פסק דין הנתבעת, חב' דובר מכשור רפואי ומדעי בע"מ, היא חברה העוסקת באספקה ומכירה של ציוד רפואי ומדעי. התובע הועסק אצל הנתבעת החל מיום 11.2.02 עד להתפטרותו ביום 9.4.05 בתפקיד של איש מכירות. לטענת התובע, הנתבעת חייבת לו כספים רבים בקשר לעבודתו ובקשר לסיום עבודתו אצלה. ואלה המחלוקות העיקריות בתיק זה: זכאות התובע לתשלום הפרשי עמלות; זכאות התובע להפרשי דמי הבראה; זכאות התובע לפיצוי בגין אי ביצוע תשלומים ו/או דיווח על התובע למוסד לביטוח לאומי; זכאות התובע לפיצוי בגין אי תשלום פרמיות אובדן כושר עבודה; זכאות התובע לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות במועד; זכאות התובע למענק התמדה; נסיבות סיום עבודתו של התובע וזכאות התובע לפיצויי פיטורים; זכאות לפיצוי בשל אי העברת טופס 161; זכאות התובע לפיצוי בגין עגמת נפש. מטעם התובע העידו התובע עצמו וכן מר דוד איוש מר דורון שטרן ומר אפרים זהבי, עובדים לשעבר בנתבעת. מטעם הנתבעת העיד מנהל הנתבעת, מר גדעון דובר. נטל ההוכחה בטרם נתייחס בפירוט לתביעות התובע, נתייחס לטענתו כי יש להעביר אל הנתבעת את נטל הראייה. התובע העיד בתצהירו כי לאחר ניהול מו"מ ארוך עם מר דובר, סוכמו בינו לבין מר דובר תנאי ההעסקה, ובכלל זה זכאותו למענק התמדה בסך של 30,000$ בתום שלוש שנות עבודה רצופות, שאינו מותנה בדבר. לגרסת התובע, בתחילת עבודתו וכן פעמים רבות לאורך תקופת עבודתו, דרש בעל פה ובכתב כי יועבר לידיו נוסח הסכם עבודה בכתב וחתום כדין, אך הנתבעת בחרה להתעלם מבקשותיו החוזרות ונשנות, בניגוד לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) תשס"ב - 2002. התובע צירף לתצהירו שתי פניות בכתב - מיום 5.3.02 ומיום 8.5.02 - בעניין זה. לגרסת מנהל הנתבעת, הוא ביקש ודרש מהתובע לחתום על הסכם עבודה, ודווקא התובע סירב לעשות כן וטען כי לאור ההיכרות רבת השנים אין צורך בהסכם עבודה. את פניות התובע שצורפו לתצהירו לא ראה ולא קיבל. התובע טען בסיכומים כי יש לקבל את גרסתו לעניין תנאי העבודה שהוסכמו, או לכל הפחות להעביר את נטל הראייה לנתבעת, הן בשל העובדה שהנתבעת הפרה את חובתה למסור לו מסמך בכתב על תנאי עבודתו בהתאם לחוק הודעה לעובד, הן בשל כך שמהעדויות ומהראיות עולה כי תנאי העבודה שהוסכמו הם על פי הנטען על ידו, והן בשל כך שנגרם לו נזק ראייתי בשל העובדה כי לא היה נוהל מסודר של העברת דו"חות מכירה לעובדי החברה. אין בידינו לקבל את טענות התובע בעניין העברת נטל הראייה, מנימוקים שיפורטו להלן. בהתייחס לטענה בדבר הפרת החובה על פי חוק הודעה לעובד: מבלי להכריע בשאלה מה הוא היקף החובה על פי חוק הודעה לעובד ומה ההשלכות של הפרת החובה יש לדחות את טענת התובע, לנוכח העובדה כי החוק לא היה בתוקף במועד תחילת עבודתו של התובע, ואף לא במועד בו על פי הנטען פנה התובע בדרישה לקבל הסכם עבודה בכתב. על פי סעיף 12 לחוק תחילתו של החוק היא שלושה חודשים ממועד פרסומו. החוק פורסם ביום 21.3.02. לפיכך, החוק נכנס לתוקפו ביום 21.6.02 ולא היה בתוקף במועד הרלוונטי. לעניין הטענה בדבר הנזק הראייתי: מקובל עלינו, כי יש מקום להחלת דוקטרינה זו בנסיבות המתאימות, ובמיוחד כאשר המעביד הפר חובות רישומות המוטלות עליו מכוח החוק, כגון החובה לנהל פנקסים על פי חוק הגנת השכר תשי"ח - 1958 וחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א - 1951. אולם, לא מצאנו להחיל דוקטרינה זו במקרה הנדון מנימוקים אלה: דוקטרינת הנזק הראייתי חלה מקום בו נגרם נזק ראייתי עקב התרשלות של הנתבע, שאז מועבר אליו נטל השכנוע לגבי אותן עובדות, אשר לגביהן נגרם נזק ראייתי בשל רשלנות של הנתבע. [ע"א 9328/02 מאיר נ' דר' לאור, פ"כ נח(5) 54]. לפיכך, עצם היעדרם של מסמכים בכתב אינו מביא בהכרח למסקנה כי נגרם נזק ראייתי שתוצאתו העברת הנטל אל הנתבע, אלא יש להוכיח כי הנזק הראייתי נגרם בשל התרשלות של הנתבע. לעניין העדר קיומו של הסכם עבודה בכתב: אין להתעלם מהעובדה כי קודם לחקיקתו של חוק הודעה לעובד לא הייתה חובה לעגן את תנאי עבודתו של עובד במסמך בכתב, וכי במקומות עבודה רבים במשק היה מקובל שהסכם העבודה לא נערך בכתב כי אם בעל פה. לכן, אנו סבורות שאין לראות בהיעדרו של הסכם עבודה בכתב נזק ראייתי שנגרם עקב רשלנות של הנתבעת. לעניין היעדר נוהל מסודר של דיווח על דו"חות מכירה: ראשית, התובע צירף לתצהירו דו"חות מכירה, ולכן לא ברורה טענתו בעניין זה. שנית, התובע לא פנה במהלך ההתדיינות בבקשה לחייב את הנתבעת להציג דו"חות מכירה או כל מסמך אחר הדרוש לו להוכחת תביעתו. אנו סבורות, כי לא ניתן לטעון את דוקטרינת "הנזק הראייתי" בשלב הסיכומים, כאשר במהלך ההתדיינות התובע כלל לא פנה בבקשה לחייב את הנתבע למסור לידיו מסמכים או ראיות הדרושים לו להוכחת תביעתו. אם בתגובה לבקשה של התובע הנתבעת הייתה מודיעה כי אין בידיה מסמכים או ראיות, היה מקום לבדוק אם הייתה התרשלות מצד הנתבעת שגרמה נזק ראייתי. אולם כאשר במהלך ההתדיינות הנתבעת כלל לא נדרשה להמציא מסמכים או ראיות הדרושים לתובע להוכחת תביעתו, לא ניתן להחיל את דוקטרינת הנזק הראייתי בשלב מתן פסק הדין. כללו של דבר: טענתו של התובע כי יש להעביר אל הנתבעת את נטל הראייה נדחית, ואין מקום במקרה הנדון לסטות מן הכלל הבסיסי - "המוציא מחברו עליו הראייה". להלן, נבחן את עילות התביעה השונות להן טוען התובע. עמלות בעד עסקאות מכירה התובע העיד בתצהירו כי לאורך כל תקופת עבודתו התגלו אי סדרים בתשלום עמלות, ונוצר מצב בו היה קושי לעקוב אחר התשלומים ולכן חלק מהנתונים התגלו לו בדיעבד. כמו כן, הנתבעת הפרה את חובתה לשלם לו את העמלות מדי רבעון. לעניין זה העיד כי במהלך שנת 2002 שולמו לו רק מקדמות על חשבון עמלה, ובתחילת שנת 2003 שולמו הפיגורים, והתופעה חזרה על עצמה. כך, גם בשנת 2004 לא שולמו לו עמלות מעבר למקדמה החודשית על סך 2,000 ₪. כן העיד כי בתקופה מסוימת חושבו עמלות על פי מחיר FOB (מחיר היצרן) בעוד שנדרש תשלום על פי מחיר מכירה, והדבר תוקן לאחר שנאלץ להילחם על זכותו, והסכום הנכון התקבל רק בחודש פברואר 2005. כמו כן, שולמו עמלות על פי שער דולר נמוך מן השער היציג במועד הנכון לתשלום העמלות, פער אשר נוצר בשל הפיגור בתשלום העמלות. עוד העיד כי במועד סיום עבודתו נותרה הנתבעת חייבת לו עמלה בעד עסקת ORIDION בסך של 1,700$ (7,650 ₪) משנת 2003 ועמלות בעד מכירות חברת MOLNYCKE לשנת 2004. בסיכומי הטענות מטעמו טען התובע כי הוא זכאי להפרשי עמלות בשל הפרשים בגין שער הדולר, וכי "רק הנתבעת באמצעות הנהלת חשבונות יכולים לבצע כיום את החישוב המדויק.. ועל בית הדין להורות לנתבעת לחשב מחדש את שערי הדולר לפי רבעונים ולהעמיד את תשלומי העמלות על פי השערים המתאימים לרבעון". כן עתר לחייב את הנתבעת לחשב גם את ההפרשים המגיעים לו בגין חישוב עמלה על פי מחיר FOB ולא על פי מחיר מכירה, ולשלם לו הפרש עמלה בעד עסקת אורידיון. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, באנו לכלל מסקנה כי למעט התביעה בעניין עסקת ORIDION יש לדחות את תביעתו של התובע להפרשי עמלות. בהתייחס לתביעה להורות לנתבעת לערוך חישובי עמלות: כעולה מכותרת תביעתו, התובע לא הגיש תביעה לעריכת חשבונות כי אם תביעה כספית, והתובע אינו יכול לשנות את מהותה בשלב הסיכומים, במיוחד לנוכח הכללים הייחודיים לתביעה לעריכת חשבונות. בכל הנוגע לדרישה לחישוב הפרשי עמלות בשל הפער בין מחיר FOB לבין מחיר מכירה, התובע העיד בתצהירו כי "הדבר תוקן לאחר שנאלצתי להילחם על זכותי זו והסכום הנכון התקבל רק בחודש פברואר 2005". לפיכך, לא ברור מדוע התובע טוען לקיומם של הפרשים בשל פער זה. התובע גם צירף לתצהירו דו"חות מכירה (ת/1 ו- ת/2), ושערי החליפין של הדולר מתפרסמים בפומבי באתר בנק ישראל. לפיכך, לא ברור מה הם הנתונים שהיו חסרים לתובע לצורך החישוב. מכל מקום, כאמור, התובע לא נקט כל פעולה בניסיון להוכיח את תביעתו, ובכלל זה לא פנה בבקשה לגילוי מסמכים ונתונים מהנתבעת, ואין הוא יכול בשלב הסיכומים לעתור לסעד המחייב את הנתבעת לערוך מחדש התחשבנות בנוגע לעמלות. לפיכך, התביעה להורות לנתבעת לערוך חישובי עמלות נדחית. בהתייחס לתביעה לעמלה בעד עסקת ORIDION: לגרסת התובע, הגיעה לו עמלה בשיעור 3,210 $ בעד עסקה עם חברת ORIODION ואילו בפועל שולם לו רק 1,500 $, ועל כן הוא תובע הפרש עמלה בשיעור 1,700 $. לעניין זה העיד התובע בחקירתו הנגדית כי הוא פעל להשגת העסקה ביחד עם החברה, ובכל מקרה היה זכאי לעמלה כי מדובר בחברה שהוא ייצג, גם אם לא היה מבצע את העסקה (ע' 11, ש' 15 - 23). מר דובר אישר בתצהירו כי חברת ORIDION הייתה חברה באחריותו של התובע, אולם טען כי העסקה יצאה לפועל הודות לעובדת אחרת, מבלי שהתובע תרם לקידומה, ולכן קיבל לפנים משורת הדין 1,500$. בעניין זה שוכנענו מעדותו של התובע שלא נסתרה כי התובע היה מעורב בעסקה עם החברה וייצוגה מול משרד הבריאות. בהקשר זה נציין כי הנתבעת לא ציינה את שמה של העובדת שלטענתה תרמה לעסקה ולא הציגה כל ראייה לתשלום עמלה לעובדת. לאור האמור לעיל, ומאחר שאין חולק כי האחריות על חב' ORIDION הופקדה בידי התובע, אנו סבורות כי התובע זכאי לעמלה מלאה בעד העסקה שבוצעה עמה. אשר לשיעור העמלה: התובע לא הוכיח את שיעור העמלה הנטען על ידו (3,217$). אולם, הנתבעת אישרה כי מחצית העמלה עמדה על סך של 1,500$. לפיכך, התובע זכאי להפרשי עמלה בסך של 1,500$. הסכום בשקלים יחושב בהתאם על פי השער היציג של הדולר ביום 1.1.2004, וסכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2004 עד למועד התשלום בפועל. התביעה לעמלות בעד עסקאות של חברת MOLNYCKE ו- TENDRA לא פורטה ולא כומתה, ולכן יש לדחותה. כללו של דבר: התביעה להפרשי עמלות מתקבלת חלקית, כמפורט בסעיף 16 לעיל. דמי הבראה בכתב התביעה עתר התובע לתשלום פדיון 10 ימי הבראה בסך 3,070 ₪ מאחר ולטענתו הנתבעת לא שילמה לו את מלוא ימי ההבראה שהגיעו לו במהלך תקופת עבודתו אצלה. בקדם משפט העמיד התובע את תביעתו על 7 ימים בסכום של 2,142 ₪. התובע העיד בתצהירו כי סוכם שישולמו לו דמי הבראה על בסיס שמונה ימים בשנת העבודה הראשונה, בתוספת יום נוסף על כל שנת ותק. הנתבעת הכחישה טענה זו. כפי העולה מתלושי שכרו של התובע, שולמו לתובע דמי הבראה בעד תקופת עבודתו, כמפורט להלן: במסגרת תלוש שכרו לחודש 8/03, שולמו לתובע 8.5 ימי הבראה לפי ערך יום הבראה של 306 ₪, סך 2,601 ₪; בתלוש השכר לחודש 8/2004, שולמו לתובע 6 ימי הבראה לפי ערך יום הבראה של 306 ₪ סך 1,836 ₪; בתלוש השכר לחודש 3/05, שולמו לתובע 3.5 ימי הבראה לפי ערך יום הבראה של 306 ₪ סך 1,071 ₪. אנו קובעות, כי התובע לא הוכיח את טענתו כי סוכם עימו על תשלום 8 ימי הבראה בעד שנת עבודתו הראשונה, 9 ימי הבראה בעד שנת עבודתו השנייה, ו- 10 ימי הבראה בעד שנת עבודתו השלישית (עדותו בע' 12, ש' 14-19). גרסה זו של התובע, כמו גם הגרסה שפנה בעניין זה לנתבעת לאחר תשלום דמי הבראה לא נתמכה בכל ראייה. בהתאם לצו ההרחבה בדבר תשלום דמי הבראה, התובע היה זכאי בעד שנת עבודתו הראשונה ל- 5 ימי הבראה בסך 1,505 ₪; בעד שנת עבודתו השנייה ל- 6 ימי הבראה בסך 1,836 ₪; בעד שנת עבודתו השלישית ל- 6 ימי הבראה בסך 1,836 ₪; בעד תקופת עבודתו החלקית בשנה הרביעית לעבודתו לדמי הבראה בסך של 357 ₪. משכך, התובע היה זכאי בעד תקופת עבודתו הכוללת לדמי הבראה בסך 5,534 ₪. לתובע שולמו בפועל דמי הבראה במהלך תקופת עבודתו בסכום מצטבר של 5,508 ₪, ולפיכך התובע זכאי ליתרת דמי הבראה בסך 26 ₪ בלבד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד סיום קשר העבודה עד למועד התשלום בפועל. כללו של דבר: התביעה לדמי הבראה מתקבלת חלקית, כמפורט בסעיף 23 לעיל. פיצוי בגין אי ביצוע תשלומים ו/או דיווח על התובע למוסד לביטוח לאומי התובע טען במסגרת רכיב תביעה זה לחיוב הנתבעת בגין "אי העברת כספים כדין לביטוח לאומי". בתצהירו העיד התובע כי ברישומי המוסד לביטוח לאומי הוא היה מסווג "לא עובד" בשנים 2003-2004 על פי דיווחי המעסיק ועל כן הוא חויב בתשלום קנס פיגורים, ולהוכחת טענתו צירף הודעה שנשלחה אליו בעניין זה על ידי המוסד לביטוח לאומי (נספח ת/12 לתצהירו). אנו דוחים תביעה זו, כיון שהתובע לא הוכיח כי שילם בפועל קנס פיגורים בסכום כלשהו. התובע לא כימת את תביעתו זו בכתבי טענותיו ובתצהירו, ולא טען במפורש במסגרתם באלו תשלומים לרבות קנסות פיגורים חויב בגין מחדלים נטענים מצד הנתבעת להעברת התשלומים המחויבים בעדו למוסד לביטוח לאומי. כמו כן, התובע אומנם צירף הודעה מטעם המוסד לביטוח לאומי בנוגע למעמדו ברישומיהם ומאזן חובותיו, אולם הוא לא צירף כל אסמכתא בנוגע לתשלומים שביצע בפועל ובכלל זה בגין קנסות פיגורים נטענים. זאת ועוד. בעדותו התובע כלל לא זכר האם שילם מכספו לסילוק חובות נטענים שהיו בביטוח לאומי עבורו (ע' 10, ש' 20 - 21), ואישר בעדותו כי "פניתי לרואה החשבון של החברה ובקשתי ממנו לטפל בזה ולדעתי הוא סידר את זה" (ע' 10, ש' 15-16), ובכל מקרה לא הציג קבלה על תשלום קנס (ע' 10, ש' 24 - 25). כללו של דבר: התובע לא הוכיח כי נאלץ לשלם תשלומים כלשהם למוסד לביטוח לאומי או קנסות פיגורים בשל דמי ביטוח שלא שולמו על ידי הנתבעת. לפיכך, התביעה בגין אי העברת כספים כדין למוסד לביטוח לאומי נדחית בזאת. פיצוי בגין אי תשלום פרמיות אובדן כושר עבודה התובע טען בכתב התביעה כי הנתבעת לא שילמה עבורו את תשלומי פרמיות הביטוח עבור אובדן כושר עבודה והוא נאלץ לשאת בתשלומי הפרמיה בעצמו במהלך תקופת עבודתו, והתשלומים מסתכמים בסך 3,435 ₪. הנתבעת הכחישה הבטחה נטענת מצידה לתשלום פרמיות מעביד בעד רכיב אובדן כושר עבודה בביטוח המנהלים והוסיפה כי טענה ו/או תביעה מעין זו מעולם לא הועלתה על ידי התובע במהלך תקופת עבודתו אנו מקבלים תביעה זו של התובע, מנימוקים שיפורטו להלן: התובע העיד בתצהירו כי הוא נשא בעצמו בתשלומי הפרמיה עבור אובדן כושר עבודה המסתכמים בסך 3,435 ₪. על מנת להוכיח תביעתו זו התובע צירף לתצהירו ואף הגיש בדיון דו"ח מקורי של "המגן חברה לביטוח בע"מ - ביטוח חיים" הכולל פירוט הכיסויים ותשלומים השונים שבוצעו עבור ביטוח המנהלים לשנת 2004 (מוצג ת/1), ובכלל זה תשלומים בסכום כולל של 2,797 ₪ בעד רכיב אובדן כושר עבודה שהתובע טען וציין בכתב ידו כי אלו שולמו על ידו. בניגוד לנטען על ידי מר דובר בתצהירו כאילו לא הובטח לתובע כי הנתבעת תשלם בעד ביטוח אבדן כושר עבודה, מהמסמכים נספח ת/3 לתצהיר התובע עולה כי הנתבעת התחייבה לבצע הפרשות מעביד בעד רכיב "חלף הכנסה" או "א.כושר" בשיעור 2% "משכר ברוטו חודשי" של התובע, ומר דובר אישר שהוא חתם על המסמך ת/3 (ע' 22, ש' 15), ועדותו בעניין זה מתחמקת ולא אמינה. משאין חולק כי הנתבעת לא ביצעה הפרשות בעד רכיב זה, התובע זכאי להחזר תשלומי הפרמיות. על פי הראיות שהגיש התובע (ת/1) הוא שילם בפועל סך 2,797 ₪, ולא סך של 3,435 ₪, כנטען בתצהירו. לפיכך, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סך של 2,797 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.04 עד למועד התשלום בפועל. כללו של דבר: התביעה לפיצוי בגין אי תשלום פרמיות לביטוח אבדן כושר עבודה מתקבלת חלקית כמפורט לעיל. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות במועד התובע העיד בתצהירו כי חלו פיגורים בתשלומים לביטוח מנהלים וקרן השתלמות בעד העמלות, ועל פי חישוב שערך רואה חשבון הפיגורים מתבטאים בסך של 25,714 ₪. להוכחת טענתו צורפה טבלה (נספח ת/10) שנערכה על ידי רואה חשבון חיצוני מטעמו. מהטבלה וכן מעדותו של התובע (ע' 17, ש' 9 - 20) עולה כי מדובר בחישוב הנזקים שנגרמו עקב העברת תשלומים באיחור לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות. רואה החשבון שערך את הטבלה לא זומן על ידי התובע להעיד, והתובע לא ידע להסביר את תוכן הטבלה. אכן, כפי שעולה מנספח ת/14 לתצהיר התובע חלו פיגורים בהעברת כספים לביטוח מנהלים. כן עולה מנספח ת/12 לתצהיר התובע כי חלו פיגורים בהעברת כספים לקרן השתלמות. אין גם ספק כי עקב הפיגור בתשלומים נגרם נזק לתובע - אבדן התשואה שהייתה נצברת אילו הכספים היו מופקדים במועד. בהקשר זה חשוב לציין כי פוליסת ביטוח המנהלים של התובע היא פוליסה עם תשואה מובטחת (הצמדה למדד + 4% ריבית לשנה - עדות התובע, ע' 17, ש' 10 - 11). למרות האמור, אין בידינו לקבל את תביעתו של התובע, מהטעם שהתובע לא הרים את הנטל ולא הוכיח את שיעור הנזק שנגרם לו בשל הפיגור בהעברת הכספים. התחשיב (ת/ 10) שהוצג על ידי התובע אינו מפורט דיו, הוא לא הוגש במסגרת חוות דעת או תצהיר של רואה החשבון שערך אותו, ורואה החשבון גם לא זומן להעיד ולתת הסברים על התחשיב. גם התובע לא יכול היה להסביר את הנתונים בטבלה. יתר כל כן. התובע העיד כי מדובר בסוגיה סבוכה, כאשר "למצוא את הידיים והרגליים זה בלתי אפשרי", ו - "החישוב הוא כמעט בלתי אפשרי". דווקא בשל כך, היה על התובע להציג חוות דעת (או תצהיר) של רואה החשבון, בה יינתנו הסברים לטבלה, וכן היה על רואה החשבון שהכין את הטבלה להתייצב לעדות בבית הדין. כללו של דבר: התביעה לפיצוי על אי העברת תשלומים לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות במועד נדחית בשל אי הוכחת שיעור הנזק שנגרם עקב הפיגור בהעברת הכספים. מענק התמדה התובע העיד בתצהירו כי עם קבלתו לעבודה סוכם בינו לבין מר דובר כי ישולם לו מענק התמדה בסך של 30,000$ בתום שלוש שנות עבודה רצופות, שאינו מותנה בדבר; בהסתמך על תנאי עבודתו המוסכמים, לרבות מענק ההתמדה, החליט לסיים את עבודתו בחברת "מדיטון" ולעבור לעבוד בנתבעת; למרות ההפרות החוזרות ונשנות של תנאי עבודתו המוסכמים והיחס הפוגעני אותו קיבל לא התפטר מעבודתו עד לתום התקופה בת שלוש השנים, על מנת לקבל את מענק ההתמדה עליו הסתמך; בניגוד לנטען על ידי הנתבעת, על פי הנוהג בנתבעת מענק התמדה לא ניתן רק לעובדי שירות ותיקונים אלא מהווה מכשיר לגיוס כוח אדם איכותי בכל תחום, לרבות אנשי מכירות. לתמיכה בגרסתו הוגשו מטעם העובד תצהירי עדות של עובדים לשעבר בחברה כמפורט להלן: מר אפרים זהבי העיד בתצהירו כי הובטח לו מענק התמדה בשיעור של 30,000$ בתום שלוש שנים לעבודתו, אולם זה לא שולם לו ועל רקע זה התפטר מעבודתו. מר דורון שטרן העיד בתצהירו כי הובטח לו מענק התמדה בסך של 60,000 ₪ עבור כל שנת עבודה רצופה בחברה החל משנת עבודתו הראשונה למשך שלוש שנים. החברה סירבה להמציא לו הסכם עבודה בכתב למרות בקשותיו, ולא שילמה לו את מענק ההתמדה. נדרשו כ- 3 שנים ולאחר הליך משפטי כדי שהחברה תממש את התחייבויותיה. מר דוד איוש העיד בתצהירו כי במסגרת הסכם העבודה הובטח לו מענק התמדה בסך של 10,000$, שאינו מותנה בדבר, למעט התחייבותו להתמיד בחברה תקופה של ארבע שנים. על רקע הפרת ההתחייבות ופגיעות נוספות במעמדו ובתנאי עבודתו התפטר מעבודתו. לתמיכה נוספת בטענתו הציג התובע הסכם בכתב בין הנתבעת לבין עובדת הנתבעת בשם יפעת, כאשר על פי האמור בהסכם תפקידה הוא "אשת מכירות", וסוכם עמה כי "לאחר שלוש שנות עבודה יינתן בונוס של 50,000$ שאינו מותנה בדבר". נציין, כי הסכם זה הוגש לאחר הגשת תצהירי עדות מטעם הצדדים ולאחר קדם משפט. מר דובר הכחיש בתצהירו את טענת התובע כי הבטיח שישולם לו מענק התמדה בסך של 30,000$. לגרסתו, לעתים הוא נוהג ליתן מענק התמדה לאנשי שירות ותיקונים ובמקרים חריגים ויוצאי דופן לאנשי אפליקציה, ובכל מקרה לא לאנשי מכירות; גם למר אפרים זהבי לא הובטח מענק התמדה; למר שטרן, ששימש אף הוא איש מכירות, לא הובטח מענק התמדה והפשרה שהושגה ביניהם בעקבות תביעה שהגיש נגד הנתבעת לא הייתה קשורה למענק התמדה; במסגרת ההתדיינות בתביעתו של דורון שטרן הוגש תצהיר עדות של מר אלון אייל איש תמיכה ושירות בנתבעת המוכיח כי מענק התמדה הובטח לאנשי שירות ואפליקציה ולא לאנשי מכירות; מר איוש החליט לסיים עבודתו בנתבעת בעקבות הצעת עבודה שקיבל ולא בשל אי מילוי התחייבויות נטענות של הנתבעת לתשלום הפרשי שכר או מענק כלפיו, ובכל מקרה לא הובטח לו מענק התמדה. בתצהירו המשלים העיד מר דובר כי יפעת עבדה כמנהלת מחלקה ולא רק כאשת מכירות, והובטח לה בונוס בעד תפקידה כמנהלת מחלקה. לאחר בחינת עדויות הצדדים וכלל חומר הראיות, הגענו לכלל מסקנה כי התובע לא הרים את נטל הראייה המוטל עליו ולא הוכיח התחייבות הנתבעת לתשלום מענק התמדה בסך של 30,000$ בתום שלוש שנות עבודה. ככל שתביעת התובע לתשלום מענק התמדה נסמכת על טענה לקיומו של נוהג בנתבעת לתשלום מענק התמדה לאנשי מכירות, התובע לא הרים את נטל הראייה להוכחתו של נוהג, מנימוקים אלה: הנוהג כמקור לקיומן של זכויות במשפט העבודה הוא חריג בעולם יחסי העבודה והוא פועל יוצא ממציאות מסוימת במקום העבודה שאינה מעוגנת בהסדרים בכתב. משכך, קיומו של נוהג במשפט העבודה - ככל שהוא מקור לזכות - דורש הוכחה ודאית וחד משמעית. נטל ההוכחה רובץ על כתפי הטוען לנוהג וצריך שיתייחס הן לעצם קיומו של נוהג מחייב והן לפרטי תוכנו והיקפו, כשלצורך הוכחתו של נוהג מעין זה יש להציג תשתית ראייתית מבוססת ואין די בהוכחת מספר מקרים בודדים [דב"ע מח/40-3 חבקין - גחלת גמול חסכון לחינוך בע"מ, פד"ע כ 169; דב"ע נז/3-115 מרקדו - בנק דיסקונט לישראל בע"מ, מיום 20.5.98; ע"ע 465/03 כהן - פלסטיין פוסט בע"מ, מיום 20.6.05; ע"ע 348/03 סולימני - מרכז קהילתי על שם אדית פולק, מיום 25.4.06]. בענייננו זה, התובע לא הצליח להוכיח תשתית ראייתית לקיומו של נוהג נטען בנתבעת לתשלום מענק התמדה לאנשי מכירות. בסיכומי הטענות מטעמו טען התובע כי הוכח שהנתבעת "נוהגת להבטיח מענקי התמדה לחלק מעובדיה". עצם העובדה כי נטען שהנוהג מתייחס לחלק מהעובדים, שומטת את הקרקע מתחת לתביעת התובע על בסיס נוהג, שכן על פי הודאתו אין מדובר בנוהג כללי לגבי כל עובדי הנתבעת אלא לגבי חלק בלבד. אשר לעובדים דוד שטרן ודוד איוש, לא הוצגה הוכחה כי הובטח להם מענק התמדה, ובהליכים המשפטיים בינם לבין הנתבעת הם התפשרו על סכומים נמוכים בהרבה מסכום התביעות שהגישו כנגד הנתבעת, כאשר הפשרה לא כללה תשלום סכום כלשהו בגין מענק התמדה. מעבר לכך, גם אם ניתנה להם התחייבות למענק התמדה אין בכך להוכיח כי ניתנה התחייבות לתובע. גם אם נקבל את טענת התובע כי יפעת הייתה אשת מכירות, התחייבות לתשלום מענק התמדה לעובד זה או אחר או אפילו למספר עובדים אינה מעידה על קיומו של נוהג מחייב במקום העבודה. עוד יש לציין שכל אחד מהעובדים לשעבר הצהיר על סכום אחר של מענק התמדה שהובטח לו, על פי הנטען, וגם סכום מענק ההתמדה בהסכם בין הנתבעת לבין יפעת שונה מהסכום הנטען על ידי התובע. גם עובדה זו שוללת קיומו של נוהג אחיד ומחייב לתשלום מענק התמדה לאנשי מכירות בשיעור זה או אחר. לאור כל האמור לעיל, אנו קובעות כי התובע לא הוכיח קיומו של נוהג מחייב לתשלום מענק התמדה לאנשי מכירות, בין בסכום הנתבע על ידו ובין בכל סכום אחר. כל אשר הוכח הוא כי היו עובדים להם ניתנה התחייבות לתשלום מענק התמדה. ככל שתביעתו של התובע מבוססת על התחייבות אישית שניתנה לו על ידי מר דובר: אנו סבורות, כי התובע לא הרים את נטל הראייה להוכחת ההתחייבות הנטענת, בהיעדר כל ראייה התומכת בטענה שניתנה התחייבות. קשה להניח כי התחייבות לתשלום סכום כה משמעותי ניתנה בהסכם בעל פה בלבד, ולתובע לא היה הסבר משכנע מדוע התחייבות זו לא עוגנה במסמך בכתב, לפחות חד צדדית על ידו, אם לא בהסכם עבודה חתום על ידי מר דובר (עדותו בע' 14, ש' 1 - 8). גם אם נדחתה גרסתו של מר דובר בנוגע לחלק מעילות התביעה, כגון בנוגע להתחייבות לשלם פרמיות בעד חלף הכנסה, אין די בכך כדי להוות ראייה מספקת להתחייבות לתשלום מענק התמדה כנטען על ידי התובע. כמו כן, אין די בעובדה שהנתבעת הודתה בהתחייבות לתשלום מענק התמדה לעובדים מסוימים וגם בעובדה שתביעה דומה הועלתה על ידי עובדים אחרים כדי להרים את נטל הראייה בעניין זה המוטל על התובע. כללו של דבר: מהנימוקים המפורטים לעיל, התביעה למענק התמדה נדחית. פיצויי פיטורים אין חולק כי התובע הודיע לנתבעת במכתב מיום 9.3.05, על סיום עבודתו אצלה על רקע אי תשלום זכויותיו במועד והרעה נטענת בתנאי עבודתו וסיים עבודתו בפועל אצלה ביום 3.4.05. לגרסת התובע, הויכוחים החוזרים ונשנים בעניין הפרת זכויותיו על פי הסכם העבודה (אי העברת כספים במועד לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות, אי תשלום עמלות במועד) וכן היחס הפוגעני אותו קיבל ממנהל הנתבעת גרמו לו לעגמת נפש שהלכה וגברה, עד אשר גופו בגד בו והוא אושפז לצורך צנתור. רק לאחר שנודע על אשפוזו, מיהרה הנתבעת להעביר כספים לחברת הביטוח. על רקע ההפרות החוזרות ונשנות של הסכם העבודה והפגיעה בו החליט לסיים את עבודתו אצל הנתבעת והודיע על התפטרותו במכתב מיום 9.3.05, תוך מתן הודעה מוקדמת כנדרש. הנתבעת טענה בסיכומיה כי התובע לא הוכיח קיומה של עילה להתפטרות בדין מפוטר מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, שכן לא הוכחו טענותיו לקיומן של נסיבות יחסי עבודה בשלן אין היה לדרוש ממנו להמשיך עבודתו בנתבעת, ועל כן דין התביעה לתשלום פיצויי פיטורים להידחות. לעניין תשלומים לביטוח מנהלים טענה הנתבעת כי על פי המוסכם בין הצדדים, הנתבעת התחייבה להפריש בעד התובע לביטוח מנהלים משכר היסוד בלבד, ומאחר שהתובע לא הלין בכל תקופת עבודתו על כך שהפרשות לביטוח מנהלים מבוצעות בחסר לא הייתה זו הסיבה בפועל להתפטרות אלא "נסיבה רדומה" או כזו שהיא בבחינת "נסיבה בדיעבד". לעניין האיחור בתשלום עמלות הנתבעת טענה כי שילמה לתובע עמלות במלואן ואף במועד מוקדם מזה שנקבע בין הצדדים, שכן לתובע שולמו מקדמות על חשבון העמלות שאמורות להיות משולמות לפי רבעונים בהתאם להסדר הנהוג בנתבעת. לעניין תשלומים לקרן השתלמות הנתבעת טענה כי התובע מסתמך בטענותיו לעניין זה על דו"ח שנת 2003 (נספח ת/9 לתצהירו), כאשר ההפקדות החסרות הועברו על ידי הנתבעת לקרן ההשתלמות ותביעה בעניין זה נמחקה מכתב התביעה. על כן אף בעניין זה המדובר "בנסיבות רדומות" שאינן יכולות להוות סיבה להתפטרות בדין מפוטר. לעניין תשלום דמי ביטוח לאומי הנתבעת טענה כי שילמה דמי ביטוח לאומי בעד כל תקופת עבודתו של התובע אצלה והתובע אף זנח תביעתו לתשלום ריבית פיגורים בסיכומיו, כאשר עצם אי דווח על העובד במוסד לביטוח לאומי אינו מהווה נסיבה המצדיקה התפטרות בדין מפוטר, וטענות בעניין זה הועלו רק לצורך תביעה זו ובדיעבד שכן התובע מסתמך בעניין זה על הנתונים לשנת 2004 (נספח ת/12 לתצהירו). לעניין תשלום פרמיות לאבדן כושר עבודה הנתבעת הכחישה הבטחה מצידה לכיסוי ביטוחי בעד אובדן כושר עבודה. עוד הוסיפה כי, בכל מקרה, התובע הודה כי מלוא זכויותיו בהתאם למוסכם בין הצדדים שולמו על אף שבאיחור רב. לעניין יחס פוגעני הנתבעת טענה כי התובע קיבל יחס ראוי ומכובד וטענותיו בנוגע להתנהגות פוגעת ומעליבה מצדה של הנתבעת ו/או מי מטעמה לא הוכחו על ידו. הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובע אינו עומד בתנאי סעיף 11(א) גם מן הטעם כי לא מחה במועד על אי תשלום זכויותיו במהלך תקופת העסקתו, כאשר מחאתו הראשונה בפני הנתבעת על פגיעה נטענת בזכויותיו הועלתה רק במסגרת מכתב ההתפטרות ואין לראות בזה האחרון משום "העמדת המעביד על כוונת העובד להתפטר תוך הענקת הזדמנות למעביד לשינוי הנסיבות". כמו כן, העילות להתפטרות שנטענו על ידי התובע הן בגדר "נתונים רדומים" שלא פעלו בפועל במועד ההתפטרות. על יסוד התרשמותנו מהעדויות ומכלל חומר הראיות ולאחר בחינת טענות הצדדים בעניין זה אנו קובעים כי דין התביעה לפיצויי פיטורים להתקבל, וכי בנסיבות המקרה הנדון קמה לתובע זכאות לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק. כעולה מהעדויות ומכלל החומר שבתיק, לרבות גרסת הנתבעת עצמה, זכויות שונות שהגיעו לתובע על פי הסכם העבודה לא קוימו כלל או לא קוימו במועד אלא באיחור. בין היתר יש לציין כי הנתבעת התכחשה לחובתה לשלם פרמיות בעד אבדן כושר עבודה; כעולה מת/14 הנתבעת לא העבירה תשלומים לחברת הביטוח בגין העמלות, ואנו דוחים את גרסתה כי לא הייתה חייבת בכך, והנתבעת גם לא נתנה שום הסבר מדוע העבירה את התשלום בראשית שנת 2005; כעולה מת/9 הנתבעת לא העבירה במועד את הכספים לקרן השתלמות; נציין, כי אין ספק שהעיכוב בתשלום גרם לתובע נזק, אבדן התשואה שהכספים היו צוברים בחברת הביטוח ובקרן השתלמות. כעולה מת/10 הנתבעת לא שילמה את העמלות שהגיעו לתובע מדי רבעון, ומדובר בסכומים משמעותיים מעבר למקדמה ע"ח עמלות בסך 2,000 ₪ לחודש ששולמה לתובע. אנו מקבלים גם את גרסתו של התובע כי פנה באופן חוזר ונשנה לנתבעת בקשר להפרת זכויותיו, וכי זכויותיו שולמו רק בעקבות פניות וטענות שהועלו על ידו, כך שבכל תקופת עבודתו היה עליו לנהל מעקב ומאבק מתמידים בעניין תשלום זכויותיו על פי הסכם העבודה. הדברים עולים גם מת/9 בו מתועדת פנייה לרואה החשבון בעניין אי העברת כספים לקרן השתלמות. כאמור, הנתבעת הודתה בחלק מטענות התובע, כאשר מר דובר טען כי על התובע היה לדרוש את העמלות המגיעות לו (ע' 26, ש' 13 - 22). אנו סבורות, כי הנסיבות המתוארות לעיל הן אכן נסיבות בהן אין לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו. עובד אינו אמור לנהל מעקב מתמיד אחר תשלום זכויותיו על פי הדין והסכם העבודה, ואינו אמור לנהל מאבק מתמיד לתשלום הזכויות המגיעות לו על פי הסכם העבודה. עובד אמור להקדיש את זמנו, מרצו וכישוריו לביצוע עבודתו ולא ל"מרדף" אחר מימוש זכויותיו. משאין מדובר באירוע חריג וחד פעמי או בטעות אלא בהתנהלות חוזרת ונשנית של המעביד, והתנהלות זו גורמת הן נזק כספי והן עגמת נפש כתוצאה מהצורך לעסוק כל הזמן במימוש הזכויות מתקיימות נסיבות בהן אין לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו והוא זכאי לפיצויי פיטורים בהתפטרותו. אכן, נקבע כי כשמדובר "בנסיבות" שבידי מעביד לשנותן, כך שלא תפעלנה יותר כפי שהן פועלות, חובה על העובד העומד להתפטר בגינן להעמיד את המעביד על כוונתו זו, כדי שתהא לו הזדמנות לעשות לסילוק הסיבה ותיקון המצב. אולם, כאמור, הוכח כי העובד פנה פעמים רבות בעניין אי תשלום זכויותיו על פי הסכם העבודה במועד, ולמרות פניותיו הנתבעת לא שינתה את התנהלותה. בנסיבות אלה, בהן הנתבעת הייתה מודעת תקופה ארוכה וממושכת לטענות העומדות לתובע נגדה בנוגע לזכויותיו כעובד והפרות של התחייבויותיה כלפיו כמעביד, וניתנו לה הזדמנויות רבות לתקן את התנהלותה, טענתה שהתובע לא נתן לה התראה קודם להתפטרותו היא טענה מיתממת ודינה להידחות. באשר לשיעור פיצויי הפיטורים: התובע טוען כי פיצויי הפיטורים המגיעים לו צריכים להיות מחושבים לפי ממוצע שכרו הכולל שכר יסוד קבוע וממוצע עמלות ב- 12 החודשים האחרונים לעבודתו אצלה ומשכך הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך 70,909 ₪. הנתבעת מכחישה את הסכום הנתבע על ידי התובע בעד פיצויי פיטורים, שכן לטענתה בהתאם לגובה העמלות ושכר היסוד ששולמו לתובע, שכרו הממוצע בשנת עבודתו האחרונה היה 20,646 ₪, ובהתאם לתקופת עבודתו אצלה, פיצויי הפיטורים להם הוא זכאי עומדים לפיכך על סך 63,658 ₪ בלבד. כעולה מתלוש השכר לחודש מרץ 2005 (נ/ 3) שכר היסוד של התובע עמד על 11,000 ₪, ועל פי התחשיב המוצע על ידי הנתבעת הנסמך על טבלת נתוני העמלות שהוגשה מטעם התובע (נספח ת-10 לתצהירו), החישוב שנערך על ידה כולל את מלוא העמלות ששולמו לתובע בפועל במהלך 12 החודשים האחרונים לעבודתו אצלה, ועל כן אנו קובעות כי שכרו הקובע של התובע לצורך חישוב זכויותיו לפיצוי פיטורים הוא 20,646 ₪, כנטען על ידי הנתבעת. בעניין זה יצוין כי התובע לא הבהיר בכתבי טענותיו כיצד חושב השכר הקובע הנטען על ידו. בהתאם לתקופת עבודתו של התובע, החל מיום 11.2.02 עד יום 9.4.05, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 65,379 ₪ (לפי התחשיב: 38/12 X 20,646 ₪). קשר העבודה הגיע לסיומו ביום 3.4.2005 והתביעה הוגשה ביום 18.12.06. לפיכך, התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים התיישנה התיישנות מהותית. אשר על כן, סכום פיצויי הפיטורים ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.4.05 עד מועד התשלום בפועל. אי העברת טופס 161: התובע טען בתביעתו כי הנתבעת לא העבירה לידיו טופס 161 עם סיום עבודתו המאשר שחרור הכספים שהצטברו לזכותו בחברת הביטוח, וזאת חרף פניות שערך אליה בעניין זה. בכתב תביעתו עתר התובע להורות לנתבעת להמציא לו טופס 161 ותשלום פיצויי הלנה בגין אי העברתו אליו במועד. בסיכומיו הוסיף וטען התובע לתשלום פיצוי בגין "שחיקה בכספי התובע עקב השיהוי הרב במתן הטופס". אין לקבל את טענת התובע לפיצוי בגין העברת הטופס שלא במועד. ראשית, תביעה לפיצוי בגין שחיקה בכספי התובע לא נכללה בכתב התביעה, בו נתבעו רק פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. שנית, התובע לא פירט ולא הוכיח את הנזק שנגרם לו בגין אי שחרור הכספים בקופת הפיצויים ועל כן אין לפסוק לו מעבר להפרשי הצמדה וריבית, כפי שנקבע לעיל. התביעה לפיצוי בעד עגמת נפש הועלתה לראשונה בסיכומים, ולכן אין לדון בה. סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה, ואנו מחייבות את הנתבעת לשלם לתובע בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לה פסק הדין כמפורט להלן: הפרשי עמלה בעד עסקת ORIDION בסך של 1,500$. הסכום בשקלים יחושב על פי השער היציג של הדולר ביום 1.1.2004, וסכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2004 עד למועד התשלום בפועל. יתרת דמי הבראה בסך של 26 ₪ בלבד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד סיום קשר העבודה עד למועד התשלום בפועל. פיצוי בגין אי תשלום פרמיות לביטוח אבדן כושר עבודה בסך של 2,797 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.04 עד למועד התשלום בפועל. פיצויי פיטורים בסך של 65,379 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.4.05 עד למועד התשלום בפועל. מסכום זה יש לנכות את ערך הפדיון של מרכיב פיצויי הפיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים של התובע, בערכו במועד התשלום. הנתבעת תמסור לתובע בתוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין מכתב לשחרור כל הכספים הצבורים לזכותו בפוליסת ביטוח המנהלים, טופס 161 וכן כל מסמך אחר הדרוש להעברת פוליסת ביטוח המנהלים לבעלות התובע, ככל שהדבר טרם נעשה עד היום. תביעותיו האחרות של התובע נדחות. הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. ככל שסכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לנתבעת פסק הדין, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. ניתן היום, 15.3.2010, בהעדר הצדדים. נ.צ (עובדים) הגב' אורה אופנהיים - דוניו לאה גליקסמן, שופטתסגנית הנשיאהאב"ד נ.צ (מעבידים) הגב' דרורה ויסמן ביטוח מנהליםהתפטרות בדין מפוטרהתפטרותפיטורים