פסק דין 1. בפניי תביעה לתשלום סך של 16,700 ₪ בגין איחור במסירת מזוודה של התובע. 2. התובע, פרופסור בפקולטות למשפטים ומדעי המדינה באוניברסיטת תל-אביב, נוהג להרצות מידי שנה באי מלטה. ביום 22.09.2002 טס התובע למלטה במטוס של הנתבעת, לרגל סדרה של הרצאות שאמור היה לשאת באי מלטה. 3. לאחר שהתובע הגיע למלטה, התברר לו כי המזוודה שלקח עמו, לא הגיעה יחד עמו, אלא הוטסה בטעות ללובליאנה שבסלובקיה. במזוודה היו בגדיו של התובע, חליפות שהתעתד ללבוש במהלך ההרצאות, תרופות לשימושו האישי וכן חומר לימודי ומחקרי רב, שאמור היה לשמש בסיס להרצאות. 4. התובע טוען בכתב התביעה כי המזוודה הגיעה בסופו של דבר לידיו, אך רק ביומו האחרון במלטה, מס' שעות לפני עזיבתו את האי. 5. במהלך חקירתו של התובע התברר, כי התובע שהה במלטה במשך ארבעה ימים, מיום 22.09.2002 ועד ליום 26.09.2002. התובע העיד בפניי כי מזוודתו נמסרה לו בשעות אחה"צ ביום שלפני חזרתו ארצה, קרי, ביום 25.09.2002, בשעות אחה"צ. 6. הנתבעת טוענת, בהסתמך על פלט מחשב שהוגש כראייה (מוצג נ/2), כי המזוודה נמסרה לתובע כבר ביום 24.09.2002 בשעה 11:10, זמן גריניץ'. במילים אחרות, לכל המוקדם נמסרה המזוודה לתובע יומיים לאחר הגעתו למלטה, כגרסת הנתבעת, ולכל המאוחר היא נמסרה לו שלושה ימים לאחר הגעתו למלטה, כגרסת התובע. 7. התובע טוען כי מחמת העיכוב בהגעת המזוודה, נגרמה לו עוגמת נפש רבה ביותר: הוא נאלץ להרצות בפני קהל, כאשר הוא לבוש בלבוש בלתי הולם; הוא חש ברע עקב הצורך בתרופות שנותרו במזוודה (התובע סובל מיתר לחץ דם ומסכרת); התובע התקשה להרצות ללא החומר והמסמכים שנמצאו במזוודה, דבר שפגע באיכות ההרצאות. התובע מוסיף וטוען, כי נגרמה פגיעה קשה למוניטין שלו, מוניטין אשר בגינו נהוג היה להזמינו להרצות במלטה לפחות ארבע פעמים בשנה. 8. ההסדר בדבר פיצוי נוסעים בגין נזקים שנגרמו להם במהלך טיסות במטוסים, מצוי באמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה אווירית בינלאומית שנעשתה בורשה בשנת 1929, אשר מכונה "אמנת ורשה". 9. חוק התובלה האווירית, התש"ם - 1980 מאמץ את אמנת ורשה אל המשפט הישראלי. סעיף 10 לחוק הנ"ל קובע כי "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על-פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו". 10. על-פי סעיף 19 לאמנת ורשה, המוביל יישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של כבודה. סעיף 22 (2) לאמנת ורשה קובע כי אחריותו של המוביל בגין הובלת כבודה תהא מוגבלת לסכום כספי מסוים. 11. על-פי צו התובלה האווירית (זכויות משיכה מיוחדות) תשל"ט - 1978, עומד גובה הפיצוי בגין כל 1 ק"ג כבודה, על סך של 17 זכויות משיכה מיוחדות, וזאת במקום הסכום הנקוב באמנה. שוויין של 17 זכויות משיכה מיוחדות הינו 20 דולר ארה"ב. מזוודתו של התובע שקלה 20 ק"ג, ולפיכך, עפ"י אמנת ורשה, הפיצוי המקסימלי שהוא זכאי לקבל עקב איחור בהגעת המזוודה, עומד על סך בש"ח השווה ל-400 דולר ארה"ב. 12. התובע מודע להוראותיה של אמנת ורשה, אך הוא מבקש להסתמך על סעיף 25 לאמנה, הקובע כי המוביל לא יהיה זכאי להסתמך על הוראות האמנה "אם הנזק נובע מהתנהגות רעה מדעת מצדו או מאשמה אשר לפי דיני בית המשפט הדן בעניין, נחשבת כשווה להתנהגות רעה מדעת". 13. יש אפוא לבחון האם התנהגותה של הנתבעת עולה כדי התנהגות רעה מדעת. ודוק: רשלנות גרידא, אינה בבחינת "התנהגות רעה מדעת", שהרי ברשלנות רגילה, לא מתקיים היסוד הנוסף של מודעות למעשה הרשלני, כפי שמתחייב מן הדרישה להתנהגות רעה מדעת. 14. נציג הנתבעת העיד בפניי, על יסוד פלט המחשב נ/2, כי טופס פתיחת הליך בגין אובדן המזוודה, נרשם ע"י הנתבעת כבר ביום 22.09.2002 בשעה 14:56 זמן גריניץ', לאמור, בו ביום שבו אבדה המזוודה. מפלט המחשב עולה, כי כבר בשעה 16:09 עפ"י זמן גריניץ', ביקשה הנתבעת מהרשויות המוסמכות בלובליאנה, לשלוח את המזוודה למלטה בהקדם האפשרי (ראה מוצג נ/3). עוד עולה מפלט המחשב, כי המזוודה נשלחה מלובליאנה ביום 23.09.2002 באמצעות חברת לופטהאנזה והגיעה למלטה בו ביום (ראה מוצג נ/4). הנתבעת טוענת כאמור לעיל, כי ביום 24.09.2002, בשעה 11:10 לפי זמן גריניץ', נמסרה המזוודה לתובע (ראה מוצג נ/2). 15. מוסיף נציג הנתבעת וטוען, כי מי שמייצג במלטה את הנתבעת היא חברת אייר מלטה, ואם התובע התרשם כי מזלזלים בו, הרי שלא מדובר בנציגי הנתבעת, אלא בנציגי אייר מלטה. 16. מכל האמור לעיל עולה, כי לא ניתן לייחס בשום פנים ואופן לנתבעת רשלנות חריגה או רשלנות רבתי, וכי לכל היותר, מדובר ברשלנות רגילה הנתפסת ברשתה של אמנת ורשה. זה בודאי אינו המקרה בו חלות הוראותיו של סעיף 25 לאמנת ורשה. 17. לפיכך, התובע זכאי לפיצוי עפ"י המגבלות שנקבעו באמנת ורשה. הפיצוי המקסימלי עפ"י אמנת ורשה, אינו מותנה באובדן מוחלט של המזוודה, ודי בנזק שנגרם עקב איחור בהגעת המזוודה (ראה סעיף 19 לאמנת ורשה). הכל תלוי כמובן בנסיבות העניין. 18. באתי לכלל מסקנה כי על רקע מטרת הנסיעה ונסיבותיה המיוחדות, אכן נגרמו לתובע סבל ועוגמת נפש רבים במיוחד עקב האיחור בהגעת המזוודה, בין אם מדובר באיחור של יומיים ובין אם מדובר באיחור של שלושה ימים, ולפיכך אני מוצא לנכון לפסוק לו את הסכום המקסימלי המותר עפ"י אמנת ורשה, סך בש"ח השווה ל-400 דולר ארה"ב. 19. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: סך בש"ח השווה ל-400 דולר ארה"ב; סך של 156 ₪ בגין אגרת התביעה; סך של 200 ₪ בגין הוצאות התייצבותו של התובע. 20. לסיום, אני מוצא לנכון לציין לשבח את המלאכה היסודית והנאמנה שעשה נציג הנתבעת, בהצגת הטיעון העובדתי והמשפטי בפניי. אובדן מזוודה / כבודה