עובדות המקרה: ביום 13.5.07 רכב התובע על אופניו ברחוב ניות בירושלים בשעה 21:15 לערך והתקרב לצומת רחוב ניות - רחוב בורלא. אותה עת נסע הנתבע מיכאל שלמה ברכבו ביציאה של חניון הבניין ברחוב בורלא 13 שבכוונתו לפנות שמאלה לרחוב ניות. בהגיע התובע למקום האמור, נפל התובע מאופניו ונחבל בגופו. בין הצדדים, הנתבעים 2,3 (להלן: "הנתבעים") והתובע, קימת מחלוקת בדבר אופן התרחשות התאונה והיות התאונה בגדר תאונת דרכים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה -1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). לטענת התובע התאונה היא בגדר תאונת דרכים שכן נאלץ לבלום אופניו בבלימה פתאומית בשל בהלתו מרכבו של הנתבע שחסם את כיוון נסיעתו. לטענת הנתבעים נסיבות התאונה אינן מהוות תאונת דרכים שכן אין קשר סיבתי עובדתי ו/או משפטי בין התאונה לבין רכבו של הנתבע. בהיעדר מחלוקת בדבר קיומו של כיסוי ביטוחי לנהיגתו של הנתבע 2 במועד התאונה, ולנוכח קיומו של רישיון נהיגה תקף במועד התאונה, נמחקה בהסכמת הצדדים, ביום 7.10.08, התביעה כנגד הנתבעת 1. טענות התובע בסיכומיו: לטענת התובע בתצהיר עדותו הראשית נסיבות התאונה היו כדלקמן: התובע רכב על אופניו באזור צומת ניות בירושלים, בירידה, במהירות של 35-45 קמ"ש. בעודו רוכב, יצא מחנייה, על מנת להשתלב בתנועה בכביש, רכבו של הנתבע אשר חסם את נתיב נסיעתו של התובע. על מנת למנוע פגיעה ברכב נאלץ התובע לבלום בפתאומיות את אופניו. כתוצאה מכך הוא עף קדימה על פניו ידו ומרפק ימינו. לטענתו הוא לא יכל היה לעקוף את הרכב. התובע נבהל ולחץ תחילה על הבלם הימני (אחורי) ואחר כך על הבלם השמאלי (קדמי) של אופניו. התובע ציין כי הסתירות, לכאורה, אותן מצאו הנתבעים בין עדותו במשטרה ותצהיר עדותו הראשית נובעות מכך ששפת אימו של התובע אינה עברית, והוא מכנה את האירוע "פגיעת רכב" על אף שלא היה מגע פיזי בין התובע לרכב. לטענת התובע, הנתבע הציג גרסאות שונות. בתצהירו הוא טען כי רכבו לא היה כלל על הכביש והוא כלל לא חסם את דרכו של התובע. לעומת זאת, בעדותו במשטרה העיד הנתבע כי בלימת הפתע של התובע נבעה מבהלה, וכן העיד כי המרחק בינו לבין התובע היה 15 מטרים, אף בהנחה כי התובע נסע על אופניו במהירות של 30 קמ"ש, נדרשות רק 1.8 שניות על מנת לנסוע מרחק זה, מרחק המצדיק בהלה ובלימת פתע בעקבותיה. לאור המהירות בה נסע התובע (35-45 קמ"ש בירידה) ובשל המרחק הקצר בין התובע לרכב הנתבע, מובנת בהלת התובע וחששו מפני פגיעה פיזית עם הרכב. בהלה אשר גרמה לתובע לבלום בפתאומיות וכתוצאה מכך ליפול מאופניו ולהיפגע. התובע טוען כי יש ליתן לעדות הנתבע במשטרה משקל מכריע, שכן העדות ניתנה שבועיים לאחר התאונה, ואילו תצהירו של הנתבע נכתב למעלה משנה לאחר קרות התאונה. חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") אינו דורש קיומו של מגע פיזי בין הנפגע לבין כלי הרכב המעורב בתאונה כתנאי לזכאותו של הנפגע, ובלבד שנתקיים קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין נזק הגוף אשר נגרם לנפגע. במקרה דנן, טוען התובע כי התאונה נגרמה אך ורק בשל בהלתו מניסיון השתלבותו של הנתבע בכביש ומהחשש לפגיעה ישירה עם הרכב בעקבותיה. לטענת התובע, אין נפקא מינה אם הרכב חסם את נתיב נסיעתו של התובע ו/או אם היה מגע פיזי בין התובע לרכב. לטענתו, די בניסיון השתלבותו של הנתבע בכביש בכדי להביא את התובע למצב בהלה שבעטיה נאלץ לבלום בפתאומיות כתוצאה מכך נפל ונפגע. התובע מוסיף כי סעיף 54 לפקודת הראיות דורש "דבר לחיזוק" על מנת למלא את חובת ההנמקה. הודעתו במשטרה ועדותו בבית המשפט של הנתבע 2 מחזקות את גרסת התובע. ובכך מתמלאת חובת ההנמקה הנדרשת על סמך עדותו היחידה של התובע. טענות הנתבעים 2,3 בסיכומיהם: לטענת הנתבעים התאונה אינה מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד ואינה מקימה לתובע עילת תביעה כנגדם. שכן, התובע בתצהיר עדותו הראשית טען כי החבלה שנגרמה לו נגרמה עקב ניסיון הבלימה של אופניו. לטענתו הוא נפגע כתוצאה מכך שעף קדימה עקב בלימת האופניים, ולא טען לכל מגע עם רכבו של הנתבע. אף הנתבע, שזכר את נסיבות התאונה הבהיר בעדותו במשטרה ובבית המשפט כי לא היה כל מגע בין הרכב לבין התובע. אשר על כן, אין מחלוקת כי לא היה מגע בין הרכב נשוא התביעה לתובע. לטענת הנתבעים, טענתו של התובע כי נבהל מכניסתו של רכב הנתבע לכביש ועל כן בלם בפתאומיות ונפגע היא טענה שאינה מופיעה בעדותו במשטרה, בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית של התובע, ועל כן היא בגדר הרחבת חזית שהנתבעים מתנגדים לה. כל טענותיו של התובע בסיכומיו המתבססות על טענה לבהלה מהרכב דינן להידחות. מעבר לאמור, טוענים הנתבעים שהפסיקה קבעה כי לצורך קיומו של קשר סיבתי בין השימוש ברכב נשוא התביעה לבין נפילתו של התובע יש צורך בהוכחת קיומו של קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי. קיומו של קשר סיבתי עובדתי במקרה דנן נבחן בשאלה האם הרכב חסם את נתיב נסיעתו של התובע והכריחו לבלום את אופניו, והאם נזקיו של התובע נגרמו עקב בלימת האופניים. לטענת הנתבעת, אין בגיליון חדר המיון כל טענה כי הנפילה מהאופניים הייתה עקב בלימה שלהם או עקב רכב שחסם את נתיב נסיעתו. גם בהודעתו של התובע במשטרה אין רמז לטענה כי הרכב חסם את נתיב נסיעתו של התובע וכי התובע נאלץ לבלום את אופניו בפתאומיות, וכתוצאה מבלימה זו נפל. לטענת הנתבעת פרטים אלו הם פרטים מהותיים להתרחשות התאונה, כל אדם סביר היה מציינם ולא שומט אותם מתיאורו. כמו כן, טוענים הנתבעים כי מחקירתו של התובע במשטרה עולה שבשום שלב לא ראה את הפנסים של הרכב. לטענתם אילו הרכב נשוא התביעה היה חוסם את נתיב נסיעתו של התובע לא יכול להיות כי הוא היה מאונך לחלוטין לתובע וכי התובע לא היה רואה את פנסיו הקדמיים.שכן, כוונתו של הנתבע הייתה לפנות שמאלה בצומת הרחובות בו אירעה התאונה כבר עם עלייתו לכביש ותחילת ביצוע קשת הפנייה בנתיב בו נסע. המקום היחיד בו יכול היה רכב התובע להיות מאונך הוא אך ורק בטרם עלה הנתבע לכביש והחל בביצוע הפניה שמאלה. כמו כן, טוענים הנתבעים כי מעדותו של התובע לא עולה מצב של בלימה פתאומית, שכן בהיעדר כל אפשרות וזמן לבלימה מתוכננת, אילו הרכב היה חוסם את נתיב נסיעתו של התובע במפתיע, צפוי היה כי התובע ילחץ בו זמנית של שני הבלמים מתוך אינסטינקט בלתי נשלט למנוע תאונה. אלא שהתובע מודה כי לחץ על הבלם הימני ואחר כך לחץ גם על הבלם השמאלי, דהיינו, בלימה הדרגתית, מודעת ומתוכננת שלא מתאימה למצב של בהלה מרכב. כמו כן, טוענים הנתבעים כי אין לקבל את טענת התובע כי נסע במהירות של 35-40 קמ"ש בירידה. שכן בחקירתו אישר התובע כי במקום התאונה יש פסי האטה והוא האט את נסיעתו לקראתם. לחילופין, טוענים הנתבעים, כי אם התובע אכן נסע במהירות כזו בירידה הרי שזו סיבת נפילתו ללא קשר לרכבו של הנתבע. הנתבעים מוסיפים כי התובע העיד שאינו זוכר מה אירע לאחר שבלם את אופניו. יתכן כי לאחר הבלימה או במקביל לה נתקל התובע במכשול בכביש (כגון פס האטה) וכתוצאה מכך איבד את שיווי משקלו ונפל מאופניו. הנתבעים טוענים כי הסתירות בגרסאותיו של התובע וחוסר הקוהרנטיות שבהן מעידות על כך שאין להן בסיס, והן נובעות מניסיון לייחס לרכב הנתבע מעורבות בתאונה על מנת לבסס עילת תביעה שתזכה את התובע בפיצויים. לעומת זאת הנתבע זוכר את התאונה היטב. לטענתו התובע בלם, עף קדימה ונפל על פניו. המרחק בינו לתובע היה כ-15 מ' לפחות. ולא היה כל מגע בין הרכב בו נסע הנתבע לבין התובע. הנתבע ציין כי הוא לא החל בפנייה אל הכביש. כמו כן ציין הנתבע כי במועד התאונה לא חנו רכבים בצד הכביש כך ששדה ראייתם של התובע והנתבע היה פתוח לחלוטין. בנסיבות אלה סובר הנתבע כי אין כל קשר סיבתי בין נוכחות הרכב במקום האירוע לבין נזקיו של התובע. לעניין הוכחתו של הקשר הסיבתי המשפטי - הנתבעים טוענים כי גם לו היה קשר סיבתי עובדתי במקרה דנן, הרי שאין בנסיבות דנן כדי להקים קשר סיבתי משפטי המכניס את המקרה דנן בגדרי תאונת דרכים. לטענת הנתבעים אין לייחס לכל מכונית המצויה בזירת התאונה אחריות למאורע. התנאי להכרה בקשר סיבתי משפטי במצבים של העדר מגע פיזי בין הרכב של הנתבע לבין הניזוק הוא קיום זיקה מיידית וישירה בין השימוש לבין גרימת הנזק. לטענת הנתבעים, גם אם התובע הבחין ברכב ובחר לבלום על מנת להאט את מהירותו, לא היה בכך די כדי לקיים את הקשר הסיבתי המשפטי הדרוש במקרה דנן. שכן, גם אם הרכב הוא המניע לבלימת האופניים אין הוא הגורם הממשי לנפילה. נפילת התובע נגרמה כתוצאה מנהיגה לא זהירה, ממכשול בכביש, מאיבוד יציבות, מכשל באופניים, או מכל סיבה אחרת הנובעת מהבלימה, ואין זיקה מיידית וישירה בין השימוש ברכב לבין נזקיו של התובע. דיון והכרעה: נסיבות התאונה: העדר מגע פיזי בין האופניים לרכב הנתבע: מהודעתו של הנתבע במשטרה מיום 27.5.07 עולה כי לא היה מגע בין רכב הנתבע לתובע: "יצאתי מחנייה פנימית ברחוב בורלא 13 בכוונה לפנות שמאלה (כיוון כללי גבעת רם). משמאל הגיע רוכב אופניים, רוכב האופניים בלם ועף קדימה ונפל על פניו. המרחק ביני לבין רוכב האופניים היה כ-15 מ' לפחות. לא היה כל מגע בין הרכב בו נהגתי לבין רוכב האופניים. לציין שאפילו לא התחלתי את הפנייה...אפשר לבדוק את דלת שמאל של האוטו אין כל מכה לא נשבר חלון...מדגיש כי לא היה כל מגע ביני לבין האופניים". מסקנה זו עולה גם מסיכומיו של התובע: "התובע נשאל בעדותו באשר להודעתו במשטרה מיום 14.5.07, בה נכתב כי הרכב פגע בו...יודגש כי, התובע אשר שפת האם שלו איננה עברית מכנה את האירוע כולו כ-"פגיעת רכב", על אף שלא היה מגע פיזי בין התובע לבין הרכב". מן האמור עולה כי הן הנתבע והן התובע מסכימים כי לא היה בתאונה מגע פיזי בין התובע לרכבו של הנתבע. סעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") קובע כי: 1. בחוק זה - "תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה.... על פי חוק הפלת"ד על מנת להוכיח תאונת דרכים יש להוכיח קיומו של נזק גוף שנגרם "עקב" השימוש ברכב למטרות תחבורה. אין בחוק דרישה לקיום מגע פיזי בין הרכב המנועי לניזוק, וניתן להכיר בסיבתיות בין השימוש ברכב לבין הנזק, אשר תהפוך את האירוע לתאונת דרכים גם ללא קיומו של מגע פיזי ישיר בין כלי הרכב ובין הנפגע. האם רכב הנתבע חסם את הכביש? התובע טען בכתב התביעה שרכב הנתבע חסם את נתיב נסיעתו של התובע. כתוצאה מכך נאלץ התובע לבלום בלימת חירום והוא נחבל. לעומת זאת, הנתבע טען שבשום שלב לא נכנס לרחוב ניות אלא היה כמטר וחצי מהכביש בעת התאונה. במקרה דנן, החלטתי להעדיף את גרסת הנתבע בעניין חסימת הכביש על ידי רכב הנתבע. בעדותו של התובע היו סתירות לגבי נסיבות התאונה. אין חולק שלמרות קרבת התובע לרכב נתבע, כ-15 מטר אף להערכת הנתבע, לא היה מגע בין התובע או האופניים לרכב הנתבע. הנתבע היה עקבי, גם בעת מסירת עדותו במשטרה וגם בבית המשפט, שבשום שלב רכבו לא נכנס לרחוב ניות. נסיבות התאונה (מיקום ומהירות נסיעה בעת התאונה) הנתבע בעדותו מסר שהוא התקרב עד למטר וחצי לפני הכביש, בנסיעה איטית, כשהתובע נפגע בעת שהיה במרחק של כ-15 מטר ממנו. הנתבע הבחין באופניים רק כ-עשירית השנייה לפני התאונה (ראה ע' 15 לפרוטוקול שורה 27 - ע' 16 לפרוטוקול שורה 12). התובע העיד שרכב במהירות של 30 - 40 קמ"ש בעת התאונה. ב"כ הנתבעים הטיל ספק בטענה זו לאור פסי הרעדה במקום. אולם, עצם הנפילה מהאופניים מעידה, במידה מסוימת, על נסיעה לא איטית של האופניים. למותר לציין, שטענת התובע שהבחין ברוכב בעשירית שנייה לפני התאונה, מחזקת את הטענה של נסיעה מהירה של התובע. האם הרקע לתאונה היא בלימת החירום של התובע והאם התובע, בלם מפני שנבהל מרכב הנתבע? הנתבע בעדותו מסר שהוא ראה את התובע בולם ועף קדימה (ע' 16 לפרוטוקול שורות 13 - 15). בהודעתו של הנתבע במשטרה מסר כי הוא "פשוט נבהל לחץ בלם קדמי ועף קדימה" (הודעה של הנתבע על תאונת דרכים מיום 27.5.07). מכאן, אף אליבא דגרסת הנתבע, התאונה אירעה בעת שהתובע נבהל ובלם בחוזקה. בהקשר זה, אין בעדותו של התובע שבלם קודם על הבלמים האחוריים ואחר כך על הבלמים הקדמיים, להעיד שלא נבהל. מעדותו עולה שהפעולות נעשו ברצף. האם הטענה שהתובע בלם מפני שהוא נבהל מהווה הרחבת חזית? ב"כ הנתבעים טען שהואיל ותובע טען שהנתבע חסם את אופניו והואיל ואין אזכור בכתב התביעה לכך שהתובע בלם מפני שהוא נבהל, יש בטענה שהתובע נבהל מרכב הנתבע הרחבת חזית. אין ממש בטענה זו. גם לפי הגרסה שרכבו של הנתבע חסם את אופני של התובע, גלומה הטענה שהתובע בלם מפני שהוא נבהל. ועוד, בלימת התובע מפני שהוא נבהל מרכב הנתבע מהווה חלק מגרסתו של הנתבע ובוודאי הייתה הזדמנות נאותה לנתבעים להתייחס לטענת סיבת הבלימה. סיכומו של דבר לגבי נסיבות התאונה: גם אם בית המשפט יסמוך את ידו בעיקר על גרסתו של הנתבע, ולאחר שהתרשמתי מהעדים ועיינתי בחומר הראיות הנני קובע שאלו נסיבות התאונה: לא היה מגע בין האופניים של התובע לכלי הרכב של הנתבע. התובע רכב על אופניו במהירות גבוהה יחסית של 30 - 40 קמ"ש. הנתבע התקרב לצומת בנסיעה איטית והתקרב כמטר וחצי מהכביש. התובע שהיה כ-15 מטר מרכב הנתבע, הבחין ברכב הנתבע, נבהל, בלם בחוזקה ועף קדימה מעל האופניים. כתוצאה, התובע נחבל בגופו. האם נסיבות האירוע מהווה תאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד? אנו נדרשים לבחון האם המקרה דנן, בו לא היה מגע פיזי בין התובע לרכב, נכנס לגדרה של תאונת דרכים, דהיינו האם קיים קשר סיבתי ישיר בין התנהלות רכבו של הנתבע לבין התאונה שנגרמה ופגיעתו של התובע. הפסיקה קבעה כי לצורך הוכחת קיומו של קשר סיבתי יש צורך בהוכחת קשר סיבתי כפול, דהיינו, בהוכחת קיומו של קשר משפטי סיבתי וקשר משפטי עובדתי בין התאונה לפגיעה שנגרמה. קיומו של קשר סיבתי עובדתי - הקשר הסיבתי העובדתי נבחן על פי הזיקה הפיסיקאלית בין הגורם המסוים לבין התוצאה המזיקה "הגורם שבלעדיו אין". במקרה דנן, קיים קשר סיבתי עובדתי בין יציאת הרכב מן החנייה לכיוון הכביש לבין בלימת האופניים של התובע והפגיעה שנגרמה לו. שכן, מן העדויות של התובע והנתבע לא עולה ולא הוכחה כל סיבה אחרת אשר גרמה לתובע לבלום את אופניו בפתאומיות, מה שהוביל לפגיעתו. אמנם, תגובתו של התובע הינה תגובה רשלנית. אולם אין באמור כדי לעלות או להוריד. לבחינת קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין התאונה לפגיעה שנגרמה יש להוסיף את ההסתייגות לפיה לא כל מקרה בו יש לרכב המנועי חלק בשרשרת הסיבתית העובדתית שהובילה לפגיעתו של הנפגע, ייכנס לגדרי תאונת דרכים וייחשב כ"נזק אשר נגרם עקב השימוש ברכב". על מנת להוכיח כי התאונה נכנסת לגדרי חוק הפלת"ד יש להראות כי בנסיבות המקרה קיים גם קשר סיבתי משפטי בין התאונה לפגיעה שנגרמה לנפגע. קיומו של קשר סיבתי משפטי - הקשר הסיבתי המשפטי בורר מבין הסיבות העובדתיות שהובילו לתאונה את אותן סיבות אשר יש בהן לשמש יסוד להטלת חבות על הנוהג ברכב המעורב במאורע. בית המשפט העליון קבע כי מבחן הסיכון הוא המבחן הקובע על עניין קיומו של קשר סיבתי משפטי, כפי שמסביר כב' הנשיא בדימוס שמגר בע"א 444/87 אלסוחה והמאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל: "מבחן זה קובע, כי הקשר הסיבתי-משפטי...מתקיים אם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק, וזאת גם אם התוצאה המזיקה נגרמה עקב התערבותו של גורם זר...השאלה היא, מהו הסיכון אותו ביקש המחוקק למנוע, ומשקבע 'מתחם של סיכון', כל תוצאה מזיקה, הנופלת לתוך אותו מתחם, מקיימת את הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש'...בהפעילנו מבחן זה למסגרת חוק הפיצויים, נאמר, כי שימוש בכלי רכב הוא גורם ממשי לנזק הגוף, אם הנזק הוא בתחום הסיכון, שהשימוש (העיקרי והמשני) ברכב יוצר ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי". לדעתי, זהו המבחן העיקרי העולה מפירושו של חוק הפיצויים: 'מבחן זה מגשים את מטרת החקיקה. יש בו גמישות ראויה, והוא תואם את אופיה של האחריות... שהיא אחריות ללא אשמה...' (ע"א 444/87 אלסוחה והמאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, ניתן על ידי הנשיא שמגר, ביום 30.7.90). פרופ' י. אנגלרד, בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (2005, עמ' 155-156), מציין, בהתייחסו למקרים של העדר מגע בין הרכב לבין גופו של הניזוק: אין להטיל ספק בכך, כי תאונות כתוצאה מהתזת אבנים מגלגלי המכונית, או מיצירת ענני אבק או עשן, הן תאונות דרכים במובן החוק. ההשפעה האמצעית של מכונית בהליך גרימת התאונה יכולה להיות פיסית (הדף אוויר), אופטית (סינוור), אקוסטית (רעש המבהיל, למשל, בעל חיים, או המונע שמיעת סכנה אחרת), או פסיכית גרידא. החלופה האחרונה כוללת בהלתו של אדם מעצם הופעתו הפתאומית של רכב או מנסיעתו הפרועה ... אולם, בהעדר דרישה למגע פיסי, עלינו לתחום את גבולות המושג "גורם ממשי" שמתפקידו לכונן את הסיבתיות המשפטית, בהבדל מן העובדתית...לדעתנו, אין לייחס לכל מכונית המצויה בזירת התאונה אחריות למאורע, בגלל עצם העובדה שהיא היתה גורם הכרחי (שבלעדיו אין) להתרחשות ... כך, אם רוכב אופניים בשעת עקיפת מכונית, מתנגש בהולך רגל, אין לייחס אחריות למכונית הנעקפת בגלל עצם היותה אחד הגורמים לאירוע התאונה ... במסגרת הסיבתיות המהותית-המשפטית, אין מנוס מלהתחשב בנסיבות התאונה, במיוחד באלה שהגבירו באופן מעשי את הסיכון של התרחשותה. אם האשם של נוהג ברכב מצביע על ממשות שכזאת, אין להירתע מלהעזר בו במסגרת הסיבתיות." על מנת לקבוע קיומה של סיבתיות עובדתית ומשפטית במצבים של העדר מגע בין הרכב בו נעשה ה"שימוש" לבין הניזוק נדרש להוכיח כי קיימת זיקה מיידית וישירה בין השימוש ברכב לבין גרימת הנזק. מצבים בהם הסיבתיות היא חלשה יותר, רחוקה או עמומה, אינם מהווים תאונת דרכים.    נראה כי בהלה או הלם מפעולה שמבצע רכב אחר בכביש יכולה להיות, בנסיבות מסוימות, סיבה מספיקה לקיומה של זיקה מיידית וישירה בין השימוש ברכב לגרימת הנזק ולתאונת דרכים, כפי שכותב השופט ביין בפסק דינו:   הסיטואציות של הבהלה או ההלם הן סיטואציות, שבהן התגובה של הניזוק היא כמעט אינסטינקטיבית וחופש הבחירה נשלל ממנו כמעט לחלוטין ולכן ניתן לומר, שאין ספק בקיום הקשר הסיבתי המשפטי...(שם, עמ' 42). (ת"א (חיפה) 838/87 רפפורט נ' מטיילי עירון ואחרים, (ניתן על ידי השופט ביין, ביום 16.8.92). ו בבואנו לבחון את האירוע נשוא התביעה על רקע המבחנים והרציונלים אותם הבאנו לעיל, אני סבור כי האירוע דנן עונה להגדרת "תאונת דרכים". התרשמתי כי בהלת התובע והפחד מהתקרבות והתנגשות אופניו עם רכב הנתבע הם הסיבה לבלימתו הפתאומית ונפילתו של התובע. אמנם, רכב הנתבע לא נכנס לכביש ולא חסם את אופניו של התובע. אולם, התקרבות רכב הנתבע בנסיעה איטית בקרבת הכביש גרם לתובע לבלום בבלימת חירום בגלל החשש לסכנה התחבורתי האפשרית. קיימת זיקה מיידית וישירה בין השימוש ברכב לבין גרימת הנזק. הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי מתקיימים במקרה זה, ויש קירבה ומיידיות בין התאונה לפגיעתו של התובע היוצרת זיקה מספקת לשימוש ברכבו של הנתבע. אשר על כן אני קובע כי התאונה דנן מהווה תאונת דרכים ונכנסת לגדר תאונת "עקב" שימוש ברכב מנועי, כפי שנדרש על פי חוק הפלת"ד.   לעיון 1.3.10 אופנייםתאונת אופניים