פסק דין 1. זוהי תביעה לתשלום פיצויים עקב נזק גוף שנגרם לתובע במהלך עבודתו אצל הנתבעת 1 אשר היתה מבוטחת על ידי הנתבעת 2. התובע, יליד 1944, נפגע בתאונת עבודה ביום 02/09/93. התובע הגיע לארץ כעובד זר בשנת 1981, ונאלץ לעזוב את הארץ בשנת 1983 עקב סיום עבודתו כאן, אך שב ארצה כעובד לא חוקי. בשנת 1988 החל התובע לעבוד אצל הנתבעת 1 כנגר. ביום האירוע נתבקש התובע על ידי מעבידיו לתלות שלט פרסומת לנגריה ולהעמידו על גג קונטיינר שגובהו בין שניים לשניים וחצי מטרים. התובע עלה לגג הקונטיינר, קשר את השלט באמצעות כבל חשמלי דק שמצא במקום וכשסיים, וביקש לרדת מן הקונטיינר, נפל השלט על עורפו וכתפיו, הפילו אל הכביש מטה וכתוצאה מכך נחבל התובע בראשו, צווארו, גבו ובשתי רגליו. תאונה נוספת אירעה לתובע ביום 12/10/99 כאשר מעד במקלחון בביתו, ועקב כך שבר את ידו השמאלית. טענת התובע היא שאירוע זה נובע מן התאונה הראשונה, וזאת עקב חוסר היציבות של התובע כתוצאה מפגיעותיו בתאונה הראשונה. 2. הנתבעות לא העידו עדים ולכן הפן העובדתי צריך להילמד כולו מן הראיות שהגיש התובע. באשר לרשלנות הנתבעת 1 הרי שאין להכביר מילים על חובת הזהירות המושגית של מעביד כלפי עובדו. חובה זו היא חובה כללית ובכל מקרה חייב מעביד לנקוט אמצעי זהירות ולהרחיק את העובד מכל סכנה אפשרית שניתן לצפותה. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית הרי שהנתבעת 1 לא סיפקה לתובע אמצעי מיגון, לא טרחה לעגן אותו לעצם יציב אשר ימנע נפילה לקרקע, לא הדריכה אותו באשר לעבודה של תליית השלט - עבודה שלא היתה עבודה רגילה של התובע אשר עסק בעבודות נגרות - ראה לעניין זה ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי (פרחן) פ"ד מא (4) 524. בעניין זה טוענות הנתבעות כי לא התרשלו. לטענתן די היה בניסיונות הכללי של התובע בעבודתו, בשילוב עם העובדה שמדובר בעבודה פשוטה של הצבת שלט, כדי למנוע את אירוע התאונה, ולא נדרשה כל הדרכה מיוחדת לביצוע העבודה. אין בידי לקבל טענה זו. כאשר עובד מתבקש לעלות למקום גבוה הרי שקיימת סכנה מובנית לתוך הסיטואציה, לפיה העובד יכול ליפול ולהינזק. לכן בכל מקרה אשר כזה על המעביד מוטלת החובה לדאוג לבטיחותו של העובד, לרבות בעיגונו לעצם יציב, אשר ימנע התרסקותו על הקרקע. מאחר ודבר זה לא נעשה אני דוחה את הטענה. עוד טוענות הנתבעות לאשם תורם של התובע. אינני רואה כל מקום להטיל על התובע אשם תורם מסוג כלשהו מאחר והתובע לא התרשל בעבודת קשירת השלט, והטענה כאילו הוא לא קשר את השלט כראוי היתה צריכה להיות נתמכת בראיות, אשר לא הוגשו על ידי הנתבעות. סיכומו של דבר, אני סבור שאחריותה של הנתבעת 1 לנזקים שנגרמו לתובע עקב התאונה הינה אחריות מלאה, ולא אשם תורם כלשהוא של התובע. באשר לתאונה השניה, הרי שבעניין זה קיימת מחלוקת בין הרופאים אשר בדקו את התובע. ד"ר גורדין, המומחה מטעם התובע, פסק כי קיים קשר ישיר בין נכותו של התובע כתו צאה מן התאונה הראשונה לבין עצם קרות התאונה השניה. המומחה מטעם הנתבעות, ד"ר שינדלר, קבע כי אין לקשור בין שתי התאונות. לאחר שעיינתי בחוות הדעות הרפואיות של שני המומחים השתכנעתי כי דעתו של ד"ר גורדין מקובלת עלי יותר. פרופ' עטר, המומחה מטעם בית המשפט, קבע כי כתוצאה מהתאונה הראשונה קיים כאב בשתי הרגליים, וכי קיימת מגבלה קשה וכואבת של הפרק הסובלטרלי הימני. כמו כן קבע פרופ' עטר כי לא קיימת תנועה בפרק הסובלטרלי השמאלי, אם כי התובע מתלונן על כאב ברגל זו. מצב עובדתי זה, המתואר על ידי פרופ' עטר מלמד על כך כי יציבתו של התובע לקויה והיא נובעת הן מחוסר תנועה בפרק אחד והן ממגבלה קשה וכואבת של הפרק האחר. במצב דברים כזה, אך טבעי הוא שהתובע יהיה מועד למעידות, ולכן נראה לי כי יש לקשור בין התאונה השניה לנזקי התאונה הראשונה. 3. נכותו הרפואית של התובע באשר לתאונה הראשונה נקבעה על ידי פרופ' עטר לנכות משוקללת של 28% לצמיתות. לכך יש להוסיף את הנכות עקב התאונה השניה, מאחר ואימצתי את חוות דעתו של ד"ר גורדין, הרי שנכות זו היא בת חמישה אחוזים, וכשמצרפים את שתי הנכויות יחדיו, הנכות הרפואית המשוקללת הכללית היא 31.6%. התובע העיד בבית המשפט על אורח חייו לאחר התאונה וכן שמעתי את דברי אשתו ודברי ידידת המשפחה. ברור לי כי התובע, כעובד כפיים, יתקשה מאד למצוא תעסוקה במצבו הרפואי, ובגילו. לאחר ששקלתי את הדברים אני סבור שנכותו התפקודית של התובע עומדת על 60%. 4. באשר לנזקים אשר נגרמו לתובע יש להעיר את ההערות הבאות: התובע נפגע כאשר היה בן ארבעים ותשע, וכיום כאשר מסתיימים ההליכים בענייננו הוא בן שישים ואחת. מדובר באדם שאינו תושב הארץ, אינו דובר את השפה העברית, ובכל נקודת זמן שהיא מאז התאונה אין ספק שלא יכול היה, הן בשל מצבו הרפואי והן בשל הסטטוס שלו, למצוא עבודה כעובד כפיים. אולם, יש לזכור שכושר ההשתכרות של התובע לא אבד כליל, ולכן בחרתי לקבוע את נכותו התפקודית כפי שקבעתי. התובע לא עבד מאז התאונה ועד למתן פסק הדין. שכרו עובר לתאונה היה 2,635 ₪ ברוטו, כשסכום זה משוערך להיום עומד על כ-4,800 ₪. לאור נכותו התפקודית של התובע, אני פוסק את הפסדי השכר, בגין העבר עד למתן פסק הדין, בסכום של 660,000 ₪ במעוגל. באשר להפסדי השכר לעתיד, הרי שמדובר בתקופה של מהיום ועד שיגיע לגיל 67, בגין תקופה זו אני פוסק לו 290,000 ₪. עבור עזרת צד ג' אני סבור שהתובע זכאי לפיצוי ניכר בשל תקופת ההחלמה הארוכה שלו, הניתוחים שעבר ומגבלותיו הרפאויות עקב כך. לפיכך אני סבור שהפיצוי הראוי בגין ראש נזק זה הוא 85,000 ₪. התובע לא הציג קבלות רבות על הוצאות שנגרמו לו, אולם אין בלבי ספק שהתובע נזקק ויזדקק להוצאות נסיעה בצורה מוגברת, לתרופות שיעלו לו ממון עקב העובדה שאינו אזרח הארץ, ולכן אני סבור שסך כל ההוצאות אשר נגרמו ויגרמו לתובע עקב התאונה עומד על הסך של 115,000 ₪. באשר לכאב ולסבל שנגרם לתובע, הרי שמדובר בפגיעות קשות שהוא עבר, אשר הצריכו אשפוז ארוך, ניתוחים ותקופת החלמה ארוכה. מעבר לכך, התובע סובל מכאבים עד היום וכפי הנראה יסבול מכך גם בעתיד, ולכן אני סבור שהפיצוי בגין כאב וסבל, לו זכאי התובע, הוא על סך של 100,000 ₪. סך כל נזקיו של התובע עומדים על 1,250,000 ₪. מסכום זה יש להפחית את מה שהיה זכאי התובע לקבל מן המל"ל - 605,170 ₪, כך שהפיצוי לו זכאי התובע הוא 644,830 ₪. לפיכך אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע סך של 644,830 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. בנוסף, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע את שכר טרחת עורך הדין בסכום של 100,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. עובדים זריםתאונת עבודה