השהייה של יחסי העבודה 1. התובע עבד אצל הנתבעת כמאבטח תחבורה ציבורית והחל בעבודתו זו ביום 1.6.03. 2. באותן שנים, בשל הפיגועים הרבים שאירעו במדינה, הקימה המדינה יחידה לאבטחת תחבורה ציבורית (להלן: "היחידה"), כאשר קציני הביטחון שלה וסגניהם, היו המנחים המקצועיים של אותם מאבטחים שאבטחו את האוטובוסים. הנתבעת, למעשה, היתה כפופה מבחינה מקצועית, להוראות ולדרישות של אותם קציני ביטחון בכל הנוגע לתפקודם המקצועי של המאבטחים והיה זה באחריותה של הנתבעת לשלם למאבטחים את זכויותיהם בגין עבודתם. 3. ביום 11.2.04, עת שעבד התובע כמאבטח תחבורה ציבורית וחנך מאבטח אחר, הוא השתמש בנשקו וירה מאקדחו כדור לאוויר. כתוצאה מאותו אירוע, נשלל מהתובע נשקו האישי ע"י משטרת ישראל, אשר פתחה בחקירה. 4. סגן הקב"ט של היחידה הודיע לתובע, כי בינתיים אין הוא יכול להמשיך לעבוד ביחידה. ניתן היה לעבוד ביחידה כמאבטח, ואז חובה על המאבטח לשאת נשק ובתקופה שנשלל מהתובע רישיון הנשק ע"י המשטרה, הרי שכמאבטח הוא לא יכול היה להמשיך לעבוד כל זמן שאין לו נשק וכך גם ניתן היה לעבוד ביחידה כסייר ברכב, אך גם בתפקיד זה אי אפשר היה להעסיק את התובע, מאחר ואין לו רישיון נהיגה (ראה: עדותו של התובע מיום 9.9.09 עמ' 5 שור' 25 לפרוטוקול וכן גם סעיף 10 לתצהיר עדותו הראשית של התובע). 5. כך, באותו יום 11.2.04, בו נשלל מהתובע נשקו האישי ע"י משטרת ישראל, נוצרה סיטואציה, שלאף אחד מהצדדים, לא לתובע ולא לנתבעת, היתה כוונה להביא את עבודתו של התובע לידי סיום. מבחינתה של הנתבעת, ודאי לא היה לה כל אינטרס לפטר את התובע לאחר האירוע מיום 11.2.04, שכן תהליך הכשרת מאבטח ביחידה לאבטחת תח"צ עולה לנתבעת אלפי שקלים ואין זה סביר, כי לאחר תקופה של כ-8 חודשים תחפוץ הנתבעת לפטר את התובע, זאת לאחר שהשקיעה בו קורס הכשרה בן שבועיים, שעלותו אלפי שקלים. 6. באותה מידה, לא היתה לתובע כל כוונה להתפטר מעבודתו לאחר 11.2.04, ומבחינת שני הצדדים, האפשרות להמשיך ולהעסיק את התובע ביחידה סוכלה, כל זמן שהנשק של התובע נשלל ע"י משטרת ישראל וכך החלה לה תקופה לאחר 11.2.04, במהלכה המתינו שני הצדדים, הן התובע והן הנתבעת, לגבי תוצאת החקירה של משטרת ישראל, כשהם מחכים כי המשטרה תחזיר לתובע את נשקו ו/או את רישיון הנשק. 7. לאחר אותה תקרית מיום 11.2.04, לא הגיעו יחסי העבודה לסיומם אלא נכנסו למצב של השהייה, כששני הצדדים ממתינים לראות מה ילד יום בגורל חקירת משטרת ישראל והשלכתה על השבת הנשק ו/או רישיון הנשק לתובע. 8. באותה תקופה בה הושהו יחסי העבודה, לאחר התקרית מיום 11.2.04, היה חוזה העבודה מסוכל שלא באשמת אף אחד מהצדדים. למעשה מדובר בתקופת השהייה של יחסי העבודה, כאשר ההשהייה היא ארעית ושוכנענו, כי למרות שתקופת השהייה ארעית זו נמשכה פרק זמן לא מבוטל של כ-9.5 חודשים, יחסי העבודה לא נותקו. 9. כך המתינו הצדדים משך כ-9.5 חודשים, להחלטה של המשטרה בעניינו של התובע, כשיודגש, כי לנתבעת לא היתה כל שליטה או נגיעה להליכים ולחקירת המשטרה. התובע טוען, כי לבסוף פנה לעו"ד אייל בן ישי, אשר קיבל מהמשטרה, בשמו של התובע, אישור על סגירת החקירה והמלצה לקבלת רישיון הנשק של התובע תוך זמן קצר. בדיעבד הסתבר לתובע באמצעות עורך-דינו, כי חקירת המשטרה, לפי הרישום אצלה, נסגרה עוד ביום 11.2.04 בנימוק, כי: "נסיבות העניין אינן מצדיקות המשך חקירתך/העמדתך לדין: אין עניין לציבור". 10. בהקשר זה יודגש, כי אמו של התובע הינה עורכת-דין והיא זו שייצגה את התובע בתביעה שלפנינו. כיצד יכול התובע להלין כנגד הנתבעת שלא פעלה לצורך בירור עניינו של התובע במשטרה, כשהוא עצמו סבר כל אותה תקופה, שעניינו במשטרה תלוי ועומד בחקירה. 11. משנשלל רישיון הנשק של התובע ע"י המשטרה, לא היתה לנתבעת כל גישה או אפשרות לקדם את עניינו של התובע במשטרה ולא היה לנתבעת גם כל אינטרס לפטר את התובע והראיה, כי לאחר שהתובע המציא לנתבעת אישור על סגירת החקירה במשטרה ואחרי שרישיון הנשק שלו חודש, חודשו גם יחסי העבודה והחל מסוף חודש 11/04 המשיך התובע לעבוד באותו תפקיד כמאבטח ביחידה לאבטחת תחבורה ציבורית. 12. איננו נותנים אמון בגירסת הנתבעת, לפיה ביום 30.3.04 היא פיטרה את התובע בהתאם למכתב הפיטורים שצורף כנספח א' לכתב ההגנה. לא ניתן ליתן משקל ראייתי כלשהו למכתב זה, כשאין זה ברור מי חתום עליו, מי שלח אותו והתובע טוען בכל תוקף, כי מעולם לא קיבל מכתב זה. 13. לו באמת פיטרה הנתבעת את התובע בסמוך לאחר אותו אירוע מיום 11.2.04, באמצעות אותו מכתב פיטורים מיום 30.3.04, היתה הנתבעת מחתימה את התובע על טופס זיכוי על ציוד שקיבל לצורך עבודתו והמדובר ברשימה ארוכה של ציוד, כפי שחתם התובע על טופס כזה בזיכוי הציוד ביום 25.9.05, במועד לגביו אין מחלוקת, כי אכן פוטר לאחר מכן. יודגש, כי במסגרת החתמתו של התובע על זיכוי הציוד, הוא מחזיר גם תעודת חיפוש. 14. הנתבעת המציאה מכתב מיום 26.4.10, של מר שאול בונה - ממונה ביטחון ארצי של אגד, אשר לכל היותר, יכול להאיר את עינינו לגבי הנהלים להחזרת תעודת חיפוש של עובד, אך לא יכול להעיד, האם באמת תעודת החיפוש נלקחה מהתובע פיזית לאחר האירוע מיום 11.2.04. לכן, כאשר כותב ממונה ביטחון ארצי, במכתבו מיום 26.4.10, כי תעודת החיפוש אכן נלקחה מהתובע בסמוך לאחר 11.2.04, אין לאמירה זו כל משקל ולכל היותר ניתן ללמוד ממנה, על הנהלים ועל מה שאמור היה להיות, אך לא על מה שנעשה בפועל. אנו משוכנעים, כי לו היתה הנתבעת מפטרת את התובע בסמוך לאחר האירוע מיום 11.2.04, היא היתה לוקחת ממנו חזרה את כל הציוד, לרבות תעודת החיפוש ומחתימה אותו על טופס, כפי שהחתימה במועד שהיא באמת פיטרה אותו, ביום 25.9.05 והטופס הנ"ל מיום 25.9.05, צורף לתצהירו של התובע. מעצם העובדה שלא הוצג לפנינו טופס על זיכוי הציוד עליו חתום התובע בסמוך לאחר 11.2.04, ניתן ללמוד כי התובע לא פוטר לאחר מועד זה ובפועל תעודת החיפוש ויתר הציוד, נשארו אצלו עד שהוא שב לעבודה בסוף חודש 11/04. 15. לו היה ממש בטענת הנתבעת, כי התובע פוטר בסמוך לאחר 11.2.04, לא זו בלבד שהיינו מצפים שיהיה טופס לזיכוי הציוד והחזרתו בסמוך למועד זה, אלא היתה הנתבעת מציגה ראיות לכך שהחתימה את התובע על קבלת הציוד, לרבות תעודת החיפוש, בסמוך לשובו לעבודה בסוף חודש 11/04. 16. לכן, בנקודה זו, מקבלים אנו את גירסתו של התובע, כי תעודת החיפוש נשארה בידיו גם לאחר 11.2.04 ולא הוחזרה מעולם. 17. כפי שצויין, לאחר שהתובע המציא לנתבעת אישור על סגירת החקירה במשטרה וחידוש רישיון הנשק שלו, המשיך התובע לעבוד כמאבטח ביחידה לאבטחת תח"צ, עד למהלך חודש 9/05, אז הודיע לו סגן הקב"ט של היחידה, כי התובע סיים לעבוד ביחידת המגן וכי עליו להתייצב לשיבוץ מחדש בחברת "עמישב". התובע העיד, כי פעל בהתאם להוראות סגן הקב"ט של היחידה והתייצב, בסוף חודש 9/05, במשרדי "עמישב", שם הודיעו לו כי הוא מפוטר מהרגע להרגע, מבלי שנתנו לו כל הודעה מוקדמת לפיטוריו. באותו מעמד החתימו את התובע על הטופס לזיכוי והחזרת הציוד שהיה ברשותו ומסרו לו את מכתב הפיטורים, שצורף כנספח ב' לתצהירו של מר אבי ארד. 18. שוב, לא ניתן ליתן כל משקל לעדותו של מר אבי ארד בדבר מתן הודעה מוקדמת לתובע, כאמור במכתב הפיטורים מיום 11.9.05, שצורף כנספח ב' לתצהירו, שכן מר אבי ארד אינו חתום על המכתב, הוא לא ערך את המכתב ולא מסר אותו לתובע. 19. משכך, מקבלים אנו את גירסתו של התובע, כי פוטר בסוף חודש 9/05, מבלי שניתנה לו כל הודעה מוקדמת על פיטוריו. התביעה בגין השעיה שלא כדין 20. כפי שקבענו לעיל, לא היתה כאן כל השעיה של התובע מעבודתו, ונוצרה כאן סיטואציה שלאף אחד מהצדדים לא היתה כוונה להביא את עבודתו של התובע לסיום לאחר התקרית מיום 11.2.04. מבחינת שני הצדדים, האפשרות להמשיך ולהעסיק את התובע ביחידה לאבטחת תח"צ לאחר אותה תקרית מיום 11.2.04, סוכלה למשך אותה תקופה שהנשק של התובע נשלל ממנו ע"י משטרת ישראל ובכל אותה תקופה, שני הצדדים, הן התובע והן הנתבעת, המתינו לגבי תוצאות החקירה של משטרת ישראל, כשהם מחכים כי המשטרה תשיב לתובע את נשקו. לאחר אותה תקרית מיום 11.2.04, לא הגיעו יחסי העבודה לסיומם וכך גם אין המדובר בהשעיה, אלא נכנסו למצב של השהיית יחסי העבודה ומודגש, כי המדובר בהשהייה ארעית, שלא נגרמה באשמת הנתבעת. 21. התובע מודה, בסעיף 10 לתצהירו, כי הנתבעת הציעה לו לעבוד כסייר ברכב, אך הוא לא יכול היה לבצע עבודה זו, משום שלא היה לו רישיון נהיגה. 22. התובע מבקש כיום, בדיעבד, באמצעות עורכת-דין שהיא אימו, לחייב את הנתבעת לשלם לו סך של 46,440 ₪, כפיצוי עבור התקופה שהוא המתין להחזרת הנשק שלו ממשטרת ישראל, לאחר התקרית מיום 11.2.04. התביעה בגין רכיב זה חסרת כל בסיס ונגועה, במידה כזו או אחרת, בחוסר תום-לב מצידו של התובע. כיצד יכול התובע להלין על הנתבעת, שלא עשתה מאומה להשיבו לעבודה כמאבטח ביחידה לאבטחת תח"צ, כשהמשטרה היא זו ששללה ממנו את נשקו ולנתבעת אין כל נגיעה בכך. התובע עצמו, שאמו עורכת-דין, נאלץ לשכור שירותיו של עורך-דין אחר, לצורך הטיפול בעניינו במשטרה וכשהביא לנתבעת את האישור שהתיק במשטרה נסגר, היא השיבה אותו לעבודה באותו תפקיד. 23. טוב שלקח לתובע רק 9.5 חודשים לברר מה עלה בגורל החקירה במשטרה, שכן לו היה לוקח לו מספר שנים, כלום היה מבקש פיצוי על השעיה שלא כדין בגין שנים של השעיה? 24. כפי שהובהר, לא היתה כאן כל השעיה, אלא השהייה ארעית של יחסי העבודה, שארכה כ-9.5 חודשים, במהלכם יחסי העבודה לא נותקו ולאחר שהוחזר לתובע נשקו מהמדינה, והוא הביא לנתבעת אישור על כך, כי חקירת המשטרה נסגרה, השיבה אותו הנתבעת לעבודה. 25. משכך, התביעה בגין פיצוי השעייתו של התובע, על סך של 46,440 ₪ - נדחית. תביעה לפיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה 26. אין מחלוקת, כי הנתבעת היא חברה בארגון מפעלי השמירה בישראל ומשכך, חל על הצדדים כאן הסכם עבודה קיבוצי כללי, שנחתם ביום 12.7.72, בין ההסתדרות לבין הארגון הארצי של מפעלי השמירה בישראל. (ראה לעניין זה: תיק עב 924/07 זנדל סרגיי נ' עמישב שירותים בע"מ, החלטה מיום 19.1.10, שם הוכח, כי "עמישב" אכן חברה בארגון מפעלי השמירה בישראל). 27. חובתה של "עמישב" להעביר תשלומים לקרן הפנסיה, אינה מוטלת בספק ואינה יכולה להיות מוטלת בספק. זוהי חובה מוחלטת ומקומם אותנו, כי גם בסיכומיה, העלתה הנתבעת השגות לגבי חובתה זו. 28. יחד עם זאת, קשה להתעלם מכך, שבגין רכיב זה תבע התובע, באמצעות אימו שהינה עורכת-דין וייצגה אותו בתביעה, סך של 7,542 ₪, כשבפועל מגיע לו בגין רכיב זה, סך של 3,740 ₪ בלבד. (ראה סיכומיה של ב"כ התובע מיום 21.4.10, עמ' 29 שור' 14 לפרוטוקול). 29. על כן, יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 3,740 ₪, בגין אי העברת תשלומים לקרן הפנסיה. תביעה בגין החזר נסיעות 30. התובע, שהיה מאבטח של היחידה לאבטחת תחבורה ציבורית, היתה ברשותו תעודת נסיעה ששימשה אותו באופן חופשי לנסיעה בתחבורה ציבורית, אין כסף, כל זמן שהוא על מדים. אין ספק, שהתובע לא שילם מכיסו כספים בגין נסיעות להגיע מביתו לעבודה וחזרה ממנה. כך גם, בשולי הדברים יוער, כי אין התובע זכאי לשכר עבודה בגין זמן הנסיעה מביתו לעבודה וחזרה ממנה, שכן כאשר התובע יצא מביתו על מדים ונסע בתח"צ לנקודת האיסוף של היחידה, הוא לא היה בתפקיד. מכל מקום, התובע בתביעתו, לא תבע שכר עבודה בגין זמן הנסיעה אלא תבע רק נסיעות וכל הטענה שהגיעה לאחר מכן, כי המדובר למעשה בשכר עבודה בזמן נסיעתו מהבית לעבודה וחזור, הינה הרחבת חזית שאינה מותרת. אשר על כן, התביעה בגין החזר הוצאות נסיעה - נדחית. לא הוגשה כל תביעה בגין שכר עבודה בזמן הנסיעה מהבית לעבודה וחזור, וגם לגופם של דברים - רכיב תביעה זה נדחה. תביעה בגין פדיון חופשה שנתית 31. בסה"כ עבד התובע בפועל אצל הנתבעת כ-18.5 חודשים וזאת מבלי שלקחנו בחשבון את התקופה שיחסי העבודה הושהו. משכך, זכאי התובע לפדיון חופשה שנתית בסך של 1,220 ₪. תביעה בגין דמי הבראה 32. התובע זכאי לדמי הבראה בסך של 1,770 ₪. (לא לקחנו בחשבון את התקופה שמיום 11.2.04 ועד לסוף חודש 11/04 - התקופה בה התובע לא עבד בפועל והסכום חושב בהתאם לממוצע היקף משרתו). תביעה בגין פיצויי פיטורים 33. בסה"כ זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך של 5,618 ₪, זאת מבלי שלקחנו בחשבון את התקופה שמיום 11.2.04 ועד לסוף חודש 11/04 - התקופה בה התובע לא עבד בפועל. סכום זה חושב על בסיס ממוצע חודשי עבודה אותם עבד התובע בפועל, בהתאם לשיעור משכורתו והשכר ששולם לו בפועל. תביעה בגין אי מתן הודעה מוקדמת 34. בגין אי מתן הודעה מוקדמת, התובע זכאי לסך של 3,338 ₪. ניכוי שלא כדין משכרו של התובע 35. אין מחלוקת, כי ממשכורת חודש 8/05 ניכתה הנתבעת סך של 300 ₪, כשלטענתה עשתה זאת בשל הפרת משמעת של התובע. מר אבי ארד מציין בסעיף 15 לתצהירו, כי הסך של 300 ₪ הוטל כקנס על התובע בגין עבירת משמעת חמורה. אין כל פירוט לגבי מה היתה בפועל אותה עבירת משמעת ולא הוכח לנו כי המדובר בקנס שהוטל כדין, לפי סעיף 25(א)(4) לחוק הגנת השכר. על כן, יש לחייב את הנתבעת להשיב לתובע את הסך של 300 ₪ שנוכה בניגוד לדין משכר חודש 8/05. סוף דבר 36. אשר על כן, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: בגין אי הפרשות לקרן פנסיה, סך של 3,740 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.10.05 ועד לתשלום המלא בפועל. - בגין פדיון חופשה שנתית, סך של 1,220 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.10.05 ועד לתשלום המלא בפועל. בגין דמי הבראה, סך של 1,770 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.10.05 ועד לתשלום המלא בפועל. בגין פיצויי פיטורים, סך של 5,618 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.10.05 ועד לתשלום המלא בפועל. בגין אי מתן הודעה מוקדמת, סך של 3,338 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.10.05 ועד לתשלום המלא בפועל. בגין ניכוי שלא כדין משכר העבודה, סך של 300 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.9.05 ועד לתשלום המלא בפועל. כל הסכומים הנ"ל ישולמו לתובע תוך 30 יום. 37. נוכח הפער העצום בין הסעדים והסכומים שתבע התובע בכתב תביעתו לבין הסכומים שנפסקו לזכותו בסופו של יום, ונוכח התנהלותה של ב"כ התובע, שהינה אימו, אשר פעלה באופן אמוציונאלי ולא באופן ענייני ולולא התביעה חסרת הבסיס על סך של 46,440 ₪ לפיצוי בגין השעיה שלא כדין, ניתן היה לסיים תיק זה כבר לפני שנים, איננו מחייבים את הנתבעת בהוצאות וקובעים, כי כל צד ישא בהוצאותיו. נשקיחסי עבודהרישיון נשק