להלן פסק דין בערעור בנושא תאונת עבודה של מאבטח: פסק דין המערער נפגע ברגלו ביום 3.10.02 כאשר הועסק על ידי המשיבה 1 כמאבטח במבנה המוחזק על ידי המשיבה 2, ברח' שבטי ישראל 34 בירושלים. התאונה התרחשה כאשר המערער נדרש מתוקף עבודתו להגיע במהירות ממקום משמרתו למקום אחר בבניין, שכדי להגיע אליו היה על המערער לרדת במורד המדרגות בריצה. במהלך הירידה מעד המערער ונפגע ברגלו. בית משפט השלום (כב' השופט ר' וינוגרד) דחה את תביעת המערער בקובעו, כי לא הוכח שהתאונה נגרמה עקב מעשה או מחדל רשלני מצד המשיבות. בית משפט קמא קבע, כי על פי נהלי העבודה שהוכחו, המערער אכן היה אמור לרוץ למקום בו התרחש האירוע אליו הוזעק, זאת על פי נוהל שהיה ידוע כ"נוהל ידיים". בית המשפט מצא, כי לא הוכחה ולא התבררה הסיבה המדויקת למעידה, בין היתר לרקע אי העדתם על ידי המערער של עדי ראיה לאירוע, אם כי ניתן לקבוע שהתאונה נגרמה תוך כדי ריצת המערער במורד המדרגות. עוד נפסק, כי לא הוכח שהמעידה נבעה כתוצאה מגורם הקשור לטיב המדרגות או דרך אחזקתן, או מחמת אי תקינות המדרגות או היותן חלקות, או העדר מעקה במקום הנפילה. כמו כן נמצא על ידי בית משפט השלום, כי לא הוכחו הטענות שהועלו לענין טיב הנעליים ולענין אי דיווח התאונה למפקח מטעם משרד העבודה. בית המשפט נדרש בהרחבה לשאלה, האם עצם מתן ההוראה לרוץ במורד המדרגות, בהתקיים מצב מסוים מטילה אחריות על המשיבות, והשיב לכך בשלילה. בית המשפט היה ער לכך שאין מדובר במעידה שהיא בבחינת סיכון רגיל וטבעי של מי שיורד במדרגות, אלא במעידה שנגרמה עקב הצורה המיוחדת בה נדרש המערער לרדת במדרגות במסגרת הנוהל, דהיינו - בריצה. אלא שנפסק, כי לנוכח אופי העבודה כמאבטח, ההוראה לרוץ כאשר קיים חשש לסיכון חיי אדם כתוצאה מאירוע המתרחש במקום אחר במבנה, היתה הוראה סבירה והפכה את הסיכון שבמעידה תוך כדי ריצה לסיכון רגיל במסגרת עבודתו של מאבטח: "פעולת הריצה במקרה חירום היא חלק מתפקידו של המאבטח, ואין לראותה כסיכון חריג במסגרת עבודתו, הכוללת סיכונים שונים" (סעיף 21 לפסק הדין, ההדגשה במקור). על יסוד האמור לעיל נדחתה תביעתו של המערער, תוך חיובו במקצת מהוצאותיהן של המשיבות. המערער מיקד את טענותיו בערעור במספר עניינים, אם כי הוא סבר כי יש מקום לקבלו גם משיקולים אחרים, כמפורט בעיקרי הטיעון. המערער הדגיש את טענתו, שכאשר מעביד מטיל על העובד עבודה הכרוכה בסיכון לבריאותו של העובד, נוטל על עצמו המעביד אחריות לפצות את העובד בגין כל נזק, ללא קשר לשאלת האשם. בא כוח המערער הוסיף וטען, בהקשר האמור, כי במקרה דנן ביצוע העבודה בדרך המיטבית כרוך מעצם טיבעו בהגברת הסיכון, שכן ככל שהעובד יגיע למקום ההתרחשות מהר יותר, הוא יבצע טוב יותר את עבודתו, אך בכך יגבר הסיכון למעידה במהלך הריצה. טענה זו של המערער לא נוכל לקבל, שכן הלכה פסוקה היא: "חובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. המעביד אינו מבטח, ולחיובו בדין בגין תאונה שאירעה לעובדו במהלך עבודתו, על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו; כך עילת רשלנות (...) וכך העוולה של הפרת חובה חקוקה (...). אכן, סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט" (ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, בסעיף 7 לפסק הדין). המערער הוסיף וטען, כי הוא לא קיבל הדרכה מתאימה, ובכך הפר מעסיקו את חובת הזהירות המוטלת עליו. טענה זו לא נדונה באופן ישיר בפסק דינו של בית משפט השלום, אלא שהקביעות המצויות בפסק הדין, שאין אנו רואים להתערב בהן, מחייבות גם דחייתה של טענה זו. בית משפט השלום פסק, כי המערער לא הוכיח כיצד אירעה המעידה. הוא לא הוכיח מה היה הגורם לכך, בין אם מדובר במצב המדרגות ובין אם מדובר בכל גורם אחר. בהקשר זה הדגיש בית המשפט, כי המערער נמנע, משום מה, לזמן כעדים מטעמו אנשים שהיו עדים לאירוע. אכן, מחומר הראיות עולה, כי היו עדים לעצם המעידה ואי הבאתם צריכה היתה להישקל לחובת המערער. במצב זה נכונה קביעתו של בית המשפט, לפיה המערער נפל "מסיבה לא ברורה תוך ריצה במדרגות" (סעיף 10 לפסק הדין). לרקע ממצאים ומסקנות אלה, אין מנוס מהמסקנה כי לא הוכחה על ידי המערער תשתית עובדתית שעל יסודה ניתן לקבוע כי העדר הדרכה תרם בדרך כלשהי להתרחשות הנזק. גם לא הוכח, בהתחשב באופיו של האירוע (מעידה אגב ריצה במורד המדרגות), כי היה בכוחה של הדרכה למנוע אותו. בסופו של דבר אין לשכוח, כי המעידה התרחשה במהלך ריצה במורד המדרגות, דהיינו - במהלך פעילות שגרתית, בהתחשב באופי עבודתו של המערער, והמערער עצמו העיד, כי "יצא לו" לרוץ במדרגות עשרות פעמים (עמוד 7 לפרוטוקול). בתצהירו ובעדותו לא הצביע המערער על קשר בין "שיטת הריצה במדרגות", או אופן הריצה שבוצעה על ידו (בהעדר הדרכה) לבין הדרך שבה התרחשה המעידה. המערער הוסיף וטען, כי מדובר היה במדרגות שאינן תקינות, ולו מן הטעם שלא היו מודבקים עליהן "פסים" למניעת החלקה; כי הנעליים שסופקו לו לא היו מתאימות לביצוע תפקידו וכי ההוראה לרוץ במהירות האפשרית היא הוראה שאינה מאזנת בין הצורך לבצע את התפקיד כראוי (לשם מניעת סיכון לחיי אדם) לבין מניעת הפגיעה בעובד עצמו. טענות אלה נדונו על ידי בית משפט השלום ונדחו. נימוקיו של בית משפט קמא מקובלים עלינו במלואם, ודין הטענות להידחות גם על ידינו. בנסיבות אלה אנו דוחים את הערעור. בהתחשב בכך שהמערער נפגע תוך כדי ביצוע עבודתו, לא ראינו לעשות צו להוצאות. הפיקדון יוחזר למערער באמצעות בא כוחו. ענף השמירהעובד אבטחה (מאבטח)תאונת עבודה