עליה לגג כדי לתקן דליפה - נפילה התובע, יליד 3.6.1984, נפגע במהלך עבודתו אצל הנתבעת ביום 2.2.05 עת נפל דרך חלון פרספקס הקרוע בגג המשותף למוסך שבבעלותה ולמוסכים אחרים. התובע הוטח אל קרקע המוסך הצמוד לנתבעת, אותו הפעיל צד ג' 2 (להלן: "אברמוב"). כפי שיובהר להלן, הגג העוטה את המוסכים הוא רציף, והעומד על הגג אינו יכול לדעת בוודאות אם מהלך הוא מעל מוסך הנתבעת או מעל מוסך אחר. הנתבעת ביקשה בסיכומיה להצביע על "גירסאות שונות" שהעלה התובע בנוגע לדרך בה התרחש הארוע. לבד מהעובדה שהסתירות עליהן הצביעה הנתבעת אין בהן ממש, ובחלקן יש משום הסתמכות על אמירות ציניות שאמר התובע לאחר שנשאל אותה שאלה פעם אחר פעם בדרכים שונות (דוגמת אמירתו כי אולי נפל מאחר ואכל יותר מדי והגג לא נשא את משקלו; התשובה לפיה הוא רואה באמצעות עיניו; או אמירות מהן משתמע כי הוא טייל להנאתו על הגג), הרי שאין בהן כדי להקים לנתבעת הגנה כלשהי בנסיבות העניין. מאחר ואין חולק שהתובע נפל דרך הפרספקס אל הקרקע, כפי שעולה מעדויות העדים שראוהו שוכב במקום לאחר מעשה; אין מחלוקת שבפועל התבקשו עובדי הנתבעת לעלות לגג האסבסט המשופע והגבוה מפעם לפעם כדי להעמיס עליו חלקי רכבים או להורידם; אין מחלוקת שביום הארוע עלה התובע לגג על אף שאותה שעה שרר ממזג אויר גשום (כעולה מעדויות התובע, העד מטעם הנתבעת ואברמוב); ואין מחלוקת כי לא עשה כן בשל מזימה כלשהי, אלא לצורך עבודתו, אף אם לא הצטווה ישירות לעלות לשם באותה דרך, הרי שדומה כי לדרך המדוייקת בה התרחשו הארועים אין כל חשיבות. כפי שיובהר להלן, בעצם קיום שיטת עבודה המאפשרת לעובדים לעלות על גג אזבסט פרוץ לכל עבר לצורך ביצוע עבודה יש משום הפרת חובה חקוקה ורשלנות חמורה גם יחד. ממילא חב המעביד בנזקי עובדו אם זה נפגע כתוצאה מנפילה מהגג במהלך עבודתו, כאשר לנסיבות המדוייקות של הארוע לא נודעת אלא חשיבות שולית ביותר. סוגיית האחריות העובדות הנצרכות לעניין התובע, שמלאו לו מעט למעלה מ- 20 שנה ביום הארוע, עבד בפנצ'ריה אצל הנתבעת (להלן: "הנתבעת" או "המוסך" או "המעביד"). המוסך כולל פחחיית רכב. המוסך השתמש בגג המבנה, העשוי מאזבסט גלי, לאיחסון חלקי רכב, וביניהם פגושים, דלתות, וחלקי מרכב. עובדה זו נתמכת היטב לא רק בתמונות שצורפו לתצהיר התובע, בהן ניכר כי גג המקום "מרופד" בחלקי רכבים, אלא גם בעדויות העדים כולם (כאשר העד מטעם הנתבעת ואברמוב העידו שניתן לראות את חלקי הרכב גם מהקרקע - עמ' 42 לפרוטוקול, שורות 20-26; עמ' 54 לפרוטוקול, שורות 20-27; עמ' 63 לפרוטוקול, שורות 10-12). גובהו של הגג בחלקו הנמוך ביותר עלה על חמישה מטרים (סעיף 9 לתצהיר התובע; עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 22-24; עדותו של אברמוב בעמ' 59 לפרוטוקול, שורות 12-13; ניתן להתרשם מכך גם בתמונות, ובפרט בתמונות 13 ו-14). לצורך הגעה לגג שימש את העובדים סולם דו-מפרקי, שניתן להבחין בו בתמונה 2 לתצהיר העד מטעם הנתבעת (להלן: "כחלון"). עדי התובע וכחלון העידו שהעלייה לגג לצרכי העבודה נעשתה באמצעות סולם זה בלבד. גרם מדרגות המתכת בו ניתן להבחין בתמונה 1 מהתמונות שצורפו לתצהיר התובע שימש באותה עת להגעה לקונטיינר בו ישנו העובדים, שהועמד מעל חלק אחר של גג המוסך (עדויות עדי התובע ועדות כחלון). לא הובהר כיצד בדיוק עלה בידי עובדי המוסך לטפס אל הגג כאשר הם נושאים דלתות וחלקי מרכב, וכיצד הורידו חלקים מעין אלה כשהם מטפסים מטה בסולם שאף אינו מעוגן לקיר, אולם מאחר ואין מחלוקת שהתובע לא נפל תוך כדי עליה או ירידה בסולם - אין צורך להתעמק בשאלה זו, אף שיש בה כדי לאפיין את דרך התנהלות הנתבעת בכל הנוגע לבטיחות עובדיה. ביום הארוע ביקש כחלון לחסום חורים בקירות המוסך, כדי למנוע כניסת חתולים שהפעילו את האזעקה בלילה הקודם. כחלון, שהוצג בתצהירו כעובד ואחראי במוסך, עשה במהלך חקירתו כל שלאל ידו כדי להרחיק עצמו מכל אחריות, כשהוא מתחמק ממתן תשובה למרבית השאלות שהופנו אליו, ומבהיר לא פעם ולא פעמיים כי לא הוא האמור להעיד או לעמוד לדין. דומה שהעד סבר כי מבקשים לראותו כאחראי הישיר לארוע, ולפיכך השיב כפי שהשיב. הפועל היוצא היה שלא ניתן להקנות לעדותו משקל של ממש. אעיר כי דין דומה חל על עדותו של אחד מעדי התובע (אבו עודה) שלא השיב ישירות לשאלות, והלך סחור סחור ובלבד שלא יהא עליו להשיב לשאלות שלא נשאו חן בעיניו. מכאן שמשקלן של עדויות השניים נמוך עד למאד. מעדותו המתחמקת של כחלון ניתן לדלות עובדות מעטות בלבד. בין אלה ניתן ללמוד שהוא שיזם את סתימת החורים (עמ' 51 לפרוטוקול, שורות 18-21), בידיעתו של בעל הבית אף אם ללא צורך באישורו הפורמאלי (שם, שורות 24-27) או שמא - בעקבות בקשתו של בעל הבית (עמ' 40 לפרוטוקול, שורות 1-2). הצורך לעשות כן נבע מכניסת חתולים שהפעילו את האזעקה במוסך (סעיף 2 לתצהירו), דבר שהביא להפעלת קריאה טלפונית לבעל הבית בלילה (עמ' 51 לפרוטוקול, שורות 15-17; עדות התובע בעמ' 8 לפרוטוקול, שורות 19-22). הוא עבד יחד עם התובע (סעיף 2 לתצהיר) וביקש מהתובע למצוא לוח פח קטן כדי לסתום את החור (סעיף 3 לתצהיר). בתצהירו טען כי המימדים הנדרשים היו 10X10 ס"מ (סעיף 3 לתצהיר), אולם משנשאל על מימדי החור במהלך חקירתו הדגים חור במימדים של כ- 20X20 ס"מ (עמ' 49 לפרוטוקול, שורות 15-16; גם מתמונה 2 לתצהיר נראה שהמימדים של החור גדולים מהנטען בתצהיר). באותו זמן החל לרדת גשם, ולפיכך נכנסו השניים למבנה (עד לאותה עת עמדו בצד החיצוני של המוסך) וכחלון ביקש מהתובע להביא פח מתאים (עמ' 50 לפרוטוקול, שורות 9-12). הוא לא אסר על התובע לעלות לגג וגם לא התיר לו, ולא אמר לו לחפש על הגג (עמ' 44 לפרוטוקול, שורות 13-18). כחלון אישר, לאחר התחמקויות והכחשות רבות, כי הגג שימש כמחסן לחלקי חילוף עבור המוסך (עמ' 42 לפרוטוקול, שורות 14-17). זכרונו בגד בו משום מה כשנשאל כיצד העלו העובדים את חלקי החילוף לגג, וזאת מעט לאחר שהשיב לשאלה מדוע נמצאו על הגג חלקי חילוף בתשובה יוצאת הדופן "שאל את בעל הבית של העסק... אולי הוא אוסף" (עמ' 46 לפרוטוקול, שורה 21 - עמ' 47 לפרוטוקול, שורה 1). מעדות התובע עולה כי לאחר שהתבקש להביא "ברזלים ומתכת" לצורך סגירת החורים בקיר - עלה אל הגג למצוא חלק מתכת מתאים. בתצהירו טען שכחלון הורה לו לעשות כן (סעיף 8 לתצהיר). משנשאל על השתלשלות העניינים לא חזר במפורש על הטענה כי קיבל הוראה מפורשת לעלות לגג, אלא מסר שכחלון "ביקש ממני להביא חתיכת ברזל, למעלה אני יודע שלמעלה יש מחסן, ומשמה אנחנו לוקחים את מה שאנחנו צריכים לפעמים, כולל חתיכות ברזל" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 10-12). הוא מבצע את בקשותיו של כחלון, שכן בעל הבית הורה לו לעזור לכחלון בפנצ'ריה (עמ' 18 לפרוטוקול,שורות 22-24). נראה שתיאור זה של מהלך העניינים משקף אל נכון את אשר אירע: כחלון ביקש מהתובע להביא לוח מתכת לכיסוי החור שבקיר (כפי שאישר כחלון בעדותו), וזה פנה באופן טבעי לגג המוסך, שכוסה למלוא העין בחלקי מרכב מתכתיים, מתוך הנחה סבירה למדי שיעלה בידו למצוא במקום חלק מתכת מתאים. כאמור, מהתמונות ניתן ללמוד כי על הגג מצויים עשרות רבות של חלקי מרכב, פגושים ודלתות. אלה לא מצאו דרכם לבד אל הגג, ובכך יש כדי לתמוך בטענות העובדים לפיהן הם שהעלו אותם לגג והם שהורידו חלקי מרכב מהגג על פי הצורך (ראו גם עדות אברמוב, בעמ' 62 לפרוטוקול, שורות 9-10; עדות כחלון בעמ' 53 לפרוטוקול, שורות 3-4). מאחר ואין מחלוקת שכחלון ביקש מהתובע למצוא חלק מתכת, ומאחר וגג המוסך שימש בתור "המחסן המרכזי", אף אם לא היחיד, לחלקי חילוף (מחסן נוסף נמצא בגלריה של חלק מהמוסך, שם זרוקים חלקי מתכת בערבוביה, כפי שניתן להתרשם מתמונות 13 ו- 14), הרי שפעולתו של התובע, שעלה גם בעבר לגג המוסך פעמים רבות, כמעט מדי יום (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 16-18), היתה כמעט ומתבקשת. התובע אישר בעדותו כי בעת שעלה לגג ירד גשם (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 1-2). הוא העיד ששוטט על הגג מספר דקות בנסיון למצוא חלק מתכת מתאים (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 10-15). הוא לא ידע לומר מהיכן נפל, ונראה שזכרונו בוגד בו בנוגע לארועים המידיים הסובבים את הנפילה. ב"כ הנתבעת ביקש להסיק מכך, ומעדויות אחרות מהן עלה שהתובע מסר פרטים על הארוע כשנמצא על הרצפה, כי התובע משקר. למעשה נראה שמצב בו אדם שנפגע מטראומה אינו זוכר מאומה מהארועים שסבבו את הפגיעה עד להגעתו לבית החולים הוא שכיח למדי. לא למותר לציין כי עדותו של אברמוב בנוגע לדברים שאמר לו התובע תומכת באופן מלא בגרסת התובע, ולפיה מסר התובע לשוטר כי הלך לחפש ברזל על הגג (עמ' 57 לפרוטוקול, שורות 15-16 ושורות 22-24). ממילא לא ניתן להצביע על סיבה כלשהי בגינה יבקש התובע להסתיר את הארועים המיידיים שתכפו להתרחשות הנפילה. אין מחלוקת שהתובע נמצא פגוע על רצפת המוסך שהפעיל אברמוב (סעיף 5 לתצהיר כחלון; עדות אברמוב בעמ' 57 לפרוטוקול, שורות 12-13; עדות העד נדאל, עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 1-2). כחלון ציין בתצהירו שהתובע נפל מבעד ללוח פלסטיק בתקרת האזבסט, וחלקים מהלוח היו מפוזרים על הרצפה (סעיף 5 לתצהירו). העד נדאל העיד אף הוא ש"היה חור בגג. פלסטיק" אך הוא לא שם לב אם היו חלקי פלסטיק על הרצפה (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 9-12). אברמוב העיד שחלון הפרספקס לא נשבר אלא נעשה קעור, דבר שהביא לאחר מכן לחדירת כמויות גשמים רבות באותו יום עד שפועלי הנתבעת באו לסדר את החלון (עמ' 61 לפרוטוקול, שורות 1-2, 8-9, 12-16). יוער כי ככלל היתה עדותו של אברמוב סדורה ואמינה לאין שיעור מזו של כחלון, מה גם שהמוסך הוא בבעלותו והנזק שנגרם לחלון הפרספקס נגע לו ישירות. לפיכך יש לקבל את עדותו לפיה יצא החלון ממקומו, או שמא התעקם, והתובע נפל דרך הפתח שנוצר מבלי שחלון הפרספקס ישבר. מתצלומי הגג עולה שמדובר בגג רציף אחד, והעדים כולם אישרו שלא ניתן בעת עמידה על הגג לדעת היכן נגמר שטחו של מוסך אחד ומתחיל שטחו של רעהו. מהתמונות, שצולמו חודשים מספר לפני הגשת הראיות, ניכר כי הגג מעל מוסך הנתבעת מכוסה כולו בחלקי חילוף, ואילו ממנו ועד למקום הנפילה (שסומן על ידי העדים בתמונה 10) קיימים מספר מטרים של גג חשוף שעליו לא הונחו חלקי חילוף. במצב זה יש כדי לתמוך בעדותו של אברמוב ולפיה לא אישר להניח חלקי חילוף על גג המוסך המוחזק על ידו (עמ' 63 לפרוטוקול, שורות 8-12). מאחר וקיים פער של מטרים ספורים בין הגג המכוסה במרבד של חלקי חילוף ובין מקום הנפילה מעוררת הנתבעת את שאלת מעשיו של התובע בחלק גג זה במועד הארוע. כאמור, לשיטת אברמוב לא הותר לנתבעת לאחסן חלקי חילוף על חלק הגג שבבעלותו, ואף שהתובע גרס כי במהלך כל שיטוטו על הגג נע בין חלקי החילוף, הרי שהתמונות שהגיש סותרות לכאורה טענה זו. יש להסתייג מקביעה זו מעט שהרי, כאמור, תמונות אלה צולמו כשנתיים לפחות לאחר הארוע. בהקשר זה יש לציין כי מעדותו של אברמוב עולה שעל חלון הפרספקס הוקמה על ידו קונסטרוקציה דו-שלבית ממתכת, שכללה רשת סורגים ועליה "סולמות" ברזל (עמ' 54 לפרוטוקול, שורות 12-18; עמ' 58 לפרוטוקול, שורות 4-7). בתמונה 10 ניתן להבחין מרחוק בקונסטרוקצית הברזל שעל החלון, גם מהטווח בו צולמה התמונה. בתמונות 3 ו-4, שצולמו מטווח קרוב, ניתן להבחין בסולמות הברזל, אולם הרשת נעלמה כלא היתה. המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל היא שהתובע עלה במהלך עבודתו ולצורכה לגג המוסך, ששימש כמחסן רחב מימדים לחלקי חילוף, ביום חורפי וגשום (שתואר על ידי אברמוב כיום גשום ואפור - עמ' 59 לפרוטוקול, שורות 7-8). דקות ספורות לאחר מכן נמצא התובע מוטל במוסך של אברמוב, לאחר שנפל דרך חלון הפרספקס שהוסט ממקומו אגב הנפילה. חלון זה היה מכוסה אבק ומלוכלך (עדות נדאל, עמ' 31 לפרוטוקול, שורה 14; עדות אבו עודה, עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 7-9; והשוו עמ' 59 לפרוטוקול,שורות 3-8). לשאלה כיצד הגיע התובע למקום בו מצוי חלון הפרספקס ומדוע עשה כן לא ניתנה תשובה ברורה, מאחר והתובע חזר וטען שאינו זוכר את הרגע שלפני התאונה. לא ניתן לשלול את האפשרות שהועלתה בסיכומים ולפיה ראה התובע את קונסטרוקצית הברזל שעל החלון והתקרב מתוך מחשבה שניתן יהיה לעשות בה שימוש. מכל מקום, לא נטען ובוודאי שלא הוכח שהתובע הטיל עצמו דרך החלון מתוך דחף אובדני או במתכוון. המירב שניתן לומר הוא כי התובע לא נזהר בהליכתו על הגג, ולא שם לבו לשוני המסויים שבין האזבסט ובין הפרספקס. מבט בתמונה 3, בה מצולם חלון הפרספקס, מעלה כי גם ביום בו שוררת במקום ראות טובה קשה להבחין בהבדלי הצבע בין הפרספקס המלוכלך למדי (שאף הוא גלי) ובין האזבסט שסביבו. קל וחומר שכך הם פני הדברים ביום גשום ואפרורי. עניין אחרון שיש לענות בו בבחינת העובדות הנצרכות להכרעה נוגע לדרך פעולתו של אברמוב. אברמוב העיד כי עם כניסתו למוסך שנשכר על ידיו ביצע שיפוץ מקיף למדי (עמ' 54 לפרוטוקול, שורות 8-9). בין היתר אטם את החורים בגג (שם, שורות 10-11). הוא חשש מפתחי התאורה המחופים בפרספקס ולפיכך התקין עליהם שני סורגי ברזל על כל פתח, ומעל לסורגים הרכיב סולמות ברזל (שם, שורות 13-19; עמ' 56 לפרוטוקול, שורות 19-21). לגג עלה לכל היותר פעם בשנה, כדי לתקן דליפות (עמ' 55 לפרוטוקול, שורות 1-4; עמ' 61 לפרוטוקול, שורות 21-22). מאחר וסבר שהעליה על הגג מסוכנת, וגם מאחר ו"הגג הזה, האסבסטים, הכל מצ'וקמק שם" - לא התיר אף לא לאחד מעובדיו לעלות לגג (עמ' 55 לפרוטוקול, שורות 5-7; עמ' 62 לפרוטוקול, שורות 1-3). הסורג עצמו לא נפל עם התובע (עמ' 57 לפרוטוקול, שורות 14-15 ושורות 26-27). כאשר הסתכל כלפי מעלה לאחר הנפילה ראה רק את סולמות הברזל (עמ' 60 לפרוטוקול, שורות 23-25; עמ' 61 לפרוטוקול, שורות 4-6). לאחר הנפילה ועד עזיבתו את הנכס לא עלה אברמוב פעם נוספת לגג (עמ' 58 לפרוטוקול, שורות 18-22). הוא אישר שהחלון המדובר הוא כמו זה שנראה בתמונה 3, אולם טען כי בעוד שבתמונה 3 ניתן להבחין רק בסולמות המתכת הרי שבשעתו היה במקום גם סורג (עמ' 62 לפרוטוקול, שורות 17-18). מעדותו של אברמוב עולה שבמועד התאונה לא היה במקום סורג מתחת לסולמות הברזל. לו היה סורג מעין זה היה מקום לצפות כי היה נופל עם התובע, ולחילופין היה עולה בידי אברמוב להבחין בו כאשר הסתכל כלפי מעלה לאחר התאונה. מאחר ואברמוב לא הבחין בסורג, ומאחר וקשה להניח שהיה עולה בידי התובע ליפול בעד סורג המורכב מריבועים ברוחב 15-17 ס"מ, יש להניח כי זה לא היה במקום. לכך יש לצרף את העובדה שבתמונות שצולמו לאחר מכן על ידי התובע לא ניתן להבחין בכל סורג שהוא במקום, אף שהסולמות נמצאים במקומם (אם כי לא ניתן לשלול שמאן דהו עשה שינויים במקום בזמן שחלף מהתאונה ועד לצילום, אך עניין זה לא הוכח ואברמוב לא עלה לגג לבחון את מצב הדברים לאחר הנפילה). מכאן המסקנה שבמועד התאונה נמצאו במקום סולמות הברזל לבדם, החל ממועד לא ידוע קודם לכן. אחריות הנתבעת לנזקי התובע אין מחלוקת כי על מעביד מוטלת החובה לשמור על שלומם ועל בטיחותם של עובדיו במהלך העבודה, וכי הפרה של חובה זו הגורמת לנזק מקימה את כל רכיבי עוולת הרשלנות. חובתו של המעביד להגן על עובדיו מפני סיכונים אפשריים במקום העבודה (השוו ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229-230 (1993)), ולספק לעובדיו מקום עבודה בטוח בצורה סבירה (ראו ע"א 971/03 אבנר בגא נ' אלי מלול, מיום 10.11.05, והאסמכתאות שם). ממילא אין אלא לדון בשאלה אם בנסיבות הארוע הפרה הנתבעת את חובתה זו כמעביד כשהיא פועלת באופן בלתי סביר. התשובה החיובית לכך עולה ובוקעת מאליה מנסיבות הארוע, ולפיכך לא אאריך במקום שניתן לקצר. על פני הדברים יש משום התרשלות בקיומה של סביבת עבודה בה מתבקשים עובדים לטפס על סולם לגובה של למעלה מחמישה מטרים תוך שהם נושאים חלקי מרכב מתכתיים, כבדים למדי. יש משום התרשלות בהבאת העובדים למצב בו עליהם לשהות על גג אזבסט משופע וגבוה, שאין מחלוקת שהוא נטול מעקות. הקמת מחסן חלפים על גג המבנה הגבוה והנטוי (ואולי אף, כדברי אברמוב, "המצ'וקמק") טומנת בחובה סכנה ברורה לנפילתו של עובד מגובה. הדברים קל וחומר כאשר למקדמי חוסר הבטיחות הללו נוסף מזג האויר, בבחינת "ונוסף אף הוא על שונאינו", המביא למצב בו הגג הופך רטוב (ומן הסתם גם חלקלק), ומגביל את הראות. התממשות התרחיש, הצפוי עד למאד, של נפילת עובד מהגג, בכל דרך שהיא, מביאה להשלמת כל רכיבי עוולת הרשלנות (לעניין הטלת אחריות במקרה דומה של עבודה על הגג ראו גם ע"א 1404/01 סיבוני נ' מתכות עפולה בע"מ, מיום 4.4.02). לדרך המדוייקת בה התרחש הארוע ולהשפעתה על האפשרות לצפות דווקא הליך גרימה כזה או אחר - לא נודעת חשיבות מרובה (ראו ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס, פ"ד לג(2) 785, 803 (1979); ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1, 9 (1984); ע"א 2757/93 שרון נ' או.אר.אס כוח אדם בע"מ, פ"ד מט(2) 781, 791 (1995)). עוד נראה שבמקרה מעין זה, כאשר התרשלותה של הנתבעת היא מחדלית וארעה בנסיבות כמתואר לעיל, מוטל עליה הנטל לשלול את קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק שנגרם (השוו ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5) 54, 61-66 (2004); ע"א 1457/07 עירית הרצליה נ' כץ, מיום 14.1.09), נטל בו לא עמדה כלל ועיקר. לבד מעוולת הרשלנות יש במחדליו של המעביד בנסיבות העניין גם משום הפרת חובה חקוקה כמשמעה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה על גגות שבירים או תלולים), התשמ"ו-1986 (להלן: "התקנות"), קובעות בתקנה 3(א) כי "לא יועסק אדם בעבודה על גג שביר או תלול אלא אם כן ננקטו אמצעים שימנעו נפילתו, בהתחשב במבנה הגג, בשבירותו, בשיפועו או בהשפעת תנאי מזג האויר". "גג שביר" מוגדר בתקנה 1 לתקנות כ"גג שסוכך בחומר שביר", כאשר "חומר שביר" כולל, בין היתר, "לוחות מאסבסט-צמנט" וכן "לוחות מחומר פלסטי אחר". המונח "עבודה על גג שביר" כולל (בהגדרתו בתקנה 1) "לרבות כל הימצאות של עובד על גג שביר" [ההדגשה הוספה - ר.ו.]. ממילא דומה כי תקנה זו כאילו ונוצרה למקרה דנא, בו הועסק התובע על "גג שביר", ללא כל התחשבות בשיפועו או בתנאי מזג האויר. לא למותר לציין כי על פי התקנות ביצוע כל עבודה על גג שביר ייעשה תוך שימוש ב"לוחות דריכה או זחילה באיכות טובה", כשאלה מובטחים "בפני תזוזה ובפני נדנוד" (תקנה 4 לתקנות). עבודה על גגות מעין אלה מוגבלת ל"עובדים מקצועיים לגגות" ותוך נקיטת אמצעים שיבטיחו את שלומו של העובדה ובכללם מעקות שונים (תקנה 8 לתקנות). כאמור, נראה שבמקרה דנא עשה המעביד כל שביכולתו להפר כל אחת מהוראות התקנות, כאשר במהלך העסקים הרגיל של המוסך נשלחו העובדים להבאת חלקי מרכב מגג המוסך, ללא כל הכשרה, ציוד או אמצעי מגן. ממילא אין אלא לקבוע כי הפרות חמורות אלה של התקנות, שנועדו ללא כל ספק להגנה על בטחון העובד ושלומו, יש בהן משום הקמה של כל תנאי עוולת הפרת הוראה חקוקה. למעלה מן הצורך אעיר כי שעה שמפר אדם את סטנדרט הזהירות שמטיל עליו המחוקק, ניתן לראות לעתים במעשיו ככאלה המצביעים על קיומו של רכיב ההתרשלות לצורך עוולת הרשלנות (ע"א 335/80 בריגה נ' מוסטפה, פ"ד לו(3) 32, 41 (1982); ע"א 145/80 ועקנין נ' עיריית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 139 (1982); ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג, פ"ד לט(1) 198, 202 (1985)). דברים אלה נאמרים הרבה למעלה מן הצורך, מאחר ואין כל ספק שהנתבעת התרשלה בנסיבות העניין. לפיכך יש לקבוע כי על הנתבעת מוטלת האחריות לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה, הן מכח עוולת הרשלנות והן בשל התקיימות תנאיה של עוולת הפר חובה חקוקה. הנתבעת טענה כי יש לזקוף לחובת התובע אשם תורם, ויש להורות על הפחתת הפיצוי לו הוא זכאי בשל אשמו זה. דין טענה זו להידחות. נטל ההוכחה לקיום האשם התורם מוטל לפתחו של הנתבע, הטוען לו (ע"א 741/83 גוריון נ' גבריאל, פ"ד לט (4) 266, 273 (1985); והשוו ע"א 526/64 "זחליל" חברה לחריש, יישור וחפירות קרקעות בע"מ נ' פנחס, פ"ד יט(4) 455, 461 (1965); ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב (1) 415, 424 (1988); ע"א 3398/05 מכתשים מפעלים כימיים בע"מ נ' חיים מריומה, מיום 15.7.07, בפיסקה 14 לפסק-הדין). בנטל זה לא עמדה הנתבעת. כפי שהובהר לעיל התובע פעל במהלך הארוע במסגרת עבודתו ולצרכיה, ועלייתו על הגג היתה פעולה טבעית הנובעת מדרך העבודה המקובלת אצל המעבידה. זקיפת אשם תורם לעובד היא בגדר יוצא דופן (ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 604 (1982); ע"א 449/81 בן לב נ' מגד, פ"ד לח(4) 70, 74 (1984); ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527 (1987)). הדברים קל וחומר כאשר המעביד חטא בהפרת חובה חקוקה (הילכת מחמור הנ"ל, בעמ' 527-528; ע"א 119/58 מזרחי נ' פרידמן, פ"ד יג 529, 530 (1959)). במקרה מעין זה יחול הכלל לפיו "לא בנקל ימצא בית-המשפט עובד הסומך תביעתו על הפרת חובה חקוקה של מעביד לקיום הבטיחות במפעל, אשם ברשלנות תורמת. הטלת חובות אלה על המעביד מיועדת להבטיח את העובד גם בפני רשלנותו הוא ולכן יקבע בית-המשפט רק במקרים נדירים שגם העובד אשם לתוצאה המזיקה" (ע"א 453/72 ג'רבי נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1) 198, 199 (1973); ע"א 240/87 קריכלי נ' א.פ.ל. בע"מ, פ"ד מג(3) 507, 512 (1989)). אף לו ניתן היה לשקול בנסיבות מסויימות הטלת אשם תורם על עובד שנפגע עקב הפרת חובה חקוקה בידי המעביד, לא כך הם פני הדברים במקרה דנא. התובע הוא בחור צעיר לימים, שטרם מלאו לו 21 בעת הארוע. הוא עלה על הגג באופן שאינו חורג מהמנהג הקבוע במקום העבודה, ונפילתו ארעה עקב הפרת חובותיו של המעביד. לא נטען ולא הוכח שעבודתו כללה רכיב משמעותי של הפעלת שיקול-דעת, כזה המוקנה לבעלי תפקיד ניהולי בעבודה. לנוכח הממצאים העובדתיים דלעיל בנוגע לפער הלא רב שבין צבע הפרספקס ובין צבע האזבסט, ובהתחשב גם בתנאי מזג האויר, נוצר קושי לא מועט בהבחנה בחלון דרכו נפל התובע. בנסיבות מעין אלה, וכאשר כל הימצאותו של התובע במקום נבעה ממחדליו של המעביד ומשיטת העבודה הלא בטוחה שיישם, וכאשר קיימים היו קשיים בהבחנה במפגע, אין כל מקום להטיל על התובע אשם תורם (והשוו גם ע"א 1404/01 סיבוני נ' מתכות עפולה בע"מ, מיום 4.4.02). מכאן המסקנה כי על הנתבעת לפצות את התובע בגין מלוא נזקיו הנובעים מהתאונה. ההודעה לצד ג' הדיון להלן ייערך רק בנוגע ליחסים שבין הנתבעת לצד ג' 2 ו-3 (שיכונו שניהם כאחד, לצורך הנוחות, אברמוב; לא הובהר אם צד ג' 3 הוא ישות משפטית ובעל אישיות משפטית נפרדת, אולם מאחר ולא נטען אחרת אין צורך לדון בשאלה זו). כפי שהובהר לעיל, היה אברמוב מודע לסכנה שבקיומו של חלון בגג, ונקט אמצעים למניעתה. אמצעים אלה כללו סורג, כשכבת מגן ראשונית, וסולמות ברזל שנועדו לקבע את הקונסטרוקציה למקומה. בסולמות קיימים מרווחים גדולים שאין בהם כדי למנוע נפילה של אדם (כפי שאף הוכח במקרה דנא). אברמוב נמנע מלעלות לגג, אלא במקרה של צורך ממשי (דליפת גשם), ומנע מעובדיו לעלות לגג גם במקרים מעין אלה, בשל החשש לשלומם ובטיחותם. אברמוב היה מודע לכך שהנתבעת משתמשת בגג כמחסן לחלפים. הוא אישר בחקירתו שראה את עובדי הנתבעת עולים לגג מדי פעם (עמ' 62 לפרוטוקול, שורות 9-10), וראה את החלפים המכסים את הגג. לשיטתו - לא נעשה שימוש בחלק הגג שמעל המוסך שבהחזקתו, הוא לא אישר שימוש מעין זה, ומהתמונות ניתן לראות כי לא הושמו חלקי חילוף על חלק הגג שמעל המוסך שהפעיל (עמ' 63 לפרוטוקול, שורות 7-9), אלא במרחק שלא פחת מחמישה עד שבעה מטרים משם (עמ' 60 לפרוטוקול, שורות 11-13). עוד העיד אברמוב כי ביום בו הראות טובה ניתן להבחין במבט כלפי מעלה מתוך המוסך בקווי המתאר של קונסטרוקצית הברזל דרך הפרספקס (עמ' 59 לפרוטוקול, שורות 3-5). כאמור, העומד על הגג אינו מסוגל לראות היכן מתחיל גגו של מוסך אחד ומסתיים גגו של האחר. מכל האמור לעיל עולה שאברמוב היה מודע לסכנה הטמונה בגג בכלל ובחלון הקרוע בגג המוסך השכור על ידו בפרט. הוא אף נקט אמצעים למנוע את הסכנה. הוא היה מודע לנוכחות עובדים של הנתבעת על הגג. אף שלא התיר הנחת חפצים על חלק הגג שברשותו, לא יכול היה להניח שעובדי הנתבעת יישמעו להוראה זו במלואה, ולמצער -ניתן היה לצפות כי ביום מן הימים עלול עובד לטעות אל חלקו של אברמוב בגג ולעמוד בסכנת נפילה מהחלון. מאחר וכך הם פני הדברים, שומה היה על אברמוב ליתן דעתו למצב הקונסטרוקציה שהתקין על החלון שבגג כדי למנוע נפילה, מה גם שנראה שאפשר היה לעשות כן באמצעות מבט כלפי מעלה מתוך המוסך, לכל הפחות בימים בהם הראות טובה. בנסיבות אלה יש מקום לזקוף חלק מהאחריות לחובת אברמוב, אף אם חלקו באחריות נמוך לאין שיעור מזה של הנתבעת. חלוקת האחריות בין מעוולים ביחד מוכרעת על פי מבחן האשמה המוסרית (ע"א 1170/91 בכור נ' יחיאל, פ"ד מח(3) 207, 219-218 (1994); ע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו(2) 344, 362 (2001); ע"א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 23 (2003)). בנסיבות המקרה דנא אשמתה המוסרית היחסית של הנתבעת גבוהה עד למאד, ולפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי יש לזקוף לחובת אברמוב חובת שיפוי בשיעור 10%, המשקפת את חלקו היחסי באשמה. לפיכך תשא הנתבעת במלוא נזקו של התובע, ואברמוב ישפה אותה בשיעור 10% מסכום הנזקים שתשלם לתובע. הנזק הנכות בעקבות הנפילה נגרמו לתובע שברים ביד שמאל הלא דומיננטית, וכן שבר דחוס בחוליה D11 בגבו. הצדדים הגישו את חוות-הדעת מטעמם בהסכמה, תוך שהם מוותרים על חקירת המומחים, שהפער בין קביעותיהם שולי למדי. שני המומחים גם יחד הסכימו כי יש לקבוע לתובע נכות בשיעור 10% בגין הפגיעה ביד שמאל. המומחה מטעם התובע (ד"ר מיכאל לבני) השתית קביעה זו על ממצאי המגבלה בתנועה ואי הסדירות בצילום, כשהוא מסתמך על "סעיף הסל" הוא סעיף 35(1)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "התוספת לתקנות"). המומחה מטעם הנתבעת (פרופ' יואל אנגל) ביסס את קביעתו על סעיף 40(11) לתוספת לתקנות, שהוא סעיף יעודי לפגיעה מעין זו. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי מדובר בנכות חסרת משמעות תפקודית, אולם עיון בממצאי פרופ' אנגל מעלה את ההיפך הגמור: בבדיקה מצא המומחה מטעם הנתבעת מגבלות בישור ובכיפוף של שורש יד שמאל, מגבלות בהטיית שורש היד וירידה משמעותית למדי בכח האגרוף וב"פינץ'". בממצאים אלה יש כדי לבסס את הטענה לפיה לתובע נגרמה פגיעה ביכולת התפקוד של יד שמאל. המומחה מטעם התובע מצא בבדיקתו מגבלה קלה בתנועות הכיפוף והישור של עמוד השדרה המותני. הוא סבר שיש במגבלות אלה יחד עם השבר בחוליה כדי להקנות לתובע נכות בשיעור 10% לפי סעיף 37(7)(א) לתוספת לתקנות. לחילופין הציע המומחה לקבוע לתובע נכות בשיעור 5% בשל שבר דחוס בחוליה, לפי סעיף 37(8)(א) לתוספת לתקנות, ולהוסיף לו נכות בשיעור 5% בגין המגבלה בתנועה. המומחה מטעם הנתבעת לא מצא מגבלה כלשהי בתנועות הגב, וציין כי מבדיקות ההדמיה עולה שהשבר אינו משנה את צורת התעלה השדרתית. לפיכך קבע לתובע נכות בשיעור 5% בלבד, בשל עצם קיומו של שבר דחוס בחוליה. המומחה מטעם התובע לא הבהיר עד כמה קלה המגבלה בתנועות עמוד השדרה, אולם מקציבת הנכות בנוגע לה נראה כי מדובר במגבלה קלה ביותר בשתיים מתוך התנועות האפשריות. גם מהדיון שערך המומחה בנוגע לטיב המגבלה ולדרך בה ניתן להגיע לשיעור הנכות אליו חתר ניתן לכאורה ללמוד כי לא היה שלם עם התוצאה אליה הגיע. מגבלה זו לא נמצאה כלל בבדיקה מאוחרת יותר שערך המומחה מטעם הנתבעת. בנסיבות אלה סבורני שיש להעדיף את קביעתו המאוחרת של המומחה מטעם הנתבעת, שלא נמנע מלפרט את המגבלות בשורש כף היד באופן מלא אף יותר מזה של מומחה התובע. לפיכך יש לקבוע לתובע נכות בשיעור 5% בלבד בשל הפגיעה בגב, בגין קיומו של שבר דחוס בחוליה. מכאן שלתובע נגרמה נכות רפואית משוקללת בשיעור 14.5% בגין התאונה. הפיצוי מאחר והתובע היה אדם צעיר בתחילת דרכו המקצועית, וטרם מלאו לו 21 שנים, יש להחיל לגביו אל אותן חזקות החלות על אנשים צעירים בתחילם דרכם (ראו בהרחבה בע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, מיום 27.9.2005). בכלל זה יש לקבוע כי קיימת זהות בין הנכות הרפואית לתפקודית, קביעה שאין בה כל קושי שעה שמדובר בנכות אורטופדית. יש גם לקבוע כי שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות זהה לשיעור הנכות התפקודית, ואף בקביעה זו אין כל קושי בנסיבות העניין, כאשר מדובר באדם שמאז גיל 17 ומחצה עוסק בעבודות כפיים, והוא נעדר השכלה פורמאלית. לעובדה שהתובע אצל הנתבעת מאז התאונה ועד היום, בעבודה שכוללת רכיבים פיזייים, כמו גם לעובדה שניתן היה להתרשם בדיון ממבנה גופו השרירי, לא ניתן להעניק משקל רב לעניין זה. התובע עודנו אדם צעיר לימים, ולפניו שנות עבודה רבות. אף אם לתובע לא נגרמו לו הפסדי שכר עד היום, למעט בתקופת אי הכושר לאחר התאונה, אין בכך כדי להשליך על התחזית הצפויה לשנות העבודה הרבות שנותרו לתובע. לפיכך אין מקום לסטייה מהכללים שנזכרו לעיל, ככל שהדברים צופים פני עתיד. אין גם מקום לסטייה מהחזקה לפיה שעה שמדובר בצעיר בתחילת דרכו יש לחשב את הפיצוי בהסתמך על בסיס שכר הזהה לשכר הממוצע במשק. הסטיה מחזקה זו שמורה למקרים חריגים, בהם הובאה בפני בית המשפט תשתית ראייתי מתאימה (ראו בהרחבה ע"א 9980/06 עיזבון אטינגר נ' עירית ירושלים, מיום 29.1.09). לא כך הם פני הדברים במקרה דנא. התובע הוא תושב ישראל, ואף שהוא נעדר תעודת בגרות הוא עובד למחייתו בחריצות, משעת בוקר מוקדמת ועד שעת ערב, בעבודה לא קלה. שכרו עובר לתאונה עמד על 3,000 ₪ בלבד, ובשנת 2006 (שרק לגביה הובאו נתונים עדכניים) עלה לכדי 3,600 ₪, וזאת לאחר שנפגע בתאונה ועל אף תוצאותיה. הכלל בעניין החלת השכר הממוצע חל על מכלול העובדים במשק, כאשר עובדי הכפיים בכלל. ניתן למצוא לו תימוכין גם במקרה דנא, לנוכח עדויותיהם של יתר עדי התביעה בנוגע לשכר לו הם זוכים בעבודות דומות במגזר המוסכים, נושא שלא נחקרו עליו (אף שעדויותיהם לא נתמכו בתלושי שכר להוכחת הטענה). מכל מקום, דומה שדי לעניין זה בעצם החזקה, שלא נסתרה בראיות מספיקות. לנוכח כל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי יש לפצות התובע בגין הפסדי שכר בעבר בסכום של 9,000 ₪ בגין שלושת חודשי ההעדרות שלאחר התאונה. סכום זה, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית ממועד התאונה ועד ליום מתן פסק-הדין, עולה כדי 11,350 ₪ במעוגל. אין מקום לפיצוי בגין יתר התקופה, מאחר והתובע העיד ששב לעבודה מלאה אצל המעביד, ולא הוכח בכל דרך שהיא ששכרו נגרע. בגין הגריעה מכושר ההשתכרות יש לפצות את התובע בסכום של 320,000 ₪. סכום זה משקף, במעוגל, חישוב לפי השכר הממוצע במשק הידוע היום (7,791 ₪; החישוב מושתת על השכר הממוצע במשק הידוע במועד מתן פסק-הדין - ע"א 133/86 צוברי נ' שוהם, פ"ד מב(3) 575 (1988), כאשר לעניין זה נלקח השכר על פי פרסומי הלמ"ס, הכולל את כל השכירים בישראל "בלא הבדל גיל, מין ומקום מגורים" - ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ, מיום 5.4.07), וגריעה בשיעור 14.5% משכרו של התובע עד לגיל 67. בגין הנזק הלא ממוני יש לפסוק לתובע סכום של 90,000 ₪, המשקף את טיב הפגיעה, את שיעור הנכות, ואת הכאבים הנובעים מהשבר בחוליה. הסכום כולל הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין. ספק אם נכות מעין זו שנגרמה לתובע, המתבטאת בכאבי גב ובמגבלה בתנועת יד שמאל הלא דומיננטית, מצדיקה פיצוי בגין עזרה בשכר בביצוע פעולות היומיום או עבודות הבית. בנסיבות העניין יש מקום לפסיקת פיצוי כלשהו בגין עזרת קרובים בעבר מעבר לחובתם המוסרית, והאפשרות, הרחוקה למדי, כי ביום מן הימים יזדקק התובע לעזרה בפעולות היומיום. פיצוי זה יש לאמוד בסכום של 20,000 ₪. התובע אינו זכאי לפיצוי בגין הוצאותיו הרפאויות, ככל שהיו כאלה, מאחר ואין מחלוקת כי מדובר בתאונת עבודה ועל המל"ל לשאת בהוצאותיו. ניכויים מהפיצוי לו זכאי התובע יש לנכות את כלל תגמולי המל"ל ששולמו לו בגין התאונה. מתיק המל"ל, שהומצא לבית המשפט בלוויית תעודת עובד ציבור לאחר שזומן ע"י ב"כ הנתבעת, עולה שלתובע שולמו דמי פגיעה שסכומם המצטבר הנומינלי הוא 6,480 ₪; שולמו לו תשלומים חודשיים בחודשים אוגוסט-דצמבר 2005 בסכום נומינלי מצטבר של 6,620 ₪; ושולם מענק וסכום חד פעמי נוסף שסכומם הנומינלי המצטבר הוא 37,631 ₪. הסכום המצטבר המשוערך של תגמולי המל"ל הוא 59,150 ₪ במעוגל, וסכום זה יש לנכות מהפיצוי לו זכאי התובע. סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל זכאי התובע לפיצוי מאת הנתבעת בסכום כדלהלן: א. נזק לא ממוני 90,000 ₪ ב. הפסדי שכר בעבר 11,350 ₪ ג. גריעה מכושר ההשתכרות 320,000 ₪ ד. עזרה בשכר 20,000 ₪ ה. סה"כ 441,350 ₪ ו. ניכוי המל"ל 59,150 ₪ - ז. סה"כ 382,200 ₪ הפיצויים בגין הפסדי העבר כוללים כולם הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין. לסכום שהתקבל (382,200 ₪) יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ ואת הוצאות המשפט, ובכלל זה עלות שכ"ט המומחה מטעם התובע והאגרה. הסכום ישולם לתובע על ידי הנתבעת עד ליום 19.4.09, שאם לא כן הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. הצדדים השלישיים 2 ו- 3 (אברמוב) ישלמו לנתבעת סכום של 38,220 ₪, וכן ישא בחלק מהוצאות המשפט שלה ושל שכ"ט עורכי-דינה בסכום כולל של 6,000 ₪. הסכום ישולם לנתבעת עד ליום 19.4.09, שאם לא כן הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. ההודעה לצד ג' כנגד הצד השלישי 1 נמחקת ללא צו להוצאות. נפילהגג