ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה ת"א - תד 11298/06 מיום 4.5.09 - אשר הרשיע את המערער בעבירות של נהיגה בשכרות, נהיגה בקלות ראש וסטייה מנתיב וגרם חבלה של ממש, וגזר עליו עונש פסילת רישיון נהיגה בפועל למשך 24 חודשים, קנס בסך 1,000 ₪, פסילת רישיון הנהיגה על תנאי לתקופה של 5 חודשים למשך 3 שנים ו5 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה או נהיגה בשכרות. פרקליטו המלומד של המערער, עו"ד אלעד שור, טען בבימ"ש כי שגה בית משפט קמא משביסס הרשעת המערער בעבירת הנהיגה בשכרות על ארבעה סממנים המצביעים, לגישת בימ"ש, על שכרותו של המערער. לגישת הסניגור המלומד, ביום התרחשות האירוע, 19.8.05, טרם נכנס לתוקפו הסעיף שקובע החזקה לפיה מי שמסרב לבדיקת דם ייחשב כשיכור, ואשר כך, לא ניתן להשתמש בסירובו של המערער להיבדק כראיה לנהיגה בשכרות. בנוסף טען המערער, כי הוטעה על ידי קצין המשטרה משאמר לו כי אינו חייב לבצע את בדיקת הדם ואף רשאי לסרב לה, מבלי שהסביר לו כי סירובו להיבדק מהווה (דאז) עבירה עצמאית. הסניגור המלומד טען, לחילופין, כנגד העונש שהושת על המערער ועתר להפחיתו לעונש פסילה בן חודשים ספורים בלבד. מנגד טענה התובעת המלומדת, כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. לגישתה, על פי פסיקת בית המשפט העליון רשאי בית משפט להרשיע בעבירת הנהיגה בשכרות על סמך סממנים חיצוניים מהם התרשם בית משפט, ולאו דווקא על סמך בדיקות מדעיות, ואשר כך, משהתרשם בית המשפט כי חלו בנוגע למערער סממנים חיצוניים לנהיגה בשכרות, הרי שהרשעתו בוצעה כדין. הלכה היא מלפני בית משפט עליון כי ניתן להוכיח נהיגה בשכרות ללא הסתמכות על בדיקה מדעית אלא על סמך מאפייני שכרות כגון הודאה של הנבדק כי שתה אלכוהול, ריח אלכוהול שנודף מפי הנבדק, התנהגות רדומה, התנהגות פרועה, עיניים אדומות, סירוב לבצע בדיקת שכרות ועוד. עם זאת, על הרשעה זו להישען על ראיות המוכיחות את השכרות מעבר לכל ספק סביר [רע"פ 5227/08 אמדורסקי נ' מ"י (לא פורסם) מיום 11.8.08; רע"פ 5717/08 ראש גדוליאן נ' מ"י (לא פורסם) מיום 10.9.08; רע"פ 2073/08 ברבי נ' מ"י (לא פורסם) מיום 9.3.08; רע"פ 10284/07 קדוש נ' מ"י (לא פורסם) מיום 22.1.08; רע"פ 5801/07 בנאי נ' מ"י (לא פורסם) מיום 17.10.07; רע"פ 3503/04 אהרון נ' מ"י, פ"ד נח(4) 673]. יפים בנקודה זו דברי כבוד הנשיא שמגר (כתוארו דאז) בר"ע 666/86 סאמי סודקי עודה נ' מ"י, פ"ד מ(4), 463 כדלהלן: "העיון בהוראותיו של החוק ושל התקנות מלמד, כי המחוקק אכן קבע דרכי בדיקה מיוחדות, אשר להן חייב נוהג רכב להכפיף את עצמו בתנאים הקבועים בחוק ובתקנות שהותקנו מכוחו, והוא גם קבע אמות מידה לגבי אחוז האלכוהול, אשר אם התקיים אסורה נהיגת רכב אותה שעה. אולם, מנוסחו של הסעיף אין ללמוד, כי נקיטת דרך ההוכחה בדבר קיומו של אחוז אלכוהול אסור בעת הנהיגה ברכב (נשיפה, בדיקת דם או בדיקת שתן) היא תנאי-בל-יעבור להרשעה בעבירה על סעיף 62 לפקודה או על תקנה 26 לתקנות, וכי אין להרשיע אדם בנהיגה אסורה. כאמור בסעיף 3)62) או בתקנה 26 על-פי ראיות אחרות המוכיחות את שיכרותו". בשלנו, קבע בית משפט קמא כי המערער היה שיכור בהסתמך על דברי המערער כי שתה שלושה בקבוקי בירה טרם התאונה, על אופן התנהגותו תוך כדי הנהיגה - הבטה על הנוסעת שלצידו, תוך סטייה מהנתיב, כניסה לנתיב הנגדי והתנגשות בקיר. בנוסף, נדף מפי המערער ריח חריף של אלכוהול, התנהגותו הייתה פרועה, עמידתו והליכתו לא יציבים, ובדיקת הינשוף לא צלחה עקב נשיפות פסולות של המערער. הלכה עקיבה ומושרשת היא, כי אין זו מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי מהימנות ועובדה. לערכאה הדיונית יתרון על ערכאת הערעור בהערכת העדויות וקביעת העובדות, משזו שמעה וראתה העדים לפניה. [ע"פ 5160/06 יובל טל נ' מ"י (לא פורסם) מיום 17.6.07; ע"פ 4037/07 פלוני נ' מ"י (לא פורסם) ניתן ביום 31.3.08; ע"פ 2977/06 פלוני נ' מ"י (לא פורסם) ניתן ביום 17.3.08; ע"פ 1353/07 רפאעת מחאמיד נ' מ"י (לא פורסם) ניתן ביום 17.3.08; ע"פ 2961/07 מתיתיהו ולדמן נ' מ"י (לא פורסם) ניתן ביום 17.3.08; ע"פ 5391/07 אבי כהן נ' מ"י (לא פורסם) מיום 31.12.07; ע"פ 425/07 פלוני נ' מ"י (לא פורסם) ניתן ביום 5.11.07; ע"פ 5603/06 פלוני נ' מ"י (לא פורסם) ניתן ביום 18.1.07]. עיון בטופס בדיקת מאפיינים (ת/2+ת/13) מלמד כי המערער ציין בפני השוטרים כי שתה שלושה בקבוקי בירה שעה קודם לכן, עמידתו לא הייתה יציבה, הליכתו על הקו לא הייתה יציבה, ריח אלכוהול נדף מפיו והתנהגותו הייתה רדומה תחילה, ובהמשך פרועה - צעק, השתולל וניסה לצאת מהניידת בכוח. כמו-כן, מוצגים ת/7 ו-ת/9 מלמדים על ריח האלכוהול החזק שנדף מן המערער, ו-ת/12, דו"ח פעולה, מלמד על השתוללות הרכב בו נהג המערער, כמו גם נסיעה ב מהירות מופרזת. הנה כי כן, מהראיות שהוצגו בפני עולה כי אכן ניכרו במערער מאפייני שכרות. המערער שתה אלכוהול, נהג בקלות ראש, הסתכל בעת הנהיגה לעבר חברתו וגרם לתאונת דרכים. המערער הדיף מפיו ריח של אלכוהול, עמידתו והליכתו לא היו יציבות, המערער לא הצליח להבין ולבצע הוראות והתנהג באופן פרוע. משכך, נראה כי קביעות בית משפט קמא בדין יסודם, וכי המערער אכן נהג כשהוא שיכור. במצב דברים זה, לא לי להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא. כמצוין לעיל, בית משפט קמא קבע בהכרעת דינו, כי בדיקת הינשוף לא צלחה משום הנשיפות הפסולות של המערער בבדיקת הינשוף, וכי לא קיבל כל הסבר לשאלה מדוע המערער לא היה מסוגל לנשוף נשיפות מספיקות ומדוע נשף נשיפות פסולות. הסניגור המלומד הלין נגד קביעה זו, וטען כי שגה בית משפט משקבע כן ועשה שימוש בקביעה זו לביסוס הרשעת המערער, שכן בוחן התנועה (עד תביעה מס' 2), אלי צמח, טען בבימ"ש כי המערער לא הכשיל בדיקת הינשוף. עיון בפרוטוקול הדיון בבימ"ש קמא, מלמד כי אכן עד התביעה, אלי צמח, טען בבימ"ש כי לא טען שהמערער ניסה להכשיל את בדיקת הינשוף (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 11.2.08 שו' 4). עם זאת, עיון במוצג ת/7 מלמד כי המערער הסכים לעריכת בדיקת ינשוף ומוצג ת/5 מלמד, כי אכן במסגרת בדיקת הינשוף, נשף המערער 2 נשיפות פסולות (לא מספיקות) ונשיפה אסורה, כך שלא ניתן היה להפיק תוצאה מבדיקת הינשוף בסופו של יום. בכל מקרה, כפי שציינתי לעיל, המדובר בקביעות עובדה ומהימנות של בימ"ש קמא, ולא לי להתערב בקביעות אלו בנסיבות המקרה דנן. הסניגור המלומד טען, כי המערער הוטעה על ידי הקצין (עד תביעה מס' 3), איתן שמע, משזה אמר למערער כי אינו חייב לבצע בדיקת דם, מבלי להסביר לו המשמעות המשפטית הנגזרת מסירובו זה. לגישת הסניגור, לו היה מסביר הקצין כדבעי למערער שסירובו מהווה עבירה עצמאית, הרי שיש להניח לטובת המערער כי היה נענה לביצוע בדיקת הדם, שהייתה מלמדת כי אינו נהג שיכור. עד התביעה, איתן שמע, ציין בבית המשפט כי: "אני הזהרתי אותו שהוא לא חייב להסכים, אבל אם הוא לא מסכים זה מהווה נגדו משהו פלילי. בסעיף 3 רשום כי בדיקת דם בהסכמה בלבד, תוך הסבר שהוא אינו חייב לעשות כן. הוא אמר לי שהוא לא רוצה לעשות את הבדיקה ואני רשמתי שהוא סירב לעשות את הבדיקה כי עשו לו בדיקת ינשוף" (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 11.2.08 שו' 14-17). (ראה מוצג ת/9). לאור דבריו של הקצין בבית משפט, ואי הבהרת התוכן שנמסר למערער בנוגע למשמעות סירובו, נראה כי אכן מתעורר ספק בנוגע לתוכן האזהרה שהזהיר זה את המערער בנוגע למשמעות המשפטית של סירובו להיבדק בדיקת דם. משכך, עצם סירובו של המערער לא יכול לעמוד לו לרועץ לצורך קביעת אחריותו. סיכומו של דבר: הכרעת דין בית משפט קמא עומדת איתנה על תלה, גם לאחר איון משמעות סירובו של המערער למסור דגימת דם, נוכח הקביעה כי קצין המשטרה נמנע מלהזהירו בהתאם. סוף דבר: הערעור נדחה. משפט תעבורהשכרותבדיקת שכרות (אלכוהול)