להלן החלטה בנושא פיצויים למשרתי פרטיזנים בבולגריה: החלטה 1. העורר, יליד 1926, מבסס את עררו על הטענה לקיומו של קשר סיבתי בין הפגימות הנפשיות מהן הוא סובל לבין המלחמה בנאצים. אין חולק שהעורר שירת שירות מלחמתי כהגדרתו בסעיף 1 לחוק נכי מלחמה בנאצים, התשי"ד - 19534 (להלן החוק"). שירותו של העורר ביחידת הפרטיזנים של בולגריה במלחמת העולם השנייה אומת על ידי מסמכים אמינים, כפי שקבעה גם המשיבה בגליון הטיפול מיום 2.8.04. 2. לתמיכה בטענתו בדבר קיומה של פגימה נפשית וקשר סיבתי בינה לבין אירועי המלחמה בנאצים, צירף העורר חוו"ד משנת 1998 של ד"ר פוטרן, לפיה הוא סובל, בין היתר, מבעיות ריכוז, נדודי שינה וסיוטים הקשורים לאירועי העבר, בעיקר בזמן מלחמת העולם השניה. לבקשת המשיבה, נבדק העורר על ידי ד"ר בקר, מומחה בפסיכיאטריה, אשר על פי חוות דעתו אין עדות באמנזה לקיום הפרעה פסיכאטרית. חרף האמור, קובע ד"ר בקר כי העורר חווה לאורך חייו חוויות שליליות רבות, החל מאירועי השואה ובפרט חיסולו של אדם (לנושא זה נחזור בהמשך). 3. לטענת המשיבה, כאשר מדובר במצב מלחמתי, הפגימה הנפשית הנגרמת לתובע שנלחם, הינה פגימה המוכרת כהלם קרב, היינו "קונטוזיה". לגישתה, על העורר להוכיח כי אכן נלחם ובעקבות הלחימה דנן - לקה בהלם קרב. ד"ר מאיר, רופאה הראשי של המשיבה, סבור (בהתאם לידע הרפואי המצוי בידיו) כי תופעת הלם הקרב פורצת בסמוך לאחר האירוע. אף אם הפגימה אינה מאובחנת באופן מיידי, תופעותיה מלוות את הנפגע מיד לאחר האירוע ולאורך שנים, עד לאבחונה. המשיבה עומדת על דרישתה כי על העורר להראות, באמצעות מסמכים אותנטיים, כי סבל מתופעות לוואי האופייניות להלם קרב ולאורך השנים, שאם לא יעשה כן אזי לא יוכיח את קיומו של הקשר הסיבתי בין הפגימה הנטענת לבין עובדת הלחימה בקרב. 4. ב"כ העורר טוען כי יתכנו מקרים בהם הטראומה הנפשית תפרוץ רק שנים רבות לאחר תום הלחימה והוא מפנה למאמרים ומובאות שונים שפורסמו בערוצי התקשורת השונים. מוסיף ב"כ העורר וטוען כי אין כל מקום לאבחנה בין חוק נכי המלחמה בנאצים לבין חוק נכי רדיפות הנאצים, במסגרתו מכירה המשיבה כמעט כדבר שבשגרה בקיומה של פגימה נפשית והקשורה לאירועי השואה. 5. הגם שגישת ב"כ העורר אינה מקובלת עלינו, נראה כי במקרה מיוחד זה, דין הערר להתקבל. 6. בשל עוצמתם של אירועי השואה, לאור מחקר רפואי רב וגם מתוך מדיניות כללית של מדינת ישראל שקמה על אודיה העשנים של השואה, נוהגת המשיבה מזה למעלה מעשור שלא לדקדק עם נכי השואה לגבי פגימה נפשית - וטוב היא עושה. לא ניתן להשליך מכך על חוק נכי המלחמה בנאצים, שבמסגרתו, כמו בכל נושא אחר, לרבות נכי צה"ל, יש דרישה דווקנית יותר להוכיח פגימה נפשית הקשורה קשר סיבתי לאירועי המלחמה, בדרך כלל הלם קרב. 7. אכן, מקובל כי לרב הלם הקרב קרוב בזמן לאירוע המלחמה, גם אם הוא מתגלה רק מקץ שנים רבות. הדבר נובע לא אחת מהדחקה של הלוחם את השפעת אירועי הלחימה על נפשו, עד שהשפעה זו פורצת באחת, גם מקץ שנים הרבה. 8. אין לעורר תיעוד המלמד על בעיות נפשיות או על תלונות לגבי בעיות נפשיות בסמוך למלחמת העולם בה נטל חלק במסגרת הפרטיזנים. אולם, עולה הן מתצהירו של העורר והן מחוות דעתו של ד"ר בקר, כי הוצאתו להורג של לוחם שנחשד בשיתוף פעולה עם הנאצים, חרץ צלקת עמוקה בנפשו. אמנם, העורר, כאדם אופטימי ושמח, על פי התרשמות ד"ר בקר, לא נתן לעצמו דין וחשבון על השפעת אירוע זה בסמוך לו, אך שילוב העולה מתצהירו, דבריו לד"ר בקר (כשגם מחוות הדעת עולה שאף בפני הרופא, שידוע לו שבפניו הוא אמור להדגיש את השפעת אירועי המלחמה על נפשו, לא האדיר העורר נושא זה, כחלק מהתהליך הנפשי של ההדחקה) והמסמך הרפואי של הרופא המטפל, ד"ר פוטרן, מלמד כי לפחות בשני העשורים האחרונים סובל העורר מסיוטים חוזרים ונשנים, בעיקר על רקע אותו אירוע. בנסיבות אלו, נראה שבמקרהו החריג של העורר, יש גם יש ראיות מספקות לקיומה של פגימה נפשית ולקשר סיבתי בינה לבין האירוע הטראומטי המתואר, במסגרת שירותו המלחמתי. 9. לאור האמור, הערר מתקבל. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 30 יום מעת קבלת ההחלטה, בשאלה משפטית בלבד. ניצולי שואה