בנסיבות מחמירות. כמו כן, הרשעתו של המשיב לא תפגע בסיכוייו לקבלת אזרחות, שכן הדבר תלוי בשיקוליו של שר הפנים ולא בהרשעתו או אי הרשעתו של המשיב בערכאות השיפוט, שכן גם בהעדר הרשעה רשאי שר הפנים שלא להעניק למשיב רישיון שהיה או רישיון ישיבה או לשלול אותם. 11. לסיום, שתי עובדות הטרידו אותי בבואי להחליט בשאלה האם יש מקום לקבל את עמדת השופטת א' אפעל-גבאי. כתב האישום הוגש שנתיים לאחר ביצוע העבירה והמשיב ריצה את מכסת השירות לתועלת הציבור שהוטלה עליו. אכן, כתב האישום הוגש באיחור רב ולא מצאתי הצדק לאיחור. יחד עם זאת, צודק חברי, כב' השופט א' פרקש, כי לאיחור השפעה על מידת העונש להבדיל מהרשעתו בעבירה. עוד יש לזכור, כי המשיב לא היה נתון במעצר. בנוסף, עינוי דין הנגרם לנאשם לאחר הגשת כתב האישום הוא רב יותר מאשר עינוי דין עקב שיהוי בהגשת כתב אישום, שכן להגשת כתב אישום יש השלכות כלכליות, משפחתיות וחברתיות (ראו גם עמנואל גרוס, הזכויות הדיוניות של החשוד או הנאשם על-פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מחקרי משפט יג 155, 168-167 (תשנ"ו-1996)). גם העובדה, כי המשיב סיים לרצות את מכסת השעות של השירות לתועלת הציבור שהושתה עליו בבית משפט קמא, יש לה השלכה על העונש שיש להטיל על המשיב, אך לא על הרשעתו. 12. סיכומים של דברים, אני מצטרף למסקנתו של חברי, כב' השופט א' פרקש, כאמור בפסקה 11 לחוות דעתו. משה רביד, שופט הוחלט ברוב דעות להרשיע את המשיב בעבירות של הסעה שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל והכשלת שוטר, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין, ולגזור עליו, בנוסף לשירות לתועלת הציבור בהיקף של 250 שעות שהטיל בית משפט קמא, את העונשים הבאים: (א) מאסר על תנאי לשלושה חודשים, והתנאי הוא שתוך שלוש שנים מהיום לא יעבור המשיב עבירה מן העבירות בהן הורשע; (ב) קנס בסכום של 1,000 ₪ או 15 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם עד ליום 2.12.09. ניתן היום, ט"ו בחשוון תש"ע (2 בנובמבר 2009), במעמד ב"כ המערערת, המשיב וסניגורו ומתורגמן בית המשפט לשפה הערבית. משה רביד, שופט אורית אפעל-גבאי, שופטת אהרן פרקש, שופט משטרההסעת שב"ח (שוהה בלתי חוקי)שוטר