נפילת חפץ כבד על הרגל תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. רקע כללי התובעת ילידת 1951. לטענתה, ביום 24/9/08, שעה שעמדה ליד דוכן החמוצים בחנותו של הנתבע, משטח של פחי חמוצים כבדים, שהביא אחד מפועליו של הנתבע, נפל על רגלה. הנתבע מכחיש את עצם התרחשות האירוע נשוא התביעה. לחילופין טוען הנתבע כי האירוע לא התרחש במקום, במועד ובאופן כפי שמתואר על ידי התובעת. הנתבע אף חולק על הנזקים הנטענים על ידי התובעת. נסיבות אירוע התאונה התובעת תיארה בתצהיר עדות ראשית שהגישה בתיק וכן בעדותה בבית המשפט את נסיבות אירוע התאונה. לדבריה, לאחר שפחי החמוצים נפלו על רגלה, היא זעקה מכאב והחלה התקהלות מסביבה; הגיעה למקום שוטרת שהיתה בסביבה והזמינה אמבולנס שפינה אותה לחדר המיון בבי"ח הדסה הר הצופים; שם אובחן אצל התובעת נקע בקרסול (סעיפים 2 ו- 3 לתצהיר התובעת). התובעת נחקרה בחקירת שתי וערב על תוכן תצהירה; במהלך חקירתה היא פירטה בפרוטרוט את סביבת האירוע ונסיבות התרחשותו. התובעת תיארה כי היא הלכה לשוק עם בעלה על מנת לקנות דברים לחג; היא ניגשה לחנותו של הנתבע על מנת לקנות חמוצים, כאשר בעלה הלך לחנות הבשר. על פי בקשתו של ב"כ הנתבע, פירטה התובעת את מקום אירוע התאונה על גבי תשריט שהוכן במהלך חקירתה וסומן ת/1 (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון, ש' 13-14, עמ' 5 ש' 22-26). התובעת אף מסרה תיאור של העובד אשר הביא את משטח הפחים למקום שבו אירעה התאונה; היא אף התייחסה למספר העובדים שהיו בחנות (ראו: עמ' 4 לפרוטוקול הדיון, ש' 16-22). התובעת מסרה בעדותה כי, המוכר בחנות הבשר שממול לחנותו של הנתבע ניגש אליה והושיט לה עזרה. לדבריה, מוכר הבשר לא הסכים למסור עדות מטעמה וזאת משום שהנתבע שכן שלו (ראו עמ' 4 לפרוטוקול הדיון ש' 28-30). עוד מסרה התובעת בעדותה כי, שכנה שלה נכחה במקום האירוע ואף הסכימה בהתחלה למסור עדות, אולם מאוחר יותר חזרה בה וזאת בטענה שהיא חוששת משום מדובר ב"אנשים פושעים" (ראו: עמ' 5 לפרוטוקול הדיון ש' 7-12). עוד עלה מעדותה של התובעת כי, המשטרה חקרה את האירוע ואף גבתה הודעה מהתובעת (ראו עמ' 5 לפרוטוקול הדיון ש' 27-31 ועמ' 6 לפרוט' ש' 1-10). התובעת אף העידה כי הנתבע היה נוכח בחנות בעת אירוע התאונה והוא לא הושיט לה עזרה (ראו עמ' 6 ש' 11-15 שם). לדברי התובעת, מאוחר יותר היא ניגשה לנתבע בחנותו והראתה לו את הפגיעה שלה ברגל אולם הוא דחה אותה ואמר לה "לעוף מפה". בתצהיר שהגיש הנתבע, הוא הכחיש את עצם התרחשות התאונה ולחלופין טען כי אירוע התאונה לא התרחש במקום ובמועד כנטען על ידי התובעת. הנתבע הוסיף כי התובעת העלתה מספר גרסאות שונות סותרות בנוגע לאירוע התאונה. הנתבע הוסיף בתצהירו כי, התובעת מעולם לא פנתה אליו או למי מעובדיו בנוגע לאירוע נשוא התביעה; לדבריו, נודע לו לראשונה על האירוע רק כשקיבל את כתב התביעה. הנתבע הוסיף בתצהירו כי, בעקבות קבלת התביעה, הוא ערך בירור עם עובדיו ומצא שלאף אחד מהם לא ידוע על האירוע האמור. בנוסף לכך, הוא ערך בירור בין בעלי הבסטות הסמוכות לחנותו, שממנו עלה שאיש מהם אינו זוכר אירוע מסוג זה. הנתבע הוסיף כי, ייתכן שהתובעת נפגעה על ידי עובד של אחת החנויות הסמוכות (סעיפים 4-7 לתצהיר הנתבע). עוד ציין הנתבע בתצהירו כי, במהלך כל יום העבודה, מפתיחת החנות ועד סגירתה, הוא מצוי בחנות ואם אירוע כזה היה מתרחש בחנותו הוא היה יודע על כך ולפיכך, כך לטענתו, הוא יכול לומר בוודאות מלאה ובאופן נחרץ כי אירוע כזה מעולם לא התרחש בחנותו (סעיף 9 לתצהיר). בתחילת חקירתו הנגדית חזר הנתבע על כך שהוא בירר את נושא התביעה עם העובדים שלו ועם בעלי הבסטות הסמוכות. הנתבע פירט את בעלי הדוכנים אליהם הוא פנה; הוא מסר כי הוא עבר בין בעלי הדוכנים ושאל אותם על האירוע. הנתבע אף העיד כי הוא אסף את העובדים שלו ושאל אותם לגבי האירוע ואף פירט את שמות העובדים (ראו עמ' 8 ש' 13-26 וכן עמ' 9 ש' 4-12 שם). בשלב מאוחר יותר במהלך החקירה, כשהוצגה לפני הנתבע החלטה של בית המשפט שממנה עולה כי הנתבע היה בצו הרחקה בזמנים הרלבנטיים להגשת התביעה, ונשאל איך הוא היה יכול לעבור בין בעלי הדוכנים ולאסוף את העובדים על מנת לברר את נסיבות האירוע, השיב הנתבע: "בשביל זה יש טלפונים. לא צריך לבוא לשוק כדי לבדוק" ש. אז התקשרת אליהם בטלפון? ת. כן. "ש. אבל לפני כן אמרת לי שעברת בין הדוכנים. ת. יש לי מישהו שעושה לי את הבדיקות האלה בשביל עצמי. זה לא רלבנטית בשבילך... ש. מי זה שעשה? ת. לא זכור לי את מי שלחתי לעשות". (ראו עמ' 11 לפרוטוקול הדיון, ש' 1-8). עוד עלה מחקירתו של הנתבע כי, במהלך השנים 2009 ו-2008 הוא ריצה, בפרקי זמן מסוימים, מאסר בעבודות שירות ואף מאסר בפועל, דבר שמנוגד לדברים שנמסרו ע"י הנתבע בתצהירו, שלפיהם הוא כל הזמן שהה בחנות. הנתבע ביקש למתן את הסתירה בדבריו בטענה כי כל אירוע שמתרחש בעסק מדווח לו במקום (ראו: עמ' 9 ש' 13-18 שם). לנוכח עדותם של התובעת והנתבע כמפורט לעיל, ובשים לב למכלול החומר שהוגש בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת השכילה להוכיח את גרסתה בנוגע לנסיבות אירוע התאונה מעבר למאזן ההסתברויות. עדותה של התובעת עשתה עליי רושם מהימן ומשכנע. כאמור, היא תיארה בפירוט את אופן התרחשות התאונה, את סביבת האירוע, את הדוכן והחנות של הנתבע; את עובדיו של הנתבע שנכחו במקום וכן את האנשים שניגשו אליה וסייעו לה. בדו"ח שנערך על ידי צוות האמבולנס של מגן דוד אדום שהוזמן למקום, נרשם בכתובת האירוע: "שוק מחנה יהודה - יהודה חמוצים". דו"ח זה, שיכול לשמש כרשומה מוסדית, מהווה ראיה ניטרלית לגבי מקום אירוע התאונה בחנות הנתבע, כנטען על ידי התובעת. מנגד, כמפורט לעיל, התגלו סתירות בעדותו של הנתבע. תחילה הוא טען כי הוא שהה בחנות כל הזמן, אולם במהלך חקירתו התברר כי בתקופות מסוימות הוא היה מורחק מהשוק על-פי צו של בית משפט ואף שהה במאסר. בנוסף לכך, נתגלו סתירות בדברי הנתבע בכל הנוגע לבירור נסיבות האירוע. תחילה הוא מסר כי ערך בירור בעצמו, כאשר עבר בין בעלי הדוכנים ושאל אותם על האירוע ואף אסף את עובדיו על מנת לברר אם ידוע להם על האירוע. ואולם בהמשך חקירתו מסר הנתבע כי הבירור נערך על ידי אדם אחר שלא זכר מי הוא. מכאן אף עולה כי גרסתו של הנתבע הינה עדות שמיעה, מכלי שלישי, שכן כאמור, על פי עדותו בבית המשפט הדברים נמסרו על ידי עובדיו ובעלי הדוכנים האחרים, לאדם אחר, שהנתבע לא זכר את זהותו, וזה בתורו מסר את הדברים לנתבע. ב"כ הנתבע ביקש לזקוף לחובתה של התובעת את אי-הבאת האנשים שלטענתה היו עדי ראיה לאירוע, למסור עדות מטעמה, וזאת נוכח הכלל שלפיו אי הבאת עד על ידי צד שיכול לתמוך בגרסתו ונמצא בהישג ידו, ללא הצדק סביר, יפעל לחובתו של אותו צד. אין בידי לקבל טיעון זה. אמנם הנתבעת לא הביאה לעדות אנשים שהיו עדי ראיה לאירוע לרבות, בעל חנות הבשר והשכנה שלה, אולם בעדותה היא נתנה הסבר לכך, כפי שפורט לעיל. השתכנעתי מעדות התובעת, שכאמור, עשתה עלי רושם מהימן, שההסבר שלה מסתבר ואפשרי בנסיבות העניין. מנגד, טיעונו של ב"כ הנתבע יפה דווקא כלפי הנתבע עצמו, שכן הנתבע יכול היה להביא את עובדיו לעדות בנוגע להתרחשויות שהיו ביום האירוע נשוא התביעה. מדובר בעדים שנמצאים בהישג ידו של הנתבע ואי-הבאתם לעדות תפעל לחובתו של הנתבע. כך גם לא מצאתי ממש בטענת הנתבע שלפיה התובעת מסרה מספר גרסאות בנוגע לאירוע התאונה. ראשית, הנתבע בחר לא לחקור את התובעת בעניין זה על מנת לנסות לערער את אמינותה ומהימנות גרסתה בסוגיה זו. שנית, ניתן היה להתרשם מחקירת התובעת כי השוני המסוים בתיאור אופן פגיעתה בתאונה נובע מהבדלים בהתבטאות ו/או אי דיוק ברישום על-ידי בית החולים. אמנם עדותה של התובעת הינה עדות יחידה של בעל דין, שעל פי דרישת סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971, הסתמכות עליה ללא סיוע מצריכה הנמקה. ודוק: לדעתי, בנסיבות העניין התובעת עברה משוכה זו של סעיף 54 וזאת ממספר טעמים: האחד, לנוכח דו"ח האמבולנס בו נרשם כתובת האירוע בשוק מחנה יהודה - יהודה חמוצים. דו"ח זה יכול לשמש כ"תוספת ראייתית" שמהווה הנמקה מספיקה (השוו: ע"א 6029/04 טרטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ , בפסקה 5). הטעם השני, נעוץ בכך שכאמור, ביהמ"ש נתן אמון מלא באמיתות העדות של התובעת ולא מצא בסיס לספק כלשהו שניתן להעלות כנגד גרסתה. זאת בצירוף חולשת גרסתו, בלשון המעטה, של הנתבע לנוכח הסתירות שנתגלו בעדותו כמפורט לעיל. על פי הפסיקה, צירופם של שני אלמנטים אלה יחדיו יכול להוות הנמקה מספקת לביסוס חיוב על פי עדות יחידה (ראו: יעקב קדמי, על הראיות (חלק שלישי), מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע-2009, בעמ' 1436). טעם שלישי שיכול לשמש תמיכה ראייתית נוספת לעדותה היחידה של התובעת הוא, כאמור, אי-הבאת עדים רלבנטיים לעדות על ידי הנתבע, שנמצאים בהישג ידו, כפי שפורט לעיל (השוו: ע"א 216/73 סולומונוב נ' אברהם, פד"י כ"ח (1) 184, 194). שאלת האחריות מיד ייאמר כי, הנתבע לא העלה טענות כנגד אחריותו כלפי התובעת ככל שגרסתה של האחרונה תוכח במשפט; הוא מיקד את טענותיו כנגד עצם אירוע התאונה וכנגד שיעור הפיצויים. נראה כי, לא בכדי הנתבע נהג כפי שנהג, שכן נראה כי בנסיבות האירוע, כפי שהוכח על ידי התובעת, ניתן בנקל לבסס את אחריותו של הנתבע כלפי התובעת בעוולת הרשלנות. לדעתי, לא יכולה להיות מחלוקת שהנתבע נושא בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעת, שכן ברי כי בעלים ומחזיק בחנות, נושא בחובת זהירות כלפי הקונים המבקרים בה. הנתבע, כמי שמחזיק ומפעיל את החנות, אמור לפקח על הנעשה בה ולצפות כי הובלת פחים של חמוצים בדרך שבה הם הובלו על ידי העובד שלו, מבלי שהם קשורים בצורה ראויה, אל חנות גדושה בקונים בתוך שוק סואן, יכולה להביא לנפילת הפחים ולפגיעתו של מי מבאי החנות. הנתבע יכול היה למנוע את הנזק על יד נקיטה באמצעי זהירות פשוטים, על ידי מתן הנחיות מתאימות לעובדיו, למנוע הובלת פחים באופן שבו הם הובלו אל תוך החנות, ולמצער, יבטיח את קשירת הפחים בצורה מתאימה לפני הובלתם לחנות, על מנת למנוע את נפילתם על באי החנות. שיעור הפיצויים הפסדי שכר: התובעת לא צירפה לתביעתה חוות דעת רפואית, ולפיכך היא תבעה לפצותה אך בגין נזקים מיוחדים. לטענתה, עובר לתאונה היא עבדה "כמט"בית" שמשמשת כעוזרת לקשישים והשתכרה כ- 2,500 ₪ בממוצע לחודש. לטענתה, מספר חודשים לאחר התאונה, היא לא עבדה באופן מלא וניצלה ימי מחלה וימי חופשה; היא השתכרה במהלך חודשים ספטמבר-דצמבר 2008 סך של 3,680 ₪ במקום 10,000 ₪. התובעת קיבלה דמי תאונה מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בסך של 930 ₪. לפיכך, מבקשת התובעת לפסוק לה בגין הפסדי שכר סך של 6,000 ₪. מנגד, טוען הנתבע כי, פגיעתה של התובעת הייתה קלה והיא קיבלה אישור לחופש מחלה בגין 9 ימים בלבד, ואילו המל"ל אישר לתובעת 15 ימי אי-כושר עבודה בלבד. לפיכך, מציע הנתבע לפסוק לתובעת הפסד שכר לכל היותר בגין ימי אי הכושר שאושרו לה על ידי המל"ל ובסה"כ 1,000 ₪. אומנם, מצד אחד, התובעת קיבלה אישורי מחלה ל-9 ימים בלבד ואושרו לה 15 ימים בגין א-כושר ע"י המל"ל, אולם, מצד שני, מתלושי השכר שהגישה התובעת עולה כי, אכן שכרה פחת בחודשים הרלבנטיים לתביעתה, כנטען על ידה. בעניין זה טוען הנתבע כי הירידה בהיקף העבודה של התובעת, אינה קשורה לפגיעתה בתאונה, אלא לגילה המתקדם ונסיבות אישיות אחרות. במהלך עדותה מסרה התובעת כי, היא לא הציגה אישורי מחלה נוספים משום שהתעצלה לגשת לרופא (ראו: עמ' 7 לפרוטוקול הדיון ש' 29). בנסיבות העניין, אני פוסק לתובעת פיצוי בגין הפסדי שכר על דרך האומדנה בסכום כולל של 3,000 ₪ (נטו לאחר ניכוי דמי תאונה שקיבלה מהמל"ל). עזרת הזולת: לטענת התובעת, עקב התאונה ובמשך חודשים ארוכים היא סבלה מכאבים קשים בקרסולה והתקשתה בפעולות היומיות, ולפיכך היא נזקקה לעזרה מוגברת מצד קרובי משפחתה. התובעת מבקשת לפצותה בגין ראש נזק זה בסך של 4,000 ₪. מנגד, טוען הנתבע כי פגיעתה של התובעת הייתה קלה, ולפיכך היא לא היתה צריכה עזרה חריגה מבני משפחתה ואין לפסוק לה פיצוי בראש נזק זה. בתעודת חדר המיון נרשם כי התובעת סובלת מנפיחות ורגישות בקרסולה ורגלה נחבשה ב "חבישת ג'ונס לקרסול". התובעת שוחררה לביתה עם הנחיות ליטול משככי כאב, הנחיה לרגל מורמת מעל גובה הלב למשך 3 ימים, החלפת חבישה אלסטית פעם ביממה ומנוחה לשבוע. בנסיבות העניין, סבורני שהתובעת נזקקה לעזרה מוגברת מבני משפחתה למשך 7 ימים, שמצדיקה פיצוי בראש נזק זה בסכום המוערך ב-1,000 ₪. הוצאות רפואיות והוצאות ניידות לטענת התובעת, בעקבות התאונה היא ערכה מספר ביקורים אצל רופאים שונים ונשאה בעלות תרופות, וכן נדרשה לשלם את הוצאות האמבולנס בסך 319 ₪ ועלות הביקור בחדר מיון בסך 590 ₪. התובעת מבקשת לפצותה בגין ראש נזק זה בסך של 3,000 ₪. מנגד, טוען הנתבע כי הטיפולים הרפואיים הספורים שהתובעת קיבלה מכוסים על פי חוק בריאות ממלכתי; התובעת לא צירפה קבלות ו/או אסמכתאות בענין הוצאות הניידות הנטענות על ידה, ולפיכך אין לפצותה בגין כך. הנתבע הציע לפצות את הנתבעת בראש נזק זה בסך 100 ₪. בנסיבות העניין, אני מאשר פיצוי בראש נזק זה בסך של 1,000 ₪. כאב וסבל לטענת התובעת, בעקבות התאונה היא סבלה מכאבים איומים ברגל הפגועה והיא הייתה מוגבלת במשך תקופה ארוכה בתפקודה. התובעת הוסיפה כי, ביום האירוע התקיימה מסיבת בר מצווה לבן אחותה, אולם בשל הכאבים העזים מהם סבלה ונוכח המלצת הרופאים, נבצר ממנה להשתתף באירוע המשפחתי, דבר שגרם לה עוגמת נפש קשה. התובעת מבקשת לפצותה בראש נזק זה בסך של 15,000 ₪. מנגד, טוען הנתבע כי נוכח פגיעתה הקלה של התובעת, ממנה היא החלימה לאחר ימים ספורים וחזרה לשגרת חייה, מוצע לפצותה בראש נזק זה בסך 1000 ₪. בנסיבות העניין, לנוכח סוג והיקף פגיעתה של התובעת, כפי שתואר לעיל (ראו פסקה 31 לעיל), ובשים לב לכך שמדובר בתביעה על פי פקודת הנזיקין והפסיקה הנוהגת בכגון דא, אני פוסק לתובעת פיצוי בראש נזק זה בסך של 10,000 ₪. סוף דבר אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 15,000 ש"ח וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% ומע"מ כדין והחזר אגרת בית משפט. נפילה