בפני בקשה לסעד בדרך של טען ביניים על פי תקנה 224 לקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 אשר הוגשה על יד המבקשת, המועצה המקומית גבעת שמואל (להלן "המועצה") כנגד שלושת הטוענים: מר זמיר אגוזי (להלן "הטוען 1"), הגב' לאה אגוזי (להלן "הטוענת") ובנק מזרחי בע"מ (להלן: "הבנק" או "הטוען 3"). הטוען 1 שימש בתור מהנדס במועצה החל משנת 1998 ועד לשנת 2002, כאשר עד לשנת 2000 עבד לפי חשבונית ואילו מחודש 8/00 עבד לפי חוזה שנכרת בינו לבין המועצה. הטוענת הינה גרושתו של הטוען 1. הבנק הטיל עיקול על כספים המגיעים לטוען מאת המועצה. המועצה מתארת סכסוך בבית הדין לעבודה בין הטוען 1 לבין המועצה אשר בסופו ניתן פסק דין מיום 11/1/07 שקבע כי על המועצה לשלם לטוען סך של 225,000 ₪ ברוטו נכון למועד מתן פסק הדין בנוסף לפיצויי הפיטורין ולכספים העומדים לרשותו בקרן נתיב, וזאת תוך 45 ימים. בהמשך לכך נטען כי הסכום נטו לתשלום מסתכם בסך של 117,000 ₪. ביום 22/1/07 שלח הטוען 1 מכתב למועצה ובו ביקש ממנה להעביר ולשחרר את הכספים המגיעים לו, אולם במהלך ההליכים שהתנהלו בין המועצה והטוען 1 הטיל הבנק שני עיקולים על הכספים מהמועצה: עיקול מיום 29/8/02 על ססך 1,038,880 ₪ במסגרת תיק הוצל"פ מס' 1-00299-41-2 ועיקול מיום 4/2/07 על סך 2,048,667.09 ₪. הטוענת הטילה אף היא עיקול על כספי הטוען 1 בחודש 7/04, וזאת אגב חובו של הטוען 1 כלפיה בתיק הוצל"פ מס'01-00424-04-1 על סך 1,105,438.94 ₪. כן נטען כי עוד בידי המועצה המחאת חוב של הטוען 1 מיום 27/6/99 שלפיה הוא ממחה את חובה של המועצה כלפיו לגרושתו הטוענת. לאור זאת הוגש טען הביניים על ידי המבקשת, כאשר בידיה הסך של 117,000 ש"ח הנ"ל וכן דרישה ליתן מכתב לשחרור הכספים העומדים לרשותו של הטוען 1 בקרן הפנסיה "נתיב". הטוען 1 הגיש הודעת פרטים שבה טען כי הודעת הפרטים שהוגשה על ידי הטוענת מלאה ומנומקת, ואין לו אלא להצטרף לטענותיה, כאשר הוא מבקש להעביר את הכספים לידי הטוענת בהתאם. הטוענת טענה כי כלל לא ברור לה מדוע הוגש טען ביניים, שכן צדדי ג' אחרים אשר החזיקו בכספי הטוען 1 העבירו אותם ישירות לראש ההוצל"פ אשר העביר ללא טען ביניים כספים לטוענת, וזאת בהתאם לקדימויות הנקובות בסעיף 76 לחוק ההוצל"פ, כך שהכספים הגיעו קודם כל לתיק המזונות כאמור בסע' 76(ב) לחוק. הטעונת מפנה להסכם יחסי ממון אשר נחתם בין הצדדים ביום 21/9/93 אשר קיבל תוקף של פסק דין שממנו עולה כי הטוען 1 התחייב לשלם מזונות לילדים ותשלומי משכנתא עד להגיעם לגיל 25. הטוענת אף מזכירה את המחאת הזכות שניתנה לה על ידי הטוען 1 עוד בשנת 1999. הטוענת מוסיפה וטוענת כי בעקבות הליכי הוצל"פ אשר ננקטו כנגד הבנק נקטה גם היא בהליכי הוצל"פ נגד הטוען 1 ופתחה תיק הוצל"פ מזונות כנגדו. הבנק הגיש "תגובת הטוען 3 לבקשת המבקשת" ובה נטען כי מדובר במקרה שבו הטוען מבריח את נכסיו באמצעות קנוניה עם אחדים מבני משפחתו. כן נטען כי נרשמה הערת אזהרה על זכויותיו של הטוען בנכס מקרקעין לטובת הטוענת וילדיה, ובאופן תמוה תוקן הסכם הגירושין משנת 1993 במהלך שנת 1996 כך שלפי התיקון הטוען 1 ישלם סכומים גבוהים בהרבה עבור מזונות לילדיו צמוד ורטרואקטיבי מיום חתימת ההסכם הראשון. עוד נטען כי הטוען נוסע ברכב אשר רשום על שמהשל הטוענת, רכב מס' 41-820-09 והטוענת הינה בעלת פוליסות ביטוח שהטוען 1 משלם את הפרמיות שלהן. כן נטען כי הוטל עיקול על כספי הטוען 1 בקרן השתלמות למהנדסים בע"מ שבה נצבר סך של 90,000 ₪, והודע לבנק כי לא הוגשו עיקולי צד ג' כלשהם על הסכום הנ"ל, וכך היה המצב גם לגבי קופת גמל תגמולים ופיצויים בנתיב. לבסוף מפנה ב"כ הבנק לקביעה של כב' ראש הוצל"פ בתיק הוצל"פ לפיה "לא ברורה לי להיטותו של החייב לגבות כספים עבור גרושתו" (נומרטור 005991315ט), ומכאן ולאור האמור לעיל יש להעביר את הכספים לבנק, טוען מס' 3. שלושת הטוענים הנ"ל הגישו תצהירי עדות ראשית ונקבע מועד דיון לחקירות. בדיון נטען על ידי המבקשת כי המועצה הפקידה את הכסף, ומעבר לכך אין לה כל עניין בתוצאה. הטוען 1 ביקש לחקור את המצהיר מטעם המבקשת וטען כי המועצה אינה נקיית כפיים. עוד נטען על ידי הטוען 1 במהלך הדיון כי הכספים מגיעים לטוענת 2 ואף לו עצמו, שכן לא ניתן לעקל כספים ששולמו בגין פיצויי פיטורין. הטוען 1 חקר את הגזבר מטעם המועצה אשר הגיש תצהיר בתמיכה לבקשה, ובתום החקירה ניתנה החלטה שלפיה המבקשת תשוחרר מהדיון וזאת עד למתן החלטה אחרת. הטוענת 2 נחקרה בחקירה נגדית על תצהירה והשיבה לשאלות ב"כ הבנק, ולאחר מכן השיבה לשאלות הטוען 1. בהמשך נחקר הטוען 1 על ידי ב"כ הבנק, ולבסוף נחקר ב"כ הבנק והשיב לשאלות ב"כ הטוענת 2 ולאחר מכן לשאלות הטוען 1. בתום הדיון נקבעה תזכורת פנימית, בתיק וזאת בהמשך לבקשת הצדדים לנסות להגיע להסדר. הצדדים לא הגיעו להסדר והוגשו סיכומים מטעם הטוען 1 והטוענת 2. בטרם הגשת סיכומים מטעם הטוען 3, הבנק, הוגשה מטעם הבנק בקשה מיום 12/10/08 לעיכוב ההליכים בתיק על רקע צו כינוס נכסים שניתן כנגד הטוען 1 במסגרת הליכי פש"ר אשר נכנס לתוקפו ביום 1/7/08. בהמשך לכך נקבע כי בהעדר החלטה אחרת ההליכים כנגד הטוען 1 מעוכבים, כאשר ב"כ הטוען 3 מתבקש להעביר את הבקשה לידיעת/תגובת הצדדים בהתאם. ביום 12/01/09 הוגשה בקשה נוספת מטעם הבנק לעיכוב הליכים בתיק, ונקבע כי יש להעביר את הבקשה לתגובה בהתאם. הטוענים 1 ו-2 התנגדו לעיכוב ההליכים וטענו כי הצו אינו מעכב את ההליכים לפני הח"מ, שכן ממילא נדרש בית המשפט ליתן פסק דין בנוגע לגורלם של הכספים. בתגובת הטוענת אף צוין כי לאחר מתן פסק הדין ניתן להעביר את הכספים לקופת פשיטת הרגל, כאשר הסכום יועבר בהתאם לפסיקת בית המשפט. ב"כ הטוען 3 התבקש להגיב לטענות הטוענים 1 ו- 2, אולם לא פעל בהתאם להחלטות בית המשפט ולא הגיש תגובות והודעות במועד. ביום 25/5/09 ניתנה החלטה נוספת על ידי בית משפט זה שלפיה על המנהל המיוחד להגיש בקשה למתן הוראות לבית משפט המחוזי במסגרת תיק הפש"ר בהתייחס להליך התלוי ועומד בתיק זה. ב"כ הטוען 3 לא הגיב להחלטה הנ"ל, ועל כן ניתנה החלטה נוספת מיום 28/6/09 אשר מורה לו להבהיר תוך 5 ימים מדוע הוא אינו פועל בהתאם להחלטות בית המשפט. ביום 9/7/09 הוגשה הודעה לתיק זה מטעם ב"כ הטוען 3 שלפיה הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות. ביום 14/7/09 הוגשה בקשה להורות על העברת כספי הפיקדון לקופת פשיטת הרגל של הטוען 1. בבקשה הנ"ל נטען כי מהחלטתו של בית המשפט המחוזי עולה כי יש להעביר לידי המנהל המיוחד את כל הכספים, כאשר עליו לדאוג לאינטרסים של הנושים השונים של הטוען 1, עליהם נמנים הטוענת והטוען 3 - טוענים אשר הגישו תביעות חוב למנהל המיוחד. בהחלטת כב' השופט אורנשטיין מיום 13/7/09 נקבע כדלהלן: "הבקשה לטען ביניים לא הובאה לפני. מכל מקום, תפקידו של המנהל המיוחד לדאוג לייצוג האינטרס של הנושים ובגדר זאת העברת הסכום המגיע, על פי דין לקופת הפש"ר ושומה עליו להציג עמדתו כמתחייב לפני בית המשפט בו נדון "טען הביניים". ביום 20/7/09 ניתנה החלטת ביניים בהמשך לבקשה להעברת הכספים לידי המנהל המיוחד שבה נקבע כי בית המשפט איננו מפרש את החלטתו של בית המשפט המחוזי כפי שב"כ הטוען 3 הציג אותה, והטוען 3 התבקש להעביר את ההודעה לתגובות הצדדים בהתאם. ביום 29/9/09 ניתנה החלטה נוספת שלפיה לא נקבע בהחלטת בית המשפט של הפש"ר כי יש להעביר כספים באופן מיידי אלא נקבע שעל הכונס "להציג את עמדתו כמתחייב לפני בית המשפט בו נדון טען הביניים" וכי על הטוען 3 להגיש את סיכומיו בהתאם, ורק לאחר מכן ייקבע אילו כספים מגיעים לקופת הפש"ר על פי דין. הטוענים 1 ו- 2 חזרו בסיכומיהם על טענותיהם הנ"ל. הטוען 1 תקף את המבקשת וטען כי למעשה היה עליה להעביר את הכספים לתיק ההוצל"פ, וכב' ראש ההוצל"פ היה דואג להעברת הכספים ללא בקשה במסגרת טען ביניים. כן נטען כי הטוענת הוכיחה שאין כל קנוניה בינו ובינה וכי יש להעביר לה את כספה היות והחוב חוב בגין מזונות. ב"כ הטוענת 2 חזרה על הטענות הנ"ל וטענה כי מי שמעלה טענה בדבר קנוניה צריך להתכבד ולפרט טענה זו היטב, כאשר הרף הנדרש לצורך עמידה בנטל ההוכחה גבוה מהרגיל, וכי הטוען 3 לא הצליח להוכיח זאת במקרה דנן. בסיכומי הטוען 3 נטען כי יש לעכב את ההליכים כנגד הטוען 1, כאשר הכספים מגיעים לטוען 3. ב"כ הטוען 3 מפנה להחלטת כב' השופט אורנשטיין הנ"ל, ולכך שנקבע כי יש לדאוג להעברת הכספים על פי דין. בנוסף לכך נטען כי אם בית המשפט יתן צו גודר ויקבע כי הכספים נשוא תיק זה יועברו לטוענת 2 או לטוען 3, יש בכך משום העדפת נושה ואין ספק שלכב' בית המשפט אין עניין בכך, ולאחר מכן העלה טענות חלופיות לגופו של עניין על קיומה של קנוניה בין הטוענים 1 ו-2 כנ"ל. דיון על רקע טענות הצדדים הנ"ל יש לבחון טענות הטוענים השונות באשר לסכום המוחזק בידי המבקשת, קרי סך של 117,000 ₪ וכן בהתייחס לדרישה להוצאת מכתב לשחרור הכספים העומדים לרשותו של הטוען 1 בקרן הפנסיה "נתיב". אין בפני בית משפט זה החלטות כלשהן בנוגע לסטטוס של תיק הפש"ר אשר נפתח כנגד הטוען 1 נכון להיום, החייב בתיק פש"ר 1794/07 (להלן "תיק הפש"ר"). בהעדר הודעה שלפיה הליכי הפש"ר הסתיימו, ככל שייפסקו סכומים כלשהם לטובת הטוען 1 בלבד, אותם סכומים יועברו ישירות לתיק הפש"ר לצורך חלוקתם, וזאת אף אם מדובר בפיצויי פיטורין או בכספי קרן נאמנות על שם הטוען 1. נטען על-ידי הטוענת כי היא זכאית לקבל את הכספים מכוח עיקול אשר הוטל על כספי הטוען 1 במסגרת תיק ההוצל"פ שנפתח בגין חוב מזונות וכן מכוח המחאת זכות אשר נתן הטוען 1 לטובת הטוענת מספר שנים לפני שהוטלו עיקולים על כספי הטוען 1. הטוען 3 טען, כאמור לעיל, כי חוב המזונות נשוא תיק ההוצל"פ הנ"ל ריק מכל תוכן ונפתח על מנת לאפשר לטוען 1 להבריח את נכסיו. כמו-כן נטען כי זהו הדין גם באשר להמחאת הזכות הנ"ל, שכן קיימת קנוניה ברורה בין הטוענים 1 ו-2 ומכאן שיש להעביר את מלוא הסכום אשר נמצא בידי המבקשת לידי הטוען 3. סעיף 76(ב) לחוק ההוצאה לפועל קובע כי "נבע חוב פסוק ממזונות המגיעים מן החייב לבן-זוגו, לילדו הקטין או הנכה או להורו, ישמשו הכספים שנתקבלו עקב ההליכים לפי חוק זה בראשונה לתשלום ההוצאות והאגרות לפי סעיף 9 שהוצאו בהליך שבעקבותיו נתקבלו הכספים, בשניה לתשלום חוב המזונות, בשלישית לתשלום שאר ההוצאות והאגרות לפי סעיף 9, והנשאר - לתשלום שאר החובות, הכל כאמור בסעיף קטן (א)." סע' 76(ג) לחוק הנ"ל קובע כי "אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מזכות קדימה או מעדיפותו של זוכה או נושה על פי כל דין אחר". על פני הדברים, ככל שהעיקול אשר הוטל על ידי הטוענת הינו בגין חוב מזונות הרי שהוא גובר על העיקול שהוטל על-ידי הטוען 3 על כספי הטוען 1, כאשר אם יש זכות אשר עדיפה גם על העיקול אזי תינתן זכות קדימה לאותה זכות בהתאם. מקום שבו ייקבע כי המחאת הזכות גוברת אף על עיקול מאוחר, אזי תינתן עדיפות להמחאת הזכות הנ"ל בהתאם. סע' 4 לחוק המשכון התשכ"ז - 1967 קובע: "כלפי נושים אחרים של החייב יהיה כוחו של מישכון יפה - (1) בנכסים שיש לגביהם בדין אחר הוראות מיוחדות לענין זה - בהתאם לאותן הוראות; (2) בנכסים נדים ובניירות ערך שאין לגביהם בדין אחר הוראות מיוחדות לענין זה והם הופקדו בידי הנושה או בידי שומר מטעם הנושה שאיננו החייב - עם הפקדתם כאמור וכל עוד הם מופקדים; (3) בנכסים נדים ובניירות ערך שלא הופקדו כאמור ובכל מקרה אחר - עם רישום המישכון בהתאם לתקנות שהותקנו לפי חוק זה, אולם כלפי נושה שידע או היה עליו לדעת על המישכון יהיה כוחו של המישכון יפה אף ללא רישום. הגם אם ניתן להמחאת הזכות הנ"ל תוקף של פסק דין, לא נרשם משכון על המחאת הזכות ולא הוכח כי הטוען 3 ידע על קיומה או שהיה עליו לדעת עליה כפי שנקבע בסע' 4(3) לחוק המשכון הנ"ל. לפיכך, אין לראות בהסכם אשר נערך בין הטוענים 1 ו-2 בלבד לעניין זה ואף בפסק הדין שאישר את אותו הסכם ככזה שמחייב צד ג' ובמעמד דומה למשכון אשר נרשם כדין, ומכאן שהמחאת הזכות נוגעת אך ורק למישור היחסים שבין המבקשת והטוענים 1 ו-2. הטוען 1 אף נשאל בחקירתו האם המחאת הזכות נרשמה בפועל ברשם המשכונות והוא לא היה מסוגל להשיב על שאלה זו (ראו עמוד 20 לפרוטוקול הדיון מיום 6/8/09). לאור זאת נותרנו עם טענתה של הטוענת שלפיה קיים חוב מזונות לטובתה, אל מול טענתו של ב"כ הטוען 3 שלפיה מדובר בקנוניה בין הטוענים 1 ו-2 על מנת לנסות ולהבריח את רכושו של הטוען 1 לידי הטוענת. לו היה בית המשפט המחוזי נותן החלטה מפורשת שלפיה יש להעביר את הכספים אשר מוחזקים בידי המבקשת ישירות לתיק הפש"ר, אזי בית משפט זה היה עושה כן ובכך מסיים את מלאכתו. אולם כאמור לעיל, ניתנה החלטה שממנה עולה כי המנהל המיוחד שהינו ב"כ הטוען 3 יציג את טענותיו בפני הח"מ תוך הגנה על האינטרסים של הנושים השונים, ובית משפט זה יקבע מהו אותו סכום אשר מגיע על פי דין. ב"כ הטוען 3 מציג טענות רבות המעלות תהיות לגבי קיומה קנוניה בין הטוענת לבין הטוען 1 על מנת לסייע לטוען 1 להבריח את נכסיו באמצעות הטוענת. תיק המזונות בהוצאה לפועל נפתח על ידי הטוענת 2 לראשונה לאחר שנפתח תיק הוצל"פ על ידי הטוען 3 כנגד הטוען 1. כך למשל, לאחר שאושר הסכם ממון וגירושין מיום 21/9/93 הוגש נספח לאותו הסכם מחודש יולי 1996 שממנו עולה כי דמי המזונות אשר נקבעו בהסכם המקורי יעלו בשיעור ניכר ויוצמדו למדד באופן רטרואקטיבי מיום חתימת הסכם הגירושין המקורי כמו-כן צוין באותו נספח כי בעקבות "התחשבנות" סופית אשר נערכה בין הצדדים סוכם כי הטוענת תקבל מהטוען 1 75,000$ בגין הלוואה שניתנה על ידי אמה של הטוענת 2 לידי הטוען 1 לצורך רכישת דירתם הראשונה ברמת גן, וכי אותו סכום "יהא כדין דמי מזונות לכל דבר" וישא הפרשי הצמדה וריבית מיום חתימת הסכם הגירושין המקורי. בנוסף נקבע כי תשלום בסך של 1,000 ₪ לחודש בגין תשלומי משכנתא ייחשב אף הוא כדמי מזונות לכל דבר ועניין. לעניין זה נטען כי הנספח להסכם הגירושין הוא תולדה של ידיעת הטוען 1 אודות חובותיו לבנק כעולה מכתב ההתראה של הטוען 3 מיום 9/9/96. עוד נטען, כי הטוענים 1 ו-2 אישרו במהלך חקירתם הנגדית כי הטוען 1 שילם לאורך כל השנים דמי מזונות, ומכאן שלא ברור מדוע כלל נפתח תיק הוצל"פ בגין מזונות. הטוען 1 העיד בעצמו כי מדובר בפיצויי פיטורין, כאשר הטוענת זכאית לאותו סכום וגם הוא זכאי לקבלו, ואף המשיך וטען כי אין הוא יודע כלל כיצד לחלק את הכספים ביניהם. ראו עמוד 6 לפרוטוקול מיום 6/8/09 בשורה 20. כך העידה הטוענת לעניין תשלום המזונות בפועל, כאמור בעמוד 12 לפרוטוקול הנ"ל: כמו-כן עלה מהחקירה כי היו תשלומים שלא שולמו בסמוך לאחר החתימה על ההסכם הראשון אולם אחר כך דאג הטוען 1 להשלים. (עמ' 12 לפרוטוקול). ככלל העיד הטוען 1 לשאלת ב"כ הטוען 3 כי הוא התחייב במסגרת הנספח להסכם הגירושין על ההתחייבויות הכספיות השונות לנוכח מצבה הקשה של הטוענת 2 וכי מוסרית היה עליו לעשות כן הגם שידע כי אין באפשרותו לעמוד בהתחייבויות הנ"ל. לענין פסק הדין אשר אישר את החזר ההלוואה שנמסרה על ידי אמה של הטוענת לידי הטוען 1 לצורך רכישת מחצית מהזכויות בדירה הראשונה של בני הוזג בעת שנישאו, הגם שלפי הסכמת הצדדים החזר סכום ההלוואה הנ"ל בסך של 75,000$ ייחשב כחוב בגין דמי מזונות, אין בקביעה הנ"ל כדי לחייב צד ג', דהיינו הטוען 3 במקרה דנן. פסק הדין לעניין זה מחייב את הצדדים לו בלבד, ולא צד ג' אחר, לרבות אמה של הטוענת אשר כלל לא היתה צד לאותו הסכם. בנוסף לכך לא ברור מההסכם כיצד, אם מדובר בהלוואה אשר ניתנה על ידי אמה של הטוענת, מועברים הכספים לידי הטוענת עצמה אשר כאמור לא היא שנתנה את הכספים לטוען 1. עולה אם כן כי אין כל חוב בגין הוצאות שוטפות למזונות, ולכל הפחות כלפי צד ג' אין להטיל עיקול בגין דמי מזונות על בסיס החיוב בסך 75,000$ דולר הנ"ל, כאשר לכאורה מדובר בחוב של הטוען 1 לטובת אם הטוענת 2 ואין בהסכמתם לסווג חוב זה כדמי מזונות, הסכמה שקבלה תוקף של פסק דין, כדי להיחשב כחוב דמי מזונות כלפי כולי עלמא לרבות צדדי ג'. הטוענת העידה כי בכל מקרה לגבי התשלומים בסך 1,000 ₪ עבור המשכנתא - תשלומים אלו לא שולמו על ידי הטוען 1 בפועל. בסיכומי הטוען 3 נטען בנוסף כי הטוענת מתגוררת בדירה סמוכה לדירתו של הטוען 1 אשר נוסע ברכב הרשום על שמה של הטוענת. הטוענת מאשרת בעדותה בעמוד 13 לפרוטוקול כי אכן קנתה את הרכב שהטוען 1 עושה בו שימוש. הטוען 1 התייחס אף הוא לשימוש שלו ברכב. ראו עמוד 19 לפרוטוקול. הטוען 1 אינו מכחיש שיתוף פעולה בקשר לרכב, אולם מציין כי מדובר ברכב אשר הוטל עליו עיקול ושוויו פחות מ- 20,000 ₪ כנ"ל. הטוען 1 נשאל שאלות רבות שמהן עולה כי הוא משלם הוצאות שונות עבור משכנתא, פרמיה לביטוח כשהוא אינו המוטב בפוליסות ועוד, כאשר קיים שיתוף פעולה בין הטוען 1 והטוענת בנושאים כספיים שונים. מן האמור לעיל עולה כי בפני בית המשפט תיק מזונות אשר נפתח על ידי הטוענת, כאשר עולה כי הטוענת 2 לא טרחה לעדכן את תשלומי המזונות ששולמו על ידי הטוען 1 בפועל. אין מקום לחייב את צד ג' בגין אותו רכיב בחוב של הטוען 1 אשר מתייחס להלוואה אשר ניתנה כביכול על ידי אימה של הטוענת, ולא ברור כלל האם אכן שילם הטוען 1 לטוענת תשלומים חודשיים בסך 1,000 ₪ בגין "הוצאות מדור" ואף כיצד ומי מממן כיום בפועל תשלומים בגין המשכנתא, וכל זאת כאשר בית משפט זה מתרשם כי הטוענים 1 ו-2 אכן משתפים פעולה על מנת למנוע ככל הניתן העברת כספים לידי הטוען 3 בהתאם. יוצא, אם כן כי ככל שהיה על הטוען 3 להרים את נטל הראיה לעניין קיומה של קנוניה בין הטוענים 1 ו-2 אזי נטל זה הורם, והיה על הטוענים 1 ו-2 להציג ראיות המוכיחות מהו החוב המהותי אם בכלל אשר קיים בתיק ההוצל"פ שנפתח על-ידי הטוענת כנגד הטוען 1, כאשר לא ננקטו בגין אותו חוב הליכי הוצל"פ כלשהם לפני פתיחת תיק ההוצל"פ על-ידי הטוען 3, והטוענים 1 ו-2 לא הצליחו להרים נטל הוכחה זה בהתאם. מקום שקיים חשש כי חייב משתף פעולה עם גרושתו על מנת למנוע העברת כספים לידי נושה אשר מחזיק בחוב פסוק, מוטל על הטוענים לכספים אלו נטל הוכחה מוגבר להוכיח כי אין כל קנוניה ביניהם וכי אכן קיים חוב מזונות אמיתי, והטוענים לא עשו כן במקרה דנן. לאור האמור לעיל, הנני קובע כי הגם שקיים תיק הוצל"פ אשר נפתח מכוח פסק דין שעניינו כביכול חוב של הטוען 1 לטוענת 2, פסק הדין אינו מחייב צדדי ג' בנסיבות העניין. בנוסף לכך, הנני דוחה את טענתו של הטוען 1 שלפיה הבקשה בדרך של טען ביניים הוגשה בחוסר תום לב והיה על המבקשת להעביר את הכספים לכב' ראש ההוצל"פ באופן מיידי, שכן גם הטוען 1 עצמו טען שיש להעביר את הכספים ישירות לידיו או לידי הטוענת וכי הוא בעצמו אינו יודע כיצד לחלק את הסכומים. על כן ולאור כל האמור לעיל, הנני דוחה טענות הטוענים 1 ו-2, וקובע כי המבקשת איננה נדרשת להעביר כספים כלשהם ישירות לידי הטוענת 2 ולשחרר כספים העומדים לרשותו של הטוען 1 בקרן הפנסיה "נתיב", כאשר תפעל המבקשת בהתאם להוראות בית המשפט של הפש"ר. יוצא אם כן, וככל שבית המשפט לוקח בחשבון טענות הטוען 3, מדובר בכספים שמיועדים לטוען 1 בלבד אשר הוטל עליהם עיקול על-ידי הטוען 3, אולם משקיים תיק פש"ר, יש להעביר את כל הסכום נשוא טען הביניים ישירות לקופת תיק הפש"ר, ובית המשפט של הפש"ר יורה על אופן חלוקת הכספים בהתאם לדין ובהתאם לתביעות הוכחות החוב אשר הוגשו לתיק שבפניו. בהתאם לנקבע לעיל, הנני נותן במעמד זה צו גודר לפיו כל הטוענים מנועים מלתבוע מהמבקשת ו/או מכל הטוען מכוחה את הכספים והזכויות הנ"ל וזאת בכפוף להעברת הכספים לידי תיק הפש"ר ובהתאם להוראת בית המשפט של הפש"ר כאשר יש להבהיר כי אין בכך כדי לפגוע בזכויותיהם של הטוענים בינם ובין עצמם כקבוע בתקנה 233 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. הנני מחייב את כל אחד מהטוענים 1 ו- 2 יחד וכל אחד לחוד לשלם למבקשת סך של 3,000 ₪ + מע"מ כ"א בגין הוצאות משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. בנסיבות העניין אין בית המשפט מוצא לנכון לחייב מי מבין הצדדים בשכ"ט עו"ד לטובת הטוען 3. המזכירות מתבקשת להעביר העתק של ההחלטה לצדדים. ניתן היום, ‏י"א חשון תשע"א, 19 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים. טען ביניים