ביטוח חיים קבוצתי של הבנק במשכנתא

משפחת X עלתה לארץ ב-1992. במשך מספר שנים התגוררו ההורים ושתיים מבנותיהם באתר קרוואנים בשכונת ברנדיס בחדרה. במסגרת מבצע לפינוי האתר הוצע על ידי המדינה לדיירי הקרוואנים מענק מוגדל למימון רכישת דירה, ובספטמבר 1997 רכשו בני הזוג X דירת מגורים, בת 3 חדרים בחדרה. בשל מצבם הכלכלי, הם היו בין האחרונים שעזבו את האתר. באוקטובר 1997 העמיד הבנק הנתבע הלוואת משכנתא בסכום של 427,000 ₪ למימון רכישת הדירה, כשסכום של 209,000 ₪ מסכום זה מוגדר כמענק מותנה ו-83,000 ₪ ממנו הינו הלוואה במסגרת תכנית סיוע של הממשלה. על מסמכי ההלוואה חתמו כ"לווים" בני הזוג X ובתם ורה X - האחרונה מוגדרת בחלק מהמסמכים כ"לווה נוסף" - אך לביטוח החיים הקבוצתי אשר נערך באמצעות הבנק הצטרפו התובעות כאן - האם דינור והבת ורה. אבי המשפחה שלא הצטרף לביטוח הקבוצתי, נפטר בדצמבר 2004. התובעות תולות בבנק את האשם בכך שהמנוח ניסים X ז"ל לא ביקש להצטרף לביטוח החיים הקבוצתי, ואף לא פנה לבקש לעצמו ביטוח חיים שלא במסגרת הבנק, והן עותרות בתובענה זו לסעדים הבאים: סעד הצהרתי לפיו התובעת 1 פטורה מכל חבות על פי הסכם ההלוואה וכי המשכון שנעשה להבטחת ההלוואה בטל - הכול מיום פטירת המנוח; סעד הצהרתי לפיו התובעת 2 אינה לווה אלא ערבה בלבד, וכי הבנק פעל בחוסר תום לב בצרפו אותה להסכם ההלוואה כ"לווה נוסף", ללא ידיעתה ובניגוד לרצונה; סעד כספי להשבת סכום של 54,000 ₪ ששולם מאז הפטירה ועד למועד הגשת התביעה בתוספת הפרשי ריבית והצמדה, וכן פיצוי בסכום של 10,000 ₪ בגין עגמת נפש. הבנק טוען שהתובענה התיישנה, וכי דינה להידחות גם לגופה ואלה עיקר טענותיו: אין קשר סיבתי בין נזקן הנטען של התובעות להתנהלות של הבנק בכל הקשור להעמדת ההלוואה, מאחר שהמנוח, בשל מצבו הבריאותי, לא היה "בר ביטוח"; לביטוח חיים קבוצתי במסגרת הבנק יכלו להצטרף שני לווים בלבד, וההחלטה שמתוך 3 הלווים יצטרפו לביטוח החיים הקבוצתי רק האם ובתה הייתה של הלווים - לא של הבנק; הבנק נהג כשורה בכל הקשור להעמדת ההלוואה, ואין ממש בטענות המועלות כלפיו כיום בדבר הפרת חובת ביטוח וחובת גילוי; אשר לתובעת 2 - צירופה כ"לווה נוסף" להלוואה שהעמיד הבנק, אינו פיקציה ולא נועד לעקוף את חוק הערבות - תכליתו האחת הייתה להגדיל את יכולת ההחזר ביחס להלוואה ולסלול את הדרך להעמדתה. אתייחס לטענות הצדדים, ככל האפשר כסדרן, ותחילה לטענת ההתיישנות. בסיכומיו חוזר הבנק על הטענה שעילת התובענה הייתה קיימת כבר בשנת 1997 כשנחתמו מסמכי ההלוואה, וכן שכל העובדות היו ידועות לתובעות כבר אז. עם זאת, דומה שהבנק מסכים עתה לכך שככל שמדובר בעילת הרשלנות - ולעניין נזקן הנטען של שתי התובעות, זוהי העילה המרכזית בתובענה זו - התביעה לא התיישנה, שהרי עד לפטירת המנוח בסוף שנת 2004, לא אירע כל נזק. אלא שעניין הפטירה עדין אינו רלבנטי לטענת הבנק, משום שהמנוח לא היה "בר ביטוח" (סעיף 6 לסיכומיו). מובן שהטענה האחרונה בעניין הכשירות הביטוחית של המנוח הינה טענה "לגופם של דברים" ואינה רלבנטית לשאלת ההתיישנות. ואולם הבנק מבחין לעניין ההתיישנות בין נזקן הנטען של התובעות לשאלת מעמדה של התובעת 2 - האם הינה "חייב עיקרי" כפי שטוען הבנק או שמא רק חייב משני כטענת התובעות. בעניין זה אומר הבנק: "אין לפטירת המנוח כל רלבנטיות שכן פטירת המנוח אינה חלק מעילת תביעה זו". זה נכון, לפי שכאן בעילת התביעה אינה רשלנות, אלא פגם ברצון מחמת הטעייה על ידי הבנק שלפי הנטען "הלביש" על התובעת 2 בחוסר תום לב מעמד של לווה, שעה שהיא התכוונה להיות ערבה בלבד (סעיפים 65,66 לכתב התביעה), אך התובעת טוענת שרק לאחר פטירת אביה התגבשה לעניין זה בעילת התביעה, שכן אז התחוור לה לדבריה, שהבנק רואה בה לווה. מאחר שההכרעה בטענות אלה מחייבת דיון מפורט ומשליכה ממילא על הטענות לגופן, אתייחס למכלול בהמשך, ואפנה עתה לנושא המרכזי - אי צירופו של המנוח לביטוח הקבוצתי. כאמור, משלושת הלווים, מי שביקש להצטרף לביטוח החיים הקבוצתי הן התובעות - הגב' דינור, אלמנתו של ניסים X ז"ל, והבת ורה. ב"כ התובעות טוען שהיחידים שהיו צריכים להיות מבוטחים בביטוח החיים הם המנוח ורעייתו - הדבר מתחייב הן מהוראות האוצר לבנקים והן מנהלי הבנק עצמו - אך תחת זאת אפשר הבנק לכל השלושה להחליט מי מהם יבוטח ומי לא - כך לגרסת הבנק - וגם הגרסה הזו לדעת ב"כ התובעות אינה נכונה, משום שלא יתכן שהתובעות פעלו כפי שפעלו מתוך בחירה. לא הוכח על ידי הבנק שהאפשרות שדווקא הן יבוטחו בכלל הועלתה בפני התובעות, והן גם לא היו כשירות לבחור - התובעת 1 חסרת השכלה והשפה העברית אינו שגורה בפיה, ואילו ורה שהייתה אז רק בת 22, הצטרפה רק על מנת לשמש כערבה. ב"כ התובעות לא טוען שהמנוח יכול היה להתקבל לביטוח הקבוצתי או להשיג לעצמו ביטוח חיים אצל מבטח חיצוני, אך לטענתו היה על הבנק להחתים את המנוח על הצהרת בריאות ולהניח לחברת הביטוח להחליט אם לאשר או לשלול את צירופו, וכפי שהוא רואה את הדברים - הפלוגתא כאן אינה אם המנוח היה בריא אם לאו "אלא הזכות היסודית, שהינה זכות הבחירה שנשללה מן המנוח ומן התובעות והזכות לנסות לבטחו ו/או לא ליטול את ההלוואה או לשנות תנאיה וכו'" (סעיף 49 לסיכומיו). אני סבורה שאין מקום במקרה זה לחייב את הבנק לראות את ההלוואה כאילו סולקה באמצעות תגמולי ביטוח חיים שלא נעשה, על יסוד איזה מהטענות הללו. אפשר אומנם שבנק יימצא אחראי לכך שלקוחו הלווה לא ביקש להצטרף לביטוח חיים קבוצתי באמצעות הבנק או לא פעל להשיג לעצמו ביטוח חיים במסגרת אחרת, אך במקרה זה הוכח שהאופציה הביטוחית לא הייתה ברת מימוש עבור המנוח; נזקן הנטען של התובעות אינו קשור לשלילה של זכות בחירה כלשהי, וזכות כזו גם לא נשללה. הבנק הגיש "חוות דעת חיתומית רפואית" של פרופ' ארדון רובינשטיין ביחס לסיכויי קבלתו של המנוח לביטוח חיים במועד נטילת ההלוואה. לפי חוות דעת זו "המנוח לא היה מתקבל לביטוח חיים בכל חברת ביטוח סבירה". למסקנה זו הגיע נותן חוות הדעת לאחר שמצא שהמנוח סבל "ממחלת לב כלילית פעילה, יתר לחץ דם ואלכוהוליזם". חוות הדעת נסמכת בין היתר על תיקו הרפואי של המנוח בקופת חולים - רופא המשפחה למשל, כותב ללשכת העבודה במרץ 1997: "חשד ברור למחלת לב כלילית, מועמד לצנתור" ועל פי המלצת הקרדיולוג "אינו יכול לעבוד עד הודעה חדשה" (נ/22); באפריל אותה שנה כותב רופא המשפחה לעמידר שהמנוח "חולה לב קשה וזקוק לדירה בקומה ראשונה ללא מדרגות" (נ/15), ובמכתב שחרור מבית חולים מאיר, כפר סבא מה-13.3.97 נרשם: "הנ"ל לאחר ששכב על שולחן הצנתורים הודיע שהוא מסרב בתוקף לבצע צנתור (נ/23). לא הוצגה כל חוות דעת נגדית מטעם התובעות, וחוות דעתו של פרופ' רובינשטין לא נסתרה בחקירה נגדית. אשר לעדויות של בני משפחת המנוח - בתצהיר תשובה לשאלון מטעם הנתבע (נ/13), ציינה התובעת 1 את שנת 2000 כשנה שבה התגלתה מחלת לב אצל המנוח - הוא גם נפטר ממחלה זו - אך לפי סיכום אשפוז מבית חולים הלל יפה (נ/11), המנוח לקה באוטם שריר הלב כבר בשנת 1992. בעדותה כאן אישרה התובעת שבעלה היה אדם חולני; זה היה מצבו עוד ברוסיה: "כן, הכל, ראש, לב והכל"; על השאלה אם בעלה "היה בבית החולים מאז שעליתם לארץ לפני שלקחתם את ההלוואה" השיבה: "כן, נכנס ויצא" (פרוטוקול מ-12.3.2009 עמ' 8), והיא וכן הבת ורה ידעו שהמנוח סירב לצינתור. במה שנוגע למנהגי השתייה של בעלה אמרה התובעת 1 שבארץ הוא שתה "ביום הולדת, בחתונה" (שם בעמ' 8); התגובה הראשונה של ורה לשאלות בנושא זה היתה: "לא רוצה לענות. אני חייבת לענות? לפעמים היה שותה" (שם, בעמ' 21), אך הבת מרגריטה השיבה בחיוב לשאלה אם אביה היה אלכוהוליסט: "היה, אבל מה זה קשור" (שם, בעמ' 31). לא בכדי אפוא, אין התובעות טוענות שמהמנוח נשללה האפשרות להיות מבוטח בביטוח חיים, אלא מדברות על שלילת האפשרות "לנסות לבטחו", וגם זו טענה בעלמא, הן משום שהוכח שניסיון לבטחו בביטוח חיים לא היה עולה יפה, והן משום שלא הוכח שנשללה מהן האפשרות "לנסות", להיפך. הגב' מריאנה שהחתימה את המנוח והתובעות על מסמכי ההלוואה וטיפלה גם בנושא הביטוחי, העידה שהיא נוהגת למסור ללווים הסברים מפורטים בכל הנוגע להלוואה, ובכלל זה בנושא הביטוחי; ההסברים ללקוחות דוברי רוסית, ניתנים על ידה בשפתם, והיא מעמידה לרשות הלווים את כל הזמן הדרוש: "הם יושבים אצלי מחצי שעה עד שעתיים אני מסבירה להם כל מה שרלבנטי להם. כל זמן שהלקוח לא יבין הוא לא ילך" ו"לא יצא ממני אף לקוח שלא הבין. בטוח שהם כן הבינו. זה מיליון אחוז" (פרוטוקול מ-7.4.2009, עמ' 13, 15). התובעת 1 מצדה אישרה בחקירתה שהיא הייתה בבנק בקשר להלוואה 3-4 פעמים; אחר כך תקנה ל-5-6 פעמים, והתובעת 2 תמיד הייתה אתם (פרוטוקול מ-12.3.2009, עמ' 11,13). ואכן, במקרה זה קיימת אינדיקציה ממשית לכך שהמנוח והתובעות הבינו היטב את הנושא הביטוחי, ושמה שנעשה בפועל, נעשה מבחירה מודעת שלהם, בדיוק כפי שטוען הבנק. ה"תדריך ללווים בנושא קבלת הלוואה" (נ/3), נושא את התאריך 30.9.1997 וחתום על ידי שלושת הלווים. מסמכי ההלוואה: "הסכם משכנתא מסגרת" ו"חוזה" ההלוואה נחתמו על ידי בני הזוג X ב-9.10.97, ולמחרת היום חתמה גם התובעת 2 על מסמכים אלה. במרבית המקרים, עם החתימה על מסמכי ההלוואה חותמים הלווים גם על בקשת הצטרפות לביטוח חיים שבה כלולה הצהרת בריאות. במקרה זה, מסתבר, חתמו התובעות על בקשת ההצטרפות לביטוח חיים (נ/5), רק ב-30.10.1997- כעבור 3 שבועות מעת החתימה על מסמכי ההלוואה - ובאותו יום מולא על ידי פקידת הבנק, מריאנה "טופס מצב הביטוחים בעת ביצוע ההלוואה" (נ/4). הטופס מופנה אומנם לשני לווים בלבד והם בני הזוג X, אבל ברור ממנו שרק שניים מהם בוטחו ושאלה אינם שני בני הזוג, אלא הגב' דינור X והתובעת 2, מאחר שעל המלה "בעל" שלצד המלה "אישה", שורטט קו מחיקה ונרשם "לווה נוסף", ובשולי הטופס חתומים כלווים כל השלושה - שני בני הזוג X והתובעת 2. אותה טכניקה אגב, ננקטה גם בבקשת ההצטרפות עצמה - על המלה "בעל" שורטט קו מחיקה ולצדה נרשם "לווה נוסף", אבל על הבקשה עצמה חתומות רק התובעות. הבנק טוען שלביטוח החיים הקבוצתי יכלו להצטרף על פי הפוליסה שעמדה לרשותו אז, רק שני לווים מכלל הלווים בהלוואה מסוימת - אין למגבלה זו התייחסות בתדריך ללווים אך היא נזכרת בשולי טופס "מצב הביטוחים בעת ביצוע ההלוואה" - וכאשר מספר הלווים בהלוואה עולה על שניים, הבנק משאיר את ההחלטה בעניין זהות המצטרפים לביטוח, בידי הלווים. לעומת זאת, מגבלות אחרות כן נזכרות בתדריך ללווים. שם נאמר שההצטרפות כפופה למגבלות של גיל ובריאות נאותה וכי "לווים אשר לקו במחלות המפורטות בטופס ההצטרפות אינם מתקבלים אלא אם הגישו את הרשומות הרפואיות שלהם לחברת הביטוח וזו אישרה את קבלתם". לדברי הגב' מריאנה, גם בנושא זה ניתן ללווים הסבר בעל פה, ואין שום סיבה להניח שהמנוח והתובעות "קופחו" בעניין זה. היא הסבירה בחקירתה שכאשר התשובה של הלווה ביחס לאחת או יותר מהמחלות המפורטות בהצהרת הבריאות - חיובית, עליה להבהיר ללקוח שלא ניתן "להחתים אותו בביטוח". במקרה כזה מקבל הלקוח טופס הצהרת בריאות מפורט; עליו לדאוג למילויו על ידי רופא, ואת הטופס הזה יש למסור לחברת הביטוח על מנת שתשקול אם לקבלו לביטוח, ואם כן - תמורת איזה פרמיה. עוד ציינה ולא פעם אחת "הם חתמו על כל המסמכים פרט לביטוחים. אולי היו צריכים לחשוב על משהו" ובהמשך: "אם היו חותמים במקום הייתי מוציאה את הטופס באותו יום. אך הם רצו לחשוב. אחרי שבועיים הם חזרו והחליטו לחתום..." (פרוטוקול מ-7.4.2009, עמ' 7, 10). ואומנם, הדעת נותנת שדווקא לאור ההסברים שבני הזוג X קיבלו בבנק - עניין ההצטרפות לביטוח חיים הושאר על ידם פתוח בעת שחתמו על מסמכי ההלוואה, והושלם כפי שהושלם רק ב-30.10.1997, לאחר שנשקלו האפשרויות העומדות בפניהם ונבחרה זו שלא תערים בדרכם קשיים. אין ספק שמבין השלושה יכלו רק התובעות לחתום על טופס בקשת הצטרפות לביטוח אשר כולל הצהרת בריאות סטנדרטית ולהשיב בשלילה על השאלה אם הן סבלו או סובלות מהמחלות המפורטות בהצהרה זו, ואף זאת סביר להניח, כי מי שהנחה את התובעות בעניין זה הוא המנוח. כפי שהתובעת 2 אמרה: "האבא היה מחליט, וזהו זה" - הם היו עושים כדבריו (פרוטוקול מ-12.3.2009, עמ' 22). עוד יצוין בהקשר זה, בני הזוג X חתמו על הסכם לרכישת דירת מגורים כבר ב-28.9.1997, היינו מספר ימים לפני שנחתמו מסמכי ההלוואה, ואף לפני שקיבלו את התדריך ללווים, ואת עיקר התמורה היה עליהם לשלם עד ל-15.11.1997, כך שברור שהיה עליהם להשלים את הליך קבלת ההלוואה, ובתוך זמן קצר. המסקנה מכל שנאמר עד כה היא, שלא ניתן לתלות בבנק את האחריות לכך שהמנוח לא בוטח בביטוח חיים קבוצתי באמצעות הבנק, כמו גם לכך שהמנוח לא ביקש להצטרף לביטוח חיים, ולא פנה לבקש לעצמו ביטוח חיים שלא במסגרת הבנק. אוסיף עוד, גם אם נניח שהמנוח יכול היה להשיג לעצמו בכל זאת ביטוח חיים באופן עצמאי מה שללא ספק היה מייקר במידה ניכרת את עלות הביטוח, מצבם הכלכלי של בני הזוג X היה קשה ביותר בתקופה שקדמה להעמדת ההלוואה. המנוח לא עבד וכל הכנסתו מגמלת הבטחת הכנסה הסתכמה בכמה מאות שקלים לחודש במקרה הטוב; גם התובעת 1 לא עבדה - היא קיבלה אז דמי אבטלה ובתקופה שכן עבדה היה שכרה דל - כך שגם אופציה ביטוחית שלא במסגרת הבנק לא הייתה אופציה ריאלית, ולו מהטעם הזה. הגב' אריאנה אגב, עמדה בנחרצות על כך שהיא יידעה את הלווים על דבר קיומה של אפשרות כזו, ולא מצאתי כל סיבה שלא ליתן אמון בדבריה. והערה אחרונה באותו הקשר - בדיווחים השנתיים של הבנק בטופס המכונה "מצב חשבון מתומצת לשנת..." בסעיף "ביטוח חיים" מופיעות תמיד המילים: "קיים (זוגי)". התיאור "זוגי" צריך להיות שמור לבני זוג, ולא למקרה שבו בוטחו שני לווים שאינם בני זוג - בוודאי כך כששניים מתוך כלל הלווים בהלוואה מסוימת הם בני זוג, ואחד מהם לא בוטח. עם זאת, אני סבורה שבמקרה זה אין בתיאור האמור כדי לשנות מהמסקנה שלעיל, הן משום שהמנוח לא היה כשיר לביטוח חיים, והן מאחר שהמנוח להבדיל מהתובעות, לא חתם על בקשת הצטרפות לביטוח, אך הוא התלווה אליהן לבנק ביום החתימה על הבקשה כפי שעולה מתצהיריהן, והוא חתום יחד עמן על טופס "מצב הביטוחים בעת ביצוע ההלוואה", כך שהעובדה שהוא לא ביקש להצטרף לביטוח במסגרת הבנק, הייתה "מול עיניהן" בזמן אמת. אשר לטענת התובעת 1 שהיא לא הייתה נוטלת את ההלוואה אילו ידעה שהמנוח אינו מבוטח, או שנגרם לתובעות נזק עקב נטילת ההלוואה - הטענות הללו לא הוכחו, ובעצם הוכח ההיפך. מדובר בתושבי שכונת קרוואנים שלצורך פינויים ושיכונם במבני קבע, הועמד לרשותם על ידי המדינה סיוע מוגדל. כפי שראינו, כמעט מחצית מסכום ההלוואה שהועמדה על ידי הבנק הוא מענק מותנה, ולמעלה מ-1/3 מהיתרה היא הלוואה מכספי סיוע, בריבית ובתנאי פריסה נוחים. התובעת 1 העידה שאתר הקרוואנים עמד לפני סגירה "אנחנו אחרונים עזבנו", ועל השאלה: "אבל מקבלים הרבה כסף מהמדינה, כך מוותרת על כסף זה? חצי ממה שעלתה הדירה שלכם נתנה המדינה מענק" ועל כך הייתה תשובתה: "לא רק אני כולם קיבלו. בטח שרציתי את המענק, אם נותנים לי אני לוקחת" (פרוטוקול מ-12.3.2009, עמ' 7, 17). אז נכון שעול התשלומים בגין ההלוואה רובץ עתה רק על התובעות, אך רכישת הדירה התאפשרה בתנאי מימון כאלה עד שקשה לראות את ההיגיון בדברי התובעת שהיא הייתה בוחרת "לא לקחת משכנתא ולא לקנות בית וללכת בשכירות" (שם, בעמ' 16), ומכל מקום לא הוכח שהאפשרות הזו או אפשרויות אחרות ככל שעמדו לרשותה, היו מטיבות עמה יותר. ההפרות המיוחסות לבנק - ב"כ התובעות גוזר מהוראות האוצר וכן מנהלי הבנק, חובת ביטוח שלטענתו לא קוימה על ידי הבנק ביחס למנוח. ראשית יאמר - לנוכח חוות הדעת החיתומית שהוגשה על ידי הבנק - גם אם הופרה חובה כלשהי על ידי הבנק, לא ניתן ליחס להפרה הנטענת את הנזק שלכאורה נגרם לתובעות בשל העובדה שהמנוח לא בוטח בביטוח חיים. (ראה לעניין זה: ת"א (נצ') 5229/01, טבין טקלה נ' טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ (ניתן ביום 22.10.2003). שנית, הוראות האוצר שב"כ התובעות מסתמך עליהן מעוגנות בחוזר החשב הכללי משנת 1990 אשר קובע: "כל זכאי, שיקבל הלוואה שמקורה מכספי תקציב המדינה, יהיה חייב בביטוח חיים, בגין החזרי ההלוואה. תנאי הביטוח יהיו לפי המקובל בבנק, לגבי הלוואות מכספי בנק" (ת/6). הוראה זו של האוצר מכוונת לבנקים ונועדה בראש ובראשונה להבטיח שהלוואות מכספי המדינה, יוחזרו לה. אכן, מצופה מבנק שיעשה למילוי הוראות אלה, אך איני סבורה שביחסים שבין הלקוח לבנק, די באי קיום ההוראה הנ"ל, ותהא הסיבה אשר תהא, כדי להקנות ללקוח עילת תביעה כלפי הבנק. הרי אין זה סביר שלווה שזכאותו להלוואה מכספי תקציב מומשה באמצעות הבנק, אף שאינו כשיר לביטוח חיים מחמת גיל או בריאות, יוכל להישמע בטענה שהבנק הפר כלפיו את דרישת הביטוח של האוצר. מכל מקום, הבנק מצביע על כך שחובת הביטוח היא על הלווה, וכן שהחוזר מסייג ממילא את דרישת הביטוח באמצעות הפניה לתנאי הביטוח אשר מקובלים לגבי הלוואות מכספי הבנק, וכך מתיר לבנק להתנהל בגמישות כמתבקש בנסיבות של כל מקרה ומקרה. אשר לנהלי הבנק - לעניין זה מפנה ב"כ התובעות ל-"תדריך ללווים בנושא קבלת הלוואה" (נ/3) שם נאמר בסעיף ד.2. "הבנק דורש מהלווים לבטח את הלוואתם הצמודה תמורת פרמיה חודשית, כך שבמקרה של פטירת אחד הלווים, חברת הביטוח תשלם לבנק את יתרת ההלוואה שזמן פרעונה טרם הגיע". אלא שבתדריך מובהר במפורש שההצטרפות לביטוח כפופה למגבלות של גיל ובריאות; לא נאמר שביטוח הוא תנאי בל יעבור לשם קבלת הלוואה, וככל שכך משתמע מהתדריך - הרי מחוזה ההלוואה ברור שהבנק אינו דורש ביטוח מלווה שאינו כשיר לביטוח, ועדין מדובר שם ב-"לווה" (ראה: סעיף 23 (ב)(1) לחוזה). מכל מקום הבנק טוען שחובת הביטוח חלה על הלווה - הבנק מצדו יכול ורשאי לוותר על ביטוח כזה, ובמקרה הנוכחי גם לא נעשה שום וויתור מצדו, משום שלביטוח החיים הקבוצתי הצטרפו שני לווים, וזהו ממילא המספר המכסימאלי של לווים הרשאים להצטרף לביטוח זה, בהלוואה מסוימת. ומה בעניין חובת הגילוי שגם היא הופרה לטענת התובעות. אין ספק שהטיפול בטופסי הבנק אינו כליל השלמות - בעיקר אמורים הדברים בדיווח השנתי באמצעות טופס "מצב חשבון מתומצת לשנת..." שם נעשה שימוש במטבע הלשון "זוגי" רק כדי לציין ששני לווים מבוטחים, והטופס מופנה לפי הכותרת שלו לניסים ודינור X בלבד ומתעלם מקיומה של התובעת 2 כשההסבר לכך הוא שהמחשב לא קולט את שמות כל הלווים. קשה לומר שההסבר הזה מספק ומניח את הדעת. עם זאת, אין מקום להגדיר את הכשלים הללו כהפרה של חובת הגילוי - שתי התובעות גם אישרו בחקירתן שהן כלל לא עיינו בדוחות הללו - ובכל מקרה, אין בינם לבין הנזק הנטען כל קשר. התובעת 2. אין חולק על כך שהתובעת 2 מופיעה במסמכי ההלוואה: "הסכם משכנתא מסגרת" ו"חוזה" ההלוואה, כאחת מ-3 הלווים בהלוואה שהעמיד הבנק לשם מימון רכישת דירה על ידי הוריה של תובעת זו. שמה, ופרטים נוספים ביחס אליה, מופיעים בכותרת של כל אחד מהמסמכים הללו - בין היתר עולה מהפרטים שבכותרת להסכם משכנתא מסגרת, שהיא היחידה מבין הלווים שעבדה באותה תקופה - והיא חתומה על המסמכים הללו "בשורה אחת" עם הוריה, בשוליו של כל עמוד כשלחתימה בעמוד האחרון מוקצה מקום המיועד לחתימת "הלווה" או "הלווים". בהסכם משכנתא מסגרת אין בכלל מקום לחתימת ערבים - אלה אמורים, כפי שעולה מהמסמכים, לחתום רק על חוזה ההלוואה במקום המיועד לחתימת הערבים, ומתחת לחתימות "הלווים". התובעת 2 חתמה גם על ה"מדריך ללווים"; על בקשת ההצטרפות לביטוח - שם היא מוגדרת כזכור "כלווה נוסף" -וכן חתמה גם על הוראת קבע לחיוב חשבונה בגין החזרי ההלוואה (נ/8), ובחקירתה, על השאלה: "האם נכון שהתשלומים של ההלוואה שילמת לבד" השיבה: "כן. מהחשבון שלי" (פרוטוקול מ-12.3.2009, עמ' 26). אם כי, בדוחות השנתיים של הבנק - אלה צורפו לתצהירה של התובעת 1 - מצוין מספר החשבון ממנו בוצעו התשלומים באמצעות הוראות קבע, ועולה מהם שרק חלק התשלומים בגין ההלוואה בוצעו מחשבונה של התובעת 2. עתה טוענת התובעת 2 שהיא צורפה להסכם ההלוואה "ללא ידיעתה ובניגוד לרצוני" (סעיף 31 לתצהירה). לדבריה היא התכוונה רק לערוב להלוואה, והסכימה לשמש כערבה משום שערב זר עולה כסף; אילו ידעו הוריה שהבנק עומד להחתים אותה בגילה כלווה - היא הייתה אז כבת 22 - הם לא היו נוטלים את ההלוואה, והיא הוחתמה בבנק "כלווה נוספת ולא כערבה כפי שחשבתי וכפי שהוסבר לי", אבל בה בעת טוענת היא שהפקידה הגב' מריאנה, הסתפקה במתן הוראות והפניות היכן לחתום מבלי ליתן הסבר ממשי (סעיף 11 לתצהירה). היא מאשרת אומנם בתצהירה שהייתה זו היא שניהלה את עיקר השיחות עם הפקידה מריאנה (להלן: "מריאנה"), אך ידיעותיה בעברית היו אז קלושות: "לא ידעתי לקרוא, בקושי, לדבר, הבנתי דברים בסיסיים, ולהבין אם היו מדברים איתי פנטומימה כן הייתי מבינה" (פרוטוקול מ12.3.2009, עמ' 30), והיא הסתמכה על דבריה המטעים של מריאנה שהאיצה בה לחתום כערבה "ולא נקנה ערבים אחרים, ואמרה שחבל על הכסף" (סעיף 7 לתצהירה). עוד טוענת התובעת 2 שמדובר בהלוואת משכנתא אשר נועדה לממן רכישת דירה על ידי הוריה כשלה עצמה אין כל זכות קניינית בדירה; כי כל תפקידה בעסקה היה לשמש בטוחה נוספת עבור הבנק, מה שאומר שמדובר בפיקציה - "סידור" שנעשה על ידי הבנק בחוסר תום לב על מנת לעקוף את חוק הערבות, ועל פי דין עומדת לה הזכות להיחשב כערבה להלוואה, להבדיל מלווה. הבנק טוען שהתובעת 2 שחתמה כלווה על מסמכי ההלוואה הייתה מודעת לכך היטב; היא גם יכלה לעמוד על כך לאחר מכן כשמסמכי ההלוואה הגיעו בדואר לבית משפחת X - התובעת 1 אכן אישרה שמסמכי ההלוואה הגיעו בדואר לביתה - והתובענה שהוגשה 10 שנים לאחר שנחתמו מסמכי ההלוואה - התיישנה. אני סבורה שהגרסה העובדתית שעליה נסמכת הטענה של פגם ברצון מחמת הטעיה מצד הבנק - לא הוכחה, מה שמכתיב למעשה את התוצאה גם לעניין ההתיישנות, ונוטל מטענת ההתיישנות את חשיבותה בהקשר לעילה זו. התובעת 1 אינה יודעת עד היום מהו בעצם ההבדל בין לווה לערב - כך עולה מחקירתה (פרוטוקול מ-12.3.2009, עמ' 14), וגם התובעת 2, לא בדיוק יודעת להצביע על ההבדל. היא נשאלה: "ערב בדרך כלל משלם את תשלומי ההלוואה" ועל כך השיבה: "אם זה הורים שלי כן, מאיפה אני יודעת אני רציתי לעזור להם" (פרוטוקול מ-12.3.2009, עמ' 25. כבר מטעם זה טענת התובעת 2 שהיא התכוונה אך לערוב ומצאה עצמה כעבור שנים, שלא בידיעתה ובניגוד לרצונה "לווה" - נראית לי כגרסה שפותחה בדיעבד. עוד מתברר ששני ערבים "חיצוניים" בכל זאת ערבו להלוואה - הם חתמו כערבים על חוזה ההלוואה ב-22.10.1997 - מה שלא בדיוק מתיישב עם ההסבר שניתן על ידי התובעת 2 לעצם הסכמתה לשמש כערבה להלוואה. מה גם שלפי הנטען בתצהירה, ב-30.10.1997 היא התלוותה אל הוריה לסניף הבנק "במטרה להיות ערבה להלוואה שלקחו הורי..." - וזוהי גם גרסתה של התובעת 1 - בעוד שמסמכי ההלוואה נחתמו על ידי המנוח והתובעות כמעט 3 שבועות קודם לכן. ואגב, בשום מקום לא נאמר על ידי התובעת 2 שהיא הצהירה על כוונתה לשמש ערבה בלבד, בפני הפקידה מריאנה. ואולם, העיקר הוא שבגרסת התובעת 2, כי בבנק הוסבר לה שהיא ערבה ולמרות זאת היא הוחתמה כלווה ללא ידיעתה - אין לדעתי אמת. מריאנה אומרת בתצהירה (סעיף 13): ”לא ייתכן מצב בו אני אומרת לאדם כלשהו כי הוא ערב בהלוואה בשעה שהוא לווה, ואין לי כל אינטרס לעשות זאת", ואני מאמינה לה. עוד מסבירה מריאנה, וזהו לב העניין, שללא צירופה של התובעת 2 כלווה, העמדת ההלוואה לא הייתה מתאפשרת, בשל העדר כל כושר החזר אצל ההורים, והיא מביעה את בטחונה בכך שהתובעות והמנוח ידעו והבינו זאת היטב. בחקירה נגדית חזרה ואמרה: "הם הביאו אותה והיא גם שילמה, לא לפי דרישה של הבנק. זה היה לפי החלטה של הלקוחות" ובהמשך: "אני בטוחה שהם הבינו. זו שאלה שאנחנו מדברים על זה לפני פתיחת התיק שאנשים באים ומגישים בקשה לקבלת הלוואה ואין להם הכנסה, אנחנו לא מאשרים את ההלוואות ואם לקוח כן מבקש ומתעקש, אני כן יכולה להגיד לו אתה יכול לקבל בתנאי שיש מישהו, קרוב משפחה שיכול להיות לווה יחד אתכם להלוואה זו" (פרוטוקול מ-7.4.2009, עמ' 17). גם יקיר וייס, מורשה חתימה בבנק, מאשר בעדותו שהעמדת ההלוואה לא הייתה מתאפשרת אלמלא צירופה של התובעת 2 כלווה, משום שהיא הייתה היחידה מבין הלווים שעבדה והשתכרה עובר להעמדת ההלוואה. האפשרות שהתובעת 1 או התובעת 2 או שתיהן לא היו מודעות לכך אינה סבירה, ואינה מתיישבת עם העובדות שעלו בעדותה של התובעת 1 - היא אישרה שהתובעת 2 התלוותה אליה ואל בעלה המנוח בכל הביקורים בבנק והיא מדברת תחילה על 3-4 ביקורים ובהמשך על 5-6- ואף לא עם העובדות עליהן הצהירה התובעת 2 "אני ניהלתי את רוב השיחות עם הפקידה מריאנה" (סעיף 5 לתצהירה), למרות שבחקירתה אמרה שהיא באה לבנק רק כדי לחתום. אני סבורה אפוא שהתובעת שחתמה כאמור כלווה, על כל מסמכי ההלוואה ובכלל זה על בקשת ההצטרפות לביטוח, ידעה שמעמדה כלפי הבנק אינו שונה מזה של הוריה ושהיא אחראית כמותם להלוואה. נכון שהתובעת 2 הייתה בת 22 בעת שההלוואה ניטלה, אך ידיעותיה בעברית היו טובות משטענה - היא הייתה באולפן ובתקופה הרלבנטית אף למדה במכללה ; היא חתמה כלווה; ברור לי שכך נאמר לה ולא אחרת, והיא ידעה שהסכמתה להיות לווה דרושה על מנת שההלוואה תועמד. עוד אני מתחזקת בדעתי זו לנוכח העובדה שהתובעת אשר טוענת שהיא הוחתמה על מסמכי ההלוואה כלווה שלא בידיעתה ובניגוד לרצונה, לא ראתה לפנות לבנק מיד לאחר שהתחוור לה - כך לגרסתה - המצב לאשורו. היא הרי טוענת שלאחר פטירת אביה היא ואחותה פנו לבנק בנושא הביטוח, וזה השיב לה במכתב מיום 11.1.2005 (נספח נ/9 לתצהירו של יקיר וייס), ורק ממנו למדה שהבנק רואה בה לווה. אם כך, כיצד זה שהיא לא פנתה לבנק מיד על מנת להעמיד אותו על הטעות לכאורה שנפלה במסמכים? תובענה זו הוגשה כשלוש שנים (חסר שלושה חודשים) לאחר המכתב נ/9. אין זאת, אלא שהתובענה בנושא הביטוח, שלגביו אין התיישנות, שימשה פלטפורמה לתביעה נוספת זו של התובעת 2. אולי משום שהתברר לה כפי שאמרה בחקירתה, שהיותה לווה ימנע ממנה לקבל הלוואת משכנתא נוספת עבור עצמה (פרוטוקול מ-12.3.2009, עמ' 25) - מה שלא נטען בכתב התביעה או בתצהירים ואינו מצדיק את טענת הפגם מרצון מחמת הטעייה על ידי הבנק גם אם פרוש הדבר שלא כל ההשלכות של היות התובעת 2 לווה נצפו או הובאו בחשבון. ואפשר, שהתביעה הנוספת באה בעקבות הפסיקה שקבעה כי המעמד של לווה נוסף הינו פיקציה שנועדה לעקוף את חוק הערבות תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הערבות"), ובגדר התנאה אסורה על ההוראה הקוגנטית שהוספה לחוק הערבות בתיקון תשנ"ב, לפיה אין להתנות על ההגנות המוקנות לערב יחיד אלא לטובתו (ראה לעניין זה: ת"א (חיפה) 21024/04, בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' נסנאס אדיב (ניתן ביום 11.6.2007). על פי ההלכה אגב, כלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו מתפרש על פרשנות משפטית לדין ואי ידיעת הדין שמקורה ביצירת דין חדש או בשינוי דין קיים, אינו משעה את תחילת תקופת ההתיישנות (ראה לעניין זה: כב' השופטת ד"ר ד' פלפל ב-ת"א (תל-אביב-יפו) 1451-08 הנדסה ואיפי טכנולוגיות מתקדמות בע"מ נ' מדינת ישראל -אגף המכס והמע"מ (ניתן ביום 29.6.2010) והאסמכתאות המובאות שם). מכל מקום לגוף הטענה אני רואה לעמוד על הדברים הבאים. ראשית, הגישה לפיה ההסדר של "לווה נוסף" הוא בהכרח פיקציה וחוזה פסול - לא התקבלה על ידי ערכאת הערעור (כב' השופטת ש' וסרקרוג בע"א (חיפה) 4735-07, בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' אחמד בדווי (ניתן ב-יום 7.6.2010). שנית, אין לי ספק שלא היה שום חוסר תום לב מצדו של הבנק כשהציע ללווים כאן, את הסידור של לווה נוסף - הגם שהבנק לא טרח להעמיד את מסמכי ההלוואה על מכונם וחבל, משום שהתובעת 2 מוצגת שם כמי שרכשה יחד עם הוריה דירה לפי חוזה מיום 28.9.1997, למרות שהבנק לא דרש את צירופה לחוזה הרכישה והחליט להסתפק בכך שהלווה הנוסף שנמצא, שייך לתא המשפחתי הגרעיני. מכל מקום, אי אפשר לצפות ממוסד בנקאי שיעמיד הלוואה כשברור מלכתחילה שהלווים לא יוכלו לעמוד בתנאי ההלוואה. מאידך ברור שסירוב להעמיד את ההלוואה היה מעמיד את בני הזוג X בפני שוקת שבורה משום שהיה מאלץ אותם לוותר על רכישת דירה לאחר שנים של מגורים בקרוואן, ואגב כך לוותר על המענק הנדיב שהוצע על ידי המדינה ועל הלוואת הסיוע. זוהי תוצאה קשה; מוסד בנקאי אינו אמור להתעלם ממנה - בודאי כך ככל שרואים בו "סוכנות חברתית", והסידור של לווה נוסף במקרה כזה לא צריך להיחשב לפטנט פסול שנועד לעקוף לטובת הבנק, את חוק הערבות. לאור כל האמור, איני סבורה שיש מקום ליתן את הסעד ההצהרתי המבוקש ביחס לתובעת 2. עם זאת, ככל שנכונה טענתה שהיותה לווה יעמוד לה לרועץ בהקשר להלוואת משכנתא עבורה, טוב ויפה יעשה הבנק, אם בהתחשב במשך הזמן שחלף מאז הועמדה ההלוואה, ימצא את הדרך לבוא לקראתה. התביעה על כל ראשיה, נדחית אפוא. בנסיבות המקרה איני רואה לעשות צו להוצאות. המזכירות תשלח פסק דין זה בדואר. ניתן היום, כ"ח תשרי תשע"א,05 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים. בנקביטוח חייםביטוח קולקטיבי (קבוצתי)משכנתאמקרקעין