עניינה של התביעה המונחת לפנינו היא סעד הצהרתי לפיו על נתבעת 1 (להלן גם: "העירייה") לקדם את התובע, עם פרישתו לגמלאות לדרגה 45 + מכח ההסכמים הקיבוציים החלים עליה. יצויין כי בדיון מיום 5.7.05, הוחלט בהסכמת הצדדים לצרף את הממונה על השכר כצד להליך (להלן גם: "הממונה" או "נתבע 2"). 2. ואלה העובדות החשובות לענייננו: התובע מר ליאוניד גילשטיין (להלן גם: "מר גילשטיין") מהנדס במקצועו, התקבל בחודש מאי 1989 כעובד זמני לעבודה בעיריית נס ציונה במחלקת המים והביוב. ביום 21.7.90 החליטה העירייה להעניק לו סטאטוס של עובד קבוע. בחודש ינואר 1994 קודם התובע לדרגה 42 מהנדסים (נספח א' לתצהירו של מר יחיאל גליל). החל מראשית שנת 1995 עבר התובע לעבוד באגף ההנדסה. ביום 2.12.2004 פרש התובע לגמלאות בדרגה 42. על הצדדים חל הסכם מרץ 99 והסכמים קיבוציים החלים על עובדי הרשויות המקומיות בדרוג המהנדסים. 3. השאלות שבמחלוקת הינן מהו תפקידו של התובע וכנגזרת מכך מהו מתח דרגותיו. האם מר גילשטיין היה זכאי עם פרישתו לגמלאות לקידום לדרגה 45+ בהתאם להוראות ההסכמים הקיבוצים ואוגדן תנאי השירות, וכן האם ניתנה לו הבטחה שלטונית כי יעלה בדרגה בעת שיצא לגמלאות. ההכרעה: תפקידו של התובע ומתח דרגותיו: התובע טוען כי ברוב תקופת עבודתו שימש בתפקיד בכיר במחלקת ההנדסה, בכפיפות למהנדסת העיר. במסגרת תפקידו זה, החליף את מהנדסת העיר שהאצילה לו חלק מסמכויותיה. לטענתו בהתאם לתפקידו זה, ניתנה לו כדין דרגת שיא 42 בשנת 1994 ואין כל מניעה להמשיך ולקדמו בהתאם להסכמים שהעירייה חתומה עליהם. הנתבעים טוענים כי דרגת השיא של התובע בהתאם לתפקידו כמ"מ פקח בניה באגף הנדסה, הינה 39 .לפנים משורת הדין כבר בשנת 1994, התובע קיבל קידום של שלוש דרגות נוספות לדרגה 42. משכך התובע לא זכאי לשום קידום נוסף בדרגותיו, על פי ההסכמים שהזכיר בסעיפים 4-9 לכתב תביעתו שכן לא ניתן להוסיף ולקדם את התובע מעל דרגה החורגת ב-3 דרגות מעבר לדרגת השיא של התובע. כמו כן הענות לדרישה זו מנוגדת לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב , התשמ"ה-1985. 6. לאחר שבחנו את טענות הצדדים הגענו למסקנה כי תפקידו האחרון של התובע בעירייה היה פקח בניה שדרגת השיא המתאימה לתפקיד זה היא 39 בדירוג המהנדסים. התובע טען בסיכומיו כי עבד בכפיפות למהנדסת העיר, ואף הביא מסמכים המוכחים כי זאת האצילה סמכויות אליו, (נספח ח' לכתב התביעה), אולם הוא לא הביא ראיה כלשהיא המראה מה מתח הדרגות המתאים לתפקיד זה. התובע גם לא סתר את העובדה כי במשך רוב תקופת עבודתו בעיריה עבד כפקח בניה. דבר זה גם נקבע במיקוד הדיון מיום 5.12.06 (פרוטו' עמ' 7 שור' 10 ) וגם אושר על ידי התובע בעדותו (פרוטו' עמ' 10 שור' 8). העירייה מצידה הציגה לפנינו את אוגדן תנאי שירות בהוצאת מרכז השלטון המקומי. אוגדן זה קובע שמתח הדרגות של משרה של פקח בניה היא 36-39 (נ/14 ). מהאמור לעיל עולה, כי התובע קיבל בשנת 1994 שלוש דרגות מעל שיא דרגתו. זכאותו של התובע לקידום בדרגות בהתאם להסכמים הקיבוציים, אוגדן תנאי השירות והסכם מרץ 1999: התובע טוען כי העיריה קיפחה את זכויותיו בכך שלא קידמה אותו בדרגות במהלך תקופת עבודתו, בהתאם להסכמים החלים עליה. בכתב תביעתו מפרט התובע את טענתו זו. לדבריו, בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי בין מרכז השילטון המקומי לבין הסתדרות המהנדסים שנחתם ביום 29.4.1994 (להלן: "הסכם 94"), העירייה הייתה מחויבת לעלותו בדרגה אחת, לדרגה 43 מהנדסים. כמו כן בהתאם לסעיף 13.9.1.1 לאוגדן תנאי השירות לעובדי הרשויות המקומיות, העיריה היתה צריכה להעניק לו דרגה אישית 44 בדירוג המהנדסים, בתום שנה לאחר הגיעו לשיא הוותק המקצועי של 40 שנה. התובע מוסיף וטוען כי בהתאם לתנאי אותו אוגדן , הוא זכאי לדרגת פרישה 45, שעליה יתווסף "תוספת שהייה" היות ומלאו יותר משלוש שנים לשהותו בדרגה הקודמת. הנתבעים טוענים כי היות והתובע קודם כבר בשנת 1994 בשלוש דרגות מעבר לדרגת השיא של משרתו, לא ניתן עם פרישתו לקדם אותו בדרגות נוספות וזאת בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי אשר נחתם ביום 3.3.99 (להלן: "הסכם 99"). בעניין זה מקובלות עלינו טענות הנתבעים כפי שפורטו בהרחבה רבה בסיכומיהם . נדגיש רק כי בהתאם לקביעתנו דלעיל דרגת השיא שהתובע יכול להגיע אליה בהתאם לתפקידו היא דרגה 39. התובע כאמור קודם לדרגה 42 כבר בשנת 1994. משכך מיצה התובע את אפשרויות הקידום המכסימאלי בהתאם למתח דרגות משרתו ובהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי בין מרכז השלטון המקומי לבין ההסתדרות המהנדסים שנחתם בהסכם 94 ואוגדן השירות. זאת ועוד, אף הוראות הסכם 99 מונעות בצורה חד משמעית מהעיריה להמשיך ולהעניק הטבות חריגות לתובע. בסעיף 4 שכותרתו - הסכמים מקומיים מ-1.4.82 עד למועד הקובע - נקבע: "4.1 כל ההסכמים המקומיים שנחתמו, שהוסכמו, שנקבעו או שהונהגו מ-1.4.1982 ועד למועד הקובע, אשר לא אושרו ע"י הממונה, וכפי שהם מיושמים על כל עובד ועובד ערב חתימת ההסכם, ימשיכו לחול על עובדים ותיקים, ככל שאין בהם לגרום לשכרו של עובד ותיק להיות שכר גבוה כהגדרתו בהסכם זה, אלא אם כן תוקנו או בוטלו ע"י הוראה מהוראות הסכם זה, ויהיו מאושרים לפי סעיף 29(א) לחוק כמפורט באישור הממונה על השכר בסיפא להסכם זה. הוראת סעיף 4.1 תחול רק לגבי עובד ותיק שאינו בעל שכר גבוה וכל עוד אינו בעל שכר גבוה". לעניין פרשנות סעיף 4.1 להסכם 99 התייחס בית הדין הארצי בעס"ק 000006/03, שם נאמר מפי כב' השופט י. פליטמן, כי: "ב. תכלית סעיף 4.1 להסכם הקיבוצי הייתה - הפסקת תופעת מתן תוספות שכר חריגות בערים הגדולות וברשויות המקומיות. להשגת אותה התכלית נקבע באותו הסעיף, כי ההסכמים המקומיים ימשיכו לחול על העובדים שהיו זכאים לתשלום לפיהם אך ורק ערב החתימה על ההסכם הקיבוצי. מכאן, שאותם הסכמים לא הוחלו על עובדים שלא קמה להם זכאות על פיהם עד לאותו המועד. ג. האמור באותו הסעיף, כי "ההסכמים המקומיים ... כפי שהם מיושמים על כל עובד ועובד ערב חתימת ההסכם - ימשיכו לחול על עובדים ותיקים" - מצביע בבירור, כי כך הוא ראוי להתפרש. ד. משכך ראוי סעיף 4.1 להסכם הקיבוצי להתפרש, משמעו לעניינו - שממועד חתימת ההסכם הקיבוצי ואילך, אין ההסכם המקומי מצמיח זכות לתוספת ותיקים למי שלא היה זכאי לאותה תוספת ערב חתימתו של ההסכם הקיבוצי". הנה כי כן, סע' 41 להסכם הנ"ל קובע כי כל התוספות המקומיות שהוסכמו, הובטחו או שולמו לעובדי הרשויות המקומיות עד למועד הקובע ימשיכו לחול, כפי שהן מיושמות לגבי כל עובד ועובד ערב חתימת ההסכם. בעניננו התובע קודם בשלוש דרגות מעבר לדרגת השיא של משרתו כבר בשנת 1994, לנוכח הוראות הסכם 99 הטבה חריגה זו ממשיכה לחול עליו. באשר למצב שלאחר התאריך הקובע, יש לדחות את טענת התובע לפיה הוראות ההסכם לא מונעות מהעירייה לתת לו דרגות נוספות היות והוראות הסכם זה, מתיחסות רק לעובדים חדשים ולא לוותקים. לטעמנו, תכליתו של ההסכם היא למנוע גם מעובדים ותיקים ,לקבל הטבות שכר חריגות החל מהמועד הקובע. בעניין זה יודגש כי קידום של התובע מעבר לדרגה 42 שקיבל בשנת 1994 - בעודו נמצא באותה משרה שדרגת השיא בה הוא 39 - יהיה בגדר חריגת שכר לפי סעיף 29 (א) לחוק יסודות התקציב . קידום זה כאמור, לא מצוי תחת הסדר שנקבע בהסכם הקיבוצי משנת 99, וזאת משום שהוא לא ניתן ולא הוסכם עליו לפני התאריך הקובע 31.8.98. הבטחה שלטונית: התובע טוען כי ראש העיר ומהנדסת העיר הבטיחו לו, שעם פרישתו יקבל את כל זכויותיו לרבות דרגות נוספת בפרישה וכן דרגה בשל הוותק. לטענתו מדובר בהבטחה שלטונית, ועל כן ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקויים. התובע העיד בעניין זה כך: "לשאלתך- מי הבטיח לי דרגות, אני משיב: בשנת 99 כשבצעתי עבודה והבאתי לעירייה שלושה מיליון ₪, פניתי לראש העיר והוא אמר שמתי שאני אצא לפנסיה אני אקבל אפילו שתי דרגות ולא דרגה אחת. לא זוכר את השנה, זה היה בקיץ באמצע השנה" (פרוטו' עמ' 11 שור' 1-5 ). בהמשך עדותו העיד התובע על שיחה שניהל עם מהנדסת העיר בנוגע לתנאי פרישתו. "לא זוכר את החודש אבל זה היה בשנת 2002 מהנדסת העיר ואדריכלית רינה קטיף, היא עדיין מהנדסת, והיא אמרה לי שאני אעבוד בשקט בגלל שראש העיר אומר שרק ביציאה לפנסיה אני יכול לקבל דרגה אחת." (פרוטו' עמ' 11 שור' 11-13 ). לא למותר לציין, כי עדות זו של התובע לא נתמכה במסמך כתוב כלשהוא. כמו כן גב' קטיף, לא אישרה בעדותה שאכן הבטיחה לתובע, הבטחה מעין זו, (עמ' 19 לפרוטו'). בכל מקרה, גם אם אכן הובטחה הבטחה מעין זו, הרי בפסיקה נקבע כי על מנת שהבטחה מנהלית תחייב את הרשות המנהלית, נדרשים ארבעה תנאים מצטברים, כדלקמן: א. נותן ההבטחה היה בעל הסמכות לתתה; ב. לנותן ההבטחה הייתה כוונה להקנות לה תוקף משפטי מחייב; ג. הוא בעל יכולת למלא אחר ההבטחה; ד. אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה. [וראו: בג"צ 142/86 "דישון" כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ' שר החקלאות ואח', פ"ד מ (4) 523, 529; בג"ץ 4915/00 רשת חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד נד (5) 451, 477 - 478; ע"א 2054/98 אחים רויכמן שומרון בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (2) 433, 456 - 457]. אמות מידה אלה חלות גם בבית-הדין לעבודה, שכן עקרונות המשפט הציבורי חלים גם בו (וראו: דב"ע מט/132-3 מדינת ישראל - מנשה נבעה, פד"ע כא 326, 331; בג"צ 1407/90 מנשה נבעה נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מה (1) 152; דב"ע שנ/92-3 יהושע מזרחי ואח' - רשות הנמלים והרכבות בישראל , פד"ע כב 451, 455). בעניננו, התנאי הראשון לקיומה של הבטחה מנהלית איננו מתקיים, מן הטעם שאין חולק כי מי שנחזה לפי טענותיו של התובע להיות "נותן ההבטחה" לא היה מוסמך לתיתה, משעה שדרגת פרישה לעובד המצוי שלוש דרגות מעל דרגת השיא היא בגדר תנאי שכר חורג לפי סעיף 29 (א') לחוק יסודות התקציב. רק הממונה על השכר הוא הגורם המוסמך לאשר חריגה בשכר או בגימלה, ואישור לא ניתן במועד הרלוונטי, ובכלל. התנאי השני לא מתקיים. לא ניתן לראות באמירות שהתובע מייחס לראש העיר ולמהנדסת העיר כאמירות שטמונה בהן "כוונה להקנות תוקף משפטי". גם התנאי השלישי לא מתקיים, באשר ראש העיר ומהנדסת העיר לא רשאים להקנות לתובע דרגת פרישה. המסקנה המתבקשת היא, שאפילו אם הובטח לתובע כי כשיפרוש יזכה לקידום בדרגה, הרי להבטחה זו אין תוקף חוקי. התביעה תידחה. בנסיבות העניין ובשים לב לכך שהתובע הינו גמלאי, כל צד ישא בהוצאותיו. זכות ערעור: תוך 30 יום. ניתן היום כ"ג בטבת, תשס"ט (19 בינואר 2009) בהעדר הצדדים. נ.ע. מר י. גולדרט נ.מ. מר מ. דקל ד"ר י. לובוצקי - שופט, אב"ד פרישה