1. בשנת 1996 נטלה אמו המנוחה של המבקש, אליס בר-דוב (להלן - הלווה), הלוואה מהמשיב, לשם מימון רכישת דירה (להלן - ההלוואה, הדירה). להבטחת פרעון ההלוואה מישכנה הלווה את זכויותיה על הדירה לטובת המשיב (להלן - המשכון). כיוון שהדירה היתה רשומה עדיין על שם המוכרת, נרשם המשכון בלשכת רישום המשכונות. המבקש ערב להלוואה. 2. בעת נטילת ההלוואה היה גילה של המנוחה 58 שנים. המנוחה נפטרה בשנת 2003. כשלושה חודשים לאחר פטירתה פסק פרעון ההלוואה. 3. המשיב פתח תיק בהוצאה לפועל למימוש המשכון על הדירה (להלן - תיק ההוצל"פ) ועו"ד יונתן סונדרס מונה להיות כונס נכסים לביצוע המימוש. בעקבות כך הגיש המבקש תובענה זו, ובה מבוקשת שורה של סעדים, שכולם נועדו לביטול ההליכים בתיק ההוצל"פ ולביטול המשכון. המשיב מתנגד לכל הסעדים המבוקשים. 4. בסופו של דיון ארוך ומפותל, סיכם המבקש בכתב סיכומיו את עילות תביעתו (סעיף 16), כדלקמן: "תביעתו של התובע מבוססת על 2 עילות תביעה: (א) כי בעת השלמת ביצוע עסקת ההלוואה הנתבע/הבנק הציג בפניו מצג לפיו הבנק מטפל בהוצאת כיסוי ביטוחי על חייה של המנוחה (ריסק), לפיו, חב' הביטוח תשלם לבנק את יתרת ההלוואה בקרות מקרה הביטוח ולמעשה כבר הוצא ביטוח כזה והבנק אף וידא זו ותיעד בדיקתו בטופס הבקרה שהוצג לתובע; (ב) התובע הוסיף וטען כי אם לא יצליח להוכיח כי הבנק הציג את המצג האמור והתחייב לפעול על פיו, הרי שבנסיבות הענין, על הבנק חלה חובה ליידע את התובע (ואת המנוחה) - בין כלווה ובין כערב, על כי לא ניתן (כביכול) להוציא כיסוי ביטוחי וכי, הלכה למעשה, לא הוצא כל כיסוי ביטוחי להלוואה. בחובה זו לא עמד הבנק. " תשובת המשיב לשתי העילות, בקצרה: א - הכחשת המצג הנטען, ב- לא חלה עליו החובה ליידע את הלווה ו/או המבקש (כערב) על כך שלא נעשה ביטוח חיים. להלן אדון בשתי העילות על פי סדרן, אך תחילה מספר מילים לענין מעמדו של המבקש בתובענה זו. 5. המבקש פנה לבית המשפט בתובענה זו בשני כובעים: האחד - כערב להלוואה, השני - כיורש המנוחה וכיורש הדירה. באשר לראשון, טען בצדק המשיב, כי בהיותו של המבקש ערב מוגן, וכיוון שמימוש המשכון עשוי לכסות את מלוא יתרת חוב ההלוואה, הרי שהמבקש אינו צפוי להיתבע בגין חוב זה, ומשכך אין לו כל עילת תביעה אישית. לעומת זאת, אני סבור כי אכן יש למבקש מעמד בתובענה זו כאחד מיורשיה של המנוחה וכמי שלמעשה ירש את הדירה (עמ' 20 לפרו'). עילה א - המצג הנטען - פרק עובדתי 6. מדברי המבקש (עמ' 14 לפרו') עולה כי הוא מבסס את המצג הנטען של שני אדנים: א - אמירה של אחד מעובדי המשיב, זכאי ברלינר (להלן - ברלינר), על כך שהמשיב ערך ביטוח חיים ללווה. ב - מסמך של המשיב, הנושא את הכותרת "טופס בקרה", ובו סימון של האות V ליד המלים "ביטוח חיים" (צורף כנספח ו' לכתב התשובה, להלן - טופס הבקרה). המשיב טוען: א - ברלינר לא אמר את הדברים המיוחסים לו. ב - טופס הבקרה הוא טופס פנימי שלא נערך ולא הוצג בפני הלווה או בפני המבקש בזמן הרלבנטי, והוא אינו מעיד על עשיית ביטוח חיים, אלא על כך שנושא זה נבדק על ידי עובדת המשיב. 7. המפגש הראשון של המבקש והלווה עם עובדי הבנק היה עם ברלינר, שתפקידו הוגדר על ידי המשיב כיועץ. לטענת המבקש (תצהירו, סעיף 8 והלאה), כל הקשר שלו ושל אמו הלווה עם המשיב בענין ההלוואה היה עם ברלינר בלבד, והוא שטיפל בענינם מתחילתו ועד סופו. לדבריו, כבר מלכתחילה הסביר להם ברלינר כי מתפקידו ללוות אותם, החל מקביעת התנאים ועד לקבלת הכספים, וכי הוא ידאג לכל הענינים הנדרשים, כולל הטיפול בביטוח הנכס ובביטוח החיים. לדבריו, ברלינר אמר לו מפורשות שכל נושא הביטוח - נכס וחיים - המחויב על ידי הבנק נערך על ידו לפי הסדר שיש לבנק עם חברת הביטוח. שלושה ימים לאחר אותה פגישה הגיעו המבקש ואמו לפגישה נוספת עם ברלינר, שבה חתמו על המסמכים שנדרשו על ידו, ולדבריו באותו מעמד וידאה אמו עם ברלינר כי הוא מטפל בהוצאת הביטוחים. פגישה נוספת ואחרונה נערכה יומיים לאחר מכן, לשם קבלת שיק על סכום ההלוואה. לדברי המבקש, בפגישה זו הוא שב והתענין עם ברלינר אודות הביטוחים, וזה הודיע לו, לאחר שבחן את המסמכים שבתיק, כי ביטוח הנכס וביטוח החיים נעשו. מוסיף המבקש (סעיף 19 לתצהיר), שמאותה פגישה נחרת בזכרונו "טופס הבקרה", אותו הציג ברלינר בפניו כדי להראות לו שהביטוחים נעשו. 8. המשיב מכחיש, כאמור, את כל גירסת המבקש. ברלינר סיפר בתצהירו, שלמרות שפרטי ההלוואה שנעשתה עשר שנים קודם למתן תצהירו לא זכורים לו, הרי שגירסת המבקש אינה יכולה להתקיים, משום שתפקידו מתמצה בקבלת הלווה, ייעוץ האפשרויות העומדות לפניו, הדרכה בדבר הפרוצדורה הנדרשת, קבלת המסמכים הדרושים והעברתם להנהלה לקבלת אישור עקרוני. טיפולו מסתיים, לדבריו, לאחר קבלת אישור ההנהלה, והתיק מועבר להמשך טיפול לאחד הפקידים בבנק, המכין את המסמכים לביצוע ההלוואה, מחתים את הלווה על אותם מסמכים ומטפל בהוצאת השיק ומסירתו. ברלינר חזר והדגיש (סעיף 6-8 לתצהירו, עמ' 48 לפרוטוקול), שהוא אינו מטפל כלל בנושא הביטוחים. באשר ל"טופס הבקרה", העיד ברלינר (עמ' 7), שהוא רואה אותו בפעם הראשונה כיוון שהוא אינו מגיע כלל לידיו של היועץ, אלא מדובר בטופס פנימי, שנועד לבקרה פנימית של הבנק. 9. תצהירו של ברלינר נתמך בעדותו של פקיד המשיב יצחק ברק. גם הוא הודה, שהוא אינו יכול לזכור את פרטי המקרה שאירע כעשר שנים לפני מתן תצהירו, אך מעיון במסמכים הוא מסיק, שהוא שהכין את מסמכי ההלוואה והוא שטיפל בהחתמתם של המבקש (כערב) ושל אמו (כלווה). גם השיק על סכום ההלוואה נמסר להם על ידו והוא אישר זאת בחתימתו. ועוד העיד ברק (עמ' 103 ואילך לפרו'), שבמסגרת תפקידו הוא מטפל גם בהכנת המסמכים לצורך ביטוח הנכס וביטוח החיים, הוא ולא ברלינר, אלא שבמקרה דנן הוא לא נדרש להכין מסמכי ביטוח חיים ואף לא לדבר עם הלווה על כך, משום שהגיל המכסימלי לעשיית ביטוח חיים באמצעות הבנק היה באותה עת 55, ואילו גילה של הלווה בעת עשיית ההלוואה היה 58. 10. עדה נוספת מטעם המשיב היתה דינה ונגר, ששימשה כפקידה במחלקת הבקרה של המשיב, והיא שרשמה את טופס הבקרה דנן. ונגר העידה (בתצהירה ובבית המשפט, עמ' 80 ואילך) שטופס הבקרה אינו נערך כלל בפני הלווה ואינו מוצג לו באף שלב. מדובר בטופס שנועד לבקרה פנימית בלבד. ונגר הסבירה (סעיף 2(ב) לתצהירה, עמ' 95 לפרו') כי הסימון V שסומן בסמוך למילים "ביטוח חיים" נועד לסמן כי נושא זה נבדק על ידה, ולא יותר מכך. במקרה דנן, הוסיפה, לא היה צורך בביטוח חיים מפאת גילה של הלווה, והסימון V נועד לסמן שענין זה נבדק. 11. המבקש העיד, כאמור, שטופס הבקרה נחרת בזכרונו, משום שברלינר הציגו בפניו כדי להראות לו שענין ביטוח החיים כבר טופל ונעשה. בענין זה העידה עו"ד מאיה מיטלמן, המשמשת כעורכת דין במחלקת הגביה בהנהלה המרכזית של הבנק. המבקש הגיע אליה לאחר פטירת אמו, במסגרת בירוריו עם פקידי המשיב בשאלת קיומו של ביטוח החיים. לדבריה (סעיף 10 לתצהירה) המבקש ביקש ממנה לעיין בטופס הבקרה, והוא סיפר לה, כי ראה את הטופס מספר שבועות קודם לכן על מסך המחשב של אחת הפקידות במחלקת הביטוחים בבנק, כאשר ביקש לברר אם היה ביטוח חיים בהלוואה, ואותה פקידה עיינה במסמכים הסרוקים מתיק ההלוואה. יצוין, כי גירסה זו הוכחשה על ידי המבקש. מכל מקום, עו"ד מיטלמן סירבה לאפשר לו לעיין בטופס משום שמדובר במסמך פנימי, ורק לאחר העברת התיק לטיפול משפטי חיצוני, הומצא הטופס למבקש. 12. מבין שתי גירסאות הצדדים, אני מעדיף את גירסתו של המשיב, לא רק משום נטל השכנוע המוטל על תובע במשפט אזרחי, ולא רק משום שעדותו של המבקש הינה עדות יחידה של בעל דין (סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971), אלא משום שהיא מסתברת יותר עם הגיון הדברים, משתלבת יותר עם עובדות המקרה, וממילא מהימנה יותר. 13. ניתן לומר, שאין חולק שהמבקש ואמו לא חתמו על כל מסמך הקשור לביטוח חיים. לגירסת המשיב, בודאי כך. המבקש (עמ' 14 לפרו') לא הודה בכך מפורשות, אך הודה שהוא אינו זוכר שהוא או אמו חתמו על מסמכים הקשורים לביטוח החיים, ועוד זכר בוודאות כי הלווה לא חתמה על הצהרת בריאות. מממצא נתון זה, ניתן לגזור מספר מסקנות הגיוניות, כפי שיפורט להלן. 14. אפילו, אם, כגירסת המבקש, ברלינר הוא שטיפל בהחתמתם של המבקש ואמו על מסמכי ההלוואה ובמסירת השיק לידיו, אין זה סביר שברלינר היה מודיע להם כי נעשה ביטוח חיים, בשלב הסופי של ביצוע ההלוואה, במעמד מסירת כספי ההלוואה (כך גירסת המבקש, סעיף 19 לתצהירו), כאשר כל המסמכים הקשורים לביצוע ההלוואה כבר נאספו נחתמו ונעשו, שעה שמאותו תיק נעדרו כל המסמכים הקשורים לביטוח החיים, ובהסתמכו על טופס בקרה בלבד. דווקא משום שהמבקש חזר והדגיש, כי הוא ואמו חזרו והדגישו בפני ברלינר כי ענין ביטוח החיים משמעותי מאד בעיניהם, היה ניתן לצפות שברלינר, משנשאל על כך, יחפש בתיק כדי לאתר את מסמכי ביטוח החיים עצמם. 15. ואם נושא ביטוח החיים היה כל כך חשוב למבקש, כיצד זה לא זכר אם הוא או אמו חתמו על המסמכים הקשורים לביטוח החיים ולעומת זאת זכר דווקא מסמך שולי ועקיף כמו טופס הבקרה? 16. וכן איני מוצא מקום להטיל ספק בעדויותיהם של עדי המשיב, ובעיקר בעדותה של ונגר, על כך שטופס הבקרה הוא טופס פנימי, אשר לא נערך כלל בנוכחותו של הלווה ואינו מוצג לו בשום שלב. 17. כן איני מוצא מקום להטיל ספק בהסבר שסיפקה ונגר לסמון V בסמוך למלים "ביטוח חיים", לאמור, שהסימון נועד רק לסמן שנושא זה נבדק, אך לא שביטוח החיים נעשה. והרי, כאמור, המבקש אינו טוען שביטוח החיים אכן נעשה. ואם כן, איזה הסבר אחר יכול להינתן לסימון זה? 18. ואשר לגילויו של טופס הבקרה על ידי המבקש, גם בענין זה אני נוטה להאמין לדבריה של עו"ד מיטלמן, למרות שהמשיב נמנע מלהעיד אותה פקידה, שממסמך המחשב שלה נטען שהמבקש ראה את הטופס. זאת משום, שכאמור לעיל, ההסתברות שהמבקש יחרות בזכרונו דווקא את קיומו של טופס עקיף וטפל זה, כשהוא אינו זוכר אם הוא או אמו חתמו על מסמכי ביטוח החיים עצמם, נראית לי בלתי סבירה. 19. גם אינני מוצא מקום לפקפק בעדותם של ברלינר וברק, לפיה, הטיפול בהכנת המסמכים הקשורים להלוואה, החתמת המבקש ואמו עליהם ומסירת השיק נעשו כולם על ידי ברק ולא על ידי ברלינר. גם אם נמצאה חותמת של ברלינר על מסמך כלשהו, שיתכן ונמסר למשיב בשלב המאוחר לפגישה הראשונה, אין בכך כדי לשלול שהטיפול המעשי נעשה על ידי ברק ולא על ידי ברלינר, ולו משום שכתב ידו של ברק מופיע על כל המסמכים הללו, כפי שהעיד ברק בתצהירו. גם העובדה שברלינר זכר את המבקש וברק לא זכר אותו יכולה להיות מוסברת בכך שהישיבה המהותית - ישיבת היעוץ - היתה עם ברלינר ואילו עם ברק היתה ישיבה טכנית בעיקרה. 20. סיכומה של עילת המצג הנטען: א - המבקש לא עמד בנטל הנדרש, כדי להוכיח שברלינר הציג בפניו מצג, לפיו נעשה ביטוח חיים ללווה. בנקודה זו עומדת עדותו של המבקש, שאינה נתמכת בכל ממצא אחר, אל מול עדותו המפורשת של ברלינר, המכחישה הצגת מצג כזה. עדותו זו של ברלינר נתמכת בעדותו של ברק, לפיה נושא ביטוח החיים טופל עקרונית על ידו ולא על ידי ברלינר, אלא שבמקרה דנן לא נדרש טיפול כזה, ולפיה כל הטיפול בהחתמה על מסמכי ההלוואה ומסירת השיק נעשו על ידו ולא על ידי ברלינר. כן נתמכה עדותו של ברלינר, המכחישה הצגת טופס הבקרה בפני המבקש, בעדותה של ונגר, לפיה מדובר בטופס פנימי שאינו נערך בפני הלווה ואינו מוצג בפניו, ובאופן חלקי גם בעדותה של עו"ד מיטלמן אודות אופן גילוי הטופס על ידי המבקש. ב - ביסוסה של עילת המצג דווקא על טופס הבקרה, טופס פנימי ועקיף, שנעשה בחדרי הבקרה של המשיב, כאשר נעדרים מתיק הלווה כל מסמך אחר שיכול לקשור את המשיב לביצוע ביטוח החיים, או אף להכנות שנעשו לשם כך, נועד מראש לכישלון חרוץ, וודאי שאין בטופס כזה כדי להטות את מאזן ההסתברות לכיוון גירסת המבקש. גם ההסבר שנתנה עורכת הטופס (ונגר) לסימון V בסמוך למלים "ביטוח חיים" כשאין חולק שלא היה קיים כל מסמך הקשור לביצוע הביטוח, נשמע סביר ואמין. עילה ב - חובתו הנורמטיבית של המשיב בהקשר לביצוע ביטוח חיים - פרק משפטי 21. בנק שנותן ללווה הלוואה המובטחת במשכנתא, האם חלה עליו החובה להודיע לו על זכותו לערוך ביטוח חיים למקרה של פטירה? פסק הדין היחיד (למיטב ידיעתו של הח"מ) של בית המשפט העליון שדן בסוגיה זו: ע"א 8905/96, ע"א 9358/96 בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נ' רוזנברג (1998, פורסם בפדאור - להלן - רוזנברג), השיב על כך בשלילה. פסקי הדין של הערכאות הנמוכות שדנו בסוגיה זו הלכו בדרך כלל אחרי הילכת רוזנברג (למשל, פסק דינה של כב' השופטת עירית כהן בת.א. (י-ם) 1904/04 כהן רבקה נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ 2008, פורסם בתקדין), אך היו שסטו מהלכה זו, באבחנם את נסיבות הענין שנדון בפניהם מהנסיבות שנדונו ברוזנברג (המפורסם שבהם, פסק דינו של כב' השופט ד"ר ורדי בהיותו שופט שלום בה"פ (ת"א) 176534/00 שפיצר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, 2000, ). 22. האבחנה העיקרית שנעשתה בפסקי הדין שסטו מהלכת רוזנברג (כמו בענין שפיצר) היתה, שההלוואה שנדונה בענינם היתה הלוואה תקציבית, כלומר מכספי האוצר, להבדיל מהלוואה מכספי הבנק. ההבדל בין שני סוגי ההלוואות נעוץ בכך, שבהלוואה תקציבית הלווה חייב לעשות ביטוח חיים בהתאם לחוזר של החשב הכללי של האוצר שהופץ בשנת 1990, ואילו בהלוואות מכספי הבנק, ההוראה הרלבנטית היא חוזר שהוציא המפקח על הבנקים בשנת 1991, שכל שנקבע בה הוא שהבנק רשאי לדרוש מהלווה לבצע ביטוח חיים כנגד קבלת ההלוואה (לסקירת הנושא, ראו: שפיצר, עמ' 5). חוזר זה הוצא, ככל הנראה בעקבות דיעה שהובעה קודם לכן, לפיה דרישת הבנק מהלווה לערוך ביטוח חיים באמצעותו עשויה להיחשב כהתנייה אסורה של שירות בשירות (ראו: ענין כהן רבקה, סעיף 25 לפסק הדין). 23. ואמנם, מסקירת "ההיסטוריה" בענין זה (כפי שהיא נסקרה היטב בשני פסקי הדין הנזכרים: שפיצר וכהן), עולה בבירור כי כל תכליתו של ביטוח החיים הנעשה כנגד קבלת הלוואה הכרוכה במשכנתא הינה להבטיח את הבנק המלווה ולא את הלקוח הלווה. מלכתחילה עלתה השאלה, האם הבנק המלווה רשאי בכלל לדרוש מהלקוח-הלווה לערוך ביטוח חיים כנגד קבלת ההלוואה, ומסתבר שנמצאו עוררין על נוהגם זה של הבנקים. בשלב ראשון ביקש האוצר להבטיח את החזר כספי ההלוואה הניתנים על ידו, ולפיכך חייב את הלווה לעשות ביטוח חיים, כתנאי לקבלת ההלוואה. בשלב שני, הבנק הורשה לדרוש מהלווה לעשות ביטוח חיים כתנאי לקבלת הלוואה הניתנת על ידו. במלים אחרות, הולדתו של ביטוח החיים הנעשה במסגרת נטילת הלוואת משכנתא, בכפייתו על הלווה, אם על ידי האוצר (בהלוואה תקציבית) ואם על ידי הבנק החפץ בכך (בהלוואה "חופשית"). מעולם לא נקבעה נורמה הפוכה, של כפיית ביטוח החיים על הבנק (אמנם, הבנק כנאמן של האוצר בהלוואות תקציביות לא היה רשאי לוותר ללווה על ביצוע ביטוח החיים), ומעולם לא נקבעה נורמה, לפיה ביטוח החיים נועד להבטיח אדם אחר, זולת הבנק, מהצורך לפרוע את ההלוואה. 24. ההלוואה הנדונה בעניננו אינה הלוואה תקציבית, אלא הלוואה מכספי הבנק, ולכן אין תופסת לגביה גם האבחנה הממעיטה האמורה. גם לא מצאתי ליישם על עניננו אבחנות נוספות שנעשו בפסקי הדין שסטו מהלכת רוזנברג, כגון: לווה שהוסף על לווים אחרים, כאשר ללווים הראשונים נערך ביטוח חיים וללווה הנוסף לא נערך (שפיצר); כשהבנק סטה מנוהליו שחייבו ליידע את הלקוח על כך שלא בוצע ביטוח חיים על ידו (כב' השופטת אביגיל כהן, ת.א. (ת"א) 161045/02 לימור נ' טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ), ועוד. 25. יתירה מזו, בית המשפט העליון ברוזנברג קבע את הילכתו האמורה, למרות הערתו כי המקרה שנדון לפניו "הוא מקרה קשה מבחינה אנושית" (סעיף 2 לפסק הדין). במקרה דנן, על פי עדותו של המבקש (עמ' 5-6 לפרו'), אמו היתה משכילה והרוויחה היטב למחייתה, והמבקש עצמו הוא עורך דין. 26. נקודה אחרונה זו, היותו של המבקש עורך דין, רלבנטית גם לשאלה הנורמטיבית שהועלתה. גם אם ניתן להצדיק במקרים מסוימים חיובו של הבנק המלווה ליידע את הלווה על האפשרות לעריכת ביטוח חיים, כוחה של הצדקה זו נחלש כאשר בפני הבנק ניצב עורך דין, שאמור להיות מודע בעצמו לאפשרות זו ולהשלכות הנובעות מההימנעות מכך. 27. אשר על כן, נדחית גם עילתו זו של המבקש, לפיה היה על המשיב ליידע אותו ואת אמו על כך שלא נערך ביטוח חיים לאמו במסגרת ההלוואה הנדונה. מימוש המשכון 28. טענה נוספת בפי המבקש: כיוון שהזכויות של הלווה טרם נרשמו על שמה בלשכת רישום המקרקעין, שם עדיין רשומה מוכרת הדירה כבעלים, הרי שמדובר בזכויות חוזיות, ומכח הילכת שטיינמץ (רע"א 8792/00 שטיינמץ נ' בנק משכן, פ"ד נו(5) 593), אין המשיב יכול לרדת למישרין לדירה ולתבוע את מימושה. 29. הלכת שטיינמץ אינה חלה כלל על עניננו, שכן הדיון שם סב על דרכי מימוש משכון ביחס המשולש של מוכר-קונה-מלווה, כאשר הקונה משכן את זכויותיו החוזיות כלפי מוכר הדירה לטובת הבנק המלווה, שהעביר את כספי ההלוואה ישירות למוכר. משהלווה חדל לפרוע את ההלוואה, עלתה השאלה, האם הבנק המלווה יכול לרדת במישרין לדירת המוכר מכח המשכון שלטובתו? בית המשפט השיב בשלילה על כך, ושתי האפשרויות העומדות בפני הבנק המלווה הן: מימוש המשכון בדרך של מכירת זכויותיו החוזיות של הקונה כלפי המוכר לצד שלישי, או, להיכנס בנעלי הקונה, כלומר: לפרוע את יתרת התמורה בגין הדירה שטרם שולמה ולתבוע מהמוכר את מסירת החזקה ורישום הבעלות. במקרה דנן, הדיון נסב על דרכי המימוש של המשכון ביחס הישיר שבין הקונה הלווה לבנק המלווה ולא מתעוררת כלל שאלה מצד המוכר, שכן מלוא התמורה כבר שולמה לו. כל שנותר לבנק הוא מימוש זכותו של הלווה (אם המבקש) לבעלות על הדירה, ומכח בעלות זו הוא רשאי גם לפעול למכירתה למרבה במחיר. תוצאה 30. בשל כל האמור לעיל אני מחליט לדחות את התובענה, על כל הסעדים שהתבקשו במסגרתה. המבקש ישלם למשיב שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. ניתן היום, כ"ב אדר תש"ע, 08 מרץ 2010, בהעדר הצדדים. משכנתאמימוש משכנתאמקרקעיןהוצאה לפועל