רצפה רטובה באולם אירועים מבוא 1. התובע, יליד 1950, הגיש תביעה נגד הנתבעת, אשר מנהלת שלושה אולמות אירועים בעיר אשדוד, בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, ביום 24.01.07, עת ירד מהבמה, בחתונת בתו והחליק על הרצפה כתוצאה מנוזל, אשר היה באותה עת על ריצפת רחבת הריקודים (להלן: "התאונה"), וכתוצאה נגרם לו שבר בעקב רגל שמאל. בעת התאונה היה התובע, 57 שנים, וכיום הוא בן 60 שנים. 2. התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת של מומחה רפואי מטעמו, אשר נערכה ע"י פרופ' דן עטר, מומחה בכירורגיה אורטופדית, אשר קבע כי למרות שהשבר התחבר - מצבו של התובע מקנה נכות צמיתה בשיעור של 20%, לפי סעיף 49 (2) (ו) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "התקנות"), בגין הגבלה בתנועות בפרקי כף הרגל עם דפורמציה או כאבים. פרופ' עטר הוסיף וציין כי כתוצאה מהפציעה, התובע אינו יכול לחזור לעבודתו כצולה בשר במסעדה, ולכן יש לדעתו, להפעיל את תקנה 15 במלואה, כך שסך כל נכותו הרפואית והתפקודית, תעמוד על 30% - לצמיתות. 3. הנתבעת כפרה במיוחס לה, וטענה, בין היתר, כי אין להטיל עליה חבות או אחריות כלשהי, כלפי התובע, וכי האשם הבלעדי לאירוע נשוא התאונה, מוטל על התובע עצמו (ראה סעיף 1 ה' לכתב ההגנה). הנתבעת מסתמכת על חוות דעת רפואית, אשר נערכה ע"י ד"ר שמואל וייס, אשר קבע כי מצבו של התובע אינו מתאים לסעיף שנקבע על ידי פרופ' עטר, שכן סעיף זה מתייחס "לעיוות ניכר בצורת עצם העקב", וכי ממצאים אלה לא קיימים אצל התובע, ולכן במקרה כזה, הסעיף המתאים הוא סעיף חלקי בלבד, כך שלתובע נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10%. 4. ביהמ"ש נמנע מלמנות מומחה רפואי מטעמו, לאור כך שבעלי הדין הגיעו להסכמה, לפיה נכותו הרפואית של התובע, תעמוד על 15%. 5. בעלי הדין הגישו התצהירים והמסמכים שיש בכוונתם להסתמך עליהם. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו וכן תצהיר נוסף של בתו, הגב' ליאת סקורי (אין הכוונה לבת שנישאה באותו אירוע, אלא לבת אחרת). הנתבעת הגישה שני תצהירים מטעמה, של מר אהרון בן סימון, מנהל הנתבעת ומר יעקב סויסה, בעל עסק לשירותי הגברה ותאורה באולם האירועים. 6. עם תום שמיעת הראיות - סיכמו ב"כ בעלי הדין טענותיהם בעל פה, כל אחד לשיטתו הוא. המחלוקות שבין הצדדים 7. כאמור, המחלוקות שבין בעלי הדין נסובו הן לגבי שאלת האחריות והן לגבי גובה הנזק ומכאן שהשאלות המרכזיות הן:- א. האם חבה הנתבעת חובת זהירות כלפי התובע. ב. האם הפרה הנתבעת חובתה זו. ג. האם עקב כך נגרם לתובע נזק. ד. מהו גובה הנזק שנגרם. על מנת לקבוע שהנתבעת חבה ברשלנות, יש להוכיח שלושה אלמנטים: חובת זהירות (מושגית וקונקרטית), אם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו [דהיינו האם הוא סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו] וקשר סיבתי בין הפרת החובה לגרימת הנזק (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ. המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז (1) 113). שאלת האחריות - אופן התרחשות התאונה 8. מי נושא באחריות לנזקו של התובע. האם התובע בעצמו היה רשלן, או אולי הנתבעת התרשלה במחדליה ובמעשיה? התובע מתאר את נסיבות קרות התאונה בסעיף 6 לכתב התביעה, באופן הבא:- "ביום 24.01.07 שהה התובע אצל הנתבעת במסגרת אירוע אליו הוזמן. התובע אשר היה על הבמה, החל מפזז, ירד מהבמה והחליק על הרצפה זאת כתוצאה מנוזל אשר היה באותה עת על רצפת רחבת הריקודים אצל הנתבעת". השאלה הראשונה והעיקרית, שיש לדון בה, היא למעשה לב המחלוקת שבין בעלי הדין -האם התובע הוכיח כי הוא נפגע בנסיבות המתוארות בכתב התביעה, ובנסיבות אלה בלבד, לרבות קיומו של נוזל שהיווה סיכון בלתי סביר, המקים את אחריות הנתבעת. 9. בנסיבות העניין, החלטתי לדחות את התביעה, שכן התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שהתאונה ארעה בנסיבות הנטענות בכתב התביעה, ואפרט נימוקי להלן. 10. התובע הציג שלל גרסאות באשר לאופן התרחשות התאונה, הן במסגרת הדיונים שהתקיימו בביהמ"ש, הן במסגרת תצהיר עדותו הראשית, בחקירתו הנגדית, וכן במסגרת המסמכים הרפואיים שהוצגו בפני, במהלך שמיעת הראיות וכפי שיפורט להלן. 11. אפרט תחילה את גרסאותיו של התובע, מתוך המסמכים הרפואיים שהובאו בפני, על פי סדר כרונולוגי:- א. המסמך הרפואי מיום 25.01.07 בשעה 12:05, יום לאחר האירוע הנטען (מסומן 4 בתיק מוצגי הנתבעת) - מציינת ד"ר שמולור אילנה, רופאת המשפחה של התובע, כי סיבת הפניה: "אתמול נפל באולם האירועים לפי דבריו מגובה 1.5 מ'. לפי דבריו היה לאחר שתיה חריפה...". ב. במסמך רפואי מיום 25.01.07 בשעה 12:30 (מסומן 5 בתיק מוצגי הנתבעת) - מציינת אחות משפחה, הגב' אירינה מור, כי על פי דברי התובע הוא "נפל אתמול באירוע מגובה מטר וחצי...". ג. מסמך רפואי מיום 25.01.07 בשעה 13:04 (מסומן 6 בתיק מוצגי הנתבעת) - מכתב שחרור מבית החולים "סורוקה", שם נכתב, בין היתר, כי התובע, נפל לדבריו ועיקם את רגלו. ד. מסמך רפואי מיום 30.01.07 (מסומן 7 בתיק מוצגי הנתבעת) - מהמרפאה האורטופדית, בביה"ח "סורוקה", שם צויין, בין היתר, כי מדובר בשבר "לאחר נפילה מגובה". ה. מסמך רפואי מיום 05.02.07 (מסומן 12 בתיק מוצגי הנתבעת) - מקופת חולים כללית, בנוגע לאבחון פיזיוטרפי, שם צויין, בין היתר, כי התובע "נפל מגובה". ו. מסמך רפואי מיום 27.03.07 (מסומן 9 בתיק מוצגי הנתבעת) - מהמרפאה האורטופדית, בביה"ח "סורוקה", שם צויין, כי התובע "קפץ מבמה". ז. מסמך רפואי מיום 12.08.07 (מסומן 13 בתיק מוצגי הנתבעת) - מכתב שחרור מבית החולים "סורוקה", שם צויין, בין היתר, כי התובע אושפז עקב כאבים בבית החזה. במסמך זה נרשם עוד, כי לדברי התובע, נפל בעבודה ושבר את קרסול רגל שמאל "עבד 'כגריל-מן' במסעדה עד 10.10.06 אז נפל ושבר את קרסול שמאל". כאמור, במסמך זה - אין כל התייחסות לאירוע נשוא התובענה וניתן ללמוד ממנו כאילו הנפילה התרחשה בעבודה. במסגרת אותו מסמך, תחת הכותרת "אבחנות" צויין שהתובע סובל מבעיית אלכוהול "ALCOHOL ABUSE". ח. בטופס התביעה לתשלום דמי תאונה, שהגיש התובע למוסד לביטוח לאומי מיום 20.05.07 (מסומן 19-21 בתיק מוצגי הנתבעת) - ליד הסעיף בו מתבקש התובע לפרט כיצד נגרמה החבלה, נרשם: "עליתי על הבמה. ניסיתי לעלות על הרמקול והחלקתי כתוצאה מכך". יצויין עוד כי בחקירתו בביהמ"ש, ציין התובע שטופס התביעה למל"ל לא מולא על ידו, והוא נעזר במילויו באדם אחר "כנראה מישהו שם מילא אותו. אני הייתי איתו, אמרתי לו דברים, סיפרתי לו מה הוא צריך לכתוב והוא כתב את זה" (עמ' 7 שורה 18). ייאמר עוד, כי במסגרת התביעה לתשלום דמי התאונה שהגיש התובע למל"ל, הוא נשאל האם הוא עומד להגיש תביעת נזיקין או פיצויים מצד ג' בקשר לתאונה, והשיב בשלילה - לשאלה זו. ט. בטופס הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (מסומן 29 בתיק מוצגי הנתבעת) - ליד הסעיף בו נכתבו פרטי הליקויים מפי הנבדק, צויין "עליתי על הבמה, ניסיתי לרקוד ונפלתי...". 12. התובע הציג גרסאות נוספות לאופן קרות התאונה למומחים הרפואיים, אשר בדקו אותו ונתנו חוות דעת בעניינו. המומחה מטעם התובע, פרופ' דן עטר, מציין בחוות הדעת, באופן כללי, שהתובע "נפל מבמה בחתונת בתו". גרסה זו מעלה תמיהות ושאלות, האם הנפילה היתה "מהבמה" או הנפילה התרחשה במפלס שמתחתיו, דהיינו ברחבת הריקודים, כפי שטען התובע במהלך הדיונים. המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר שמואל וייס, מציין בחוות הדעת, כי התובע נפגע, לדבריו, עת "רקד טרנס (מוזיקה רועשת), החליק לא זוכר למה, מצא עצמו על הרצפה. למחרת פנה למיון...". יצוין כי זו למעשה הגרסה היחידה של התובע לפיה התובע רקד סמוך לפני הנפילה. 13. בשאלון ששלחה הנתבעת לתובע, משנתבקש התובע לפרט כיצד ארעה התאונה, השיב:- "במהלך מסיבת חתונה של בתי החלקתי ברחבת הריקודים". חרף הדרישה בשאלון "נא לפרט" - מסר התובע גירסה לקונית וחסרה, מבלי להזכיר קיומו של נוזל כלשהו שגרם לנפילה (ראה שאלה 71 ב' לשאלון). למרות שהדבר התבקש בנסיבות העניין, התעלם התובע, משאלות 71 ג' (1) ו - (2), בהן נשאל:- "(1) מי לדעתך אשם בתאונה? (2) איזה גורם פיזי מעורב בתאונה?". התובע לא טרח להשיב לשאלות אלו. 14. במהלך קדם המשפט שהתקיים ביום 22.04.09, משנתבקש התובע לפרט כיצד אירעה התאונה, הוברר שהתובע אינו יודע בדיוק את סיבת ההחלקה, האם היא נגרמה ממים או מסיבה אחרת, ולדבריו:- "הייתי באירוע של הבת שלי בבית האופרה, היה שמח קצת, עליתי לבמה לבקש מהדי.ג'י שישים מוזיקת טרנס, עליתי לבמה וליד הרמקולים החלקתי. כנראה משהו ברצפה, מים, אני לא יודע מה היה, אולי חתיכת סלט או משהו. לא זוכר בדיוק מה היה שם. החלקתי והתעלפתי" (ההדגשה שלי - ע.ר.). 15. בתצהיר עדות ראשית שנתן התובע, נטען:- "במהלך האירוע עליתי על הבמה כדי לברך את בני הזוג. עם סיום הברכות ירדתי מהבמה, במהלך הירידה מהבמה, החלקתי על הרצפה וזאת כתוצאה מנוזל שהיה על הרצפה...". 16. במהלך חקירתו הנגדית של התובע בביהמ"ש, הבהיר התובע, מצד אחד, כי הוא זוכר את האירוע ממנו נפגע, ומצד שני - אמר מיד לאחר מכן, כי ברגע שנפל, איבד את ההכרה (ראה עמ' 2 לפרוטוקול שורות 12-13) ולכן אינו יכול לזכור חלק מהפרטים (ראה גם עמ' 4 לפרוטוקול שורות 18 ו- 19), וראה דברי התובע בעמ' 9 לפרוטוקול בשורה 1: "לשאלה איך אני מסביר את שלל הגרסאות הללו, אני אומר שאין לי מושג. מאז התאונה אני מבולבל לגמרי". במהלך החקירה הנגדית, שינה התובע את גרסתו בנוגע לטענתו, כי החליק כתוצאה מנוזל שהיה ברצפה. לשיטתו של התובע, הוא אינו יכול לזכור בדיוק את סיבת הנפילה מאחר ואיבד את הכרתו, והוא מניח או מסיק שההחלקה היתה כתוצאה מנוזל, לאור כך שמצא את רגליו "קצת רטובים" (עמ' 4 שורה 21 לפרוטוקול). משנשאל התובע מדוע הוא ציין שהנוזל "כנראה" היה שם, השיב "בדקתי את המכנסיים. יש פרטים שאני לא זוכר אותם. קשה לזכור כל דבר ודבר" (ראה עמ' 5 לפרוטוקול שורות 24-25). בהמשך, בשורה 30, אמר: "לשאלה אם כשאמרתי כעת שקשה לזכור כל דבר ודבר, האם קשה לי לזכור מה היה באירוע, אני אומר שאני זוכר פחות או יותר מה שקרה, לא כל פרט ופרט". בעמוד 10 לפרוטוקול, משורה 6 ואילך, ציין התובע "נכון שאמרתי בדיון הקודם שאני לא זוכר בדיוק מה היה שם. לשאלה אם היום אני אומר שהיה שם נוזל, אני אומר שהיה שם משהו... כשהחלקתי, כנראה היה משהו...", ובהמשך בשורה 12 ציין התובע, "לשאלה אם כל הידיעה שלי שהיה שם נוזל נובע מכך שכשהתעוררתי המכנסיים שלי היה רטוב אני אומר שכן". למרות שאין מחלוקת שמדובר בתובע שסובל מבעיית אלכוהול, כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים שהוגשו לביהמ"ש, ציין התובע כי בזמן הנפילה הוא לא היה שתוי, וכי שתה "לא עד איבוד הכרה" אלא רק 5 או 6 כוסות, וציין "אני רגיל לשתות ואף פעם לא איבדתי את ההכרה משתייה" (עמ' 6 לפרוטוקול שורה 2-3). לכשעומת התובע עם הגרסה שמסר לד"ר וייס, לפיה הנפילה ארעה בזמן שרקד, שלל התובע האפשרות כי רקד סמוך לפני הנפילה. "ירדתי מהבמה. איך אני ארקוד?" (עמ' 3 שורה 15 לפרוטוקול). בהמשך החקירה, בעמ' 5 לפרוטוקול (שורה 15), אישר התובע שאכן רקד ריקודי טרנס, אך לטענתו זה היה לפני הברכה. בעמ' 8 לפרוטוקול, לאחר שהופנה התובע למסמך 29 מתיק מוצגי הנתבעת, בו רשום "ניסיתי לרקוד ונפלתי", ציין התובע "לשאלה אם מה שרשום במסמך 29 איננו נכון, אני משיב שאני לא יודע. יש כאן דברים שאני לא זוכר בדיוק מה הדברים האלה. יכול להיות שמה שכתוב במסמך 29 - נכון" (ראה עמ' 8 לפרוטוקול שורות 15-16). לקראת סיום החקירה הנגדית, משהופנה התובע לשלל הגרסאות מטעמו, לפיהן במסמך אחד כתוב שהוא ניסה לרקוד, במסמך אחר - עלה על רמקול, במסמך נוסף - נפילה מבמה בגובה של 1.5 מטר, ומשנתבקש להתייחס לכך אמר "אני אומר שאני לא זוכר" (ראה עמ' 8 לפרוטוקול שורה 22). משנתבקש התובע להתייחס לגרסה שמסר לרופאת המשפחה, ד"ר שמולור אילנה, ומשנשאל מה סיפר לרופאה, השיב "אני אומר שאני לא זוכר. אני אמרתי לרופאה שהחלקתי..." (ראה עמ' 6 לפרוטוקול שורה 11). כמו כן, משנתבקש התובע להתייחס לגובה הנפילה, בהתחשב בכך שבאחד המסמכים הרפואיים נכתב שהנפילה היתה מגובה של מטר וחצי, השיב התובע שגובה הבמה "משהו כמו 40 ס"מ, משהו כזה..." (עמ' 4 שורה 9 לפרוטוקול), ובהמשך חקירתו הנגדית, משנשאל שוב האם נכון שנפל מגובה של 1.5 מ' השיב "אני אומר שהאמת סבלתי מכאבים נוראים. אני לא יודע 50 ס"מ, 60 ס"מ, 1.5 מ' אני לא יודע" (ראה עמ' 6 לפרוטוקול שורות 15-16). וכן - לכשהתבקש התובע להתייחס לגרסה שמסר לד"ר וייס, לפיה נפל בזמן שרקד טרנס, והאם אמר את הדברים לד"ר וייס, השיב "אני אומר שאני לא מבין את השאלה בדיוק... אני אומר שאמרתי (לד"ר וייס - ע.ר.) מה שצריך להגיד לו... אני לא זוכר מה אמרתי לד"ר וייס" (עמ' 5 לפרוטוקול משורות 6-13). משנתבקש התובע להתייחס לטענה האמורה במסמך 9 בתיק מוצגי הנתבעת, לפיה הוא "קפץ מהבמה", הוא שלל את הגרסה המפורטת במסמך הרפואי, וטען שאמר לגורם הרפואי, כי ירד מהבמה ולא "קפץ מהבמה". משנתבקש התובע להסביר כיצד נרשמו הדברים במסמך הרפואי, השיב "יש הרבה מקרים שמה שאני אומר לרופא לבין מה שהוא כותב, זה שמיים וארץ. היום הרופאים כותבים דברים לא נכונים" (ראה עמ' 6 לפרוטוקול שורות 30-31). במהלך החקירה הנגדית, הוצגה בפני התובע הגרסה שמסר למוסד לביטוח לאומי, כאילו הוא עלה על רמקול וכתוצאה מכך החליק. התובע הסביר בחקירתו הנגדית, כי הנפילה לא היתה "מהרמקול" אלא "ליד הרמקול". התובע אישר כי הוא חתם על התביעה שהוגשה למוסד לביטוח לאומי, בה צוין התיאור לעיל, ואולם לשיטתו - המסמך מולא על ידי אדם אחר "אני לא יודע מי מילא את טופס התביעה... אין לי מושג... יכול להיות שמי שמילא את הטופס הוא מישהו במל"ל, שביקשתי את עזרתו" (ראה עמ' 7 לפרוטוקול משורה 5), ואולם התובע ציין כי הוא היה עם אותו אדם שמילא את הטופס ואמר לו את הדברים "סיפרתי לו מה הוא צריך לכתוב והוא כתב את זה". מגרסת התובע שהוצגה בתצהירו, ניתן היה להבין שטענתו כי ההחלקה היתה בצעד הראשון בעת הירידה מהבמה, ואילו כשנשאל בחקירתו הנגדית לגבי המרחק של מקום הנפילה מהבמה, השיב:"לשאלה באיזה מרחק מהבמה החלקתי, אני אומר שהחלקתי, אני לא זוכר איזה מרחק." בנוגע למיקום הפגיעה בגופו של התובע, ציין התובע (בעמ' 2 לפרוטוקול בשורה 22):- "נחבלתי רק ברגל שמאל בזמן האירוע, ויכול להיות שגם בראש. אחרי שנה וחצי גיליתי את זה .." (ההדגשה שלי - ע.ר.). 17. התובע טוען כאמור שהוא איבד את הכרתו במהלך האירוע, ואולם לטענה זו אין זכר במסמכים הרפואיים שהוצגו בפני ביהמ"ש. גם עניין זה יש בו כדי לכרסם באמינות גרסת התובע, שכן איבוד הכרה הינו דבר מהותי, הדורש התייחסות רפואית מיוחדת. 18. לא ברור מדוע התובע ניסה להסתיר את העובדה כי מדובר בחתונת בתו. בכתב התביעה ציין התובע כי הוא שהה אצל הנתבעת "במסגרת אירוע אליו הוזמן". בתצהיר העדות הראשית, חוזר התובע על אותה גרסה, כי הוא שהה באולם במסגרת אירוע אליו הוזמן. רק בחקירה הנגדית, הוברר שמדובר למעשה בחתונת בתו. כשנשאל מדוע לא ציין זאת מלכתחילה, השיב "אמרתי שזה של הבת שלי. יכול להיות שזה בטעות נכתב כך. משהו כזה." (עמ' 3 שורה 12-13). 19. התאונה ארעה כאמור לשיטתו של התובע מיד ובסמוך לאחר שעלה לבמה ובירך את הזוג שנישא, כאשר באותה עת, יש להניח, שמבט רוב הנוכחים באולם הופנה לעברו. בסעיף 3 לטופס התביעה למוסד לביטול לאומי (מסמך 20 בתיק מוצגי הנתבעת), נתבקש התובע להתייחס לקיומם של עדים לתאונה. התובע סימן איקס ליד המילים "כן, נכחו עדים" והוסיף בכתב יד "כל המשפחה שלי בחתונה ראתה" (ההדגשה שלי - ע.ר.). בחקירתו הנגדית בביהמ"ש אישר התובע שהיו עדים שראו אותו בזמן הנפילה, וכי באותו זמן שעלה על הבמה, היו ברחבת הריקודים, כ - 20 אנשים, שחלקם קרובי משפחתו. על אף האמור לעיל - נמנע התובע מלזמן עדים שנכחו במקום, וצפו באירוע בזמן התרחשותו. מטעם התובע העידה בתו (לא הכלה), הגב' ליאת סקורי, אשר אישרה בעדותה, כי "את זמן הנפילה לא ראיתי. ניגשתי לאבי רק לאחר הנפילה, כשראיתי אותו ברצפה". בתו של התובע איננה תומכת בגרסת התובע לגבי סיבת העלייה לבמה (לברך את בני הזוג שנישאו), ולשיטתה "אין לי מושג למה אבא שלי עלה לבמה, אולי דיבר עם התקליטן... לא יודעת" (ראה עמ' 12 לפרוטוקול שורות 13-11). בתו של התובע נשאלה האם ייתכן והנפילה היתה עקב שתייה מרובה, במצב של שכרות, השיבה אני אומרת שלא נראה לי" (ראה עמ' 12 לפרוטוקול שורה 19). אמנם, בתו של התובע, מציינת שלאחר הנפילה היא ניגשה לתובע, וראתה שהאזור היה "לח", ואולם לא מצאתי ליתן משקל רב לגרסה זו, שכן מדובר בעדה שהיא בתו של התובע. בתחילת החקירה העדה לא ידעה לציין באיזה מרחק היה המקום הלח מהבמה. לאחר מכן הסבירה העדה שהמרחק מהמקום הלח לבמה היה כ- 4 מטרים, דבר שאינו מתיישב עם גרסת התובע, אשר נפל בצעד הראשון בעת הירידה מהבמה. כמו כן, לא ניתן לשלול את המסקנה שהאזור היה לח כתוצאה ממים שנשפכו על פניו של התובע כתוצאה מאיבוד ההכרה. כמו כן, בנסיבות העניין אינני יכול לשלול אפשרות שסיבת הנפילה נבעה משתייה חריפה - יתר על המידה. בעניין אי הבאת עדים, ציין ב"כ התובע בסיכומיו, כי התובע ניסה "בכוחו הדל להשיג עדים", ואף לא אחד מהם "היה מוכן להטריח את עצמו" ליתן עדות לתמוך בגרסתו, ולכן התובע לא הביא עדים נוספים. למותר לציין, שלטענות שהעלה ב"כ התובע - אין כל בסיס בחומר הראיות. אין בפני ביהמ"ש כל ראיה שהתובע ניסה להביא עד כלשהו והדבר לא עלה בידו. נהפוך הוא - מהראיות שהוצגו בפני ביהמ"ש עולה, שהתאונה ארעה בנוכחות עדים רבים, שחלק גדול מהם הינם בני משפחתו של התובע, והתובע לא נתן כל הסבר באשר לסיבת אי הבאת העדים שיכלו לתמוך בגרסתו. כבר נקבע בהלכה הפסוקה, כי "אי הבאתו של עד רלבנטי מעורר, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה הנגדית" [ראה בע.א. 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ. סלימה, פ"ד מ"ה (4) 651, 658]. על כן "אי הזמנתם להעיד [של עדים רלבנטיים - ע.ר.] יוצרת הנחה שאילו הובאו היתה עדותם סותרת את גירסת המשיבה". [ראה בע"א 240/77 כרמל נ. פרפורי, פ"ד ל"ד (1) 701]. על כן הכלל הוא ש"אי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו". [ראה בע.פ. 112/52, פ"ד ז', 251, 254]. הראיות הנוספות 20. התובע ציין בחקירתו הנגדית, כי לאחר הנפילה הזעיקו אמבולנס למקום האירוע, וכי אחרי שהפרמדיקים הגיעו למקום - הוא התעורר וחזר להכרה, ולכן לא נזקק לפינוי לבית החולים. למותר לציין שהתובע לא טרח לצרף אישור או מסמך כלשהו המעיד על הגעת אמבולנס למקום האירוע. ב"כ התובע אישרה במהלך דיון ההוכחות שלא קיים תיעוד המעיד על הגעת אמבולנס למקום (ראה עמ' 2 לפרוטוקול שורה 29). אם היה מגיע אמבולנס למקום, יש להניח שהדבר היה כרוך בתשלום, והתובע יכל להציג קבלה או דרישה לתשלום, או אפילו לזמן נציג מד"א להציג אסמכתא בנוגע להגעה של אמבולנס למקום האירוע. אי הצגת הראיה בנוגע לאמבולנס - מחזקת גרסת הנתבעת ומפחיתה ממהימנות התובע. התובע הבהיר כי נעזר בחבר לצורך חזרה מהאירוע, כאשר גם אותו חבר לא הוזמן להעיד במשפט מטעם התובע. 21. התובע לא טרח להגיש לביהמ"ש ראיה כלשהי לגבי מיקום הבמה, גובהה, המרחק שבין הבמה לרחבת הריקודים וגם לא תמונות המתעדות את הבמה. יש לזכור כי מדובר באירוע שהוא חתונת בתו של התובע. יש להניח שיש ברשותו של התובע תמונות ואמצעים נוספים לזיהוי המקום ממנו נפל התובע, ומשנתבקש לסמן על גבי תמונות שהציגה הנתבעת, היכן נמצאת הבמה, השיב שלא רואים את הבמה בתמונה:- "אני מסמן איקס בכיוון המקום שאני חושב שהבמה אמורה להיות בו..." (עמ' 4 לפרוטוקול שורה 6). לשאלה מדוע לא הגיש התובע את קלטת הוידיאו שצולמה באירוע, השיב כי הקלטת נמצאת אצל בתו שגרה בצרפת וכי אין ברשותו העתק ממנה. בעניין קלטת הוידאו של החתונה יש לציין עוד, כי במסגרת ההליכים המקדמיים, דרש ב"כ הנתבעת לקבל קלטת החתונה לידיו, ואף הציג מסמך שנשלח לב"כ התובע ממנו עולה כי הדרישה לקבל את הקלטת עלתה עוד בחודש נובמבר 2009. התובע אישר בחקירתו הנגדית, כי בתמונות שהוגשו לתיק ע"י הנתבעת, לא ניתן לראות את הבמה ממנה נפל, וכי קלטת הוידיאו של החתונה נמצאת אצל בתו שעברה לגור בצרפת. העדות היחידה לגבי סוג הבמה ומיקומה ניתנה על ידי בתו של התובע, אשר ציינה בחקירתה הנגדית כי במת התקליטן היא הבמה היחידה שהיתה באירוע. בתו של התובע הוסיפה והעידה, כי אינה יכולה לציין את גודל הבמה, אך מכל מקום, על הבמה היה ציוד של התקליטן. עדות זו מחלישה את גרסת התובע לפיה נפל מגובה של כ- 40 ס"מ, שכן אין זה הגיוני שהתקליטן הפעיל את ציוד ההגברה והמוזיקה מעמדה כה נמוכה, בגובה של 40 ס"מ בלבד. כמו כן, במידה והתובע עלה לבמה לברך את בני הזוג, אין זה הגיוני בעיני, שהדבר לא צולם ולא הוסרט באמצעות וידיאו ואי הבאת הראיה (קלטת הוידיאו) - מחזקת את המסקנה שאילו היתה מוגשת קלטת הוידיאו- הראיה היתה תומכת דווקא בעמדת הנתבעת. 22. בחלוף כ - 4 חודשים לאחר התאונה, מילא התובע טופס "תביעה לתשלום דמי תאונה" (מסמך 20 למוצגי הנתבעת), וציין במסגרתו, כי אין בכוונתו להגיש תביעת נזיקין כנגד המעוול. בפועל הוגשה התביעה, בסוף שנת 2007, בחלוף כ - 7 חודשים ממועד מילוי הטופס. משנשאל התובע בחקירתו הנגדית, מדוע ציין שאינו מתכוון להגיש תביעת נזיקין, השיב "האמת בהתחלה לא היתה לי כוונה להגיש תביעת נזיקין. היו שכנים וחברים ששיכנעו אותי ואמרו לי שזה אולם חתונות יש להם ביטוח - תתבע אותם" (ראה עמ' 7 לפרוטוקול שורות 28-30). בהמשך, בעמ' 8 לפרוטוקול אמר "אנשים אמרו לי שבגלל זה אני לא יכול לעבוד, ואמרו לי להגיש תביעה - אז הגשתי תביעה" (שורות 1-2). 23. משנתבקש התובע פעם נוספת להתייחס לשלל הגרסאות, השיב אני עכשיו בטיפול פסיכיאטרי. אני מקבל תרופות פסיכיאטריות עקב המצב שלי בבית. המוח שלי לא איתי" (ראה עמ' 8 לפרוטוקול שורות 30-31). בית המשפט איננו יכול לקבל את גרסת התובע כי נפל אצלו בלבול בשל תרופות פסיכיאטריות שהוא נוטל, שכן הוברר במהלך המשפט, שהתובע נוטל את התרופות מ"זה כחודש וחצי - חודשיים" לפני מתן העדות. היינו שלל הגרסאות שנתן התובע - הוצגו טרם שנטל את אותן תרופות. בנסיבות העניין, כאשר התובע לא ראה מים במקום, הוא מסיק את קיומו של הנוזל רק כתוצאה מכך שמכנסיו היו רטובות - ביהמ"ש איננו יכול להוציא מכלל אפשרות שהמים שהיו על מכנסיו של התובע, הינם כתוצאה ממים שבהם נשטפו פניו בעקבות איבוד ההכרה הנטען. מסקנות 24. לאור ההלכה הפסוקה יש לתת משקל רב לגרסאות שנתקבלו מהתובע, אשר פורטו במסמכים הרפואיים, סמוך למועד התרחשות האירוע ואשר למעשה סותרות את טענות התובע בתביעתו. ראה בעניין זה ע"א 3013/99 [מחוזי תל אביב] פרץ רימונד נ' פרץ גבריאל ואח', דינים מחוזי תל אביב 2001 (26) 918, שם נקבע, בין היתר, כי:- "סיכום המחלה, ובו תיאור נסיבות התאונה, מהיותו כה סמוך לאירוע הנטען, מהווה ראייה חשובה ומרכזית. גרסתה של המערערת בעת קבלת הטיפול הראשוני הינה בעלת חשיבות בהעדרה של ראיה ישירה לתאונה, ומהווה את התבטאותה הראשונה של הנפגעת באשר להתרחשויות. אוסיף כי נראה שהדברים נאמרו בטרם יכולה היתה לקבל "ייעוץ" או "הכוונה"...". ראה בעניין זה גם פסק הדין שניתן בע"א 2109/00 [מחוזי תל אביב] פרנקו דוד נ' אררט בע"מ חברה לביטוח (פורסם באתר נבו), נקבע, בין היתר: "די לעיין בתעודת חדר המיון של בית-החולים פוריה בטבריה המתייחס לטיפול במערער ביום התאונה ובו מצוי תיאור מפורט של פרטי התאונה מפיו של המערער. נסיון החיים מלמדנו כי אדם המגיע לבית-החולים בסמוך לתאונה אינו מתוחכם עד כדי העלאת סיפור דמיוני על תאונה. אין ספק שתעודה זו יש בה חיזוק ניכר לגירסת המערער על התאונה. מסמך נוסף הינו דו"ח על התאונה שנערך ע"י חברת השכרת הרכב והמכיל אף הוא תיאור מדוייק של התאונה..." 25. ב"כ התובע ציין בסיכומיו, כי הוא ער ל"שינויים מסויימים" בגרסאות התובע, ולשיטתו - הדבר נבע "כתוצאה מבלבול" שבו היה שרוי התובע במהלך אותו ערב. יצויין כי הסבר זה איננו ברור כלל וכלל, שכן הגרסאות השונות ניתנו בתקופה שלאחר האירוע. עוד ציין ב"כ התובע בסיכומיו, כי אין לשכוח שמדובר באדם אשר היה שרוי בכאב "שתה משקאות חריפים, קצת יותר מהרגיל, וגם במהלך האירוע לא היה מפוכח במאת האחוזים". יצוין כי גם טענה זו לא קיבלה ביטוי בראיות שהובאו. אמנם אין מחלוקת שהתובע שתה משקאות חריפים במהלך האירוע, ואולם אין בסיס לטענה שהתובע לא היה מפוכח. הגם שב"כ התובע טען כי התובע סובל מקשיים ורבליים, אציין כי אני לא התרשמתי כך במהלך שמיעת עדותו של התובע. 26. מנהל הנתבעת טען במהלך עדותו, כי אם היה יודע על קרות התאונה, לא היתה כל מניעה מבחינתו לדווח על כך לחברת הביטוח, לשלם השתתפות עצמית, שכן האירוע ממילא מכוסה במסגרת הביטוח הקיים לנתבעת. עדותו של מנהל הנתבעת, היתה אמינה ומהימנה בעיני, והתרשמתי כי ניתן לסמוך עליה, ומצאתי לקבוע כממצא עובדתי, שהתובע אכן לא דיווח לנתבעת על קרות התאונה, בסמוך לאחר התרחשותה, ולמנהל הנתבעת נודע לראשונה על קרות התאונה, רק עם קבלת כתב התביעה, היינו בחלוף כשנה ממועד האירוע. 27. בנסיבות העניין יש לקבוע, כי התובע לא נתן לנתבעת הודעה מתאימה במועד התרחשות התאונה או זמן מה סמוך לאחר מכן. הנתבעת הופתעה לדעת על קרות אירוע התאונה, רק עם קבלת כתב התביעה. אין לבוא אל הנתבעת בטרוניה על כך שהתקשתה באיתור העובדים שעבדו באותו ערב באולם נשוא התובענה, זאת בהתחשב בכך, שהנתבעת מפעילה שלושה אולמות אירועים, ומטבע הדברים בחלוף הזמן אין רישום מדויק, מי עבד בכל אולם ואולם. משהתובע כאמור בחר להודיע לנתבעת על קרות האירוע, רק עם הגשת התובענה, הוא זה שגרם לנזק הראייתי, אשר הביא לכך שהנתבעת לא יכלה להביא עדים (מלצרים ואנשים שעסקו בשירותי ההגברה והתאורה) שעבדו במקום בערב, בו התרחש האירוע. 28. מכל המקובץ לעיל, ניתן לראות שהתובע הציג שלל גרסאות, בין היתר, כי הוא: "קפץ מבמה"; "נפל מגובה של 1.5 מ'...אני לא יודע 50 ס"מ, 60 ס"מ, 1.5 מ' אני לא יודע"; נפל במהלך ניסיון לעלות על רמקול; "ניסיתי לרקוד ונפלתי" (ראה מסמך 29 למוצגי הנתבעת, והתובע אישר שמה שרשום שם יכול להיות נכון); נפילה במהלך ריקוד טראנס; הימצאות של נוזל במקום; "כנראה היה משהו ברצפה... אולי חתיכת סלט"; "כל הידיעה שלי שהיה שם נוזל נובע מכך שהתעוררתי המכנסיים שלי היה רטוב"; עליה לבמה לצורך ברכה או מתוך סיבה אחרת (שיחה עם התקליטן); "לשאלה איך אני מסביר את שלל הגרסאות הללו, אני אומר שאין לי מושג. מאז התאונה אני מבולבל לגמרי". אין דין שכל יצירת סיכון מטילה על אדם אחריות לכל תוצאה מזיקה שתיגרם בעקבותיה, אפילו אפשר לחזות תוצאה כזאת מראש. הכל יודעים, כי חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו ב אחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון (ראה בע"א 145/80, שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח' פ"ד לז (1), 113 עמ' 119-120). 29. כל המפורט לעיל פוגם בעיני, באופן מהותי, באמינות התובע ומקשה עלי עד מאוד, לתת אמון בגרסתו, וכל זאת שעה שכאמור, נטל ההוכחה מוטל על התובע. בנסיבות העניין אני קובע שמשקלה של עדות התובע - איננו רב, ולכן לא ניתן לבסס עליה ממצאים עובדתיים. מכל המקובץ, אני קובע שהתובע לא הרים את הנטל הדרוש במשפט אזרחי, להוכיח שהוא נפגע בנסיבות המתוארות בכתב התביעה, לרבות קיומו של נוזל שהיווה סיכון בלתי סביר, המקים את אחריות הנתבעת. בהתחשב במסקנה אליה הגעתי - מצאתי שאין צורך לדון ביתר השאלות שבמחלוקת, לרבות בשאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית וכן בשאלת גובה הנזק. יצוין, כי גם התובע לא טרח להתייחס בסיכומיו לעניין גובה הנזק. רק לאחר שב"כ הנתבעת התייחס בסיכומיו לשאלת גובה הנזק, ביקש ב"כ התובע, במסגרת סיכומי התשובה, להפנות לתחשיב הנזק מטעם התובע. 30. לפני סיום מצאתי להביע מורת רוח מהאופן הלוחמני בה נקט ב"כ התובע במהלך חקירת עדי הנתבעת, במסגרת ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 27.05.10. יצוין עוד כי בסעיפים 6 עד 8 לכתב התביעה, בהם מגולל התובע את נסיבות קרות התאונה, מפנה ב"כ התובע לתעודת חדר המיון מבית החולים "סורוקה", שסומנה "נ - א", אשר איננה רלבנטית למקרה, שכן מדובר במכתב שחרור של ביה"ח, בחלוף כ - 8 חודשים ממועד האירוע, על רקע מתח נפשי וכאבים בחזה. אם לא די בכך, עיון במסמך מעלה תמיהה נוספת לגבי גרסתו של התובע, שכן מתוך אותו מסמך ניתן להבין [אולי] שהפגיעה בקרסול נגרמה לתובע בזמן העבודה במסעדה, וראה הדברים שנכתבו במכתב השחרור מבית החולים "נ-א":- "בן 56, נ + 4, עבד 'כגריל-מן' במסעדה עד 10/10/06 אז נפל ושבר את קרסול שמאל...". סוף דבר 31. אני מורה על דחיית התובענה, ומחייב את התובע לשלם לנתבעת סכומים כדלקמן:- א. שכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪. ב. הוצאות משפט, בהתאם להוראות תקנה 513 (1) ו - (2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. תאונות נפילהרצפהאולם / גן אירועיםתאונות החלקה