מטרד רעש בעלי חיים

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקוה (כב' השופט א' מקובר) מיום 10.12.07 (ת"א 2890/01), שבו קיבל בית המשפט את תביעת המשיבים נגד המערערים בגין מטרד שנוצר מהפעלת רפת במשק של המערערים, קבע הסדרים באשר להגבלת פעילות השטיפה והחליבה ברפת בשעות הלילה וכן חייב את המערערים בפיצוי כספי בסך 50,000 ₪ ובהוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד.   רקע   מדובר בסכסוך בין שני שכנים במושב משמר איילון. במשך השנים ניהלו המערערים רפת בשטח המשק שלהם הגובל במשק של המשיבים שמתגוררים בו. בשנת 2000 שינו המערערים את הרפת, הגדילו אותה, את מספר הפרות והחליבות ביממה ואף הכניסו מיכון לצורך ייעול תהליכי החליבה; כדברי בית משפט קמא מדובר ב- "הפיכת הרפת לרפת מסחרית גדולה". המיכון והציוד שהותקנו גרמו, לטענת המשיבים, לעלייה משמעותית ברעשים שבקעו מהרפת. לפיכך, בשנת 2001, הגישו המשיבים את תביעתם נגד המערערים לבית משפט קמא, ותבעו צו מניעה ופיצוי בגין מטרד הרעש שבפעילות הרפת. בבית משפט קמא עסקו בתובענה זו,  במשך כשבע שנים, ארבעה שופטים, שכולם עשו מאמצים רבים להסדיר את מחלוקת השכנים בהסכמה. בין היתר מונו שני מומחים מטעם בית המשפט שחיוו דעתם והמליצו המלצות כפי שנפרט להלן. למרבה הצער בסופו של דבר לא הגיעו הצדדים לפשרה ובית המשפט נאלץ לתת פסק דין; אף על פי שבמהלך הדיונים הגיעו הצדדים להסכמות אחדות שעל פיהן התקינו המערערים ברפת, לפי המלצת מומחה שמינה בית המשפט, ציוד שהקטין למינימום את הרעש הנגרם למשיבים בבית מגוריהם.   מלכתחילה הגישו המשיבים ערעור שכנגד, אך לאור המלצתנו במהלך הדיון הם חזרו בהם ממנו והערעור שכנגד נמחק. הבקשה להגשת ראיה חדשה בערעור לפני הדיון בערעור גופו נסיר את בקשת המערערים להגשת ראיה נוספת. בקשה זו מסתמכת על היתר בנייה שניתן למשיבים לבניית ברכה בחצר ביתם, שלפי הבקשה הותנה בהקמת גדר בין משקיהם של בעלי הדין. הגשת ראיה חדשה בשלב הערעור היא נדירה ותותר במקרים חריגים. עיינו בבקשה ובתגובת המשיבים ואין אנו סבורים כי יש מקום להיענות לבקשה. לא ניתן הסבר מניח את הדעת מדוע לא יכלו המערערים להגיש ראיה זו בבית משפט קמא, ונראה כי במאמץ סביר היה עולה בידם לגלותה, כפי שגילו אותה עתה. המשיבים כופרים בחבותם להקמת הגדר, ולצורך קבלת הראיה המבוקשת והשנויה במחלוקת יש לאפשר להם להגיש ראיות מטעמם. אין צריך לומר שאין לדעת באיזו מידה הייתה גדר שכזו מפחיתה את עוצמת הרעש ואף לשם כך היה בית המשפט נזקק לראיות נוספות. הבריכה אינה חלק מהפלוגתות שהיו לפני בית המשפט ואין אנו סבורים כי יש מקום עתה להוסיף ראיות בעניין זה, גם אם ייתכן והיה בהן להשליך על מידת הרעש הבוקע מהרפת באופן שאילו הקימו המשיבים את הגדר ייתכן והיו מקטינים נזקיהם. מכל הטעמים האמורים לא מצאנו לאפשר הגשת הראיה. דיון לאחר שעיינו בטענות המערערים כפי שנטענו בכתב הערעור, בעיקרי הטיעון ובדיון שהתקיים לפנינו, לא מצאנו כי יש ממש בערעור. אנו סבורים שעל פי התשתית הראייתית, לרבות חוות דעת המומחים שמינה בית המשפט והשינויים שעשו מערערים על פי הצעתו של המומחה ד"ר סוקר, איזן בית משפט קמא איזון ראוי את זכויות הצדדים והאינטרסים שלהם.   הערעור מכוון כלפי שתי קביעות עיקריות שקבע בית המשפט: האחת- שעת הפסקת פעילות החליבה ברפת; השנייה - חיוב המערערים בפיצוי כספי ובהוצאות ושכר טרחת עו"ד.   המערערים טוענים שבית משפט קמא לא קבע שהרפת יצרה מטרד שעל כן לא היה מקום להגבילם באשר לפעילות החליבה והשטיפה בשעות הלילה עד לשעה 23:00.   אנו סבורים שאין יסוד לטענה זו.   עיון בחומר שהוגש לנו, בתיק בית המשפט קמא ובאופן שבו התנהלו ההליכים משך 7שנים, מלמדים שלמעשה לא הייתה מחלוקת של ממש באשר לעצם מטרד הרעש הנובע מן הרפת.   בית המשפט (כב' השופט י' שנלר) מינה תחילה מומחה את עמוס יפה מהנדס אקוסטיקאי, לצורך קביעת רמת הרעש. לאור חוות דעתו מיום 18.12.01 של המומחה מר יפה מצא בית משפט קמא כי: "נמצאו רעשים ברפת בחריגות מהמותר על פי החוק למניעת מפגעים, תשכ"א - 1961, תקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), תש"ן - 1990, ותקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), תשנ"ג - 1992" (סעיף 11 פסק הדין).   בעקבות חוות דעתו של מר יפה, מינה בית המשפט מומחה נוסף את ד"ר י' סוקר כדי "שיחווה דעתו לעניין האמצעים הנדרשים לשם מניעת הרעש מהרפת". ד"ר סוקר הגיש חוות דעת ראשונה מיום 18.9.2002, שבה המליץ על פיתרונות לצמצום הרעשים מהרפת ומניעתם. בהמשך הדברים ועד סמוך לפני מתן פסה"ד ליווה ד"ר סוקר את ביצוע המלצותיו לצמצום הרעש הסביבתי ואף הגיש במשך השנים דו"חות רבים באשר לביצוע ההמלצות. הדו"ח המשלים האחרון שלו ניתן ביום 11.4.2007. ביום 18.7.2007 הוא נחקר בבית משפט קמא.   בחוות דעתו של ד"ר סוקר מיום 18.9.2002 ציין המומחה כי ביקר במקום על פי הנחיות בית המשפט במטרה "להתרשם, לעמוד מקרוב על הבעיה הנדונה ולהציע 'פתרונות ראויים ואפשריים באשר לרעשים הנטענים' הכל עפ"י הנחיית כבוד השופט ...". המומחה סקר את מקורות הרעש והמליץ על אמצעים ראויים לצמצום ומזעור הרעשים הנטענים והטיפול בהם. מכל הטעמים האמורים ברור לנו, כפי שהיה ברור לכב' השופט קמא, כי מהרפת של המערערים בקעו רעשים שהיוו מטרד למשיבים. הרעשים צומצמו עד למינימום בעקבות התקנת אותם האמצעים שעליהם המליץ מומחה בית המשפט, אך הם לא חלפו לגמרי. לכן בדין הגביל בית המשפט קמא את שעות הפעילות וקבע שעה להפסקתה בלילה; בכך איזן בין צורכי המשיבים לבין צורכי המערערים. המערערים טוענים עוד כי לא היה מקום לחייב אותם בפיצוי כספי ובהוצאות. לטענתם הגיעו לסיכום עם המשיבים, כי אם יותקן הציוד עליו ימליץ המומחה הם יהיו פטורים מכל תשלום נוסף, וכי למעשה בית המשפט שידע מהסדר זה היה מנוע מלפסוק כנגדם פיצוי והוצאות. את הטענה לקיומו של סיכום כאמור מבססים המערערים על פרוטוקול ישיבת בית המשפט שהתקיימה ביום 24.5.04 שבה אמר ב"כ המשיבים כי אם יפתר נושא הרעש "לא יהיה תיק", והכוונה שבפתרון בעיית הרעש ייפתר כל הסכסוך. טענה זו מוטב שלא הייתה נטענת. ראשית אין היא מתיישבת עם האמור בפרוטוקול של אותה ישיבה, שבו אמנם נרשם מפי ב"כ משיבים: "לאחר מכן [דהיינו לאחר שד"ר סוקר יקבע אם המיגונים שנעשו לפי הצעתו אכן מספקים הגנה יעילה אם לאו] או שהתיק יגמר כי אין יותר רעש או שקיים רעש חורג מהחוק." אולם, הודעה זו ניתנת לפירושים שונים ואין לפרשה בהכרח כגירסת ב"כ המערערים. יתר על כן, בסיום אותה ישיבה אכן הודיעו הצדדים באופן מסודר לפרוטוקול את הסכמותיהם, שלא כללו הסכמה כטענת ב"כ המערערים. זאת ועוד. הטענה אינה עולה בקנה אחד עם התנהלות המערערים בבית משפט השלום, שם לא כפרו בזכות המשיבים לתבוע פיצוי גם בשלב האחרון של הדיון - שלב הסיכומים. ביום 18.4.07 הורה בית משפט קמא לצדדים להגיש את סיכומיהם "לסיכום כל טענותיהם בעניין התביעה, ולאחר מכן ינתן פסק דין סופי שיסיים התובענה". המשיבים בסיכומיהם עתרו לקבלת פיצוי, כפי שתבעו בכתב התביעה, בסך 100,000 ₪, בגין עוגמת הנפש והסבל שנגרמו להם משך השנים. בא כוחם דאז של המערערים לא טען בסיכומי התשובה את ההסכמה שבא כוחו טוען לה היום, ולא הייתה בפיו כל טענה של מניעות או השתק באשר לתביעת הפיצויים. כל שנטען היה כי דרישה זו לקבלת פיצוי ממחישה את המסתתר ואת המניע האמיתי שמאחורי תביעת המשיבים.    ועוד, גם לגישת המערערים ויתור המשיבים על תביעתם הכספית הותנה בביצוע כל האמצעים שעליהם המליץ ד"ר סוקר. בפסק הדין נושא הערעור נקבעה קביעה עובדתית (סעיף 22), שעליה המערערים אינם חולקים, כי לא כל המלצותיו של ד"ר סוקר בוצעו "באופן מלא לחלוטין". גם מכך ניתן להסיק שההסכמה הנטענת לא התקיימה, שעל כן גם מטעם זה לא היה מקום לפטור את המערערים מתשלום הפיצוי. לאור כל האמור לא מצאנו כי יש לקבל את ערעור המערערים. לנוכח התוצאה שאליה הגענו ולאחר שהמשיבים חזרו בהם מן הערעור שכנגד אנו מחייבים את המערערים לשלם למשיבים שכ"ט עו"ד בסך 18,000 ₪ +מע"מ. ניתן היום, י"א אייר תש"ע, 25 אפריל 2010, בהעדר הצדדים.   אילן ש' שילה , שופט אב"ד מיכל נד"ב, שופטת יעקב שיינמן, שופט מטרד רעשבעלי חייםמטרד