דוקטור אלי סלטי חוות דעת רפואית השופטת רונית רוזנפלד 1. תביעתו של המערער להכרה בפריצת דיסק מותני בה לקה כתאונה בעבודה, נדחתה על ידי בית הדין האזורי בבאר-שבע (הנשיא מיכאל שפיצר; בל 1059-07). על פי קביעת בית הדין האזורי, לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין האירוע התאונתי שאירע למערער ביום 4.5.03, בעת שהתאמן על הליכון בחדר כושר במקום עבודתו, לבין פריצת הדיסק. על כך הערעור שלפנינו. 2. הרקע העובדתי וההליכים בעניינו של המערער א. המערער, יליד שנת 1970, מהנדס ייצור, נתקף כאבים עזים בגבו עם הקרנה לרגל שמאל, בעת שהתאמן ביום 4.5.03 על הליכון בחדר כושר במקום עבודתו. עקב הכאבים נאלץ להפסיק את האימון לאלתר. המערער עדכן את המדריכה בחדר הכושר אודות כאביו, והיא ציינה לפניו כי מדובר בשרירים תפוסים בלבד. המערער שב להתאמן מספר פעמים, ובכל פעם נתקף בכאבים. לבסוף פנה לטיפול רפואי, ואובחן כסובל מפריצת דיסק מותני. כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי שדחה תביעתו להכיר בליקוי הרפואי ממנו הוא סובל כתאונה בעבודה, הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי בבאר שבע. את תביעתו לבית הדין האזורי ביקש המערער לתמוך בחוות דעת ד"ר ששון, מומחה רפואי מטעמו. ב. בפסק דין ראשון שניתן בעניינו של המערער בבית הדין האזורי (השופט משה טוינה), נדחתה התביעה מן הטעם שלא אירע למערער אירוע תאונתי בעבודה. במסגרת ערעור שהוגש על פסק הדין לבית דין זה, הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין, לפיה האירוע מיום 4.5.03 יוכר כאירוע תאונתי, וכי בית הדין ימנה מומחה יועץ רפואי מטעמו לבחינת הקשר הסיבתי בין האירוע לבין מחלת המערער (עב"ל 465/05). בהתאמה לפסק הדין שניתן בערעור מינה בית הדין האזורי את ד"ר אליהו סלטי מומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין. ביום 15.5.07 התקבלה חוות דעתו של המומחה, לפיה אין קשר סיבתי בין הפעילות הספורטיבית של המערער לבין מצבו הרפואי. לאחר קבלת תשובותיו של ד"ר סלטי לשאלות הבהרה שהופנו אליו, דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער, בקובעו על סמך חוות דעתו של המומחה כי אין קשר סיבתי בין האירוע התאונתי הנטען לבין פריצת הדיסק בה לקה המערער. גם על פסק דין זה הוגש ערעור לבית דין זה (עב"ל 322/08). במסגרת הערעור הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה ימונה מומחה רפואי אחר תחת ד"ר סלטי. זאת, על פי בחירתו של המערער מתוך רשימת המומחים היועצים הרפואיים של בית הדין. על פי בחירתו של המערער מינה בית הדין האזורי את ד"ר א. ברוסקין למתן חוות דעת בעניינו של המערער. ג. ביום 21.6.08 התקבלה חוות דעתו של ד"ר ברוסקין, בה השיב לשאלות בית הדין בזו הלשון: "א. המחלה ממנה סובל התובע כעולה מהתעודות הרפואיות הינה כאבי גב תחתון עם הקרנה לרגל שמאל על רקע פריצת דיסקוס מרכזית שמעלית ברמה L5 - L4 ו- S1 - L5... ב. בתאריך 20/3/01 (היינו שנתיים לפני האירוע הנדון) פנה התובע לחדר המיון בסורוקה, שם אובחנו כאבי גב תחתון עם רגישות באזור L5 - L4 מימין. לא בוצעה לתובע בדיקת CT או בדיקת הדמיה כלשהי. עד לאירוע הנדון לא נמצאו מסמכים המעידים על התקפי כאבי גב נוספים. כמו כן לאחר עיון בחוות דעתם של ד"ר סלטי וד"ר ששון עולה (פרט שלא מופיע בעובדות המוסכמות), כי הפעילות המאומצת אותה ביצע התובע בחדר הכושר בתאריכים של האירוע הנדון אינה הרמת משקולות אלא ריצה על הליכון. קרי, התובע לא ביצע מאמץ פיזי של הרמת משאות כבדים שהיו יכולים לגרום לפריצת דיסקוס. כיום בספרות המקצועית קשה למצוא קשר ישיר בין ריצה על הליכון לבין פריצות דיסקוס. גם המאמר המצורף בתיק הרפואי דן בכלל על רצים מקצועיים שרצו לפחות 20 מייל בשבוע ולכל רץ במאמר יש מספר פקטורים קודמים. אם האימון היחיד אותו ביצע התובע היה ריצה על הליכון, איני רואה קשר סיבתי בין פריצות הדיסקוס לבין האירוע הנדון. הייתי אף חוקר את הקשר עם כאבי הגב משנת 2001. אם בית הדין הנכבד ימצא כי התובע ביצע פעולות נוספות בחדר הכושר כגון הרמת משקולות, אזי ניתן יהיה לחקור שוב את הקשר הסיבתי. ג. קשה מאוד לקבוע תקופת אי כושר כיוון שהתובע עבר אף ניתוח הוצאות דיסקוסים. השאלה האם פריצת הדיסקוס קשורה לאירוע נשארה פתוחה. היות ולא מצאתי קשר סיבתי חד משמעי בין האירוע לפריצת הדיסקוס אזי כל תקופת האי כושר לא קשורה לאירוע הנדון. אולם כל תקופת אי הכושר שניתנת על ידי אורתופד מומחה (עם וללא קשר סיבתי) מקובלת עלי, כיוון שתקופות האי כושר במקרים כירורגיים יכולות להיות ארוכות מאוד." ד. ביום 8.7.09 הופנתה אל המומחה שאלת הבהרה. וזו השאלה ותשובת המומחה כפי שניתנה, בהתאמה: ש. "נא פרט בהתייחסותך לאמור בחוות דעתו של ד"ר ששון [המומחה הרפואי מטעם המערער - ר.ר], והאם יש באמור בה כדי לשנות מקביעותיך בחוות דעתך, ומדוע? למען הסר ספק מובהר למומחה כי הפעילות בה עסק התובע בעת האירוע היא ריצה על הליכון בחדר הכושר". ת. "להלן התייחסותי לחוות דעתו של ד"ר ששון : היות ולא בדקתי את החולה באופן אישי, לא טיפלתי בו במהלך מחלתו ולא ניתחתי אותו, איני יכול ולא מתכוון לחלוק או להסכים באופן קטגורי עם חוות דעתו של ד"ר ששון, שטיפל בתובע במשך שנים. הדיון היחיד הינו מה גרם לפריצת הדיסקוס ולהתפתחות המחלה שהביאה לשני ניתוחים מורכבים בעמוד השדרה המותני. בחוות דעתו מביא ד"ר ששון שני מאמרים הקושרים התפתחות מחלת הגב אצל רצים. המאמר הראשון נכתב בשנת 1981, היינו לפני 28 שנים והמאמר השני נכתב ע"י פיזיותרפיסט. בסיקור הספרות לא מצאתי מאמרים רציניים נוספים הקושרים התפתחות של פריצות דיסקוס כתוצאה מריצה. מדובר בשאלה מאד קונטרברסיבית, ועל מנת להגיע למסקנה יש צורך להתבסס על ניסיון אישי ועל השכר הישר. אני מכבד את נסיונו הרב של ד"ר ששון, אולם במהלך נסיוני שלי מעולם לא נתקלתי במקרה של פריצת דיסקוס כתוצאה מריצות קצרות בחדר כושר. אין ספק שלתובע נגרמה מחלה שבעקבותיה נאלץ לעבור תהליך טיפולי ושיקומי ממושך. כמו כן, לא נעלמו מעיני העובדות שהתובע לא עבד בעבודה פיזית קשה, היסטורית כאבי הגב לא היתה עשירה, המחלה הופיעה בסמוך לפעילות בחדר הכושר וגילו של התובע צעיר יחסית להתפתחות של תהליך ניווני. מאידך, חייו של אדם הינם מאוד מגוונים, ולא כל פעילות רשומה בתיקים רפואיים. ייתכן שפעילויות אחרות שביצע התובע בסמוך להתפתחות המחלה ואינן מצוינות בתיק, הן אלה שתרמו להתפתחותה, אולם אין ביכולתי לבדוק זאת. הסיבות לפריצת הדיסקוס הינן רבות ולא שוכנעתי שהפעילות בחדר הכושר לבדה, ריצה מזדמנת על הליכון, היא זו שגרמה לפריצת הדיסקוס, החלטתי זו מבוססת על תולדות המקרה, ההיסטוריה הרפואית של התובע ומקצועו." ה. בית הדין האזורי דחה את בקשת המערער להציג שאלות ההבהרה נוספות למומחה. בית הדין קבע כי שאלות ההבהרה הנוספות מוציאות אמירות מתוך חוות הדעת מהקשרן; כי הן נועדו בחלקן לבחון את מידת מומחיותו של המומחה וכי הן מתייחסות בחלקן לתשתית עובדתית שאינה חלק מהתשתית שנקבעה. כמו כן דחה בית הדין האזורי את בקשת המערער לזמן את ד"ר ברוסקין לחקירה נגדית על חוות דעתו. פסק הדין של בית הדין האזורי 3. בית הדין האזורי סקר את מכלול החומר שהוגש בפניו, וקבע, על יסוד חוות הדעת של המומחים מטעם בית הדין, כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין האירוע לבין הפגיעה ממנה סובל המערער בגבו. בית הדין דחה את טענתו של המערער, לפיה יש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר ששון, המומחה מטעמו, על פני חוות דעתו של ד"ר ברוסקין. ד"ר ברוסקין התייחס, בתשובתו לשאלת ההבהרה, לחוות דעתו של ד"ר ששון, אך שלל את הקשר הסיבתי חרף הערכתו של ד"ר ששון. כמו כן נדחתה טענת המערער, כי המומחה התייחס לריצה אחת בלבד, שכן חוות הדעת קובעת שעצם הפעילות של ריצה על גבי הליכון אין בה כדי לגרום לפריצת דיסק. בדומה נדחתה טענתו של המערער, כי ד"ר ברוסקין הותיר את שאלת הקשר הסיבתי כשאלה פתוחה, שכן אמירה זו של ד"ר ברוסקין נאמרה במסגרת דיונו בתקופת אי הכושר, ולא בהקשר של קביעת הקשר הסיבתי עצמו, לגביו הביע המומחה את חוות דעתו באופן ברור וחד משמעי. משהגיעו שני מומחים לאותה מסקנה, לפיה לא מתקיים קשר סיבתי בין פגיעת המערער בגבו לבין האירוע מיום 4.5.03, ומשלא מצא בית הדין סיבה לסטות מחוות דעתם, לאחר שאלו אף נבחנו במסגרת תשובותיהם לשאלות הבהרה, דחה בית הדין את תביעת המערער. הערעור 4. במסגרת דיון "קדם ערעור" הודיעו ב"כ הצדדים על הסכמתם, כי טענות המערער שבכתב הערעור, וכן טיעוני הצדדים כפי שנרשמו במסגרת דיון ה"קדם ערעור" ישמשו כסיכומים בכתב, וכי המותב ייתן את פסק דינו על יסוד הסיכומים בכתב. 5. לטענת המערער, הוכח הקשר הסיבתי בין האירוע התאונתי לפגיעה ממנה הוא סובל בגבו. המערער מבסס טענתו על חוות הדעת של ד"ר ששון שהוגשה מטעמו; על ציטוטים מתוך חוות הדעת של המומחים מטעם בית הדין, אשר לטענתו, מותירים את שאלת הקשר הסיבתי פתוחה; ועל ספרות מקצועית, התומכת לדבריו בעמדתו. לחלופין נטען, כי היה מקום להכיר בקשר הסיבתי נוכח העובדה שמאף אחת מחוות הדעת, כמו גם מפסק דינו של בית הדין האזורי, לא עולה הסבר אחר לפגיעה ממנה סובל המערער, ונוכח העובדה שהמומחים אינם שוללים לחלוטין קיומו של קשר סיבתי. לטענת המערער, ההכרה באירוע התאונתי ובעובדות המוסכמות טומנת בחובה מענה לשאלת הקשר הסיבתי. באשר למומחה הראשון, ד"ר סלטי, נטען, כי בחוות דעתו נפלו פגמים מהותיים וצורניים. נטען, כי חוות הדעת, כמו גם תשובות ההבהרה כוללות קביעות סותרות באשר לאפשרות קיומו של קשר סיבתי. כמו כן נטען, כי ד"ר סלטי לא עיין בחומר הרפואי של המערער, וכי קבע קביעות "בלתי רפואיות", אשר חרגו מן התשתית העובדתית שהותוותה לו. באשר למומחה ד"ר ברוסקין, נטען, כי קביעותיו במסגרת חוות הדעת, לפיהן "מדובר בשאלה מאד קונטרברסיבית", אשר צריכה להיות מוכרעת על בסיס "ניסיון אישי ושכל ישר", והוא "מכבד את ניסיונו הרב של ד"ר ששון", כמו גם הערתו, כי "לא נעלמו מעיניי העובדות שהתובע לא עבד בעבודה פיזית קשה, היסטורית כאבי הגב לא היתה עשירה, המחלה הופיעה בסמוך לפעילות בחדר הכושר וגילו של התובע צעיר יחסית להתפתחות של תהליך ניווני" - צריכות היו להביא למסקנה, כי קיים קשר סיבתי. עוד נטען, כי ד"ר ברוסקין התייחס ל"ריצות" בחדר כושר, כאשר האירוע התאונתי הינו ריצה אחת בלבד. בנוסף חולק המערער על קביעת בית הדין האזורי, כי ד"ר ברוסקין הותיר את שאלת הקשר הסיבתי כ"שאלה פתוחה" בהקשר של תקופת אי הכושר בלבד. עוד טוען המערער כנגד החלטת בית הדין האזורי לדחות בקשתו להעברת שאלות הבהרה נוספות ו/או לזמן את ד"ר ברוסקין לחקירה נגדית. 6. המוסד לביטוח לאומי טוען מנגד, כי יש להותיר על כנו את פסק דינו של בית הדין האזורי, ולאשרו מטעמיו. לטענתו, חוות הדעת שהוגשו שוללות בבירור קשר סיבתי, ולא נפל בהן פגם. הסתירות להן טוען המערער מקורן בהוצאת דברים מהקשרם. כמו כן, בדין פסל בית הדין האזורי את רוב שאלות ההבהרה שביקש המערער להעביר לד"ר ברוסקין וכן דחה את הבקשה לזמנו לחקירה נגדית, בהחלטותיו המנומקות. דיון והכרעה 7. נקדים ונאמר, כי לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור ולטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. כל זאת נוכח חוות דעתו הברורה והחד משמעית של ד"ר ברוסקין, לפיה לא ניתן למצוא קשר סיבתי בין האירוע בו התאמן המערער בריצה על ההליכון בחדר הכושר לבין פריצת הדיסק המותנית ממנה הוא סובל. 8. ויובהר. אכן, במסגרת ההליכים בתיק הוגשה גם חוות דעתו של ד"ר סלטי. עם זאת, במסגרת ערעור שהגיש המערער על פסק דינו הקודם של בית הדין האזורי, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה "בית הדין הנכבד ימנה מומחה אחר בתחום האורתופדיה תחת ד"ר סלטי" (ההדגשה במקור, ר.ר). הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של פסק דין ועניינו של המערער הוחזר לבית הדין האזורי. משהסכימו הצדדים על מינוי מומחה אחר תחת ד"ר סלטי משמע לא היה מקום לשוב ולהיזקק לחוות דעתו. משכך, איננו מוצאים מקום להתייחס במסגרת הערעור לטענות המערער כנגד קביעותיו של ד"ר סלטי כמו גם לכל התייחסות אחרת אליה. 9. לא מצאנו ממש בטענת המערער, כי שאלת הקשר הסיבתי הושארה פתוחה על ידי ד"ר ברוסקין. ד"ר ברוסקין קובע בבירור, כי אין הוא מוצא קשר סיבתי בין האירוע מיום 4.5.03 לבין פריצת הדיסקוס ממנה סובל המערער. ד"ר ברוסקין אף מחדד ומחזק עמדה זו בתשובתו לשאלת ההבהרה שהופנתה אליו, בה הוא מסביר מדוע חולק הוא על חוות דעתו של המומחה מטעם המערער, ד"ר ששון. בית דין זה כבר פסק, כי האובייקטיביות של המומחה מטעם בית הדין גדולה ומובטחת במידה מרבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעלי הדין (ראו דב"ע 411/97 דחבור בוטרוס - המוסד לביטוח לאומי, מיום 2.11.1999, וכן עב"ל 341/96 שמעון מליחי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 377 (1999)). בית הדין פסק עוד כי לחוות הדעת של המומחה מטעמו יש ליתן משקל מיוחד, ובית הדין יסמוך ידו עליה ולא יסטה מקביעותיו של המומחה אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן (דב"ע נו 244-0 המוסד לביטוח לאומי נ' יצחק פרבר, מיום 26.2.1997, עב"ל 1035/04 דינה ביקל נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 6.6.2005). לא מצאנו, כי נפל פגם בחוות דעתו של ד"ר ברוסקין, המומחה מטעם בית הדין, או כי קיימת הצדקה כלשהי לסטות מקביעותיו. בדין קבע בית הדין האזורי, כי חוות דעתו של ד"ר ברוסקין שוללת קיומו של קשר סיבתי בין האירוע התאונתי הנטען לבין פריצת הדיסק ממנה סובל המערער, ובדין העדיף את חוות דעתו של ד"ר ברוסקין על פני חוות דעתו של ד"ר ששון, המומחה מטעמו של המערער. 10. בעצם העובדה שלא הוברר בפני בית הדין האזורי מהו הגורם לפריצת הדיסק ממנה סובל המערער, אין כדי לבסס את טענת המערער בדבר קיומו של קשר סיבתי בין האירוע התאונתי מיום 4.5.03 לבין פריצת הדיסק. ד"ר ברוסקין ציין לעניין זה בחוות דעתו, כי לא כל פעילות של המערער מופיעה בתיקו הרפואי, וייתכן שפעילות אחרת שביצע היא שהביאה למצבו הרפואי. על כל פנים, נטל ההוכחה לקיומו של קשר סיבתי בין האירוע התאונתי לבין הפגיעה מוטל על המערער. נטל זה לא הורם על ידו. 11. כמו כן, לא מצאנו טעות בהחלטת בית הדין האזורי שדחה את בקשת המערער להציג שאלות הבהרה אחדות למומחה. בדחותו את הבקשה להצגת חלק משאלות ההבהרה שביקש המערער להציג לפני המומחה, עמד בית הדין אחת לאחת על השאלות השונות. בית הדין נימק החלטתו פרטנית בהתייחס לכל אחת מן השאלות בציינו, בין שנוסח השאלה מטעה, בין שהיא תיאורטית, בין שהיא מתבססת על הנחת יסוד שאינה מתקיימת בנסיבות המקרה ובין על טעמים אחרים. לא מצאנו כל הצדקה להתערב בהחלטת בית הדין המעוגנת היטב בתשתית העובדתית והמשפטית כפי שהתבררה לפניו. אף צדק בית הדין בדחותו את בקשת המערער להזמין את המומחה לחקירה נגדית. דרך המלך בבית הדין לעבודה הינה דרך הצגת שאלות הבהרה למומחה היועץ הרפואי המתמנה על ידי בית הדין. בדחיית בקשה להצגת שאלות כאלה או אחרות אין כדי לבסס בקשה להזמנת המומחה לחקירה נגדית, מה עוד שצדק בית הדין כי תשובות המומחה בהירות ומנומקות דיין. 12. הנה כי כן, לאור כל האמור, לא מצאנו הצדקה להתערב במסקנתו של בית הדין האזורי, לפיה לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין האירוע מיום 4.5.03 לבין פריצת הדיסק המותני ממנה סובל המערער. אשר על כן, אנו דוחים את הערעור ומאשרים את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. 13. סוף דבר הערעור נדחה. אין צו להוצאות. רפואהחוות דעת